מתרגמו של דון קיחוטה

פתאום נראו לי הערות שוליים (בספרים מסוימים) כאינדיקטור ברור לגסיסתו של החולה, ועוד יותר מכך – לאורכה של הגסיסה. פריחה מתמשכת של הערות, שלא מטעם המחבר, שמנסות לקרב אל הקורא את המתרחק תמיד, את שחייב להתרחק תמיד. ויפתה המטאפורה בעיני, ונזכרתי בהערת שוליים, דווקא בתרגום האחרון ל"דון קיחוטה": "אירוניה".

גאולה וז'אק דרידה

בחדר השני סבתא נעה בחוסר נחת ממקום אחד לשני. אין היא יודעת עוד מה תפקידה. העולם הפך עבורה בשנה האחרונה לשורה של מסמנים חסרי מובן. דרידה היה מרוצה ממנה לו רק הכירו ביניהם. לסבתא יש אלצהיימר ואני קורא ספר בסלון, מרוצה מזה שיש שקט. אני בן שתיים עשרה בחודש הבא. קוראים לה גאולה. בשנים הבאות גאולה היא יצור של כאב וגרוטסקה. אין היא יודעת מנוחה אלא כשהיא ישנה או מסוממת. היא מכירה אותי אבל לא את שמי או כיצד אני קשור אליה. עיניה הנתקלות בי טרודות אך בוהקות מעונג הקוהרנטיות הפשוטה. אני יצור עקבי בעולמה. חופשייה ממוסכמות חברתיות, היא כבר איננה נשא של השיח. לעתים היא עושה דברים שהשתיקה יפה להם. אולי פוקו כבר היה מרשה לקרוא לה סובייקט.

זה לא פייר

כל מקום רק דירוג ודירוג.

אני דורשת גם כאן הכי 2005, הכי לא 2005, הכי הכי הכי מאמם ב-2005 וגו'.

ויפה שנה אחת קודם.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.