איפה אמרת שהשגת את הזרע הזה?

הכתבה הזאת פורסמה ב"דיילי ביסט" והיא העיפה לי את המוח. לא שאי פעם נזקקתי לשירותי תרומת זרע, אבל בדמיון שלי בנקי זרע הם המוסדות האולטימטיביים, כאלו שאי אפשר למצוא להם תחליף אלא אם כן הם רוצים להחליף את עצמם. אז תרגמתי.

במשך חודשים, בת' גרדנר ואשתה ניקול, חיפשו מישהו שיעזור להן להיכנס להריון. הן החלו בבנקי זרע, שבהם יש תורמים כמעט מכל רקע, שממוינים לפי דת, לפי מוצא ואפילו לפי הסלבריטי שלו הם ×”×›×™ דומים. אבל הזוג נרתע מהמחירים – לפחות 2,000 דולר עבור הזרע בלבד – ומהעובדה שרוב התורמים היו אנונימיים; הן רצו שלילד או לילדה שלהן תהיה את האפשרות להכיר את האבא יום אחד. ולכן בקיץ 2010, בביתן עם שני הכלבים ושלושת החתולים שלהן, בת' וניקול הקישו את המלים הבאות במנוע החיפוש שלהן: "תורם זרע בחינם".
כמה קליקים לאחר כן החליק הזוג אל עולם תחתי מקוון, ערבוב של מודעות אישיות, פורומים פתוחים ואתרים לחברים בלבד שמיועדים לנשים שמחפשות זרע ולגברים שמחלקים אותו. רוב התורמים מתחייבים לאמת את הבריאות שלהם ולוותר על זכויות הוריות, בדומה לתורמי זרע רגילים. אבל בניגוד לעמיתיהם מהמיינסטרים, הגברים האלו לא מקבלים תשלום. הם גם מוכנים לחשוף את זהותם ולאפשר לכל צאצא עתידי ליצור איתם קשר. רבים מהגברים אומרים כי הם עושים זאת מתוך אלטרואיזם, אבל כמה מהם מדברים ללא בושה על כך שהם מחפשים סקס קינקי ומעוניינים בהפצת מאגר הגנים שלהם.
ב'ת וניקול הסתקרנו, ופרסמו מודעה בקבוצה ביאהו. בתוך ימים היו להם יותר מתריסר תורמים. "קיבלנו הודעות מכמה מוזרים", אומרת בת', אשת טכנולוגיה בת 35 מאיזור סן דיאגו. אבל רוב התורמים היו "מאד נחמדים ובהחלט מאד משכילים". לאחר בחינה מדוקדקת – שהורכבה משאלונים שהמציאו, ראיונות, בדיקות רקע ומבדקי מחלות מין – החליט הזוג על בחור בן 30 ומשהו והתרומה אורגנה.
כמו רוב הנשים בחיפוש אחר זרע בחינם, בת' וניקול העדיפו הזרעה מלאכותית. בניגוד להזרעה טבעית (שם קוד לסקס אמיתי), הזרעה מלאכותית כוללת בדרך כלל הזרקת זרע טרי לווגינה, או שפיכת הזרע לכוסית לטקס, שמתלבשת על צוואר הרחם. בת' וניקול נאלצו לתאם לוחות זמנים של שלושה אנשים, ביחד עם לוח הזמנים של הביוץ, כך שהמקומות בהם נפגשו עם התורם שלהן לוו תמיד בתחושת אלתור שובבה: מלון, המושב האחורי של הג'יפ שלהן, קרוואן, חדרי השירותים בסטארבקס. בסטארבקס, התורם השפיך בשירותים בפרטיות, ואז, נרגש, מסר את כוסית הלטקס המלאה בזרע לניקול, שנכנסה בתורה לשירותים והצמידה את הכוסית לצוואר הרחם שלה. בזמן שהטבע עשה את שלו, השלושה ישבו ביחד לשתות קפה. "זה לא היה הרגע הטוב ביותר בחיי", אומרת בת'. הן לא נכנסו להריון.
הזוג מנסה שוב עם תורם חדש, ובת' הפכה לתומכת נלהבת בשיטה. בינואר היא השיקה את "מאגר תרומת הזרע החינמית (מתז"ה)", פורטל מלוטש וידידותי למשתמש, שעובד בדומה לאתר שידוכים, רק שהנשים מזוהות כ"מקבלות" והגברים כ"תורמים". עמוד הבית מצטט את רלף וולדו אמרסון: "המתנה היחידה היא חלק מעצמך". שישה חודשים לאחר פתיחתו היו בו כבר 2,000 חברים רשומים, כולל כ-400 תורמים, והוא טען לשיעורי הצלחה של תריסר הריונות. הלידה הראשונה צפויה בסתיו הנוכחי.
המקום שבו נשים מופרות (jemsweb, Flickr)

המקום שבו נשים מופרות (Jemsweb, Flickr)

