Flowers in a Vase

סיימתי את "אל המגדלור" (וירג'×™× ×™×” וולף. תרגום: מאיר ויזלטיר) כבר לפני זמן לא מועט, אבל – מלבד סופרלטיבים – לא הצלחתי לנסח מה שאני חש כלפיו. מאחר שהספר קשור באופן הדוק לעבודה שאני עושה על המונולוג (שזו, בעצם, הסיבה שבשלה התחלתי לקרוא אותו מלכתחילה. גם ×–×” צריך להיאמר לזכות האקדמיה), יצא לי לנתח חלקים ממנו בהרחבה יחסית. יצא לי לחשוב עליו הרבה. חישבו רגע על המונולוג של מולי בלום, שחותם את "יוליסס". הוא מתחיל כך (תרגמה את ×–×” יפה יעל רנן): "כן ×›×™ אף פעם הוא לא עשה דבר ×›×–×” קודם לבקש פתאום ארוחת בוקר למיטה עם שתי ביצים מאז שגרנו במלון 'סיטי ארמס' כשהוא ×”×™×” עושה את עצמו חולה עם קול של מסכן משחק את הוד-מעלתו בשביל לעשות רושם על הנודניקית הזקנה ההיא גב' ריורדאן שהיה נדמה לו שהוא מסובב אותה על האצבע אבל בסוף גרוש היא לא השאירה לנו הכל בשביל מיסות לכבוד ולכבוד נשמתה כזאת קמצנית בחיים לא ראיתי אפילו בשביל הספירט שלה ×”×™×” לה חבל להוציא 4 פני עם כל הסיפורים על המחלות שלה לא מפסיקה לקשקש על פוליטיקה ועל רעידות אדמה ועל סוף העולם צריך קצת ליהנות מהחיים קודם איזה צורה היתה לעולם אם כל הנשים היו כמוה נגד בגדי ים ונגד מחשופים ממילא אף אחד לא רצה שהיא תלבש אני בטוחה שהיא נעשתה כזאת צדיקה רק בגלל שאף גבר לא ×”×™×” מוכן להסתכל עליה פעמיים נקווה שאני אף פעם לא אהיה כזאת פלא שהיא לא רצתה שנכסה גם את הפנים אבל היא היתה דווקא אישה משכילה בסך הכל וכל הקשקושים שלה אדון ריורדאן פה אדון ריורדאן שם מתארת לעצמי שהוא די שמח להיפטר ממנה […]". עצרו, והביטו בין המשפטים. אם מתאמצים מספיק, אפשר לשרטט את הקשר שבין משפט למשפט. לרוב, מדובר בקשרים אנלוגיים או מטונימיים. אבל, כמו שטענתי בפוסט אחר, ×–×” יותר מכך. כל קשר מטונימי או אנלוגי שכזה הוא גם קשר סיבתי. משפט ב' נאמר ×›×™ משפט א' העלה אותו אצל מולי, באופן מטונימי (× × ×™×—). ומהקשרים הללו, שבין זיכרון לזיכרון, אפשר לדעת הרבה אודות מולי. אפשר כמעט לגעת במפת המושגים שלה, לראות איך מושג אחד מעיר מושג אחר, שמעיר זיכרון, שמעיר תגובה, שמעוררת את גברת ריורדאן הזקנה. הפער שבין משפט למשפט (למרות היעדר סימני הפיסוק, אפשר להבדיל בקלות יחסית בין המשפטים) הוא המקום שבו השדר מכלה את האינרציה הפנימית שלו, מתפוגג, ומשאיר מקום למולי, שתבחר את השדר הבא. ב"אל המגדלור" ×–×” אחרת. אריך אוארבך, ב"מימזיס" (תרגם את ×–×” איום ונורא ברוך קרוא. קנו את הגרסה האנגלית, היא אמורה להיות קריאה), בוחר להתייחס לפרק החמישי בחלק הראשון של הספר. הוא עושה זאת, לדעתי מהסיבות הלא נכונות, אבל זו בחירה נכונה לגמרי. מרת רמסיי יושבת ומודדת לג'יימס, בנה, גרב, כדי שתוכל להביא אותה במתנה לבן של שומר המגדלור. ×’'יימס, יש לומר, לא מרוצה מהעניין, ונע בעצבנות. הפרק כולו ממוסגר במדידת הגרב הזו. באמצע יש הרבה מרת רמסיי, וקצת אנשים אחרים. היא חושבת על הדלתות, ועל הבית הפרוץ, ועל המשרתת השוויצרית, שאביה לוקה בליבו. העצבות הזו שלה היא הד לעצבנות של ×’'יימס. אתה יכול לשרטט את המערך הסיבתי, שמוביל ממחשבה למחשבה. באמת אפשר. אבל אי אפשר לדעת עד כמה המחשבות הללו מושפעות מהתנועות הבלתי פוסקות של בנה, וממר טנסלי, שהתעקש שאי אפשר ×™×”×™×” לצאת למגדלור מחר. זו כבר לא תבנית השלם האריסטוטלית, שרשרת סיבתית שבה א' מוליך לב', אלא מעין רשת, שבה ב' נובע מא', ×’', ו-ד', ומנביע אינספור מחשבות אחרות. קשה להפריד. וכאן נתקעתי. אני לא בטוח שאני יודע על מה, בעצם הספר ×”×–×”. יש רק תחושה עמומה שהוא לא על הדמויות ולא על המונולוגים, הוא על מה שביניהן, שקשה להפריד. לעתים, מה שביניהם נעשה מודגש כל כך עד שקשה לנשום. פרק 17 בחלק הראשון, הארוחה המשפחתית, הוא ×›×–×”. אפשר לראות את ×–×” מתניע, את ערימת המונולוגים הזו מתקבצת בפוליפוניה באכטינית, ואז, לאט, בחריקות, נעשית הרמונית. אבל את ×–×” אני לא יודע להגדיר. אין לי אפיגרם. ** תכננתי גם רשומה אחרת, על Book-a-Minute ועל הפרודיה. האתר מסכם באופן פרודי – ופעמים רבות גם מבריק – יצירות ספרות. בינתיים, נראה ×›×™ בניגוד למה שחשבתי, אין לי באמת שום דבר חדש לומר על ×–×”. עם זאת, יש שם סיכום של כל יצירותיה של וירג'×™× ×™×” וולף במשפט אחד, שנראה עכשיו כמו האפיגרם הראוי היחיד: "Life is beautiful and tragic. Let's put flowers in a vase". [התמונה: כריכת הספר באנגלית בהוצאת פינגווין. עלה לי 75 שקלים בדיונון. אני עדיין עצבני]

