מוצ"ש, ה-30 ביולי, רחובות תל אביב. דם וירטואלי ויזע ממשי

"תחשוב מה זה לצאת להפגין כשאתה יודע שיירו בך, איזה אומץ לב צריך בשביל זה", אמר המפגין מאחוריי לחברו, בזמן שצעדנו בנחיל שפנה מאבן גבירול לשאול המלך, אפופים עשן מכתובת האש "העם קם", מוקפים שלטים מאולתרים וצעקות. "אל תדאג, בקצב הזה עוד כמה שנים גם אנחנו נדע איך זה", ענה לו מפגין מבוגר יותר, לפני שנבלע בהמון שרוצה צדק חברתי ומשהו קר לשתות.

 
מדי כמה דקות מתחיל גל של תשואות שמקורו לא ברור, כאילו מישהו החליט ששקט מדי. מדי כמה דקות פוצח מישהו בקריאות קצובות של "העם. רוצה. צדק חברתי" וכולם מצטרפים. במיוחד אם המישהו הזה עלה קודם על עמוד חשמל.

 
מעטים, כמעט לא קיימים הם ההולכים לבד. אנשים שהולכים לבד להפגנה בדרך כלל לא צועקים. יש בהם משהו אאוטסיידרי גם כשהם במרכז העניינים, ממש ליד השלט הענק של צ'ה גווארה העשוי כולו פקקי בירה. קריסת רשת הסלולר מנעה את חבירתי לכוחות נוספים (קנוניה טייקונית?) וכך ניצל גרוני. כשהרבה אנשים מתקבצים יחד ומתחילים לצעוק זה או מפחיד או מלהיב. הערב, כמו בכל השבועיים האחרונים, זה היה מלהיב, אין מה לעשות.

 
נתקנאנו בגויים. הרי משום כך, בין היתר, הומים הרחובות. "כיכר. תחריר. לא רק בקהיר", צעקו המפגינים. "המחירים בשמיים, ניאבק כמו במצרים". אני חשבתי על הסלוגן שאני הייתי תורמת לאירועים: "גם אני רוצה להיות בורגני". וזאת לא ביקורת.

 
בזמן שכולם שלפו מצלמות סלולר שלפתי אני את העט והנייר והתחלתי לכתוב. "תרשמי, תרשמי שהגענו", אומר לי מישהו ומנסה להציץ. בחור עם גיטרה ומגבר מנסה למשוך קהל להופעה צדדית.

 
שני דוסים עומדים על אי תנועה ואוחזים שלטים: "ביש"ע זול". מישהו מחבק אותם ומתווכח, מישהו צועק להם "בגלל שאצלכם זול אצלנו יקר, תתביישו". הרוב מצלמים או מתעלמים. בהמשך שלט מתכתב: "גם אני רוצה אבא מתנחל".

 
על עמוד חשמל סטיקר עם הפנים של אילן בן דב ועליו כתוב "לא פרטנר". מתוחכם. משהו מהשיח הפוליטי מחלחל, ולו ברמת הקופירייטריות. יותר פוליטי מזה לא רוצים כאן. יוצאים לרחובות להפגין למען עתיד ילדינו, כדי שיוכלו לחיות בארץ הזאת בדירה סבירה. אחרי הצבא כמובן, אחרי שיתרמו את חלקם למלחמה האינסופית שכבר נמאס לנו לשמוע ממנה ואנחנו שמחים שהצלחנו לחמוק ממנה, אל אפיקי מחאה חברתיים יותר.

 
ליד המקדונלד'ס נפתחת מיני צעדה נפרדת: "העם דורש אוכל טבעוני", "כלוב זה לא אוהל, שחררו את התרנגולות". מרחוק אני רואה שלט שצד את עיני: "ישראל זקוקה לטיפול נפשי". שמא זו מחאת הפסיכולוגים המתמחים שלא ממריאה? חבל, מה שהמערכת עושה להם הוא דוגמה ומופת לניצול של אנשים משכילים, חרוצים ומסורים.

