"המטרה של 'תיאוריית החורבות' היתה לעצב את גוויתו העתידית של הבניין על ידי חיזוקם של אלמנטים קונסטרוקטיביים מסוימים והחלשתם של אחרים, כך שגם לאחר מאות שנים של הרס, מלחמה ועזובה היא תתפקד כמונומנט בפני עצמו."

"… בתכננו בניין הוא ×”×™×” מתכנן גם את החורבה של אותו בניין, כשבזכרונו ערוכה איקונוגרפיה שלמה של דימויי חורבות. מהבחינה המעשית, המשמעות של חיזוקם של חלקי בניין מסויימים, הרבה מעבר לכל פרופורציה (קירות אבן בעובי שלושה מטרים…) היא גם החלשת החלקים האחרים, אלה שלא רק שאפשר לוותר עליהם, אלא שיש לוותר עליהם כדי להשיג את הדימוי הרצוי של החורבה"
(שרון רוטברד, "עיר לבנה עיר שחורה", בבל 2005, עמ' 237-8)

בחושך, במיטה, אנחנו מפנים את במת החושים למגע. ידיים, שפתיים, עור חשוף וזיעה שמתייבשת לאט. אני מודד את המילימטרים שבין שני הגופים השרועים חבוקים במיטה, עד לא מזמן זרים זה לזה, ועכשיו במרווח נגיעה, מחפשים להתכדרר למצב שבו תישכח הבדידות שהייתה נחלתנו עד לא מזמן. בעיניים חצי עצומות, בשלווה מיוחדת של אחרי, מזדחלות לי לקצות השפתיים חרדות שלא אני זימנתי.

הזיכרון יש לו דרכים להזדחל מתחת לעורות, והשפתיים זוכרות גם זוכרות. הן נישקו צוואר אחר, שקיומו נשאר כעת רק בעצביהן העדינים. והן גם נצרבו בחסך מצווארים ושדיים ושפתיים אחיות. מילות אהבה שנלחשו דרכן לפני זמן קצר לא הותירו את רישומן – לשפתיים אין אמון לא בבעליהן ולא בשותפתן. ובהנהגתן מתמרד הגוף מפנים העור לחוצו, והוא המון הנמלט מעיר צרובת קרבות במיטות, בלילות.

אני יודע שזה ייגמר מתישהו. שום דבר לא נמשך לנצח. גם את, שאני אוהב כל כך, תהיי בסוף זיכרון. אני אגלה גם ממך במוקדם או במאוחר, רפלקס הרסני שגם אם אתכחש לו, יבואו השפתיים והידיים ויפרצו לחדר הזה. שלא אתרפק על האינטימיות. אם גם את זה תהרוס, אומרות, לפחות פזר את נשיקותיך בתבונה.
בת זוג ×–×” יציבות. ×–×” מקום אנושי. שושנת אסוציאציות שאתה נושא איתך תמיד, ובמרכזה מיטה משותפת. השינה המשותפת היא גראונד-זירו של המרחב המשותף, של האינטימיות, ובה המדד סובלימינלי לקשר. יש בה אלמנט בועתי – ניתוק שאינו רק תוצאה של דלת סגורה או תריסים מוגפים, אלא של הבנה אילמת בין שני בני אדם ×›×™ כאן החוקים אחרים. ×–×” לא רק סקס – על ×–×” נכתב יותר מדי גם ×›×›×” – השיחות כאן הן אחרות בתוכנן כמו במשמעות המיוחסת להן. כאן תאמר לבחורה שאתה אוהב אותה, כאן תספר לה כמה היא יפה, כאן תרשה לעצמך להשיל דימויים, להרפות.

אבל לב-ליבו של העניין הוא בכל זאת פיזי. במקום שבו אין מגבלות חברתיות על המגע, ניתן סוף סוף להכיר את האדם שמולך בקימורים, בנקודות הרגישות, יש אישור לידיים לנוח היכן שהן (שאתה) רוצה. אך עיצוב הרגע ×”×–×” הוא גם החולשה העיקרית שלו – ×›×™ הוא מתרחש קודם כל בדמיונך. והוא התעצב כסינתזה של רגעים כאלו עם שותפים אחרים ושל לילות בודדים שבהם ידיך שיוועו לנוח במקומות המוכרים. האינטימיות מתקיימת במרחב שבין קיומה ברגע ×–×”, קיומה כדימוי/זיכרון, ואי-קיומה, כחסך. ובתוך כל ×–×”, הולכת ומצטמצמת האישה הנפלאה שאיתך לניצבת בדרמה שאתה כותב לבדך.

