שמתי לב, שאני יכול להצביע על מעט מאוד ספרים, שאני מחשיב לגדולים/מטלטלים
באמת/ראויים לקאנון (הבעיה הראשית של כל כתיבה על ספרות – מחסור
בסופרלטיבים), שיש בהם עלילה במובן הקלאסי של המילה.

קורא את וירג'יניה וולף בעברית, "אל המגדלור", ונהנה מכל רגע.

"היינו משווים חתכים מחוט העפיפון"

1. "אין לי מה לקרוא", התבכיינתי לאימא שלי, בעודי עומדת ליד הספריה הסמי מפוארת בביתם. "קחי את 'רודף העפיפונים'", היא אמרה לי. "עוד פעם נורא-עצוב-לגדול-באירן?" "לא, זה בכלל על אפגניסטאן."

2. "אין לי מה לקרוא", התבכיינתי לחברתי הטובה. "קחי את רודף העפיפונים", היא אמרה לי. עיוויתי את פרצופי. בדרך כלל אפשר לסמוך עליה, חשבתי לי, אבל הפעם היא בטח קצת השתגעה.

3. אז לקחתי. שתיים זה כבר קהל, כמו שאומרים. וחוץ מזה, תמיד צריך לזכור את "חמסין וציפורים משוגעות".

4. צריך להתנצל על הצורך שלי להתנצל על שקראתי ספר שהוא רב מכר ברשימות של סטימצקי. אין לי הרבה סיבות טובות לכך שאני מרגישה צורך להתנצל לבד מהמילה הזו, שמתחילה ב"יהי" ונגמרת ב"רות".

5. בואו נחשוב ביחד במה יעסוק ספר שכתב אפגאני והפך להיות רב מכר במערב פוסט מערות הטליבאן. ענייני כבוד מוסלמי יהיו? בטח יהיו. ענייני התעללות במולדת האהובה שעברה הרבה משטרים יהיו? כמו גדולים יהיו. שימוש באמצעים רטורים זולים להגברת האפקט הדרמטי של הגולים יבוצע? בטח יבוצע. הכל ודאי ייעטף במעטפת של כבוד-אין-ברירה למערב. ודאי.
למעשה, אתם יכולים לכתוב את הספר הזה בעצמכם, אם קראתם עיתונים במערב אחרי 11 בספטמבר ויש בידיכם מילון בסיסי בפארסי.

6. וזה אפילו לא ספר גרוע.
ספרים טובים מגדירים אותך, משמחים אותך, מעציבים אותך, מרגשים אותך, מראים לך אחרת את העולם, תופסים אותך בגרון. "לעזאזל," אתה אומר, "אני אדם טוב יותר אחרי שקראתי את הספר הזה".

ספרים רעים גם הם מגדירים אותך. אתה יכול ללכת לפאב עם החברים ולהביא אותה במטאפורה מפוצצת שתבהיר עד כמה אתה טוב והספר גרוע: "זה כמו להתלהב עכשיו מ'שושלת'", אתה אומר. או "זה גרוע כמו אבקת כביסה בריח פסיפלורה ומנגו", אתה גורף חיוכי הסכמה.

אבל ספרים בינוניים, הם בזבוז זמן. הם לא גרועים, אז אתה לא מפסיק באמצע. סך הכל, אתה יכול להתעניין בגיבור, אם ממש תאמץ את האנושיות שבך. אתה יכול לגלות פנינה לשונית זו או אחרת בעמוד כזה או כזה. אתה קורא. ורק בסוף, אתה מבין ששוב ראית סרט בערוץ הסרטים. ועכשיו רק נותר לך לתהות, למה לעזאזל הוציאו את הספר הזה לאור, ואף תרגמו אותו לעברית, כשכל כך הרבה ספרים טובים שם בעולם הגדול, מחכים לתורם.

סיכום ביניים

אני רוצה להציע, בעיקר לעצמי, סוג של אפולוגטיקה – והמילה נבחרה
דווקא בשביל ההקשרים הסכולסטיים שלה, בהתחשב ברצף ההיסקים והנביעות
המפוקפק שיופיע בהמשך – על המרה השחורה שתוקפת אותי בכל מקרה
של כשלון , ובפרט כשלון קרייריסטי-אקדמי, ובפרט כשלון בלעורר באושיות
שמאכלסות את התדר הקרייריסטי-אקדמי אליו אני מכוון הערכה עמוקה לכוח
האינטלקט שלי (שזה, בסופו של דבר, הטלוס של כל העניין האקדמי-קרייריסטי.
"ג'וין דה יוניברסיטי, סי דה וורלד, מיט אינטרסטינג פיפל אנד גט דם טו
רקוגנייז יור אקזיסטנז"). מרה שחורה שחומרתה היא פונקציה של
המובהקות שלו (כלומר, של הכישלון), לא קנה המידה או החשיבות שלו:

כתב ההגנה הוא שנקודת המשען של המרה השחורה הזו הוא אתית, או לפחות
אקזיסטנציאליסטית (מילה שאני מרגיש את נאבוקוב נועץ ומסובב פגיון במעמקי
קרביי כל פעם שאני עושה בה שימוש, אבל חסרים לה תחליפים נאים אז ניחא).