הסיפור האמיתי והמזעזע של מיטל שרון

זו שנתי השביעית באוניברסיטה. אני מכירה כל פינה במסלול שבין הבניין למדעי החברה, הרוח והיהדות. אני מכירה היטב גם כל מיני בניינים כלבויניקים אחרים. בתחילת שנה, כאשר אני חוזרת לספסלי המוסד, יש בי מן תחושת השיבה הביתה. כל זה נכון במיוחד לגבי ספריית סוראסקי, הספרייה של מדעי הרוח. שעות ביליתי שם. כל פעם בדרך אחרת. שם גיליתי את אימת השקט. שם חוויתי את חדוות חיפוש החומר. שם למדתי לצלם מהר מן הרוח. שם חשתי שבירוקרטיה טובה לכושר של המבורקרט. שם למדתי לשנוא את הספרייה הלימודית, על שהכריחה אותי לעבור בניין. אתמול, עם פתיחת שנת הלימודים, באתי בחדווה ובעזוז למצוא חומרים לתזה שלי. למעשה, כבר מצאתי דברים שהייתי צריכה, ורציתי רק להיכנס לקטלוג הממוחשב, כדי שיגיד לי איפן הן, אותן חוברות ספרות מעופשות. הקשתי במרץ את מספר תעודת הזהות ואת תאריך הלידה שלי. המחשב חשב. זה מה שמחשבים אמורים לעשות. ואז פלט את ההודעה האפורה הבאה: כרטיס הקורא שלך לא בתוקף. וסירב להכניס אותי לקטלוג. ודאי יש פה טעות, חשבתי לעצמי. אני בתוקף, תראו. אני חיה ונושמת. נכון, אמנם עדיין לא שילמתי שכר לימוד, אבל זה לא אומר שצריך למחוק אותי. הקשתי שוב, הפעם בזהירות יתרה. ושוב: כרטיס הקורא שלך לא בתוקף. לא אדם כמוני יוותר. הלכתי למעבדת מחשבים בבניין הסמוך, נכנסתי לקטלוג דרך הרשת, ומצאתי את מיקום הספרים שאני צריכה. כמו כן בדקתי אימייל, וגיליתי הודעה מפחידה עם הרבה סימני קריאה, שאומרת שאני לא בתוקף. צעדתי שוב לספריה וצילמתי את מה שהייתי צריכה. הראיתי להם מה זה. אבל כל זה לא עזר. המיקום שלי בעולם כבר התערער. תמיד כשמדברים על אינטרפלציה של אלתוסר נותנים כדוגמה את השוטר אשר קורא: היי אתה. האזרח הפשוט מסתובב, ובעצם תהליך ההסתובבות הוא מסמן את עצמו ככפוף למרותו של אותו שוטר. כל זה נכון. אבל תהליך אינטרפלציה שמתבצע בינך לבין מחשבים הוא הרבה יותר מפחיד. השוטר הוא אדם. נכון, אדם עם מרות וולנטרית שכרגע הענקת לו, אבל אדם. הוא רגיש למחשופים, לכסף ולאלכוהול. אולי לא בסדר הזה. מחשב, לעומת זאת, אין לו אלוהים. כשאתה פג תוקף, אתה פג תוקף. אינטרפלציה חסרת פנים היא פשוט הרבה יותר מפחידה. אולי בגלל זה, זו האלוהית היא כל כך אפקטיבית.

