ארכיון תגיות: בלוג

לוורדפרס באהבה ובסיאוב או: סינית אני מדברת אליך

הקדמה: למה אנחנו עוזבים את ישראבלוג? ישראבלוג היה נחמד אלינו. אנחנו מודים לו על כך: הוא היה קל, הוא היה פשוט, הוא היה ראשוני. אבל ישראבלוג הוא כמו חבר נעורים. ברגע שאתה מגיע לצבא או לאוניברסיטה, אתה מבין שזה לא שאתה לא אוהב אותו, פשוט יש כל כך הרבה דברים שאין בו. וישרא סובל מבעיית דימוי. אם אתה רוצה להיות בלוגר של העולם הגדול, בלוגר שמשפיע, אתה צריך לפתוח בלוג משל עצמך. נכון, אתה יכול להשפיע גם מתוך ישרא או מתוך רשימות, אבל תמיד יסתכלו עליך עקום. בעולם של היום, מספיק שאתה פותח מקום שהוא רק שלך, כדי להיראות חשוב יותר. ואנחנו רוצים להיראות חשובים יותר. אנחנו רוצים לצאת את דלת אמותינו ולהניע דיון אמיתי ומקיף בשאלות תרבות. ומתוך ישרא זה כמעט בלתי אפשרי. הסיפור האמיתי והמזעזע של פתיחת בלוג בוורד-פרס קודם כל קונים דומיין. אחר כך צריך להעלות כל מיני קבצים על השרת. איך עושים זאת? יש קובץ שמסביר, אבל אדם שלא מדבר הטמלית לא יודע לעשות זאת. והקובץ של הוורדפרס עצמו, זה שצריך להעלות על השרת, מכווץ, כמובן. וכמובן שהוא מכווץ בסוג תוכנה לא קונוונציונלי, קוד-פתוח סטייל, שאפשר להוריד חינם ברשת, אם רק תצליח להבין איזה קובץ להוריד מבין עשרת הקבצים החינמיים שבוהים בך בבוז. אז ביקשנו מתומר שיעשה זאת. וורדפרס מותקן. ואז מגלים כמה דברים. ראשית, כדי לעצב את וורדפרס צריך להתעסק בקוד. אתה רוצה להחליף כותרת? קוד. אתה רוצה להחליף ברי ניווט? קוד. אתה רוצה להבעיר גיבוי מישראבלוג? עכשיו אתה באמת בצרה. יש תוסף מיוחד בקוד פתוח שמעביר מהטמל של ישראבלוג לקסמל של וורדפרס. אלא ששלושה אנשים שונים עברו על התוסף הזה והוא לא עובד כראוי. מובן שאף אחד מהשלושה אינם אנחנו, כי זה לא תוסף למאותגרי קוד. ככה יצא שאחרי איקס מאד ארוך של זמן ושלושה אנשים שונים שניסו לעזור לנו, אין ארכיון, בר הניווט מצ'וקמק וגם הלוגו לא משהו. והעיצוב, לקחנו מן המוכן. אומרים שאנשי הקוד הפתוח מאד שמחים לעזור, אבל אחרי שראינו את התוצרים שלהם, קצת פחדנו מהעזרה הזו. העבודה הנפלאה שעושים אנשי הקוד הפתוח אז מבחינתנו, אנשי הוורדפרס צריכים ללכת להזדיין. אנחנו בטוחים שהם עושים עבודה נהדרת, וקוד פתוח זה נפלא. פיירפוקס אנחנו אוהבים, וגם האופן-אופיס הוא כבר מוצר לבני אדם. הוורדפרס, בשלב שבו הוא נמצא היום, הוא פשוט לא. אי אפשר לשנות את הרשת אם אתה מצפה מבני אדם לדעת הטמל ו-css ו-php. ואם מישהו תהה איך זה שמרבית הבלוגים בוורדפרס הם של אנשי מחשבים, אז זו הסיבה. כל זה היה עוד בסדר, אם היו מספרים לנו את זה מראש. אנחנו, למשל, לא מנסים לפתוח קו אופנה, כי אנחנו יודעים שאנחנו לא מבינים בזה. אבל אחרי שאנשי הוורדפרס אומרים בכל פינה שהוא לכולם, פשוט, ידידותי ויוזר פרנדלי, אז כך גם ציפינו שהוא יהיה. ולא כך הוא. זה מותר לחסום יישומים מסוימים לאנשים עם ידע מסוים, אבל אל תשקרו בקשר לזה. כל אותם אנשי הוורדפרס שעכשיו נוחרים בבוז ולא מבינים מה אנחנו רוצים, יכולים להפסיק. איננו מתכנתים וחלקנו אפילו לא רוצה להיות. וזו אחת הבעיות המרכזיות של הרשת כיום. כולם צריכים מקום משלהם אם הם רוצים להשפיע. המקום הזה לא יכול, במצב העניינים הנוכחי, להימצא תחת בלוגוספירות גדולות כמו ישרא תפוז או מייספייס. ולא רק בגלל שיסתכלו עליך עקום, גם בגלל שעל חלקם שולטים אנשים שלא כדאי לסמוך עליהם. למה הגיבוי של ישרא שומר את התוכן שלכם רק בהטמל ולא בקסמל? כדי שלא תלכו למקום אחר; למה תפוז לא הודיעו לאף אחד על שינוי הסכם השימוש באתר? כדי שאפחד לא ידע. אז צריך חדר משלך, והחדר הזה, מסתבר, נגיש עדיין רק לאנשים עם ידע מסוים או הון מסוים שמאפשר לקנות את הידע. וזה מבאס. נכון, מהלך השינוי התחיל, אבל הוא רחוק מסיום. סיכום אז כאן אנחנו. לא כמו שציפינו, אבל זו התחלה. ואם יש מישהו שחושב שהוא רוצה לעזור לנו, אתם יודעים איך למצוא אותנו.

