ציפור קטנה עם שפם

מזמן מזמן, הראתה לי איה עבודה שעשתה לאיזה קורס על לאומיות בגרמניה, שהתמרכזה לאנלוגיה בסיסית אחת – היטלר ובאטמן. שניהם, טענה איה, נתפסו כשגרירים של צדק עליון, שמעל לחוק, גדולים ממנו ומהקטנוניות המשפטית לאין שיעור.

היא לא קראה אז את "The Dark Knight Returns" של פרנק מילר, כך שהיא זוכה עדיין בניקוד על מקוריות (אם לא על אמת). באטמן של מילר, בשנות ה-50 לחייו, הוא הצד האפל של היטלר. היטלר הטוב.

שזה, בעצם, לומר כל מה שאין צורך לומר על הקומיקס הזה. אבל יש לומר, ולו כדי לומר "אמרתי", ולהתפלש קצת במצלול הזה. טוב. לא מצחיק.

אבל ×”×™×” שם עוד משהו, מעבר להתעסקות הרגילה בוויג'ילנטים, שנעשית טוב יותר ב-"Watchman" של אלן מור. באטמן אינו רק הקצה האפל של סקאלת פורעי החוק, כשבצד השני ניצב סופרמן (שניהם מנוגדים לא רק בתפיסת הצדק שלהם, אלא גם בכוחותיהם: סופרמן הכל-יכול ובאטמן המיליונר); הוא לא רק מקרה מבחן של ויג'ילנטיזם – עד לאן ניתן למתוח את החבל הפאשיסטי ×”×–×”; הוא מיתוס, וככזה הוא נבחן.

בודריאר קלאסי

הקומיקס, מתחילתו עד סופו, עמוס במסכי טלוויזיה קטנים, שמשדרים כל הזמן. אם תרצו, באטמן נראה כמעט בו זמנית יחד עם הדיווח על באטמן. באטמן וגותהם-סיטי מתרחשים זה לצד זה, זה בתוך זה, ומשתקפים בטלוויזיה.

וזה מדהים. ברוס וויין חוזר לחליפת באטמן שלו, והתקשורת מגיבה מיד. יוצרת דיונים, ופאנלים (יש אפילו הופעת אורח של הארלן אליסון), וריאיונות. מסכי הטלוויזיה הקטנים מקיפים את באטמן, דנים בבאטמן, מנתחים את באטמן, ובולעים אותו. ברגעים מסוימים – הרגעים החזקים פחות של הקומיקס – האירוניה בולטת. הקורא יודע מיהו באטמן, ויודע עד כמה הדיונים שמסביבו דומים לפרכוס רגל צפרדע שהתחשמלה. עווית מחוייבת קונוונציה.

אבל לא כל הרגעים כאלה. לפעמים אפשר להרגיש איך המיתוס של באטמן גדל מעל למידותיו של ברוס וויין עצמו, של באטמן עצמו, ונעשה עצמאי. אחת הדמויות הבזויות בסיפור, פסיכואנליטיקאי של ההמון, טוען שבאטמן נושא באחריות לפשעי ×”×’'וקר ושאר נבלי הקומיקס. הוא טועה בעניין האחריות, אבל צודק בניתוח – באטמן מוליד את ×”×’'וקר. ×›×™ אם הופעתו של באטמן מחייבת את הופעתו של סופרמן על סקאלה אחת, סקאלת הסופר-גיבורים, הופעתו גם מחייבת את הופעת ×”×’'וקר על סקאלה אחרת.

ניסיון שני: באטמן גדול מדי. באטמן כל כך גדול עד שהוא מחייב נבלים גדולים כמותו. בקומיקס, יש לכך הנמקה פסיכולוגית, שהיא אפילו לא מחורבנת מדי. באטמן גורם לאנשים לחוש את קטנותם, וחלקם לא מוכנים לעמוד בזה. ואם אין לך כוחות על-טבעיים או מיליונים בבנק, הדרך הפשוטה ביותר היא לחסל אנשים באלגנטיות.

איכשהו, למרות שזה כך, אפשר לחוש שלפרנק מילר לא באמת אכפת. הוא בעד באטמן, גם אם זה אומר הופעת אורח של הג'וקר. באטמן, בעיני מילר, אכן גדול מדי. גדול מכדי שישפטו אותו.

ומילר מוכן ללכת עם זה עד הקצה. עד לאזרחים שנהרגים, ושוטרים שנפצעים, ולמרות שברקע הטלוויזיה מפטפטת במודעות עצמית תמידית וחסרת רחם. ולמרות שברקע הטלוויזיה מפטפטת במודעות עצמית, אתה מוכן ללכת עם מילר. רק בסוף זה מרגיש קצת לא נוח. לא בגלל שאזרחים נהרגו, ונשברו עצמות, אלא בגלל המודעות העצמית הזאת. בגלל שהיית מעדיף את באטמן כאל אמריקאי טהור, שגריר של צדק עליון, ציפור אפילה.

 

פינוקים הם

1.