רפואת הפריון מבצעת מעשים שהם הקרובים ביותר למעשי נסים מעשה ידי אדם: היא החליפה את החסידה במזרק, ויצרה אלפי חיים חדשים בשנה, במצבים שקודם לכן נדמו בלתי אפשריים. אבל הסרת הערפל סביב הפריון העבירה את המעשה האינטימי ביותר של הטבע אל תוככי המעבדה, ויצרה אוכלוסייה של הורים עתידיים – סטרייטים, הומואים, רווקות ונשואות – שכמהים לקשר אנושי. הצורך ×”×–×” מקבל כיום מענה בעזרת אתרים כמו מתז"×”, שמצטרף לטרנד עולמי של החלפת זרע חינמי וטרי בין זרים.
לפחות שש קבוצות ביאהו, שלושה אתרים אישיים וכתריסר אתרים בתשלום מוקדשים למטרה זאת. רובם בבריטניה, קנדה ואוסטרליה, בהן בנקי הזרע חווים ירידה בתרומות בשל חוקים שנחקקו לאחרונה שמגבילים את התשלום המתקבל ובמקרים מסויימים גם אוסרים על אנונימיות. מאגר התורמים עדיין גדול בארצות-הברית, שבה סטודנטים יכולים להרוויח עד 12 אלף דולר בשנה מבנקי זרע תמורת תרומת זרע אנונימית פעמיים בשבוע.
אבל בנקי הזרע, למרות הפיקוח של מנהל המזון והתרופות, נושאים בחובם סיכון. בשנים האחרונות קנו מאות נשים זרע שנושא מחלות והפרעות רציניות, על פי דיווחים במגזינים רפואיים ובמקורות אחרים. מוקדם יותר השנה זיהו חדשות ACB  לפחות 24 ילדים שנולדו מתורמי זרע, שסבלו מבעיה נדירה באב העורקים שעלולה להרוג את הצאצאים שלהם בכל רגע. ובספטמבר דיווח הניו-יורק טיימס על בנקי זרע שיוצרים מקבצים של 100 ילדים סביב תורם זרע אחד, ובכך מעלים שאלות לא רק בנוגע למחלות אפשריות אלא גם בנוגע לגילוי עריות אקראי.
גם העלות מהווה בעיה. במדינות רבות הביטוח אינו מכסה הזרעה, אלא אם כן האישה הוכיחה כי לא הצליחה להיכנס להריון. התנאי הזה מקשה על זוגיות לסביות ועל נשים רווקות נטולות בני זוג. וכל הזוגות צריכים לשלם דמי ביטוח שיכולים להגיע לאלפי דולרים.
נשים רבות מאמינות כי לילדים שלהן שנולדו מתרומת זרע יש זכות לפגוש את האבא, דבר שרוב בנקי הזרע מתנגדים לו, מפחד שפתיחות כזו תרתיע תורמים פוטנציאליים. אפילו בנקי זרע שמגלים את זהות התורמים יעשו זאת רק כשהילד מגיע לגיל 18.
הדור הראשון של ילדים מתרומת זרע מהגיע כיום לפרקו, ורבים בהם מביעים תסכול ממדיניות הסודיות הזאת. "וידויים של ילד זרע"  ו-"אנחנו אנונימיים" הם שניים מהאתרים שאליהם מגיעים הילדים כדי לאוורר את רגשותיהם, ומשדרים חוסר נוחות מכך שהם מרגישים "חצי מאומצים", וכואבים את העובדה ×›×™ האבות שלהם יכולים להיות כל אחד. "השיטה לגמרי מקולקלת", אומרת וונדי קריימר, מקימת "מאגר האחים לזרע", אתר שמאחד ילדים שיש להם את אותו אבא תורם זרע.
כמובן שגם השוק לזרע חינמי מעלה סדרה של שאלות. מה יקרה אם התורם יבקש חזקה על הילד/×”? ואם הוא משקר בנוגע למחלת המין שלו? האם הוא מהווה איום עתידי לבריאות הציבור? ומה אם המניע האמיתי שלו הוא מין – והאם ×–×” בכלל משנה? ובכלל, מי הבחורים האלו?
כדי לגלות מי הם נרשמתי במתז"×” כחברה שמוגדרת "רק מסתכלת" וביליתי חודשיים במעקב אחרי דיונים בפורום, בהשתתפות בצ'אט, בגלישה בפרופילים של תורמים ובראיונות עם יותר מתריסר תורמים ומקבלות. יצרתי קשר גם עם תורמים שהקימו אתרים אישיים או פרסמו את התרומה שלהם באתרים אחרים. גיליתי עולם שהוא לרוב תאוותני יותר מרומן של ניקולסון בייקר, אבל איכשהו הרבה פחות משונה והרבה יותר מעורר אמפתיה. העולם ×”×–×” רחוק משליחות-זרע-קטלנית עבור עלמות נואשות, כפי שתיארו אותו הצהובונים הבריטיים. רוב הממצאים שלי מעלים עולם אנושי בנאלי.  
