ארכיון תגיות: אינטרטקסטואליות

כללי

פסטיש היא מילה מצחיקה

46 תגובות

מזמן מזמן כתבה איילת, מהטובות שבבני האדם (ואין כאן טיפת אירוניה), על סלידתה מהסרט "סין סיטי". שווה לקרוא את הפוסט כולו, אבל ×”× ×” תקציר לעצלנים: הסרט מציג סטריאוטיפים נמוכים של נשים. או שהן חצי עירומות וטיפשות או שהן חסרות אונים. "כל הסיפורים מסופרים מנקודת המבט הגברית, בקולו של גבר, על גברים נלחמים בגברים על כבודן של זונות וזונות בפוטנציה". מזמן מזמן אני רוצה לענות לפוסט ההוא, ואף פעם אין לי כוח. אולי עכשיו, כשאת רוב הסרט כבר איני זוכר, ×–×” הזמן הנכון. אז בתחילה: כן. הסרט מציג דמויות נשיות פלקטיות וירודות של נשים. למעשה, הוא ניגש למלאכה הזו מתוך דבקות ומסירות מרשימות. הנשים כולן הן זונות או חסרות אונים או שתי האפשרויות גם יחד, בהקצנה שהיה ניתן לקרוא לה פרודית לו לא היתה ×›×” רצינית. להגנת הסרט, ראוי לציין שגם דמויות הגברים לא זוכות לייצוג מחמיא. הם כולם פסיכופטים, אלימים, וקבורים עמוק בתוך מערכת נורמות עתיקה ומעופשת, שגורמת להם לבחור ב"דבר הנכון" תמיד, גם כשזה מסתיים במותם. מצד שני, הם עדיין גיבורי הסרט ×”×–×”, והדבר הנכון הוא הדבר הנכון, ומותם אצילי. ובעצם, ×–×” לא קו טיעון מעניין במיוחד. לא בגלל שאין בו ממש – המודל הגברי של סין סיטי הוא אבסורד בכסות אקדח – אלא בגלל שמעקב בלעדי אחר דינמיקת ייצוגי המגדר של הסרט פירושו וויתור על הסרט כולו, על ההקשר שחולש על הייצוגים המגדריים הללו, והופך אותם למשהו אחר, מעניין בהרבה. "סין סיטי" מבוסס על קומיקס באותו שם של פרנק מילר. הוראתה של המילה "מבוסס" כאן אינה רחבה כב"מבוסס על סיפור אמיתי". הסרט כל כך מבוסס עד שהוא כמעט קומיקס, עד שהבמאי לא הכין סטורי-בורד, ופשוט השתמש בקומיקס המקורי. מי שראה יודע שהתוצאה מדהימה. הבמאי, רוברט רודריגז, הצליח להכניס את קוביות הקומיקס לסרט. לא באמצעות גרפיקת מחשב זולה, אלא באמצעות שוטים מדויקים. הוא לקח את מדיום התמונה ×”× ×¢×”, ומבלי לשבור אותו לרגע החזיר אותו לימי הסטילס. אם לגלוש קצת מהנושא, נדמה לי שרודריגז הצליח לתפוס לגמרי את משמעות "הרגע הפרגננטי" של לסינג. לסינג טען שאמנויות כציור ופיסול, אמנויות מרחב, שתופסות רגע אחד בזמן, יכולות לגעת בשטף הזמן באמצעות ייצוג של רגע פרגננטי. רגע שבין פעולה לפעולה, שמשתמעת ממנו הפעולה הקודמת, ומשתמעת הפעולה הבאה. לאוקון ובניו, רגע לפני הרגע שאחרי. חלק ניכר מהשוטים בסרט תופסים רגעים כאלה, ומותחים אותם על חשבון הפעולה עצמה. למרות כל מה שקורה בו, חלק ניכר מהסרט הוא סטאטי. הדמויות עומדות זו מול זו, עומדות זו מעל זו, עומדות זו ליד זו. עומדות. מתכוננות לרגע הבא. ואם לחזור לנושא, סין סיטי אינו רק עיבוד של קומיקס, הוא מעין מימוש קולנועי שלו. קומיקס אינו רק מדיום אמנותי. הוא נושא עמו קונוונציות מסוימות, שאחת מהן היא האפשרות להגזים. קומיקס יכול להציג גיבור, שנפגע מעשרות כדורי רובה וממשיך ללכת. אולי זו ירושה מעידן גיבורי העל. כך או כך, אנו מתירים זאת. בכל עיבוד קולנועי אחר היו מרככים את הסצינות האלה, והופכים אותן לריאליסטיות יותר. לא בסין סיטי. הקומיקס של מילר שונה מהבחינה הזו. מילר לוקח את הפילם נואר, ומעביר אותו לקומיקס. המעבר ×”×–×” הוא לא מעבר חלק. מילר מקצין דמויות והתנהגויות, מקצין את חוקיות העולם ומקצין את הקוד המוסרי, שסביבו ×—×’ כל ×–×”. הקומיקס סין סיטי הוא עיבוד של ממש, שמותח את עולם הפילם נואר לתוך קונוונציות קומיקס, ומחדד אותן אד אבסורדום. מכאן שהסרט סין סיטי הוא סיומו של מהלך אינטרטקסטואלי כפול: ×–'אנר קולנועי שהפך לקומיקס, וחזר לקולנוע. אבל הסרט לא מחזיר את הקומיקס של מילר למקורותיו. בעצם היותו עיבוד ×›×” מדויק של הקומיקס, הוא מציג את המהלך של מילר לראווה. שוב אין לנו קומיקס מול ×–'אנר קולנועי (הקומיקס של מילר מול הפילם נואר), ואנחנו לא יכולים להצדיק את ההגזמה בקונוונציות הקומיקס. עכשיו עומד הפילם נואר אל מול סרט, אל מול דמות פניו, במראה עקומה וברוטלית. אני לא חושב שהסרט ×”×–×” שוביניסטי. אני אפילו לא בטוח שהוא קובע עמדה מוסרית של ממש. הוא סרט ריק, מהבחינה הזו. אבל לא ריק לגמרי. ×›×™ מהלך הציטוט הכפול ×”×–×” לא רק "חושף את התחבולה" הסגנונית, ומראה עד כמה סגנון מסוים הוא פרי קונוונציה, הוא גם חושף את התחבולה האתית. פילם נואר אינו רק קומץ שוטים אפלוליים ו-ווייס אובר של בלש ממורמר, הוא מכיל בתוכו גם תפיסה אתית-חברתית (ששאולה בעצמה, נראה לי, מהאבירות החצרונית). כאשר הסרט אומר "כל ×–×” רק סגנון", הוא אומר זאת גם לגבי אותה תפיסה אתית/מגדרית/חברתית. כל האבירות המעושנת והממורמרת הזו, כל הנשים מגודלות המחשוף, פשוט מצטלמים נהדר בשחור לבן.