הנביעה, לפחות כפי שהיא מצטיירת בניסיונות הרעועים והתכופים של
עין-התודעה לבצע אפיפנה עצמית,היא כזו: כשלון מעיד על מרחק בין הערכת
התוצאות שלי לתוצאות, מרחק בין הערכת התוצאות שלי לתוצאות מעיד על פגם
ביכולת הצפייה שלי את העולם, פגם ביכולת הצפייה שלי את העולם מעיד על
אפשרות שהאופטימיזם הכולל שלי שגוי.

כאן כדאי לערוך תחנת ביניים.

בשביל האופטימיסט, או לחלופין הגאוותן, ויש שיאמרו שחד הם, קיימים רק שני
מצבים של תפיסת עתיד: ביטחון מלא, וייאוש. כל טווח הביניים, על גווניו
השונים של ספק מכרסם, חיוביות זהירה, תקווה אינטואיטיבית ופסימיות
רציונלית, פסימיות אינטואיטיבית ותקווה רציונאלית וכו', שונים הבדל קטגורי
ועז כל כך מהביטחון המלא, שההבדלים ביניהם, וביניהם לבין נקודות
האפס, הם חסרי משמעות בעליל בעבור מי שהביטחון המלא הוא ברירת מחדל
בעבורו. עצם האפשרות לכישלון כולל כהיפותזה אפשרית אודות העתיד
הופכת למוחלט מטאפיזי. גם כאן, זה המעבר שההיפותזה עוברת מאפסיות לקיום,
שהופך את מושגי הסבירות והחוזק לבלתי רלוונטיים, ועצם הקיום של הפוטנציאל
לכישלון כולל הופך לנוכחות פיזית ממש ובלתי נסבלת, מחניקה, מוצקה מכל מוצק.

עכשיו אפשר להמשיך בקו הטיעון – כחלק מהאפשרות שהאופטימיזם הכללי
שגוי, מכיוון שאופטימיזם וגאוותנות חד המה במקרה המדובר, עולה
האפשרות שההערכה שלי את איכויותיי האינטלקטואליות שגויה. מהאפשרות
שהאיכויות האינטלקטואליות שלי אינן הטוב שבטוב, עולה האפשרות שהדעות שלי,
בתחומים אובייקטיביים (פילוסופיה אנליטית) וקוואזי אובייקטיביים (הערכת
אמנות) שגויות, מכיוון שהן אינן תוצר של אינטלקט אידיאלי, ובתחומים
סובייקטיביים (דרכי חיים, היררכיות קיומיות) אינן מהוות ביטוי
לתפיסת חיים מהסוג המעולה ביותר. מהאפשרות הזו עולה שאני מבזבז את חיי על
הדעות, ההעדפות, והמטרות הלא מתאימות, וכך כושל בתשובתי לשאלה הבסיסית של
האתיקה: "כיצד עלי לחיות את חיי".

כלומר, סוד האימה של הכישלון ההישגי הוא במיקסום האוטומטי של הספק שמתרחש
בחוליה האמצעית, ואז בתוצרה נובע בקצה השרשרת. בקצה השרשרת
עומדת תמונה של שגיאה יסודית, בלתי נתפסת, שלא אוכל לעולם לעמוד על טיבה
שכן היא טמונה בנחיתותן של האקסיומות שלי עצמן, ומכיוון שאין לה צורה
משלה, היא מתקיימת רק באפקט החושי-פיזי-רגשי שיש לכל כישלון במקום שבו
שכנה ציפיה להצלחה, בתור גל של נגטיביות מוחלטת, כאילו אם רק אצליח
לסובב את הצוואר לזווית הבלתי אפשרית יעמוד שם מישהו מצקצק בלשונו "דיס
איז נוט וואט איי מנט אט אול, נוט איט אט אול", רק שלא סביר שיעשה זאת
במילים הללו, מכיוון שטעמי הספרותי הוא נחות וכבר נאבוקוב ידע
שאליוט הוא לא משהו.

המסקנה, היא כמובן, לבנות מכונת זמן, לחזור לאנגליה בשנות העשרים, ולירות
בויטגנשטיין.לא שזה קשור באופן ישיר, אבל זה היה חוסך לי המון מיגרנות בין
גיל שש-עשרה ושמונה-עשרה.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.