רבות מהנשים רוצות להתרבות בתנאים שלהן, כל עוד הן יכולות. חלקן חוו הפלות, אחרות הן אלמנות או גרושות. כמה מהן אומרות כי הן היו בהריון כשהיו צעירות מאד ועשו הפלה או מסרו את התינוק, ועכשיו הן מבקשות הזדמנות נוספת. אחרות היו עסוקות בקריירה. הופ, זואולוגית רווקה בת 43, מהדהדת את רצונותיהן של רוב המחפשות במתז"ה כשהיא אומר: "אני ממש רוצה להוליד ילד, ואני רוצה להעניק לילד הזה את ההזדמנות הטובה ביותר לחיים טובים, ולכן בחרתי בדרך הזו".
כמו בבנקי זרע מסורתיים, רוב המשתמשות במתז"×” הן זוגות לסביים או אימהות חד הוריות לעתיד. אבל באתר קיימת גם חבורה מלוכדת ופעילה של זוגות סטרייטים ונשים נשואות, כמו עקרת הבית בת ×”-37 מקולומבוס אוהיו, שאמרה ששמה וונדי. בפוסט בפורום היא מספרת ×›×™ בעלה –  שספירת הזרע שלו נמוכה בשל מקרה של חזרת בילדות – ראיין ביחד איתה תורמים פוטנציאליים. התנאי היחיד שלו: הזרעה מלאכותית בלבד. "×–×” נראה יותר כמו התינוק 'שלנו' אם לא מעורב בעניין סקס", היא מספרת שהוא אמר. הבן שלהם אמור להיוולד בינואר.
התורמים במתז"ה מהווים תערובת גסה של כוונות טובות ושל שאיפות של איש המערות. תורם אחד, שאותו עמדה קריסה, גרושה בת 38 מפרגו, צפון דקוטה, להזמין למפגש "הזרעה טבעית", הפחיד אותה. "הוא רצה שאני אצרח 'תעבר אותי!' במהלך הסקס", היא אומרת.
זהו פרט מרשיע. רבים מהתורמים אומרים שהם אינם מונעים מסקס אלא מהתשוקה שלהם לעשות כמה שיותר ילדים. "בעצם אני לא מעוניין בבחורה, ואפילו בחורה לגמרי לוהטת, אם היא לא מתכוונת להיכנס להריון", אומר ריי, בחור בן 38 שסירב למסור את שמו האמיתי. ריי, שכבר יש לו שני ילדים מאשתו וטוען לשני ילדים נוספים מזיונים חד ליליים, התחיל לתרום זרע ב-2009. הוא מעדיף לתרום בדרך הטבעית, לטענתו משום שלשיטה זו יש אחוזי הצלחה גבוהים יותר מהזרעה מלאכותית (זה לא נכון), והוא מתרברב בשש לידות ובשישה הריונות מניסיונות שעשה עם כ-40 נשים שונות. "אני מניח שמבחינה מסויימת בכך שאני עוזר ללסביות אני כמו אסטרונאוט בחלל", הוא אומר, "ומגיע למקומות שכף רגל גבר לא דרכה בהן".
אחד מהגברים שהגיבו לפוסט של בת' וניקול, נשוי בן 29, אומר שה-IQ שלו הוא באחוזון ה-99.8 ("התוצאות זמינות להצגה") ואמר שהוא רוצה "להפיץ את הגנים שלי, ולתמוך בחברה של המחר באמצות השתתפות בטרנד הרבייה". ובתרגום: לעשות תינוקות חכמים כמוהו. אם יורדים כמה שלבים בסולם הפומפוזיות מגיעים ל"מונגול", קנדי בן 31 שתורם בהזרעה מלאכותית משני צדי הגבול. הוא מגיע מוכן, עם בלאקברי עמוס בפורנו, אוזניות (כדי לשמר את השלווה של הרגע), מעסה פין תוצרת היטאצ'י ואוהב את "כל הרעיון שיש אנשים בעולם שהם קרובים שלך".
זהו מניע שמבלבל כמה חוקרי מין. רנה אלמלינג, סוציולוגית באוניברסיטת ייל ומחברת מחקר חדש על שוק הפוריות שנקרא "תאי מין", אומרת ×›×™ בקרב 20 תורמי הזרע שראיינה, המניעים העיקריים היו כסף, הפצת "גנים מדהימים", כפי שאחד התורמים ניסח זאת, וסיוע לנשים שרוצות להיכנס להריון. האנתרופולוג פיטר גריי, מאוניברסיטת נוואדה לאס וגאס, שחיבר במשותף את הספר "אבהות", אודות התפתחות ההתנהגות האבהית, אומר ×›×™ הדחף להפיץ את הזרע מזכיר לו את גברי החאן של מונגוליה – ואת מולי איסמעיל, שליט מרוקו מהמאה -17 – שהיו אבותיהם של עד כאלף ילדים, אולם לא גידלו איש מהם. "אני צריך לחשוב על ×–×” קצת", הוא אומר.