 
"זכויות גם לצמחים", מצד אחד של השלט, "Legalize it (לגליזציה)" מהצד השני. אני חסה על הפרחים הנרמסים באי התנועה. אחר כך אני רואה גם כמה שמניפים כרוביות על מקלות או מחזיקים אותן בידיהן. המנהיג מסביר לי שלמנהיגים שלנו יש ראש כרובית.

 
"מפריטים את הבריאות, מי שלא עשיר ימות" היא סיסמה שזוכה להצלחה בקרב הקהל שלא הגיע לרחבת המוזיאון ומתקבץ סביב מכונית עמוסת רמקולים ודגלים אדומים. לידה אני גם רואה את השלט הראשון בערבית ומצליחה לראות את המילה יפו ו"ד = דאר" (בית). המכונית לא מפסיקה להפגיז סיסמאות. "דיור. ראוי. במחיר שפוי", "התשובה להפרטה – מ-ה-פ-כה". ואני חושבת על הקופירייטר של חברת קסטרו ("צאו לרחובות, צאו להפגין אהבה") שהפגין כושר ניתוח מעולה שאני מקווה שהביא לקידומו, או לפחות גרם לו להפוך לסוציולוג.

 
בדרך חזרה הצלחתי סוף סוף ליצור קשר עם א'. "שהממשלה תקרוס כמו הרשת של אורנג' בערב של הפגנה", גידפנו. א' ביקש שאכתוב שהוא שונא קפיטליזם כמו כולם, אבל לא מבין איך נעשה מהפכות בלי אייפון. לידינו כמה ח'ברה נושאים אלונקה שעליה חבר מחופש לנתניהו וצועקים שכבד להם. הם אוחזים שלט שעליו כתוב "מובארק, אסד, נתניהו". "ביבי אפס, העם אחד" היה עוד שלט פופולרי.

 
בדרך מהעצרת שהתפזרה למחאה המתהווה באבן גבירול פינת קפלן חלפנו שוב על פני הבחור עם המגבר והגיטרה. קהל גדול, רובו לבוש חולצות כחולות או נושא דגלים אדומים התגודד סביבו ורקד. הוא שר את "קלינקה" ברוסית.

התמונה: מכאן

הלכתי לאיבוד

1.פתאום הרגשתי לבד, עדיין לא ברור לי הרגע שבו הרגשתי כל-כך לבד מזה ארבעה שבועות של מחאות,  הרמות מאהלים, הפגנות אין סופיות, זעקות גרון שלא מפסיקות לפמפם את הזעקה החברתית וקוראות לעם להתאחד סביב המסר הפשוט כביכול של צדק חברתי, אבל בין המסרים, הצעקות, השלטים, הכתבות, המעצרים, האנשים המדהימים שפגשתי, החברים החדשים שרכשתי לעצמי, עשרות החלפות טלפונים כאילו הייתי אני באיזה ספידייט סוער שלא נגמר, כמה עשרות של סמסים של מכרים ושל כאלו שרוצים להיות מכרים שמציעים את מרכולתם ואת עזרתם בכל נושא, אין סוף צמרמורת שעברו בגופי ותחושה של גאולה שמגיעה, לצד ציניות וסקפטיות שלא הפסיקו ללוות שאת הימים האחרונים, מלווים בדו שיח שלא פסק ולא פסח על אף מגזר מירושלים עד התקווה ומשם ללווינסקי ללילה סוער של חשש אמיתי מפינוי ושיחות מורכבות עם אנשים מהמקום שהובילו אותי להזיה ולחיפוש של שיח חדש ומתאים שיח שנדמה שנמצא אי שם ביפו בין יפת לבין החומוס המדהים של אבו גמי'ל לצד הפיקוסים המצילים בין שאריות הבייגלה המתוק של המאפיות המקומיות תוך שיחות משמעותית לתוך הלילה עם תושבי עגמ'×™ שחזרו הרגע מעבודתם בניקוי רחובותיה של תל אביב. ועדיין הרבה תחושות, הרבה רגעים, זיכרונות, אנשים קשרים חברים, ועדיין 300 פאקינג אלף איש ואני מרגיש לבד, לבד ×›×™ התחושה שהמסר פוספס, או יותר נכון נעקף ×¢"×™ בליל של פופולאריות של מינסטריים חזק שעטף את המחאה שלי את האמונה שלי ונחטף ×¢"×™ מדורת השבט באכזריות וברוטאליות אי שם ברחוב קפלן פינת משרד הביטחון. כמה טריוויאלי שבדיוק באותו מקום שממנו יוצאת שטיפת המוח, איבדתי את עצמי ואת האומנה במחאה הטהורה הזו ועמוקה הזו, הרגשתי כאילו אני נמצא בקהל של תוכנית ריאליטי מצליחה וכרגע רק מחכים לתוצאות  הסמסים על מנת לקבוע מי המנצח, העם, שלמה ארצי, או שמה הממשלה ששוב הצליחה לערפל את כולנו ולטשטש את עינו של הציבור.

