כשאמות אוכל לחיות בשקט

1. "כשאמות אוכל לחיות בשקט" ("כשאמות" של להקת פורטרט, מילים רון רוזנפלד)
2. ז'ורז' פרק כתב סיפור שנקרא "הסיפור על האיש שצייר אקוורלים והורה לעשות מהם פאזלים" (סליחה על ראשו של הקורא תומר בשל הכפילות). תמציתו של הסיפור היא "ברטלבות' החליט יום אחד שחייו יאורגנו בשלמותם סביב פרויקט ייחודי שלהכרחיותו השרירותית לא תהיה כל תכלית זולתו-הוא".
3. אם משלבים את הראשון והשני מקבלים את ספרו האחרון והמצויין של קניוק "הנעדרת מנחל צין" (הוצאת ידיעות אחרונות). מן העטיפה: "בתו של איש עסקים עשיר, פלמ"חניק לשעבר, נעלמת במדבר. היא מביימת את היעדרותה וגורמת למשטרה לחשוב שנרצחה בידי בדווי כדי שתוכל להיות נוכחת בהלוויתה שלה".
4. הגיבורה של קניוק יוצרת פרוייקט שאין בו תכלית מלבד קיומו. המטרה המוצהרת שלה היא להיות נוכחת בהלוויתה, אבל הפרוייקט עצמו הוא פרוייקט שמטרתו היא האין – למחוק את קיומה של גיבורה. וכולם משתתפים בפרוייקט; קניוק מכניס לריקוד המשוגע ×”×–×” את כל המכניזמים שמהם מורכבת המדינה. אבא שהוא פלמ"חניק, חבר של הרבה "סחבקים", שנותנים אחד לשני טיפים כדי להתעשר. אימא שהיא ניצולת שואה, נוצרית, מוסלמית, ששכלה כבר שני בנים, שהם האחים המתים אך ההו-×›×”-נוכחים של הגיבורה. משטרה שעושה הכל כדי לסגור תיק. תקשורת שאוהבת לתייק כל פרשה תחת כותרת – ונותנת לפרשה הספציפית הזו את השם המופלא "הנעדרת (המסכנה) מנחל צין". שמאלנים שאוהבים להאשים ימניים, וימניים שאוהבים להאשים ערבים. שפה של יומיום, שפה של תנ"ך ושירים של פלמ"×—.

כל אלו פועלים לשווא. הם פועלים לקראת מטרה שאינה יכולה להתקיים.

5. במובן שנהוג לכנותו רדיקלי, מדובר ברעיון פמיניסטי. העולם הפטריארכי המונהג בידי הפאלוס הוא עולם מוכוון מטרה, כך טוענות האחיות הצרפתיות (כל אחת במילים המופרכות שהיא בעצמה המציאה). העולם הנשי, כך הן אומרות, הוא עולם של ריבוי, של נזילות, של דברים שמסתבכים בתוך עצמם, שמולידים את עצמם, כפי שבחורה אחת, בתו של איש עשיר מהפלמ"ח, מולידה את עצמה רק כדי להרוג את עצמה.

וכך הבחורה הזו, שיודעת את כל החוקים הנכונים, מפעילה את העולם רק כדי שישתתף בפרוייקט הקטן שלה. כמו ילד שמוצא בובת מריונטה, והוא אינו יודע את התנועות הנכונות, והוא מושך בחוטים רק כדי לראות את התנועה עצמה, ללא כל ניסיון ליצור מימיקה של התנהגות אנושית. (ובאקדמאית, זוהי הכורה, ששולחת התפרצויות סמיוטיות לא ברורות, ממולמלות, אל הסדר הסימבולי ההגון והטוב).

