לפני כך וכך שנים, כשאיתמר ואני פתחנו את המקום הזה, דיברנו הרבה על מה אנחנו רוצים שהוא לא יהיה. הכלל הראשון היה: "אנחנו לא רוצים שאנשים ישלחו לנו סיפורים או שירים שהם כתבו, אנחנו לא 'במה חדשה'". לא חשבנו שיש משהו רע ב"במה חדשה", אבל פחדנו מאד מאד משני טיפוסים:

1. פרח הספרות (סליחה מיטל שרון, את לא כזאת!) – אדם שכוונותיו טובות מאד, אבל הוא כורע תחת נטל למידת האמנות החדשה שלו, והוא high maintenance כמו הגיהנום! אם לא תפרסם את מה ששלח, ישלח לך מיילים ארוכים שבהם הוא מסביר למה זו יצירה חד פעמית בדורה או להיפך: מכתבים קצרים שבהם רק יקלל אותך. אם תפרסם את מה ששלח, יכתוב לך מכתבים ארוכים שבהם יתעקש לשנות שם פסיק ושם ריווח בין שורות, ×›×™ כל פרט קטן פוגם ביכולת של היצירה שלו לזהור למרחקים, וכל תגובה משבחת שנמנעת ממנו נזקפת לחובתך לעולמים. לא רצינו להיות כאלה ולא רצינו להתחבר עם כאלה.
2. אנשי מוסד הספרות (סליחה עם כל חבריי הרלוונטיים, אתם לא כאלה) – אנשים קשוחים שבידיהם מד איכות והם מכירים רק את האנשים הנכונים. הם חורצים גורלות בפסקנות שאינה משתמעת לשתי פנים, ולשיפוט שלהם אין שום קשר לעובדה שהם שתו אתמול בירה עם אלמוני או לא שתו בירה עם פלוני. הם בעצם לא אנשים, אלא נושאי כליה של הספרות עצמה, והיא לוחשת על אוזנם את רצונה. הדבר הממש אחרון שרצינו ×”×™×” להיות כאלה.

לפעמים נדמה שעולם הספרות מורכב רק משני הטיפוסים האלו וביניהם שממה מוחלטת. מדריכים לכתיבה לוקחים את ההנחה הזאת כמובנת מאליה ונוטים לנסות להיות הגשר ביניהם. הם מקבצים את האנשים המפוחדים, ומרביצים בהם תורה. הם מדברים על אפיון דמויות, על קשת עלילה, על ז'אנרים, על טיפים לכתיבה נכונה ועל מה מותר ומה אסור בספרות. הטענה שנמצאת בבסיס הספרים האלו היא: אתם לא צריכים לפחד, אם תמלאו אחר החוקים האלו תוכלו להיות אורחים רצויים בעולם של אנשי מוסד הספרות, ובא לציון גואל ולעולם ספר חדש.

"ציפור ציפור" מאת אן למוט, בתרגום יפה של יואב כ"ץ

"יש מערכון ישן של מל ברוקס, ב'אדם בן אלפיים שנה', שבו אומר הפסיכיאטר לפציינט שלו, 'תקשיב לברוקולי שלך, והברוקולי שלך יגיד לך איך לאכול אותו.' וכשאני אומרת את זה לתלמידים שלי, הם מביטים בי כאילו עכשיו ירדתי סופית מהפסים. אבל זו קונספציה חשובה לכתיבה לא פחות משהיא חשובה לחיים עצמם" (עמ' 122).

בספר שלה "ציפור ציפור" אן למוט עושה משהו מהפכני: היא מוותרת על מוסד הספרות. היא מתייחסת רק לאנשים המפוחדים ומסבירה להם איך לחיות. היא אומרת: הכתיבה היא חלק ממך. היא חלק מהדרך שלך לתקשר עם עצמך. כך תתקשר עם עצמך טוב יותר. בסוף יהיה לך ספר. או שלא. אבל תדע לתקשר עם עצמך. אחרי שתדע לתקשר עם עצמך, תוכל לתקשר טוב יותר עם סביבתך. ושוב יהיה לך ספר. אחרי שתתקשר טוב יותר עם סביבתך, תוכל לתקשר טוב יותר עם עצמך. ושוב יהיה לך ספר. וכך הלאה.

וזה מדהים, ומשמח ומשחרר כל כך. כי הכתיבה היא חלק מכל האנשים הכותבים, ואם הם יקשיבו לברוקולי שלהם ולקול הפנימי שלהם, הם באמת יחיו יותר טוב. וזה חשוב פי אלף מאשר השאלה האם הם כותבים סיפורים קצרים או רומן והאם סיפורים קצרים הם בדיוק הדבר שנמצא עכשיו באופנה או שמא הרומן הרב קולי הוא זה שנושא קולו (סליחה, מיטל שרון, שאני משאילה ככה בגסות מהחיים הפרטיים שלך).