פלאי גרייצר

דאנס דאנס. רבולושן. (Remixed)

14 תגובות

דאנס דאנס רבולושן הוא משחק ארקייד מענג להפליא, שבו צריך להקיש עם הרגליים בהתאם לקצב של שיר ולחיצים המתרוצצים על המסך, ומומלץ גם להיראות ריקודי בזמן שאתה עושה את זה.

פריסטייל דאנס דאנס רבולושן,הוא ענף תחרותי רשמי-למחצה שמשחקים בעזרת מכונת דאנס-דאנס רבולושן. יש למלא אחרי כל ההוראות ולנסות לייצר בכך מופע מוצלח ככל האפשר שילהיב את הקהל והשופטים.

פריסטייל דאנס דאנס רבולושן (מקש ימני בעכבר ולשמור), הוא במהותו סוג של אוליפו. האסתטיקה נובעת דיאלוג בין הריקוד המתקבל והמגבלות שעומדות ביסודו – דיאלוג שיכול ללבוש צורה של אימוץ ההגבלות כמרכיב תמטי; שימוש בהתנגדות שלהם כזרז יצירתי; הפיכת המחווה הריקודית הסתמית ביותר בפני עצמה לוירטואוזית וראוותנית בזכות עוצמת ההתנגדות של המגבלות לביצועה; ואפילו של הומור שנע מסלפסטיק ועד לשנינות מעודנת. היחס בין המהלכים המבוצעים למהלכים שחובה לבצע הוא, כך מסתבר, עורק עשיר להדהים אפילו כשמדובר בלא יותר מסדרי הקשה על ארבעה כפתורי רגל.

מבין ריקודי הפריסטייל המהוללים, יש כאלה שפשוט מתחילים עם הקשות החובה, ומעניקים להן פרשנות אישית וסבוכה על ידי הרחבתן לכדי ריקוד מפואר, שהוא פיתוח של הסגנון והצורה שמכתיבות הקשות-החובה בפרשנות הפשוטה והמינימלית שלהן. כאן הבנה של ההגבלות היא חיונית, בעיקר כדי להעריך את עומק התכנון, הגמישות וזריזות המחשבה המעורבים: התענוג למתבונן הוא שילוב בין איכות הריקוד למורכבות של התהליך הגנטי שמאחוריו, וקושי הביצוע המוגבר ביחס לביצוע של ריקוד כזה בתנאים חופשיים.

אבל הריקודים עטורי התהילה ביותר, כמו ×–×” שבלינק, הם לא אלו שמרהיביםב יותר לעין התמימה, אלא אלו שמפתחים את הדינאמיקה המעניינת ביותר עם מיקודי הרגליים המוכתבים מראש, ובעיקר עם סגנון הריקוד שצעדי ברירת המחדל – אלו שנוצרים בפרשנות פשוטה וישירה של הקשות החובה – מרכיבים. המעלה שלהם היא על טהרת האינטרטקסטואליות בין הריקוד המינימלי, האינטואיטיבי שההקשות מזמינות והריקוד המבוצע הסוטה ממנו. כשהצמד רוקד ואלס על הלוח, ×–×” מצחיק מאוד בגלל שזו דרך בלתי כלכלית במידה שערורייתית ללחוץ על שני מקשים.

וישנו גם המשחק בין ערטול התחבולה – הכרה בכך שהציות להגבלות של המשחק הוא המחולל והשולט בריקוד – לבין יצירת אשליה של אירוע שלם ואוטונומי. בריקוד המקושר המשחק ×”×–×” לובש צורה של מטא-בדיון: כשהנערה נוטשת בסערה והנער גורר אותה בחזרה אל הלוח, זאת אינטרפטציה דרמטית של חמש השניות השקטות שבתכתיבי המשחק כנראטיב בדיוני על השחקנים, כאילו ובנס הויכוח פרץ ברגע היחיד בו הוא לא ×™×”×™×” הרסני, וכאשר הוא מניח את הנערה על המקש, בתוך המסגרת של הסיפור הנתווה, בעבור הגרסה הבדיונית של המשחקים, זו הצלה של הרגע האחרון מקטסטרופה מתקרבת.
[והתמונה: מכאן]