 

2.אני מאמין במחאה אבל יותר מכל אני מאמין שיותר מאשר דרושה מהפכה דרוש המשך עבודה על שינוי התודעה, אומנם כבר נכתבו השלטים אודות "מהפכה של תודעה" אבל ההרגשה שלי  היא שהדרך עוד ארוכה והיא לצערי לא עוברת דרך שלמה ארצי, ריטה ואחרים היא חייבת לזרום בדמם של האזרחים, בלי סיסמאות בלי זמרים בלי מסכי ווידיאו ומסרים פשוטים להבנה. היא חייבת להיות חלק מבשרנו וחלק מהתודעה  החדשה אשר אותה אנחנו רוצים להנחיל לדורות הבאים.

 

3.אין לי ספק שלא מדובר במחר ולא בחודש הבא, מדובר על תהליך עמוק אותו צריכה לעבור החברה הישראלית על כל גווניה; הערבים והיהודים, הדתיים והחילונים, הימניים והשמאלנים. אותו תהליך ידרוש מאיתנו ויתורים קשים ואף כואבים לרובנו אבל רק כך נוכל לתקן ולהקים חברה חדשה המבוססת לא על העבר, אלא על הווה והעתיד של כולנו.

פרויקט מחאה

רחובות המחאה מתמתחים לאורך כל הארץ, ולא משנה אם אתה גר באוהל, מבקר באוהל, מתנגד לאוהל, לא סובל אוהל, או חושב שרסטות הן הדבר המטונף ביותר שקיים, כל מי שחי במדינה הזאת, חייב לדבר לחשוב להגיב על המהפכה.

 

המחאה הזאת לא צריכה את הסיפור האמיתי והמזעזע של כדי לדבר על עצמה ואל עצמה, והיא לא צריכה שום אתר אחר. כי הדבר הכי מגניב ומעורר השתאות ומרעיד אמות סיפים במחאה הזאת, לפחות בשביל אנשי אינטרנט כמונו, זה שהיא קורית ברחובות האמיתיים, עם הסיפורים האמיתיים והמזעזעים שמתרחשים בהם, כמו שכבר ציין יפה איתמר.

 

אז קורים שם דברים אמיתיים בחוץ, אבל צריך לחשוב עליהם, צריך לעמת אותם מול תיאוריות, צריך לדבר על הרגשות שהם מעוררים, צריך להבין מה קורה פה, ובניאדם של מלים זקוקים למלים כדי להבין מה קורה פה.

 

ועל כן, פרויקט מחאה. שני פוסטים כבר נכתבו ממילא. היום יעלה השלישי. ואת כל השאר שלחו ל-hemeitster בג'ימייל החל מהיום. רק עשו טובה, הודעות על רייב חגיגי לשבת במאהל באופקים שמרו לפייסבוק. זה המקום הראוי להן.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.