וזו מחשבה קשה לעיכול, כי הספרות היא חלק מהחיים ובחיים כל הזמן מדברים איתנו על הישגים. מוכנים לוותר לנו על שעות יקרות ועל שפיות זמנית ועל חיבור לחיים כל עוד בסוף יש לנו את הדבר הקטן והמלבני הזה שמעיד שכל העבודה הקשה והלא יצרנית שלנו משתלמת, ואנחנו מביאים הביתה הון סימבולי. אבל הון סימבולי הוא קצר טווח כל כך, וכל כך מעט סופרים זוכים להון סימבולי מועט כל כך, שחייבים להשתחרר מזה כדי לשחרר את כל האנשים הכותבים לעשות את מה שהם עושים בשמחה רבה כל כך.

אז אן למוט עושה את הדבר הנכון והמקסים כל כך: חוזרת על המחשבה הזאת בדרכים שונות במשך כל הספר. היא מסבירה שצריך לכתוב, היא מסבירה שצריך להתעלם מכל האנשים הרעים, היא מסבירה איך צריך להתעלם מהם, היא מסבירה מה חשוב בקשר שלך עם עצמך. והיא עושה את זה מתוך הקרביים של האיש הכותב: עם חיוכי הניצחון על הכנעת הסיטואציה, עם הלמות הלב של הציפיה לתגובה, עם הקללות והשתייה של הרגעים הלא מוצלחים ועם שברון הלב של הספר שנגנז. ואז, אפילו אם אתה לא מסכים עם כל הדרכים שהיא מתארת, משהו בך נפתח מחדש להקשיב לך.

"הדבר הטוב ביותר בלהיות אמן, ולא משוגע או מישהו שכותב מכתבים למערכת, הוא שאתה זוכה לעבוד בעבודה מספקת. אפילו אם לא תוציאו לאור מילה מכל ×–×”, יש לכם משהו חשוב שאליו תוכלו לצקת את עצמכם. ההורים שלם והסבים שלכם יצעקו, 'אל תעשה את ×–×”, אל תתיישב, אל תתיישב!' ואתם תצטרכו לעשות מה שעשיתם כילדים – להשתיק אותם ולהמשיך בגילויים על אודות החיים" (עמוד 230).

לאורסולה לה גוויין יש סיפור קלאסי בשם "ההופכים את עורפם לאוֹמֶלָאס" (בתרגום עמנואל לוטם. המקור כאן). לא אכפת לי לעשות ספוילרים לסיפור הזה. הכרתי אותו שנים וידעתי מה קורה בו, אבל קראתי אותו רק היום. הוא עדיין מפתיע ועדיין שווה מאוד את עשר הדקות שלכם, למרות שגרסת הסיכום שלו נשמעת כמו אחת מאותן דילמות בגרוש של שיעורי חברה.

בגדול: עיר מאושרת ויפה ושמחה בשם אומלאס, שהכל בה מתנהל כראוי. אין בה צורך במשטר או משטרה. האנשים שמחים תמיד. העיר הזו, קיומה יאמן במחירה של ילדה קטנה אחת, כלואה במרתף חשוך, עירומה, מזוהמת ובשלב הזה כבר רפת-מוחין. תשוחרר הילדה, יחרב גם אושרה של אומלאס.

***

רציתי לעשות פוסט ארוך ומורכב ולומר גם כל מני דברים על גרבוז, אבל כשהתחלתי לכתוב כבה לי החשק. זה הנמשל: גם אם אנשי הצבא והמשטרה והשב"כ בישראל לא ביצעו פשע מלחמה אחד, לא טעות אכזרית או אכזריות מכוונת, גם אם הכל כאן נעשה מטעמים בטחוניים לחלוטין ומכוונות טובות ומצורך בוער וממשי, ישראל קיימת על גבם של אלפי ילדים כאלה. גם אם כל מה שעשינו מוצדק והכרחי, כל מעצר ילד בלילה וכל כלב נושך אדם וכל כדור בראש ממרחק וזרחן ממטוס, איפשהו יושבים אנשים שמשלמים מחיר איום עבור דרישות הביטחון של מדינת ישראל. ילדים שהוריהם במעצר אינסופי, ילדים שהתייתמו, מבוגרים שאיבדו את גפיהם, משפחות שנותקו, אוכלוסיות שלמות שחיות בעוני.

זה מחירנו, ולא קנינו בו גרם אושר. אני מבין למה אנשים חושבים שאין פרטנר. אני מבין למה ישראלים שחיו את הסכסוך זמן רב כל כך מביטים בו בעייפות כזו. אני מבין למה מי שנאבק להתפרנס או לקבל בריאות בסיסית רואה בפלסטינים הסחת דעת. אני מבין, אבל לפעמים, בחיי, בא לי להקיא.