מגדלי סטארק לא גמורים עדיין, אבל בלילה הם זוהרים בגאון. פיליפ סטארק לא חסך בהוצאות. עוד לפני שהושלמו, הפיגומים הם פרסומת למה שיהיה כאן, בתל אביב, קצת אחרי רכבת צפון. מגדלי הדירות של סטארק הגיעו תל אביבה. דעו.

2.

ולא רק אורות. הפיגומים מגודרים היטב, ועל כל גדר אמרת כנף, סטארק-אפוריזמים. בהתחלה היה כתוב בגדול, שחור על לבן, "פינוקים הם לא מותרות". מתחת לכיתוב הודפסה חתימה: פיליפ סטארק. וכבר אפשר היה לחשוב שאם רק תלך לאחד הסטימצקים, תוכל לצאת משם, ידיך מצמידות לחזה ספר סטארק קטן. מעין "סטארק: ציטוטים".

אבל זה לא שרד. מישהו צבע בלבן את ה"לא", ונותר רק "פינוקים הם מותרות (פיליפ סטארק)". השלט הוחלף.

3.

אגב, לחשוב שיש משפטים כאלה, שאי אפשר באמת לשפר. הנה, הפרדוקסליות הקלילה של סטארק התקדרה לפולניות חצי-טאוטולוגית.

4.

השלטים הוחלפו בשלטים אחרים. מדגם:

"Warning: design affects your life"

"It’s not a stark apartment, it’s your apartment"

"Be realistic: dream"

הפונטים מתחלפים, מלים צבועות אדום מומרות במלים בשחור. סטארק אוהב סתירות למחצה. הוא "מזהיר" מפני הטריוויאלי; הוא מתכחש למגע ידיו, רק כדי להפוך אותו למשמעותי (זו לא " a stark apartment", זו הדירה שלך, שיכול להרשות לעצמו דירה של סטארק); הוא חולם, לריאליסטים שבינינו.

5.

ב"הפואטיקה", אריסטו מגדיר קשר סיבתי כקשר של "סבירות או הכרח". אריסטו לא מדבר באמת על קשרים סיבתיים, הוא מדבר על קשרים שנתפסים כסיבתיים, ומכאן ה"סבירות". כלומר, על מנת שקשר בין שני אירועים בעולם יראה כקשר סיבתי על אירוע א' להוביל לאירוע ב' באופן סביר או הכרחי.

הדירות של סטארק אינן מיועדות לשכמותי. הן מיועדות לאנשים שיכולים. לאנשים, שבין חלומותיהם לבין המציאות מתקיים תמיד קשר היפותטי של סבירות או הכרח.

6.

"ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור" (בראשית פרק א', פס' ג')

בין האמירה האלוהית לבין השינוי בעולם מפרידה רק ו'. כמו בהרבה מקרים אחרים בתנ"ך, מה שנראה כקשר אדטיבי, קשר של הוספה, הוא למעשה קשר סיבתי מובלע. הקורא לא יודע כמה זמן עבר בין הציווי לבין התוצאה, אבל מותר להניח שלא היה זה זמן רב מדי. כמה זמן עבר בין החלום האלוהי לבין הציווי, קשה לנחש. אבל אלוהים חלם, ואלוהים החליט, ואלוהים אמר, ויהי אור.

7.

שנה שעברה גרתי בנווה שרת. איפשהו בצפון תל אביב, 5 דקות הליכה מצהלה. תל אביב קטנה, ובחמש דקות אתה יכול לעבור מהנרקומנים והדוסים לילדות השמנת החמוצה. סטארק לא מדבר אל העניים, אבל הוא בהחלט מדבר לידם.

8.

אגב, סטארק מעדיף לדבר באנגלית.

9.

כאשר רבשקה מגיע לשכנע את בני ישראל להיכנע למלך אשור, רבשקה נושא נאום בעברית אל מול חומות ירושלים. השרים מבקשים ממנו לדבר ארמית. הם מבינים:

"דבר נא אל עבדיך ארמית כי שמעים אנחנו; ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם אשר על החמה. ויאמר אליהם רבשקה העל אדניך ואליך שלחני אדני לדבר את הדברים האלה; הלא על האנשים הישבים על החמה לאכל את חריהם ולשתות את שניהם עמכם" (מלכים ב' פרק יח', פסוקים כו'-כז')

10.

בקשר של סבירות להכרח, חלומותיך גדלים ביחס ישר לקשר הסבירות שבינם לבין יכולת הביצוע שלהם. ואז אתה חולם איך תממן טיפול שיניים לילד או איך תמצא את הזמן לחופש של סופ"ש באיזה בית מלון בטבריה או אילת (לא מומלץ, למי שמתעניין). אבל סטארק לא מדבר אל האנשים האלו, הוא מדבר לידם ולאנשים אחרים. הוא מדגדג להם את אותו מקום שיכול להרשות לעצמו לחלום על דירת-סטארק. ואלו שיושבים על החומה, שידברו יהודית, שיחלמו ריאליסטית.