חמישה דברים

 

יש איזה מם שמסתובב לאחרונה, ות. ליכטש הדביק בו אותנו. נדבקנו.

1. בכל פעם שאני יוצאת מהבית לטיול ארוך, אני עדיין לוקחת איתי את התפסן. אין מה לעשות, אפילו בגילי המופלג יש מצבים מסויימים שרק הולדן יכול להבין אותם. מצד שני, לא יצאתי לטיול ארוך זה ארבע שנים, אז יש סיכוי שהתבגרתי.

2. ליום הולדתי האחרון ביקשתי, ואף קיבלתי (תודה, אמא ואבא ואחיות), עשרה ספרים לפי בחירתי. מדובר בערימה נאה ששוכבת לה על הספרייה שלי. מאז לא קראתי אפילו עמוד, מהבהלה של "אני צריכה לקרוא את כל זה?"

3. מעולם, אבל אף פעם, לא הצלחתי לקרוא ספר עיון שלם. אני נרדמת כמו אחרונת תלמידות התיכון לפני בגרות באזרחות.

4. אני לא אוהבת קומיקס ומדע בידיוני. יום יבוא ויהיה כאן פוסט חוצב להבות על כמה שהדברים האלו משעממים, ועסוקים בעיקר בניסוח חוקים שתקפים רק לאותו ספר או סדרת ספרים. לפני כן, אני רוצה להצטייד בכל הציוד הנדרש שיאפשר לי להפנות את חיצי הזעם בחזרה על מי ששולח אותם. אין לדעת, אולי אקס-מן יבוא לעזרתי.

5. יום יבוא וגם לי, כמו לכל פרחי הספרות, תהיה הוצאת ספרים.

[מיטל שרון]

 

1. אני קורא עכשיו שישה ספרים במקביל: "הדרך הקצרה לאוקו" (באשו), "החטא ועונשו" (דוסטויבסקי), "שוגון" (קלאוול), "האיש בלא תכונות" (מוסיל) ו"המלך מתיא הראשון" (קורצ'אק). את הספר השישי, "טרזן חוזר לג'ונגל" (בורואוז), אני קורא בהפסקות, בכל פעם שאני מבקר אצל יואב ואסא.

2. אם יש טעם בחלוקת סופרי העולם לפי מדינות-האם שלהם, אז יש לי העדפה ברורה כלפי ספרות אירית. הספרות האמריקאית היא במקום השני. בשירה אני מעדיף את הישראלים דווקא, ואחריהם – יפנים.

3. פעם, כשאני אהיה אדם טוב יותר, אני אפטר מרוב הספרים בספריה שלי. אני לא בטוח אילו מהספרים אני אשאיר, אבל די ברור שאחד מהם יהיה "פראני וזואי".

4. הבנתי למה אני לא אוהב ערבי שירה. יום אחד, בקרוב, גם אכתוב זאת כאן.