סטארבקס. האיש הזה הולך אולי לשירותים (Marjorie Lipan, Flickr)

הרגולטרים מפקחים מקרוב על גדילת השוק לזרע חינמי. בדצמבר האחרון הוציאה המחלקה לבריאות הציבור של קנדה "עדכון" שדיבר על עלייה במספר האתרים של זרע חינמי והזהיר כי "הפצת זרע חינמי [למטרות רבייה] אסורה". בארצות-הברית תבע לאחרונה מנהל המזון והתרופות לפחות תורם אחד, בטענה שלא עמד בתביעת חוק מ-2005, שדורש מתורמים לעבור בדיקה לגילוי מחלות מין ומחלות שניתנות להעברה מאדם לאדם, שאותה יש להעביר לבחינת רופאים, בתוך שבעה ימים מכל תרומה (בנקי זרע מסחריים משתמשים בזרע קפוא ובודקים את התורמים בתחילתה ובסופה של תקופת צינון בת שישה חודשים). המקרה הפך לאתגר משפטי עבור העולם האלטרנטיבי, ועלול להאט את השוק משום שמחירן של בדיקות כאלו עלול להגיע עד 10,000 דולר, ולהפוך את התרומות לבלתי אפשריות כלכלית.
הכל החל בדצמבר 2006, כאשר טרנט ארסנו, שהיום הוא רווק בן 36 מאיזור סן פרנסיסקו, החל להציע את הזרע שלו ב-Trentdonor.org, אתר שמעוטר בתמונות של ארסנו כתינוק חמוד וכאיש טבע חתיך. ארסנו, גבוה ובלונדיני, עובד כמהנדס בחברת טכנולוגיה ובעברו התלמד באקדמיה של חיל הים (ממנה נשר כדי עבור לעמק הסיליקון). התכונות שלו עשויות לגרום לבנק זרע להזיל ריר. אבל הוא מעדיף לעבוד עצמאית, הוא אומר, לאחר שתרם זרע לכ-50 נשים, רובן לסביות מאיזור המפרץ. אולי הודות ל"שייק הפוריות" שלו, שאותו הוא לוגם פעמיים ביום (תערובת של אוכמניות, שקדים ודברים עתירי ויטמינים אחרים), הוא הוליד לפחות 10 ילדים, הוא אומר.
המסע שלו הגיע לקיצו בספטמבר 2010, כאשר סוכני מנהל המזון והתרופות דפקו על דלת דירת הרווקים בת ה-65 מטר מרובע שלו. הם תחקרו אותו בחדר השינה שלו, ואספו מסמכים רפואיים וחומר נוסף שקשור לאופן שבו הוא "מטפח ומפיץ זרע", על פי חקירת מנהל המזון והתרופות. טון הדיבור שלהם היה לבבי, ארסנו משחזר. הוא אפילו כתב מכתב תודה לסוכנות, בו ציין את "הגישה המקצועית והאדיבה" של הסוכנים שלה.
אבל כעבור חודש נשמעה שוב דפיקה בדלת, והפעם הייתה זו המשטרה המקומית מצוידת בצו של מנהל המזון והתרופות לפיו עליו "להפסיק ייצור" של זרע, צו ראשון מסוגו נגד אזרח, על פי חיפוש שביצעתי ברשומות הממשלה. על פי הצו, הסוכנות ראתה בארסנו בנק זרע של איש אחד, התייחסה אליו כ"פירמה", וטענה כי הוא "לא מספק הגנה הולמת נגד מחלות המועברות מאדם לאדם". אם ימשיך לעסוק ב"טיפוח, עיבוד, אחסנה, תיוג, אריזה או הפצה" של זרע, הוא צפוי לקנס של מאה אלף דולר ולשנה בכלא. "שמרתי את המכתב של מנהל המזון והתרופות", אומר ארסנו. "ייתכן שיום אחד הוא יהיה שווה משהו באיביי".
במידה מסויימת, ארסנולד הוא כמו בחורים אחרים שמחלקים את הזרע שלהם בחינם, "שממלאים תפקיד חיוני בזמן בו נשים מבינות כי אבות ביולוגים שנותרים אנונימיים מונעים לעתים קרובות מהצאצא זהות לה הוא זקוק", כפי שניסח זאת במכתב למנהל המזון והתרופות.
אבל הוא גם סבור שהעבודה עצמה מספקת. הפעילות המינית היחידה שלו, כך הוא אומר, היא לאונן לכוס ולמסור את הכוס. "אני מתאר את עצמי כתורמסקסואל", הוא אומר. "כך שהפעילות המינית מוגבלת לתרומת זרע". הוא מתבדח כי בעוד כמה שנים הוא יהיה "בתול בן ארבעים עם 15 ילדים". הוא ערער על פסיקת מנהל המזון והתרופות בטענה כי תרומת זרע חינמית היא סוג של סקס, ולכן לא נתונה להתערבות ממשלתית. התיק נמצא בבחינה פנימית, שבה אמורים בכירים בסוכנות להכריע האם ארסנו מנסה "לשחק בחוק", כמו שטענו עורכי הדין של המנהל במסמכים שנשלחו לארסנו, או האם תרומת זרע צריכה להיות מוגנת כעניין מיני פרטי. מנהל המזון והתרופות סירב להגיב בנושא.
כל ניסיון להגביל תרומות זרע פרטיות הוא "מגוחך", אומרת בת' גרדנר, מקימת מתז"ה. "אם זה חוקי ללכת לבר, להשתכר, ולשכב את זר מזדמן, אז אספקת זרע נקי ובריא בכוס לא יכולה להיות בלתי חוקית". ועדיין, היא הראשונה להודות כי לא כל התורמים הם מקצועיים, ולא כל המקבלות מבצעות את הבחירות המודעות ביותר. היא מקווה כי מתז"ה יסייע בשינוי המצב, ולכן האתר אוסר על עירום, שיחות מלוכלכות, חיפוש סקס זמין ועל כל התנהגות שחברים אחרים באתר מכנים פוגעת או בלתי הולמת. באתר יש גם עדויות של נשים, כתבות הדרכה, השוואות מחירים וחומרים משפטיים.
עכשיו גרדנר אומרת שיש לה תכניות להתרחבות; להוסיף ערוץ לתרומת ביציות ולגייס בלוגרים. היא עשויה לשנות את השם ל"מאגר תורמים מזוהים", משום שזהו שם "יוקרתי" יותר. "האתר נמצא בנקודה שבה אני צריכה לקחת אותו לשלב הבא", היא אומר. מספר הצפיות בעמודים הגיע באוגוסט ליותר מ-2 מיליון, וכמו המשתמשים שלה, גרדנר מקווה להכפיל את המספר.
בינתיים ארסנו, שמחכה לחדשות בנוגע לעתיד הרבייה שלו, נהנה מפירות העבר שלו, מפרסם תמונות של התינוקות שלו, ושומר על מערכת יחסים פעילה עם חמש או שש המשפחות שביקשו זאת עד עכשיו. בחודש שעבר הוא ביקר את קרי ואמבר פיגוט-רוברטסון, זוג לסביות בנות שלושים ומשהו ממודסטו קליפורניה, שמצאו את ארסנו בחיפוש גוגל ב-2009 ועכשיו מגדלות ילדה בת שנה מהתרומה שלו.
"כאשר הוא ראה אותה בפעם הראשונה, פניו אורו", אומרת אמבר, שהכינה פאי אפרסקים לכבוד המאורע. "הוא היה התאמה מושלמת. הוא נתן לנו מה שכמהנו לו, מה שחשנו שמשלים אותנו. כך שאין להביע במלים כמה הכרת תודה אנחנו חשות כלפיו. אנשים כמו טרנט מגיעים פעם בחיים".