עניינימים

שני עניינים הצטברו על סדר היום המחשבתי, ואף אחד מהם לא התגבש לכלל פוסט, אז רק כמה הגיגים ראשוניים. אמיר, קצת אחר כך 1. קל לאהוב את אמיר גוטפרוינד. יש לו מבט טוב לב. יש לו חולצות מגניבות. הוא רגיש למילים. הוא מחולל מחשבות נעימות על קיומם של קצינים ראויים בצבא ההגנה לישראל. ואני אכן אוהבת אותו. 2. חשבתי לי שאפשר לחלק את הספרים שאני אוהבת ואת אלה שלא, לפי חוש הריח. ספרים שאני אוהבת, ניחנים בחוש ריח. (אני חושבת, למשל, על ריח טיפוח הגוף הנשי שמתגלה כאשר כתפייתה של טוני הרטמן נשמטת עת היא יושבת בפונדק עם הרופא. או על ריח בית המרזח הטחוב, המלא בריחות שיכר ישן, זיעה ואלימות, ב"עובדיה בעל מום"). ב"אחוזות החוף" היה סיפור על איש אשר גוזם שירים בפטרוזיליה. היה שם ריח של פטרוזיליה, בעמודים האלו. נשבעת. בעמודים אחרים היה ריח שאי אפשר להגדירו אחרת מאשר "ריח של צרפת". בחלק ניכר מעמודי "שואה שלנו" היה ריח של חיפה. ריח הוא עניין בעייתי לכתיבה. אפשר כמובן סתם לכתוב "ריח טיגון נישא באוויר". אבל זה לא יוצר ריח, זה יוצר תיאור של ריח. הריח המלא נבנה מפרטים אחרים, אשר משלימים את התיאור והופכים אותו למוחשי. 3. ב"העולם, קצת אחר כך" אין ריח. בכלל. זה משונה. בגלל שלמיטב הבנתי, האחוזה של אברמוביץ', אחד מגיבורי הספר, נמצאת במדבר. ריח של מדבר הוא לא הכי קשה לתיאור, במיוחד עבור קהל שהיה במדבר פעם או פעמיים בחייו. זאת משום שב"העולם, קצת אחר כך" איבד גוטפרוינד חלק מהצניעות שלו. זה פרוייקט יומרני שלא הצליח. זה קורה. זה לגיטימי. זה אפילו חינני בדרכו. 4. אבל כל זה אינו סיבה להסתבכות ולהתפתלות שאפיינו את מאמרי הביקורת על הספר. אריאנה מלמד כותבת: "כי לא רק מהלכים א-היסטוריים יש כאן, אלא גם מניפה רחבה מאוד, רחבה מדי, של טריקים סגנוניים שרובם פשוט לא מוצדקים מבחינת האונתולוגיה של הסיפור". היא כותבת גם "אפילו על הנטייה של כל הדמויות, העילגות כרהוטות, לשחרר לעולם אמרי שפר חד-שורתיים בנוסח "הכוסברה היא אחותה המשוגעת של הפטרוזיליה" של מאיר שלו". ובכל זאת מסכמת במילים "התוצאה היא מעשייה ארוכה, מפותלת, מצחיקה, טרגי-קומית ומענגת ביותר" ומכתירה את הספר כ"עיין ערך אהבה" הבא. דוד מרחב כותב: "יחד עם זאת, נדמה כי לפעמים מתקשה הסופר לעמוד ביומרה רחבת היריעה שהציב לעצמו, בשאיפה לגעת בכמה שיותר פיסות של ההיסטוריה הציונית." כמו כן הוא כותב "בפרקים האחרונים של הספר מתעוררת לעיתים התחושה כי ההשקעה בעיצוב האסתטי, הן של האווירה והן של הדמויות, הולכת ופגה, או שעולה ויורדת בגלים." אבל מסכם במילים "נדמה כי לפנינו אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו לאור בשנים האחרונות." איך הם הגיעו מספר שעיצובו האסטתי, לשונו והמעברים העלילתיים בו לוקים בחסר, להכתרת הספר כספר שייכנס לקאנון הספרותי? אני חושדת שרק לאלוהי האהבה לאמיר גוטרפוינד פתרונים.

***

יש ספרייה ויש ספרייה שני אנשים כותבים על ספרייה: ולטר בנימין וז'ורז' פרק. הם כותבים, כל אחד ממיקוד שונה, על הסדר ואי הסדר בספרייה, על תהליך הגעת הספרים לספרייה, ועל הדבר שאותו מייצגת אותה כוננית עמוסת ספרים. בנימין מסכם את דבריו במילים "וכך הקמתי לעצמי לנגד עיניכם מקדש־מעט, שספרים הם אבני הבניין שלו, והוא עתיד עתה להיעלם בפנים, כיאה וכנאה". ואילו פרק מסכם במילים "בכל מקרה, אין רע בכך שבין שניהם, הספריות שלנו תשמשנה מפעם לפעם כסימן, כמרבץ חתולים, ככל-בויניק". אני כל כך אוהבת את פרק.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.