לצבאנו המהולל יש נטיה לעקוב בשקדנות אחרי תנודות בחשיבת בני הנוער, ומסיבה טובה: הם חוששים שם ממשבר מוטיביציה, ומנסים לעקוב אחרי הגורמים המשפיעים על המלש"בים. הגורם המשפיע ביותר על המתגייס הטרי, על פי ממצאי צה"ל, הם חברים, עם 30%; קרובי משפחה מאותה שכבת הגיל – אחים, בני דודים – נמצאים במקום השני, עם 20%; ההורים מגיעים למקום השלישי, עם 15%; התקשורת צולעת למקום הרביעי, עם 5%; ולמקום האחרון, עם שברי אחוזים, מדדים המורים. מחקר של הצי האמריקני, שנראה שנכתב תחת הלם קשה – הוא מתייחס (זהירות, מצגת פאוורפוינט) ל"דור מייספייס" כאל "צורת חיים זרה" – מביא נתונים דומים.

שביתת המורים נמשכת יותר מ-40 יום. היא משבשת את אורח החיים הרבה יותר משביתה בנמל התעופה, שמשפיעה על חייהם של מעטים ביחס. ועם זאת, לא נראה שהיא מטרידה את ההורים יותר מדי, ודאי לא את הממשלה. נראה שהתלמידים דווקא מסתדרים, ודאי אלה מהם שהליכה לבית הספר היא עבורם חשש יומיומי מאלימות.

אם מישהו מתלונן על השביתה, הוא מתלונן על כך שהמורים לא מספקים את שירותי השמרטפות שלהם התרגלנו: ההורים נאלצים לטפל בילדים בעצמם במקום לשלוח אותם לבית הספר. התלונות על הפסקת שירותי אספקת המידע והקניית הערכים, אותם תפקידים משניים של בית הספר, בולטות בהיעדרן. העובדה שבתי הספר הישראליים ממילא כושלים, כל שנה מחדש, בביצוע התפקידים הללו, גם היא נשארת בכותרות יום אחד, מקסימום שניים. מדי פעם, מגמיש משרד החינוך את הקריטריונים לקבלת תעודת בגרות, שאם לא כן הנפילה היתה ניכרת מדי.

ישראל משקיעה בחינוך סכומים עצומים – 26.6 מיליארדי שקלים בשנת 2006 – והתפוקה נמוכה למדי. נכון, תקציב החינוך קוצץ חמש פעמים בתקופתה של בוגרת התיכון לימור לבנת, אבל לבנת לא היתה לבד: הכנסת אישרה את התקציבים והציבור הכללי לא מחה.

נוצרה אווירה של בוז לחינוך. גם בוז למורים – יצורים נלעגים בחברה מוכוונת-רווחים, שלעולם יפרפרו על קו שכר המינימום, שנתפסים, לא תמיד שלא בצדק, כמי שלא יכלו לארגן לעצמם ×’'וב מכניס יותר – אבל קודם כל בוז להשכלה עצמה. ×–×” לא התחיל ב"פרו-פ-סור" של דוד לוי, מסוף שנות השמונים; בתחילת אותו עשור, הבחין בתופעה אחד העיתונאים היותר מחוננים בישראל, אהרן בכר.

"עם הספר הופך מרצונו הטוב והחופשי לעם של בעלעגולעס. הוא מוצא אלף ואחת סיבות להתברך בכך. שני אנשים כבני 40, אבות לילדים, הודו שלא אכפת להם אם ילדיהם חוזרים מבית הספר לא יאוחר משעה 12 בצהרים. לא רוצים ללמוד, אמרו, שלא ילמדו, אנחנו חיים עכשיו טוב, בבית לא חסר כלום. הליכוד נטע בלב האנשים האלה תחושה ברורה, שהבורות משתלמת. היא הופכת בהדרגה לסטטוס חברתי. מקופחים מקצועיים משייטים להם במכוניות אמריקניות ומודים לאלוהים, שעשה מהם בעלי בסטות ולא פרופסורים.