צורה ותוכן

יום שישי בבוקר
הפגישה הראשונה של צוות העריכה של עמותת נשים לגופן בה השתתפתי התרחשה בבית של מיכל לסטר, ביום שישי בבוקר, מתישהו ב-2006. הגענו לירושלים, בנפרד אם אני זוכרת נכון, והתכנסנו בבית, אליו הביאה כל אחת כמה ממצרכי ארוחת בוקר. היו שם מיכל לסטר, יו"רית משותפת, דנה וינברג, מנכ"לית ומייסדת, טל תמיר, העורכת הראשית של הספר, וטל ויינטראוב, עוד חברה בצוות העריכה. התחלנו למרוח גבינות על לחם וירקות על גבינות ולדבר. כדי להסביר מה הלך שם, צריך לדבר קצת על העמותה.

על העמותה
נשים לגופן היא עמותה ישראלית-פלסטינית שמטרתה להוביל שינוי בתפיסת בריאות, גוף ומיניות של כלל הנשים בישראל. איך העמותה מנסה לעשות את זה? באמצעות סדנאות עם נשים ברחבי הארץ ובאמצעות כתיבת ספר עב עב כרס אודות בריאות האישה, שמקיף תחומים שונים כמו: דימוי גוף, התמכרויות, אלימות, זהות מגדרית, מין בטוח, אימהות, גיל המעבר, אבדן יילוד ועוד ועוד. שמונה מאות עמודים (שקוצצו מאלף).
הספר מבוסס על הספר האמריקאי המצליח our bodies our selves, שיצא לראשונה בשנות ×”-70, על ידי קומונה של נשים מבוסטון, שניסו לפנות לגיניקולוגים כדי לדבר קצת על בריאות האישה, אבל נתקלו בחומת שתיקה, שאותה החליטו מייד לנפץ, כיאה לזמן ולמקום. מאז יצא הספר במספר מהדורות מתוקנות, וכן יצאו כמה וכמה התאמות תרבותיות שלו למקומות שונים כמו מזרח אסיה, ארצות ערב, אמריקה הלטינית וארצות ערב.    
העמותה הוציאה לאור שני ספרים – בעברית, ביחד עם מודן, ובערבית, בהוצאה עצמית. בתחילת העבודה על הספר העברי חשבנו שאפשר ×™×”×™×” להסתמך באופן ניכר על הספר האמריקאי, לתרגם אותו, ורק להוסיף קולות מהשטח הישראלי. אחרי עבודה על כמה פרקים התברר ×›×™ הספר האמריקאי לא מתאים ברוחו ולא בשפתו למציאות שלנו, והוא שימש רק כמתווה כללי ביותר.

יום שישי בבוקר
חזרה לשולחן ארוחת הבוקר בביתה של מיכל. מדברות. מדברות. שתיים ביחד. שלוש ביחד. היא מפה. ההיא משם. גבינה. לחם. קפה. הרבה קפה. קפה קר. קפה חם. הולכת. חוזרת. באה. מטבח. סלון. מרפסת. הבת שלי חוזרת מבית ספר. מספרי פרקים עפים באוויר. שמות של נשים אחרות נזרקים לאוויר. אתן לא מאמינות מה קרה לי אתמול בעבודה. צריך לדבר איתה. צריך להחזיר תשובה להיא. פה צריך לקצץ. פה העבודה עוד לא התחילה. היא אומרת שהן מתקדמות. הבעל שלי אומר. צריך לגייס כסף לפרק ההוא. אתן לא מאמינות מה קרה לי באוטובוס.
יצאתי אחרי שעתיים וחצי מהבית של מיכל לשקט היחסי של הרחוב הירושלמי וחשבתי לי: יאללה, מה קרה כאן? לא ידעתי לענות על זה. האם התקדמנו? האם יש רשימת משימות? האם יודעים להגיד כמה אחוזים מהספר הושלמו? לא, חשבתי לי, נדמה לי שלא התקדמנו. אבל היה נחמד להכיר אותן, ונחמד לשמוע קצת רכילות. בסך הכל, לא בזבזתי יותר מדי זמן. באותו ערב נשלח מייל עם רשימת משימות ברורה וסופית, שהדהימה אותי עד בלי די. בתוך הרעש הקקפוני שהיה שם נעשתה עבודה, ואני לא הבחנתי בהתרחשותה.