[התמונות כולן: יוסי גורביץ]

שוקי טאוסיג מוטרד

כתבת השער של גיליון נובמבר של "העין השביעית" עוסקת בסמים במערכות העיתונים. המוטו של כתב העת ×”×–×”, כפי שעולה מעמוד הפירסום העצמי שנמצא בו, הוא: "העין השביעית הוא במה לעיתונאים המוטרדים מהרמה המקצועית ומהאתיקה של התקשורת הישראלית. זהו כתב העת היחיד שבו תמצאו התבטאויות מעמיקות על הקשר בין פוליטיקה לתקשורת, על מאבקים בין עיתונים, על יחסי מו"ל-עיתונאי, על ניגוד אינטרסים, על זכות הציבור לדעת ועוד." אם כך, שוקי טאוסיג, שכתב את הכתבה, ודאי מוטרד מהקשר בין סמים לבין הרמה המקצועית והאתית של עיתונאים בישראל. מהו נושא הכתבה? כותרת הכתבה היא "מפירים את קשר השתיקה" וכותרת המשנה המבהירה היא: "למרואיינים שלהלן יש מכנה משותף: חווית העיסוק שלהם בעיתונות כוללת גם שימוש בסמים. הם מוכנים לדבר על כך רק בעילום שם". אומרים שכותרת של כתבה והמשנה שבאה בעקבותיה אמורים למשוך את הקורא לקרוא את הכתבה. הכותרת פעלה את פעולתה. קראתי את הכתבה. בעיקר כדי להבין איך יכול להיות שבכתב עת שאני מעריכה – ואפילו מנויה עליו – עושים כתבה על נושא שכזה, שבמקרה הטוב הוא משעמם כמו תחת ובמקרה הרע, מראה על תפיסה בעייתית של מקצוע העיתונות.

ובכן, ראשית אפשר לשים לב לצורה הגרפית של הכתבה. זו אינה בנויה מטקסט "רץ", אלא מעמודות שונות, שבהם מספרים מרואיינים שונים על חוויותיהם כעיתונאים וכאנשים שנתקלו בשימוש בסמים במערכות התקשורת השונות (הרדיו לא מיוצג. ×–×” ודאי אומר שברדיו לא עושים סמים). כמו כן, שוקי עצמו מדבר רק במסגרת אפורה, המובלטת משאר הכתבה. כלומר, המרואיינים (×’'×™, ודאי ×”×™×” קשה להשיג מרואיינים שידברו על נושא כל כך כאוב) עונים לשאלותיו, אולם הוא נמנע מליצור מכך נרטיב, והוא שומר את הפרשנות שלו למסגרת נפרדת. עימוד ×›×–×” מייצג לא רק את תפיסתו של שוקי בנוגע לכתבה, אלא גם את תפיסתו של עוזי בנזימן, עורך העיתון. ומה אומר העימוד: אנחנו מביאים לפניכם את הדברים כהוויתם. אנחנו מחזיקים בידינו אספקלריה, אשר זורקת אלומת אור למשהו שקורה כרגע בחברה. רוצים פרשנות למה שראיתם? לכו למסגרת האפורה. אם במקרה לא תקראו את הכתבה ×”× "ל, אסכם עבורכם את דברי המרואיינים: יש סמים במערכות התקשורת. בעיקר מריחואנה. לפעמים מעשנים בחדרים מיועדים לכך, ולפעמים בחוץ, בסימטה (שימוש מצחיק במילה אשר קשורה יותר בשיקאגו מאשר ברחובות תל אביב). הדבר נוגע לכל המעמדות בעיתון – גם לעורכים. אנשים מסויימים מאד גם עושים קוק. (או כפי שזה מוצג בכתבה – "עושים ×›×›×” באף" (המרואיין מדגים מחיטה באפו ש.ט.)) ועכשיו לפרשנות: למה ×–×” חשוב שהם עושים סמים ולא מוכנים להתראיין על כך בשם מלא? לא בגלל הבעייתיות שביחס הכפול לחוק. ולא בגלל שסמים ×–×” רע. אלא בגלל שהשימוש בסמים מעוות את הדיווח העיתונאי האובייקטיבי שאליו הם נדרשים. כלומר, עיתונאים שעושים סמים ומסתירים זאת, ייטו להתייחס לסמים בשמרנות, כדי להסתיר את העובדה שהם בעצם עושים סמים בעצמם, ולא רואים עם ×–×” שום בעיה. ×–×” כל כך התבטאות מעמיקה, שבא לי לטבוע בתוכה. מיטל שרון עורכת עיתון, עישנה כמה ×’'וינטים אבל ויתרה מפאת כאב ראש שבא בעקבותיהם, מעשנת קופסת סיגריות ליום, שותה אלכוהול כמה פעמים בשבוע, אשכנזיה, גדלה בעיירת פיתוח, לוקה בתזונה בעייתית ולא בריאה, בעלת קשרים חברתיים ורומנטיים, מחזיקה במשפחה גרעינית במבנה מסורתי ומתפקד, בעלת הכנסה ממוצעת במשק, בעלת דעות פוליטיות מוצקות ומתגוררת במרכז תל-אביב. אני מצטערת, ומכה על חטא, כל אלו ודאי משפיעים על הדיווח העיתונאי האובייקטיבי שלי. עם קוראיי הסליחה.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.