"אין ספק שכל מבנה הוא גם תבנית החורבן שיום אחד עלול לפקוד אותו (…) החידוש ב'תיאוריה' של שפר הוא הנסיון לאלף את כל אלה (כוחות ההרס, ×™.), לרתום אותם לאסתטיקה ולרטוריקה של החורבן ושל ההרס, להפוך אותם לארכיטקטורה. (…) הטמנתו של הזמן ההטרוכרוני, האל-זמני ×”×–×”, של ×¢×™×™ החורבות, כמעין 'פצצת זמן' בתוך המעטפת העכשווית (והזמנית) של הבניין, הופכת בסופו של דבר את ההווה למסע לוויה ×—×’×™×’×™ אל עבר עתיד אינסופי ובלתי-נמנע."
(שם)

לכל נשיקה מוצמד תאריך תפוגה. הספק מאכל. האם אפשר לעמוד בתנאיו של חוזה שנשיקה חותמת? אם החורבן מקנן בזרעו של כל קשר שאני בונה, האם לנצל כל רגע בנווה המדבר של החום האנושי, או להתרחק כמו מאש ממי שאתה רוצה בקירבתו, מחשש לנפגעים נוספים בבוא הסוף המדמם?
פעם חשבתי שאם קשר רומנטי נבנה באחריות, בשיקול דעת, הוא יעמוד על תילו לנצח. כשזה קרס ברעש גדול, מותיר ×¢×™×™ חורבות, שיניתי את דעתי. מוטב להכיר בחולשות, ואם ממילא ייפול אז לבנות מחומרים קלים ככל שאפשר – שאפילו לא ×™×”×™×” צורך לבוא לאסוף את השברים. אבל האמון שלי ביכולות ההנדסה שלי אבד, ואני קהה, ובמיטה, בחושך, הידיים והשפתיים מסרטטות על גוף אוהב את שברי הזיכרון, ספק מתחמקות מהם, ספק טובלות בהם בהפגנתיות.

אני מונומנט להרס-עצמי.

אחחח, אין כמו הבייבי בומרז, אותו דור אמריקאי שנולד אחרי מלחמת העולם השניה. לאורך השנים הם ייצגו ודגלו בעקרונות שונים – הם היו ילדי הפרחים חדורי האמונה של שנות השישים והמהפכנים החברתיים של שנות השבעים, אבל גם היאפים של שנות השמונים ומנהלי החברות בשנות התשעים. בעצם קשה להגדיר אותם, את בני הדור השַבֵע של אחרי המלחמה, פשוט ×›×™ יש כל-כך הרבה מהם. גל הילודה של שנות ×”-40 וה-50 השריץ צאצאים שמילאו את ×’× ×™ הילדים, בתי הספר והאוניברסיטאות. הם סיימו תארים ושרו שירים והפגינו הפגנות, ואז הקימו משפחות והרימו חברות, נבחרו לקונגרס ויצאו למלחמות. בקיצור, הבייבי בומרז כבר לא ילדים. 50-60 שנה אחרי, הבייבי בומרז בשלטון.

וממה, תשאלו, הם יכולים להציל אותי? ולמה הם? הרי הם הדור שמזוהה עם השפע של שנות ה-50 וה-60, והם הדור שמזוהה עם החומריות של שנות ה-80. מה כבר יכול דור שמזוהה יותר מכל דבר אחר עם שביעות רצון עצמית לתת לי, איש זנב דור ה-X? ממה, בעצם, אני מפחד?

נדבר גלויות. אני מפחד מלהזדקן.

לא, לא מדובר כאן במשנה סטייל "אל תבטח באף אדם מעל גיל 30" או "הנוער לשלטון". אני לא חושב שהחיים נגמרים ב-50 ולא חושב שאני יודע הכל על הכל. בשביל זה יש את גיל 16, לא 27. לא, אני מדבר כאן על מה יקרה לי בגיל 70, ו-80, ו-90.