יום ראשון בבוקר
לא זוכרת איפה עבדתי אז, ובטח לא מה עשיתי באותו יום ראשון בבוקר, אבל אני יכולה לנחש שהלכתי לעבודה. וישבתי מול המחשב. והיה לי גאנט עם משימות, כי ככה זה בהייטק, אפילו בתפקידים שהם רק תומכי לחימה כמו אלו שאני עובדת בהם. ובטח הייתה ישיבה.
והישיבה בטח התנהלה לפי החוקים הבאים:
1.    יש אדם אחד שאחראי על ניהול הישיבה. הוא הדובר המרכזי, אלא אם כן העניק את רשות הדיבור למישהו אחר, או כאשר מתלהט ויכוח
2.    בישיבה יש מצגת. המצגת מחולקת לסעיפים
3.    רק בישיבות מיוחדות יש אוכל. את האוכל מביאים אנשים שאינם חלק מהישיבה
4.    הישיבה תחומה בזמן
5.    הישיבה אינה כוללת שיחה על חיים פרטיים

ערבים וסופי שבוע מאלפיים ושש ועד לפני חצי שנה
איך הלכה העבודה על הספר? קבוצת נשים בעלות ידע ותשוקה לנושא אחד מתכנסת. זוהי הקבוצה שעובדת על הפרק. הן מחליטות על ראשי הפרקים בפרק וכל אחת כותבת את חלקה. העורכת מקבלת את החומר, מחליטה מה חסר לה, ומבקשת תוספות. אחרי שהיא מרוצה, היא מעבירה את הפרק לעורכת הראשית ולצוות העריכה. הן עוברות על הפרק ומבקשות תוספות. התוספות מגיעות וקוראות אותן שוב. אחרי שהחומר קיים, קוראות שוב את הפרק ועורכות אותו. ומכווצות אותו לדיוק המקסימלי שלו ולאורך המינימלי האפשרי. אחר כך קוראות שוב. מישהי מתמרמרת על משהו שירד. מישהי עונה. מישהי מוצאת עוד דבר שחשוב להוסיף. קוראות את הפרק שוב. מחליטות. קוראות את הפרק שוב.
בקיצור, אחת משיטות העבודה הכי לא יעילות שהכרתי בחיי. במקום הפירמידה המוכרת של הררכיה, שמתחילה בבסיס רחב שנאסף ממספר כותבות, וממשיכה לעבר עורכות משנה ועורכת ראשית, שלכל אחת מהן יש זכות וטו קטנה או גדולה, יש כאן חצים שמובילים לכל הכיוונים, הרבה מאד שלבים, הרבה מאד שעות אישה, ומספר שמתרחב ומתכווץ חליפות של נשים שעוסקות במלאכה.

פמיניזם!
וככה פעלתי בתוך שני מישורים שהתנהלו באופן אחר לגמרי. מצד אחד הייתה העבודה, מאורגנת לכאורה, עם חוקים נוקשים שמפרידים בין פרטי לציבורי, עם רשימת משימות ברורה ועם הררכיה בלתי מתפשרת, שהסתיימה מתישהו בין 6 ל-8 בערב בימי חול. ובצד השני, בערבים ובסופי שבוע, הייתה העמותה, שתמיד התנהלה בשיחות אינסופיות שכללו את כל הדרגים (אם אפשר בכלל לקרוא להם ככה) את כל הנושאים (אבל את כולם), בתשוקה, במשימות שלעולם לא נגמרו, בעוד ועוד נשים שמותר היה להן להביע דעה ולדרוש ולהתווכח לכעוס ולהיעלב, ומעל טקסטים שהלכו וקיבלו צורה מגובשת ומנומקת.
זה לקח לי כמה שנים לנסח את זה לעצמי, אבל בסוף הבנתי: יש כאן התאמה בין צורה ותוכן. התוכן הוא הספר: אנציקלופדיה מקיפה על בריאות נשים. פרוייקט פמיניסטי. הצורה היא צורת העבודה: מבולגן, בלי התחלה אמצע וסוף, בלי הררכיה, עם התייחסות רצינית לכל הערה, שולית ככל שתהיה. ספר תיאוריה פמיניסטי. והתאמה בין צורה ותוכן תמיד הייתה בשבילי הצורה הנעלה ביותר של הוכחה, כזו שלא מדברת רק על הכוונה, אלא גם על התוצאה.
זאת הסיבה שהמשכתי לקרוא שוב ושוב ושוב ושוב (ותאמינו לי, אני יודעת לצטט בעל פה את הפרק על מין בטוח) את אותם פרקים. כי הרגשתי, וזאת הרגשה שפועמת בידיים, שאני לומדת פמיניזם, שאני לומדת פמיניזם מתוך השחלות של לוס איריגאריי או משהו. באמת שאהבתי אותן על הלימוד הזה.
ועל כן, כשהספר יצא לחנויות, התרגשתי. תראו, כמה מתאים הוא:

המפלצת שבו

דיסקליימר: אני מכירה את יונתן לוי קצת ואת סער סקלי הרבה ואוהבת את שניהם, אבל לא זו הסיבה הלא-עניינית שבגללה אני מתחילה עכשיו לכתוב שיר הלל מוסווה קלות ליצירת המופת שלהם ושל אמיר פרג'ון וניר שאולוף, "סדאם חוסיין, מחזה מסתורין", שראיתי אתמול ושאתם יכולים לראות ממחר (ראשון) ועד יום רביעי בפסטיבל עכו. הסיבה הלא עניינית שבגללה אני כותבת היא שגם אני רוצה לטבול בבריכה האפלה והמבריקה של העולם של "סדאם". לכתוב על משהו במקום לכתוב את המשהו זה מהלך שנידון לכשלון מתוק לכל המוטב, אבל זה מה יש, אז אני אשב על הגדה ואחכה שיעלה מהמעמקים איזה טיעון. אני עוד לא יודעת מה יהיה הטיעון הזה, אבל משהו כבר מתחיל לזוז שם בעומק, צללית עמומה של טיט מתנער. נדמה לי שיהיה שם משהו על פלטונוב ומשהו על יודהיסטירה.

*


סדאם: ומה איתך, בן יקיר, כפיל אשר מרוב דמיון שפמי שלי מבקש להצמד לשפתיו שלו ולהיענד? ומה סדאם הוא בשבילך?
כפיל ג': לא כלום!
סדאם: לא כלום הוא לא כלום! בכל זאת ביקשתי משהו. דבר!
כפיל ג': לא כלום!
סדאם: שמא נעשה ממך לא כלום! דבר, כפיל!
כפיל: וכי מה הוא בשבילי סדאם? וכי ניתן להשוותו?
עם שמש, ים, הרים, עולם?
הוא נוכח בכל דבר
אך לא מתחת ולא מעל לאלו השמיים
יימצא זה המזכירו.
ואני, בזכות הנוראה להיות לך כפיל-שרֶת
ראוי להיות זה שלא ראוי לך,
מתייסר ושטוף-תודה על כך
שבכל חייו נידון לכשלון מתוק
לדמות לזה שאין דומה לו.
סדאם איננו "מה".
סדאם איננו "כמו".
אין משל לסדאם.
אין כפיל לסדאם.

*

איתמר אמר פעם על "הבית הלבן" שהגיבורים שם מדברים גרסה מזוקקת של מה שאנשים כמוהם היו צריכים לדבר, אילו הם היו בכל רגע הגילום המוצלח ביותר האפשרי של עצמם. במידה מסויימת, זה קורה בכל יצירה נרטיבית שמנסה להיות ריאליסטית, כלומר לטבול כפית בים ולשכנע מישהו שהכפית מכילה את הים כולו: הדיבור של הדמויות, למשל, בכל יצירה שהיא, גם ובמיוחד כאלו שמנסות להציג דיבור 'כמו בחיים', הוא תמיד תמציתי ומעובד לעומת דיבור של אנשים אמיתיים עם כל ה"אה" והחזרות האינסופיות והקפיצות באמצע משפט לעניין אחר. – המהלך הזה בדרך כלל מסתיר את עצמו, מתנהג כאילו הוא רק שיקוף של המציאות ולא טיהור שלה. אבל אפשר גם לעשות אותו בגלוי: לקחת את הפוטנציאל של הדיבור, או של כל חוקיות-עולם אחרת, ולסלק את כל המיותר והמגביל והמפריע, ואז להפעיל אותה חזק ונקי כמו שהיא לעולם לא היתה יכולה להיות בעולם האמיתי המבולגן הזה שבו צריך להסוות את הצמא לנפט בנאומים אינסופיים על דמוקרטיה. המבנה החדש והמטוהר הזה עדיין משקף את הישן, כי הוא מצד אחד מיצוי שלו ומצד שני תשליל שלו – כי המשמעות עבור הצופה של ג'ורג' בוש הבן החדש שנכנס לבית הלבן במילים "עיראק הישרפי, אני צמא", מתבססת על המשמעות עבור הקורא של ג'ורג' בוש הבן הישן שנאומיו ארוכים וצדקניים. זו דרך אחרת לדלות את הכפית מהים.

ובעצם יש מלא דרכים (איש הטיט יצא מהנהר והוא מתהלך בעיר הבוערת ומנפץ לרסיסים מנצנצים את חלונות החנויות) –

האפוסים הגדולים, המהבהרטה והאודיסיאה והסאגות האיסלנדיות והתנ"ך והברית החדשה ואלף לילה ולילה וכולי, וגם כל הצאצאים המודרניים שלהם, גיבורי העל וכולי – בוחרים מבין האנשים ומבין האירועים את האנשים והאירועים שהם השיא והתמצית של מה שהחיים יכולים להיות, וזו הכפית שלהם; אבל אז יש את התשעים ותשעה אחוז של האנשים ושל חוויות-החיים שעקרונית אין להם סיכוי להיכנס אל הכפית, וכך נולד הריאליזם הקלאסי שנוקט בגישה אחרת, ובוחר קמצוץ מכל דבר מתוך טווח גדול ככל האפשר של דברים. כמובן, זה לא מדגם אקראי אף פעם, זה תמיד בחירה מכוונת של מה שנראה לך מייצג, וצריך להיות טוב באופן יוצא לחלוטין מן הכלל, וגם בעל תפיסת עולם מוסרית מגובשת ונכונות להציג אותה בקדמת היצירה שלך, בשביל להצליח לבוא ולחלק באופן הישיר הזה, זה חשוב, זה לא חשוב. אז הרבה ריאליזם של המאה העשרים מנסה לבטח את עצמו והולך עם איזשהו מודל מוכן מראש של מה חשוב ומה לא חשוב, ודרך זה בוחר איך למלא את הכפית. בדרך כלל זה מודל של עומק ופני השטח (היה שלב שכולם היו פרוידיאניים, זה קצת עבר אבל עדיין נמצא בוריאציות). בתגובה אליו, ריאליזם אחר זורק לעזאזל את המודלים ונצמד אל הפנומנולוגיה וממלא ממנה את הכפית. איך אנשים מעשנים סיגריות, איך הם מדברים, איך אסוציאציות משתרשרות להם, אלף המישורים המצטלבים של חיי היום יום.