למרבה המזל, גם הפמיניסטיות לא יוצאות נקי מהסיפור הזה. הגיבורה שלנו היא בחורה נטולת נקודת ג'י. וכך, הגוף הנשי, הגוף המתענג, שאמור לייצר את כל הפלא הנשי הטהור הזה, שהוא חף מכל פשע חשיבה גברי, הוא במקרה הספציפי הזה גוף שאינו מתענג לעולם, גוף שאינו אורגזמי.
6. בספר הזה יש אלמנטים של "בודריאריות קלאסית". הפעולה המיותרת של כל זרועות הביטחון והישראליות חושפת את עצמה. כמו בסדרת ה"מטריקס", גם אלו שניתקו מן המטריקס מסתובבים עם חורים שחורים כעורים, שנוצרו לאחר שניתקו ממקור ההזנה שלהם. החורים השחורים האלו, כמו הפעולה המיותרת, מנכיחים את מקסם השווא, שעליו בנוי הכל.

אבל בסרטים (יותר מאשר מקריאה בבודריאר עצמו) המחשבה בורחת לכיוון ישות טרנסדנטלית אשר מפעילה את הכל, יישות שעומדת מאחורי המטריקס. היישות הזו, נדמה שיש לה מטרה. היא רוצה להשתיק את התינוקות בעריסות, כדי שהיא תוכל להמשיך ולעשות את מעשיה באין מפרע.

בספר של קניוק אין יישות כזו. אין שום תכלית מאחורי המטריקס, רק חזרה נוספת אליו. הבחורה הזו רוצה לברוח מהקיום הישראלי שלה, רק כדי שתוכל שוב לעלות לישראל, ולבחור לעצמה את האלמנטים של הישראליות שהיא אוהבת.
7. כך שאם מסדרת הסרטים (ומבודריאר) יוצאים בתחושת פרנויה קשה, מהספר יוצאים בתחושת שמחה. אי אפשר לברוח מהמטריקס, אבל היי, אם תתאמץ תוכל לשנות את התוכנה שבה אתה נמצא. (אני חושבת שבאקדמאית זוהי הזרה של ההזרה). תענוג.

 

סינונים

בעיקרון רציתי לחכות עד שמיטל תכתוב משהו, אבל אחרי האשרי של אתמול לא יכולתי להתאפק. אשרי כתב על ×”"תעקיף" – בספרי לימוד בספרות, לצד איזה שיר מופיע תעקיפו, מעין וריאציה מרושעת ודלה בעברית פשוטה.

למשל:

"אם בלילה ירדו דמעותייך/ את השמחה שלי אבעיר בשבילך כמו צרור תבן/ אם ירעדו עצמותייך מקור/ אכסה אותך ואשכב על אבן/ אם תרצי לצאת בריקודים/ על המיתר האחרון שבי אנגן בשבילך/ אם תחסר לך מתנת יום הולדת/ את חיי ומותי אני אתן לך/ אם תבקשי לחם או יין/ מן הבית אצא כפוף/ ואמכור את שתי עיני/ ואביא לך גם יין גם לחם". (על פי "ניגון עתיק" לאלתרמן)

בהתחלה יכולתי לחשוב רק "מה?" ארוך ומעומעם. אחר כך, זעם. אחר כך זה כבר התחיל להיות סתם עצוב, וקצת מעניין. ראשית, יש לשאול מדוע בעצם יש צורך במקור, לצד התעקיף? שנית, אם התעקיף מהווה מעין תרגום לעברית דלה מודרנית, מה זה אומר על המרחק בינינו לבין העברית ההיא, שבתוך פחות מחמישים שנה נעשתה לנו מין "היבּרוּ-סקְסוֹן" (בנובו-היברישיזם, כמובן).

ואולי גם זו לטובה. הנה, המציאו לנו ז'אנר. שני הכללים היחידים בו הם: שמור על משמעות המלים והמשפטים שבטקסט המקור, ופשט אותם. ואז, לפתע, אני חושב שאפשר להשתמש בתעקיפים האלו. להבין באמצעותם מהו היברו-סקסון ומה נובו-היבריש, מאלו תבניות הסתלקה העברית, ובמה היא עוד מדשדשת.