 

"דורות של יהודים מסרו נפשם במרוצת ההיסטוריה, על הזכות להעניק לבניהם חינוך נאות. אינסטינקט חבוי במעמקי נפשם אמר להם, שבלעדיו אין כמעט קיום לעם היהודי. דורות של יהודים הטילו עצמם אל האש ואל הכבשנים, כדי להציל ספר אחד. גווילים עלו באש והם האמינו שאותיות פורחות באוויר ונשזרו בתוך הנצח בקיומו של העם היהודי. כל זה פורח עתה כעשן: אם יהודיה שוב איננה חולמת על בנה הדוקטור, היא רוצה לזכות ולראותו עצמאי, אולי כדי שגם בחלקו יפול נתח טוב מן האינפלציה. מי יודע".

זה לא היה הליכוד, אם כי היה לו חלק בכך. זה היה גדול על התנועה הלאומנית-ליברלית הזו, שהחלה דווקא כתנועתם של מלומדים ושמעולם לא הגיעה לתהומות הבוז לאינטלקט שטיפחה תנועת העבודה, שהאנטי-אינטלקטואליות והבוז האנטישמי כמעט למלומד היהודי היו לחם חוקה מיום הקמתה.

מפתה להטיל את האשמה על הדור הצעיר. כלומר, זה אינסטינקט בסיסי. "הארץ משחיתה את דרכיה בימינו. שוחד ושחיתות פושים בכל. ילדים אינם מצייתים להוריהם, כל אחד רוצה לכתוב ספר, וברור כי קץ העולם מתקרב במהירות". הטקסט הזה, שלא השתנה הרבה מאז נכתב ב-2800 לפני הספירה ועד "זה נוער זה? זה חרא" של אברהם שפירא, הוא תלונה שמרנית קלאסית. אבל דור המדינה עלה על אבותיו, והדור שהכריז באוקספורד ב-1933 ש"הבית הזה מסרב להלחם פעם נוספת למען המלך והמולדת" רשם את אותה שורה מזהירה, אחרונה, בהיסטוריה הבריטית פחות מעשור לאחר מכן. רוב המבוגרים של ימינו לא יוצאים טוב, אומרים לי, מתחרות נוסח "האם אתה חכם מילד בכתה ו'" (והנה דוגמא מזעזעת במיוחד).

לא, הפאק הפעם הוא מערכתי, והוא לא בעיה ישראלית, אלא כלל-מערבית.

* * * * *

לקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס היתה בעית תדמית. מילא זה שלחשו שהוא היה התוצר של הזדווגותה של אמו עם שד; שמועות מהסוג הזה היו בעיה של רבים מהפוליטיקאים בעיר המופלאה ההיא, באותה תקופה שבה "העגלון מודיע לך שהאב והבן אינם שווים, ושכאשר אתה מבקש מהבלן להגביר את חום המים, הוא משיב לך שלאדוננו היה רק טבע אחד".

הבעיה האמיתית של יוסטיניאנוס היתה שהוא עבר על חוקיו-שלו. הוא ×”×™×” מאוהב עד טירוף בתיאודורה, שתהיה שותפתו לחיים שנים רבות. היתה כאן מכשול כבד: יוסטיניאנוס ×”×™×” אציל, בעוד שתיאודורה השתייכה למעמד נחות במיוחד – ×–×” של שחקני התיאטרון. על פי הקריטריונים המחמירים והחקוקים באבן של התקופה, שחקנית תיאטרון היתה מדרגה אחת בלבד מעל לזונה. ונראה שתיאודורה שיחקה משחק צמוד מאד עם הקו המפריד הרופף ×”×–×”. יוסטיניאנוס מצא את השטיק שאיפשר את הנישואים, אבל שילם מחיר כבד.

הקריטריונים המחמירים הללו שרדו יפה את ביזנטיון, והיו בתוקף עוד בתחילת המאה ×”-20. שחקנים וזמרים, במיוחד אלו בני המין היפה, נחשבו לתחתית החבית; שחקניות התקשו להוכיח ×›×™ נאנסו, משום שההנחה הרווחת – והיא היתה לא רק דעה חברתית, אלא גם תקדים חוקי – היתה ×›×™ הן זמינות-מינית. הם היו יצורים נחותים, שהשרדותם תלויה בצורתם החיצונית וביכולת הבמה והשירה שלהם, ושלא ייצרו שום דבר בעל קיימא. בעידן שהעריך יציבות מעל לכל – כלומר, כל התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה – הם היו נזילים.