5. לאחרונה אני חושד שגיליתי כיצד ליהנות מספרי הדרכה אמריקאים לשיפור עצמי.

[איתמר שאלתיאל]

 

(והנה התווספו לפוסט עוד אנשים. אחרים מוזמנים גם)

1. הפעילות האזרחית הראשונה שלי היתה בכיתה ה', כשהייתי בין מארגני מרד נגד רב הכיתה, שנהג להעליב את התלמידים ולפחות במקרה אחד גם להכות אותם. הכנו עצומה והחתמנו עליה את התלמידים. ההנהלה היתה כל כך בהלם, שלא ידעה מה לעשות איתנו. הרב הודח בסוף השנה.

2. באותה שנה, 1981, גם השתתפתי בפעילות הפוליטית הראשונה שלי: פעיל בשכר של – קחו אוויר – מפלגת הליכוד. הייתי צעיר מאד וטיפש מאד.

3. פחות או יותר באותו הזמן התחלתי לקרוא כמויות גדולות של ספרי היסטוריה. זה הדאיג מאד את הורי; קריאה נחשבה לפעילות אנטי חברתית, חתרנית. הם צדקו.

4. כמעט ולא סיימתי את הבגרויות שלי, לאחר שבארון שלי בישיבת נחלים נמצאו ספרי הברית החדשה וביוגרפיה של הבישוף אלכסנדר, יהודי שהתנצר והיה הבישוף האנגליקני הראשון במזרח התיכון. אבא שלי שילם שוחד לרב בא גד – כן, ההוא – והבעיה נפתרה במטה קסם. מאז אני מעדיף, כעקרון, כמרים על רבנים.

5. לפני כעשור בישר לי רופא עיניים בעליצות כי אני עתיד להתעוור בסביבות גיל 60. מאז, כמו אבנר, אני מחכה לבייבי בומרז שיצילו אותי.

[יוסי גורביץ]

 

חמישה דברים שלא ידעתם עליי, ואפשר לפרסם במסגרת בלתי-מצונזרת:

1. יש לי פֵטיש מוחלט לגבי אווירת הקריאה המתאימה לכל ספר: בשכיבה מותר לקרוא רק רומאנים; מאמרים מסובכים קוראים באור חזק ובישיבה זקופה אל שולחן הכתיבה (ומציירים ככל שהשוליים מאפשרים); ספרי עיון זורמים ייקראו מחוץ לבית (בפארק הירקון, ברכבת, בספסלי מרכז תל אביב, במדשאות האוניברסיטה, בספריה, בקפיטריה), ספרי עיון קשים ומתישים – בקול רם, במבטאים משתנים ובטון דרמטי. ספרי שירה בתיק, בכל מקום ובכל זמן. שום מוזיקה.

2. אין לי כמעט שום העדפות ושיפוטי טעם גורפים, ערבוביה של סתירות בלי הרבה חוקיות, בספרות כבשאר תחומי החיים. זאת בעיה.

3. הייתי מהילדים שקראו בלי סוף ופתאום הפסיקו (עם הבלחות. "כל החיים לפניו", "התפסן", "בעל זבוב". אתם יודעים), אי שם בכיתה ×–', בגיל שבו שום דבר לא ניתן לעיכול אינטלקטואלי – או נמוך או גבוה מדיי. חזרתי ובגדול בתחילת כיתה ×™', בגלל המורה התובענית והצייצנית לספרות שכל הכיתה שנאה ובדיעבד, אוף, איזה קראש ×”×™×” לי עליה.

4. לזמן קצר ומאלף, הייתי עורכת ב"במה חדשה".

5. הדבר הטוב ביותר שקרה לי בזכות לימודי התואר הראשון היה ההשלמה עם כך שלא אהיה אמנית משום סוג. שאחרים יחתכו לעצמם את הוורידים בחודי עיפרון.

6. גרסה מסעירה וחושפנית של המם הזה מחכה על הדסקטופ לרגע שבו הבלוג שלי יצא מתקיעותו הטכנית (כבר שבועיים ואין מושיע!!). למי שהרשאתו משגת, כאן.

[איה מרקביץ']

 

1. אני מכורה לנסיעות באוטובוסים, פחות או יותר מאז תקופת שירותי הצבאי, שאז ביליתי משהו כמו 3 שעות ביום בממוצע בתחבורה ציבורית. אם אני לא מבלה לפחות שעה ביום באוטבוסים, בין אם עירוניים ובין אם לאו, אני מרגישה כאילו שהפרודוקטיביות של יומי נפגמה. בכלל, יש לי יחסי שנאה-אהבה מורכבים מאוד עם מערכת התחבורה הציבורית של מדינת ישראל.