אבל אז הוביל אותי האושר הקטנוני ×”×–×” להביט שוב בדוגמא של אשרי, ולראות שלא רק תרגום מילולי יש לנו כאן, אלא ×–'אנר מורכב בהרבה. האם יצרן התעקיף, למשל, דאג במיוחד לחרוז "תבן" ו"אבן" – מעין מוקש זיכרון (או "הד" בנאו-אקדמיזם) לשיר המקורי – או שזה פשוט יצא כך? והאם "לחם או יין" מתחלף במקרה ב"גם יין גם לחם"? במלים אחרות, ×–'אנר ×–'אנר יש כאן, ולא סתם "תעקיף".

ואז חשבתי שאם כבר התעקיף קיים, וכבר שחט את המקור בצלמו, מדוע בכלל ללמוד שירה. ואחר כך חשבתי מה מרמז התעקיף על האופן שבו משרד החינוך (ואולי "העם") תופס שירה, וכיצד יש ללמד אותה. ואחר כך חשבתי על שירה, וכיצד נותר לנו ממנה רק זיכרון רחוק, הד בתעקיף, שמלמדים כי "מוכרחים ללמד". ואחר כך חשבתי עוד, והיה לי התעקיף כמין קואן. ואני מסתבך והולך, והולך ומסתבך.

נוֹ לוֹגוֹ

יש תחושה, זיכרון כאב עמום, שעולה בכל פתיחה של מוסף ספרותי. המוסף של "הארץ" הוא הקטליזטור העיקרי, שלא באשמתו. מוּתרות ל"הארץ" מוֹתְרות כותרות ארוכות, והוא עושה בהן מעשים, שלא באשמתו.

לכותרת יש מספר מטרות, כשהעיקרית שבהן היא משיכת הקורא לקרוא והבלטת עיקר הכתבה. אבל במוספי תרבות הפונקציה הזו עיקרית פחות – לשם כך סולסלה כותרת המשנה – ובמקומה × ×—×” פונקציה אחרת – סימון התרבות שבמוסף התרבות. אנסח זאת כציווי: ×”×™×” פואטי, לא אינפורמטיבי.

כל זה אינו אומר דבר. מותר למוסף לקרוא "אני תרבות", מותר לו לקרוא בכותרותיו. אלא שמה שמרגיש למוסף פואטי מעלה תחושת זיכרון כאב עמום. לא בגלל איזה פגם, אלא דווקא בגלל חוסר הפגם. בגלל שניתן לסמן כך פואטיקה באיזו תבנית לשונית, פשוט כך. כי התבנית פואטית, כי כך מרגיש יפה.

*

ובתיאורטית (לא יכולתי להתאפק) (שודרג בעצת איה): תבנית יצרנית שגוררת עמה רגיסטר לשוני "פואטי", ולשם כך גם הועלתה (על פי רוב, תולדה של צירוף כבול רומז. על פי רוב, צירוף כבול רומז שמקורו בשירת עמיחי) או מבנה יצרני שגורר הקשר רגיסטריאלי "פואטי" (אם כי זה נדיר יותר בכל מה שנוגע לכותרות). אוף.

*

ויותר אין לי מה לומר. אבל זה מטריד עדיין (ולמה לא: "עדיין מטריד"?), וזה מעקר כתיבה (ולמה לא: "מעקר את הכתיבה"? ולמה לא בתבנית דקדוקית אחרת: "עדיין מטריד, מעקר את הכתיבה"?). כתיבה לעולם אינה מהלך מודע לגמרי. יש דברים שמרגישים יפה, וזהו. וככה. אבל כל המצלולים שפיזרתי קודם, כל המבנים, שלוקח לי שעה להניח, כבר לא אומרים "אני יפה", רק "אני סימן". וככה אי אפשר לכתוב.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.