אבל מחוץ לקו הדורי הזה חי גם סוג אחר של ריאליזם, שגם הוא ילד של האפוס אבל מנישואין שניים, חשאיים כנראה, ושמרכיב באופן מוזר את הפנומנולוגי והעומק, בכך שהוא מחפש את החוקיות הגרעינית של עולם מסוים ואז ממלא בה את הכפית ועובד איתה. צורה אחת לעשות את זה היא לשחק עם החוקים, לפרק ולהרכיב מחדש בדרך חדשה, כמו שמדע בדיוני טוב עושה למשל. צורה אחרת לעשות את זה היא ללכת עם החוקיות אל הקצה שלה, לטהר אותה מכל מה שמפריע לה, מסבך אותה, מלכלך אותה, מונע ממנה להיות הדבר היחיד שקיים בעולם.

*


ג'ורג' בוש האב: בני, האות האמצעית שבשמך הזריעה את הקלפי,
ואתה, חלמון עטרן מופרה בחדר הסגלגל, כבר מצמיח עניבה.
על דגירתך, נשיא-נולד, ישבתי משך רב. איפה שבועתך אשר תוקיר זאת?
ג'ורג' בוש הבן: אני נשבע!

*

כמעט כל רגע ב"סדאם" הוא גם נורא מצחיק וגם נורא יפה. מוזר להיות בשני מצבי התודעה האלו בו זמנית ביחס לאותו אובייקט, לראות אותו בכל גובהו ובכל נמיכותו. ×–×” קצת דומה למה שסימון וייל וכל מיני הודים אומרים שאלוהים יכול לעשות, – לחוות את החיים האנושיים בה-בעת לגמרי מבפנים ומתוך אכפתיות מלאה, ולגמרי מבחוץ מתוך ריחוק מושלם, – והשפיות הלא-אנושית הזאת היא מה שגורם לו להתנהג באופן המופרע שבו הוא מתנהג. בני אדם בדרך כלל לא יכולים ×›×›×” – תודה לאל על החסד הגדול של קנאותו – אבל האנטיפודים של האסתטי מציעים לפעמים חווייה מקבילה, ומה שהולך ב"סדאם" זו הכפילות הזאת, גם פרודיה מוקצנת ומופרעת על הדבר וגם האידיאה המזוקקת והיפיפה של הדבר. וכמו שאמר המרצה בקורס שבו קראתי לראשונה את פלטונוב (או אמר שמישהו אחר אמר, או חלמתי שהיה יכול לומר, קשה לזכור), הקצוות ההפוכים האלו נפגשים והופכים לאחד, ×›×™ לזקק מהדבר את התמצית שלו, את הפוטנציאל שלו, ולממש את ×–×” בצורה יותר טהורה ושלמה מכפי שזה ממומש בדבר עצמו ×–×” גם מה שעושה אידיאליזציה וגם מה שעושה קריקטורה.

גם פלטונוב וגם יונתן לוי כותבים אוטופיות – פלטונוב כותב על האוטופיה הנראית של ברית-המועצות של שנות העשרים והשלושים, ויונתן לוי על אוטופיות שבמחשבה, שהוא מחלץ מהפוליטיקה העולמית אפורת הפנים של סוף המאה העשרים בתנועה הוירטואוזית החלקה שבה סוניק מחלץ ציפורים צבעוניות מתוך המפלצות שהוא קופץ עליהן. אבל ללכת עם האוטופיה עד הסוף זה גם לחרוג ממנה, להניח מאחורייך את הסכמה האידיאולוגית שבתוכה תפיסת העולם של האוטופיה היא הגיונית (הכרחית, מובנת מאליה), וללכת הלאה אל מטא-אוטופיה שחוגגת את הקיצוניות של עצמה, את המופרך והמגוחך והנשגב שבה, את זה שהיא בדיה.

מה שיוצא מזה, במרתפי האסירים בעכו, הוא אירוע הזוי לחלוטין ובה בעת בעל הגיון פנימי מוחלט, עולם בדוי שהוא ריאליסטי לא במורפולוגיה שלו אלא באנטומיה שלו. אי אפשר לחיות בעולם הזה אבל אפשר לשהות בו חמישים דקות. וזה אפילו חוקי. נראה לי כדאי לכם.

*


כפיל ג': הגבר שבי חוגג את המפלצת שבו.
הוא חוגג כיוון שהוא מנצח אותה כל פעם
והוא חוגג כיוון שהיא בלתי מנוצחת.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.