2. קראתי את "רודף העפיפונים" ונהניתי ממנו. למעשה, זו אחת הסיבות שאני ממעטת לכתוב כאן.

3. הסולו של ריצ'ארד מנואל בבית השני של "I Shall Be Released", בהופעת הפירוק של The Band מזכך את נפשי ומביא אותי לידי השתנקויות כמעט בכל פעם שאני שומעת אותו. ואני מרבה לשמוע אותו.

4. מוסיקה, בכלל.

5. הלכתי ללמוד הסטוריה של עם ישראל במטרה ללקט כלים כדי שאוכל, בסופו של דבר, להפריך -לפחות בעיני עצמי- את התזות התועמלניות שעליהן מבוסס החינוך להסטוריה בארץ. עד כה, עיקר התגלית שלי מסתכמת בכך שרֹב החוקרים, לפחות באוניברסיטה העברית, תומכים נלהבים בתזות האלו.

[נועה דרור]

 

1. לפני כמה שנים קיבלתי מסבא וסבתא שלי בירושה (בעודם בחייהם) את כל ספרי "עם עובד" לדורותיהם. חישוב מתמטי פשוט מראה שאין שום סיכוי שאני אספיק לקרוא את כולם עד שאני אמות. זה לא מונע ממני להמשיך לקנות ספרים כאילו יש מחר.

2. כשהשתחררתי מהצבא חלמתי להיות סופר, אז נרשמתי לחוג לספרות כללית. כשיצאתי משם אחרי שלוש שנים ידעתי שאין שום סיכוי שאני אכתוב אף ספר אף-פעם.

3. ביקורת הספרים הראשונה שלי שפורסמה הפכה גם לאחרונה אחרי שמי שהיה אז העורך הסביר לי שאני חייב להיות יותר מרושע ולא התחשק לי להיות מרושע בשביל 200 שקל.

4. הספר שנסע איתי הכי הרבה קילומטרים הוא "שירים ללואיס" של יאיר הורביץ, במקום השני "מרגוט" של דליה הרץ.

5. כשאני כותב כאן אני מבין באימה שזהו- הפכתי לבלוגר.

[אורי בר-און]

 

1. אחד הסודות הכי שמורים בכספת הפנימית שלי הוא לילה ארוך, כשקראתי איזו חוברת מזעזעת על עלילות טרזן או גיבור אחר וחטפתי התקף חרדה כזה, שהקאתי את נשמתי מרוב פחד, ואח"כ אוננתי את עצמי לדעת. רק אז נרגעתי.

2. עולם הזבל המילולי בעברית בשנות נעוריי כלל כמובן את "פטריק קים" הידוע. אחת הסצנות היותר מופרכות הייתה כשפטריק הציץ [בלי בושה] בבן של שייך ערבי והמאהב האירופי שלו וחטף זקפת אדירים אותה חיכך בחול. [גם בארזים הכי הטרוסקסואלים קיימת אזוביות הומוסקסואלית ]

3. אחד הספרים הפילוסופיים שהצחיקו אותי במניירה הפוליטיקלי-קורט שלהם הוא הספר עב הכרס של עדי אופיר "לשון לרע". אופיר במאמץ עליון לפרק את המיננות של העברית כותב פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה. התוצאה "סטנד-אפ" פילוסופי מעורר געיות של צחוק. [בינינו, אם ספר פילוסופי מצליח לעשות זאת, הוא ראוי לפרס]

4. אני מאוהב במלים, ברעיונות מעוצבים על ידי מלים ובאמונה הילדותית-מיתית –מאגית שמילים יכולות לשנות את המציאות. לכן למדתי קבלה באוניברסיטה העברית עם שמות שהיום כבר לא מכירים אותם ממש. משה אידל הוא שם מוכר, אבל הספרים שלו נורא משעממים, למרות שאני קורא אותם בדבקות רבה, ואני לא חסיד.

5. לסיום, אני חובב ספרי מד"ב ופנטזיה. יכולתי לכתוב כאן רשימה של מה אני חושב שחשוב לקרוא, אבל לא אעשה זאת. אני אמליץ על "אלטנוילד" של הרצל לחובבי הביזאר בז'אנר.