ב-1300 השנים שחלפו מאז יוסטיניאנוס, רק שליט אחד חזר על התרגיל שלו – לודוויג הראשון מבוואריה, שלקח לו כפילגש את השחקנית מונטז, שכתיאודורה רקדה על הקו הדק שבין שחקנית וזונה – וההחלטה הזו החישה את קיצו הפוליטי, כאשר תושבי בוואריה גילו פחות הבנה מתושבי קונסטנטינופול למעבר הבזק של מונטז ממעמדה של שחקנית זרה לזה של אצילה מקומית.

בדרנים, אם כן, נחשבו לסוג נחות במיוחד של אזרחים במשך רוב התרבות המערבית. זה השתנה במחצית הראשונה של המאה ה-20, הרבה בהשפעתה של הוליווד ותעשיית הקולנוע. לפתע, מי ששבתה בקסמיה אולם אחד, היתה מוכרת גם בקצה השני של העולם. סגידה לכוכבים החדשים הפכה לתופעה גלובלית.

היא ×”×’×™×¢×” לשיאה עם הטלוויזיה, ולא במקרה. הופעת הטלוויזיה היתה בתקופה בה × ×”× ×” האדם המערבי ממספר חסר תקדים של שעות פנאי. ×”×™×” צריך לעשות משהו עם הפנאי ×”×–×”, והתמונה המרצדת נפנפה כל תחרות מסורתית – קריאה, משחקי חברה, פגישה עם חברים – מלפניה. חברות מסחריות למדו מהר שיש כאן כסף, והמון – ותעשיית הבידור, שהיתה שולית עד אפסית עד תחילת המאה, הפכה לאחת התעשיות הגדולות בהיסטוריה. בתוך מספר ×–× ×™×— של שנים, התהפך מעמדם של המבדרים: מכמעט-זונות למושא אלילות.

* * * * *

משעה שהפך הבידור לתעשיה, הוא התחיל להתנהג כמו תעשיה. היצרנים, בנסיון להשיג כמה שיותר לקוחות, הורידו את רמת המוצר לרמה הנמוכה ביותר. ב-1919, כשהמהפכה עשתה את צעדיה הראשונים, קול פורטר עדיין יכול היה לשיר, כשהוא משווה את אהובתו לפסל הידוע של ונוס:

The Venus de Milo was noted for her charms,

But strictly between us,

You’re cuter than Venus,

And what’s more – you’ve got arms!

 

היום זה לא היה עובר. אז הקהל הבין, וצחק, גם בלי הערות ביניים.

בידור הוא קודם כל מוצר, וכבר שכחנו שהוא לא כל כך חשוב. בהיפוך הערכים שמבצעת בנו הטלוויזיה, הבידור הוא חזות הכל. מה שאומר, כמובן, שרצינות היא דבר שיש ללעוג לו (האמצעי הקלאסי הוא בלבול מכוון בין רצינות ובין מנופחות), כי הוא מזכיר לנו שיש עוד כמה דברים חוץ ממוזיקה, קומדיות ומסיבות.

הרצינות הפכה למידה רעה. ומאחר ותעשיית הבידור ממציאה את עצמה מחדש ללא הרף, כך גם החוש ההיסטורי. כל ההיסטוריה שלנו נמחקת, ואיתה כל תרבות שאיננה בת חמש, משום שהיא דורשת רצינות ודורשת עמידה על כך שיש דברים שבאמת חשובים. עידן הווידאו הוסיף לכך נדבך נוסף – המהירות הקליפית, המרצדת, זו שלא מאפשרת להתמקד בשום דבר, זו שמרגילה את המבט לאי התמקדות ואת החשיבה לאסוציאטיוויות. והקצב המטורף, המלאכותי ×”×–×”, מכתיב כעת את חיינו.

אנטי אינטלקטואליות תמיד היתה איתנו, ותעודת בגרות לא הבטיחה לאף אחד מקצוע, לא בחמישים השנים האחרונות – אבל הבוז לאינטלקט מעולם לא ×”×™×” פופולרי כל כך, מעולם לא נתמך על ידי כוחות חזקים כל כך. כשמבדרים הם אייקוני התרבות, כל משפט שהוא יותר משליפה מהירה מעורר פיהוק. אורך השירים מתקצר; פעם הם היו יכולים להגיע לשש דקות, היום רק לעיתים נדירות יעברו את השלוש. אורך המאמרים מתקצר, גודל הכותרות והתמונות עולה; אסור לשעמם את הקורא/צופה. וכמובן, צריך שיהיה מינון גבוה, פראי, של מיניות: היא מוכרת, וזה מה שחשוב.