×–×” מתחיל עם הדרדרות פיזית. היחס שלי לגוף שלי הוא אמביוולנטי במקרה הטוב, וקשה לי להגיד שאני קשור אליו במיוחד מעבר לרמה המתבקשת, אבל יש כל כך הרבה דברים שאנחנו מקבלים כמובנים מאליהם שכבר עכשיו ממרומי שנות העשרים שלי אני רואה אותם נעלמים. לעלות במדרגות. לנהוג. ללכת. אני לא יכול לחשוב מה יקרה אם יקחו ממני את ×–×” – אם הגוף שלי יקח את ×–×” ממני.

אבל גרועה מכך היא ההדרדרות של החושים. כשהראיה מתטשטשת, אנחנו מרגישים בכך מיד. אבל השמיעה היא סובטילית יותר, ערמומית יותר. לא כשאתה לא שמעת טוב את מה שנאמר לך, המוח שלך משלים, מעלים פערים, מעגל פינות. פתאום מה ששמעת הוא לא מה שנאמר, והשיחה שחווית אינה השיחה שדיברו איתך. אתה כבר לא חי בעצם באותו עולם עם החברה. אתה נהיה אסיר בתוך מוחך שלך, מנותק מהעולם החיצון.

ומעבר לכך, מפחידה אותי ההדרדרות המנטלית. הרעיון שהזכרון שלי יעלם מבעית אותי. אני לא מתכוון לפסוק בסוגיה האם האישיות היא רק סך חוויותיה וזכרונותיה, אבל אפילו אם יש אני עצמאי, איך הוא יתפקד בלי מאגר הזכרון שלו? איך אני יכול להרגיש בבית בתוך הראש שלי אם מישהו פרץ פנימה והזיז את הרהיטים, רוקן את המגרות? אם אין אני לי, אוכל לשאול, אז מי אני?

אז איך תסריט הבלהות הנ"ל, שמבוסס כאמור על 27 שנות חיים בלבד, כל זה קשור לבייבי בומרז שלנו? פשוט מאד. הבייבי בומרז שלנו התקדמו בחיים. הם מנכ"לי חברות ומדענים ראשיים. הם בממשלה, ובקונגרס. הם מושלים ושופטים ובעלי הון וממון. שני הנשיאים האמריקאיים האחרונים, קלינטון ובוש, הם בני דור הבייבי בום. והם עברו את גיל 50. והם מגיעים לגיל 60. והם מזדקנים. והם מתחילים לפחד.

עוד לא ×”×™×” מצב שכ"×› הרבה כוח ×”×™×” מרוכז בבני אותו דור, פחות או יותר. בעשורים קודמים, על כל מדען מזדקן שרוצה למצוא דרכים להאט את הזקנה עמדו חמישה צעירים שחושבים על הכאן והעכשיו. קשה לבן 30 לדאוג לאדם שהוא ×™×”×™×” עוד 40 שנה, וקשה לפוליטיקאי בן 40 לתקצב מחקר שיעזור לאחוז קטן מציבור הבוחרים שלו. אבל כל ×–×” משתנה. מועמדים למשרות פוליטיות רוצים את ×”-Boomer demographic, והבומרז – הם רוצים שמישהו ידאג להם בזקנתם.

אז אני בונה על זה שהמחקר הגרונטולוגי יגיע להישגים בעשורים הקרובים. האטה של הזקנה, אם אפשר באמצעים פחות שרלטניים מאלה שקיימים היום בשוק. אני רוצה לראות תאי גזע בונים לי מחדש את קולטני השמע באזניים. אני רוצה תרופות שמאטות את הרס תאי המוח. בקיצור, אני רוצה שדור הבייבי בומרז ישקיע את המשאבים הבלתי מבוטלים שלו בלפתור את בעיית בזקנה בשביל שאני, בתורי, 30 שני אחרי, אוכל להנות מכך. וכחבר דור ה-X, תסמכו ותבטחו שאני ובני דורי נהנה מכל מה שהדור הקודם יבנה בשבילנו, ונעשה קריירה מלבכות על כמה רע לנו בכל זאת.