[אריק בנדק-חביב]

אנחנו מזמינים למם הנ"ל את: איה, ז'ניה, נועה דרור ויאיר

 

הסיפור האמיתי והמזעזע של הסיפור האמיתי והמזעזע של

1.

"אנחנו צריכים לכתוב פוסט פעם על Book-A-Minute". דברי פלאי מלפני שבועיים. אני לא הסכמתי. ניתוח של האתר הזה, טענתי, יהפוך לקטלוג מנגנונים פרודיים. לא משהו שמתאים לבלוג הזה.

2.

"איך היית מנסח את המטרה של הפוסט הזה שלך? איך הוא מסתדר עם ה"מניפסט", ומה הוא תורם, כחידוש, לדיון?". דברי איה לפוסט שלי.

3.

"ההם מחפשים עוד אנשים. אתה מבין, ההם רוצים ליצור במה; במה שיהיו בה כל כך הרבה פינות, שהיא תהיה כמעט עגולה" – כתבה מיטל בהזמנה לכתוב בבלוג, שכבר נשלחה לאי אלו אנשים (ומה קורה עם ×–×”, בעצם?).

4.

נוח לי להצביע בפני איה על המניפסט, ולטעון שהבלוג הזה צריך להיות פתוח ככל האפשר, כמו המניפסט עצמו. אבל כשאמרתי לפלאי שקטלוג לא יתאים לכאן, התכוונתי לכך, וכשאני בוחר אם לכתוב כאן משהו, אני בוחר זאת. יש שיקול, יש משקל, יש קריטריון.

אגון שילה, בתרומה מיוחדת לבלוג

5.

לבני ציפר יש בלוג. לסבר פלוצקר גם. מה זה בלוג? לפי "ידיעות" ו"הארץ" בלוג זה משהו אישי (ציפר); בלוג זה קצר (פלוצקר), אבל בבלוג צריכות להיות לפחות 200 מילה; ברשימה בבלוג יש תאריך.

גם לאנדרו סאליבן יש, רק בלי הגבלת מלים. יש שם לפעמים רק לינק. לפעמים יותר. איכשהו, סאליבן הוא יותר בלוגר ממה שציפר ופלוצקר (הידד, חרוז!) יהיו לנצח. לא בגלל שהז'אנר הבלוגרי לא מרשה רשומות ארוכות בלבד, אלא בגלל שסאליבן אינו מוטרד מהבלוג. סאליבן לא מכוון לאיזה "ז'אנר", שנכפה עליו. הוא כותב, ולפעמים זה קצר, ולפעמים זה ארוך.

6.

אני חג הרבה סביב נקודה פשוטה: יש ז'אנר. אנחנו מדמיינים איזו נורמה בלוגרית, במרכז סקאלת הבלוגוספירה, שכל בלוג נמדד בסטייתו ממנה.

7.

הסיפור האמיתי והמזעזע הוא סיפור הברירה. מה שנכתב ומה שלא נכתב כאן. לא אכתוב לכם אקדמית. הסיפור האמיתי והמזעזע הוא איך נכתב כאן. בספירלות ובמעגלים, ובטיעון שיתלכד אסתטית. אם אין טיעון שנכנס לתבנית כזו (עדיפות לתבנית של סתירה A הוא A~, כאשר A הוא אחר בכל אחד מהמקרים), לרוב אין גם פוסט.

"הקטע שלכם", אמר-שאל פעם פלאי, "זה לכתוב על ספרות בדיוק ובפאתוס, נכון?". נכון. אבל החלק של הפאתוס, הוא אמיתי ומזעזע. כי יותר משאני רוצה לכתוב כאן טיעון מדויק, אני רוצה להעביר לאחרים את האפקט שהטיעון המדויק גרם לי. ובדרך, אני מגלה שאני מתרגם מאקדמית לבלוגרית, ושיש דברים שלא ניתן לתרגם מבלי לאבד את האפקט.

8.

אז לפעמים לא יהיה אפקט, נראה לי. כדי שאוכל לכתוב כאן כמה דברים, שלא אצליח לכתוב אחרת. כך שלא תהיה כאן רק במה עגולה מרוב אנשים (מה קורה עם זה, בעצם?), אלא אולי גם במה עגולה של איש אחד. לפני פוסטים כאלה, אם וכאשר, תופיע אזהרה.

9.

אני לא יודע איך לסגור את זה. לא אפרסם, אם כן.