פוליטיקאים, במיוחד, מוצאים את עצמם במלכוד. אם יאמרו משפט שלם, יואשמו בכך שהם משעממים; אם ישתמשו בסאונדבייטס, יואשמו בכך שאינם רציניים. המאשימים, אגב, הם שדרנים שהפכו את הפוליטיקה למשהו קרוב יותר לבידור, למעין זירת ספורט. התפקיד שלהם, בדרך כלל, הוא לנעוץ חניתות בפר המבועת שנכנס בטעות לזירה שלהם. כי פוליטיקאי, כידוע, הוא מושחת או משעמם. אין דרך שלישית.

אז איזה סיכוי יש למורה, שצריך להחזיק בתשומת ליבם של 40 צעירים שקליפים הם כל מה שידעו, כשהם כלואים – בגיל שבו ההורמונים משתוללים בשיאם – במקום שבו כלל אינם רוצים להיות, שלרוב הוא מכוער אסתטית, כשבכיתה יש קבוצה קבועה של אנשים שהיו צריכים להפלט מהמערכת ושפורקים את תסכולם על הסובבים אותם, כשדעתם מוסחת על ידי מערכות היחסים הכספיתיות של בני גילם? כפי שמצאו המחקרים הצבאיים, סיכויי ההצלחה שלו נמדדים בשברי אחוזים.

התלמידים המחוננים שנקלעו למערכת הזו היו תמיד מושא ללעג. בעשורים האחרונים הם גם קורבנות לאלימות. הם מזכירים דבר לא נוח, ערכים מתקופה אחרת – ואת אפסותה של המערכת בה הם שוהים בבואה להנחיל אותם הלאה. אם, כפי שמפמפמים לנו מכל עבר, הבידור הוא מעל לכל, אם לימוד הוא לחרשנים והצלחה אקדמית היא לחנונים, אז את הבגרויות נעבור בכמה קורסי בזק אחרי הצבא ולפני הפסיכומטרי. ומבית הספר באמת לא נשאר הרבה חוץ מתפקידי שמרטפות הכרחיים-כלכלית – ומעמדן ומשכורתן של שמרטפות מעולם לא היו גבוהות, והדרישות מהן היו בהתאמה.

אל גור כתב לאחרונה ספר, שהמסקנה שלו היא שעל האמריקנים לבחור בין הטלוויזיה ובין הדמוקרטיה. השתיים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, אליבא דגור, משום שהדמוקרטיה נשענת על הנחת היסוד שהמצביעים יודעים על מה הם מצביעים, שהם אנשים רציניים ואכפתיים, ושהם יקדישו את תשומת הלב הנדרשת לניהול הרפובליקה – אותה מילה לטינית שמשמעה "×¢× ×™×™× ×™ הציבור".

לפני עידן החינוך התעשייתי, שמקובל לראות את תחילתו במשרד החינוך של נפוליאון, מטרתו של החינוך היתה להכשיר אזרח שייטיב לתפקד ברפובליקה בה הוא חבר, רפובליקה פוליטית או הרפובליקה כריסטיאנה, אותה קהילה רוחנית מדומיינת של המאמינים. החינוך התעשייתי שינה את המטרות מעט: הוא רצה להעמיד אזרח, כן, אבל מוכוון כלפי שוק העבודה והשירות הצבאי. ועדיין: אזרח בקהילה מובחנת, אדם שיתייחס ברצינות לחובותיו כלפי עצמו ואחרים. מהפכת הבידור מקעקעת, בעצם קיומה, את הנחת היסוד האזרחית: היא איננה מעוניינת באזרח והיא איננה תורמת לו דבר, היא מעמידה בליינים, מעצם טיבם חסרי אחריות ורצינות, ואת רגש החובה המירה באגמים עמוקים של ציניות ובעייפות קיומית.

אל גור, המנצח בבחירות הנשיאותיות בשנת 2000, הוא אדם מחונן ומבריק. ומשעמם. למסר שלו לא היה שום סיכוי. סיכוייה של התרבות המערבית, הטובעת תחת גל ענק של בידור ממיס מוחין, אינם טובים בהרבה משלו. זכרו את זה, בפעם הבאה שהדו"ח על מצב החינוך יקבל פרומיל מתשומת הלב התקשורתית שמופנית לתסרוקת האחרונה של נינט, או לפרובוקציה החדשה של פאריס הילטון.