ארכיון תגיות: כיבוש

להתיילד על מנת למכור

שני מסעות פרסום מהזמן האחרון ראויים לתשומת לב. בשניהם ניכר מאמץ אדיר להתנחמד ולהתחבב, בשניהם הדת משחקת תפקיד חשוב, ושניהם מגוחכים ומעוררי רחמים. ודאי לאנשים הטובים שקוראים וכותבים בבלוג הזה ומבינים בתקשורת יש דברים חכמים יותר ממני לומר על תופעת השימוש בהתיילדות בשני הקמפיינים הללו. ברשותכם אני אצביע בעיקר איך כל אחד מהם לוקח את הדת מכיוון הפוך ואל מקום אחר.

הראשון הוא מסע הפרסום החדש של מועצת יש"ע, כלומר הניסיון האחרון שלה לטעון בזכות הכיבוש ושמירת יהודה ושומרון בידינו. בקמפיין הזה מוצגים לפנינו ילדים חמודים חמודים שמייצגים דמויות תנ"כיות המוכרות לכולנו (אני מקווה), ומוסבר לנו שאותן דמויות מיוצגות חיו ופעלו בכל מני מקומות שמעבר לקו הירוק. כמובן, אז עוד לא היה קו ירוק, וגם פלסטינים לא היו. היו מואבים ואדומים ופלישתים, וחלק מאותן דמויות הראו להם את נחת זרועו החזקה והנטויה של הקב"ה. חלק אחר פשוט היה עם אלוהים ביחסים מאוד טובים, ובמקרה (טוב, אולי לא במקרה, לפחות על פי הסיפור) עשה את זה באדמות הטרשים הנידונות. משום כך כולן זכו למקום של כבוד במקרא, ומהווים חלק מהמטען התרבותי של כל אחד מאיתנו.

 

הקמפיין הזה הוא כמובן שינוי מוחלט, שלא לומר ניגוד גמור, של האסטרטגיה היחצ"נית של המתנחלים מזה עשורים. בעוד שבעבר נמנעו תושבי יש"ע מלזקוף את הדת לטובת מפעלם והתרכזו בטיעונים בטחוניים, הרי שהיום (כנראה כי גם את עצמם הם לא מצליחים לשכנע שהשטחים הם נכס בטחוני) מזכירים לנו שיהודה ושומרון הם בכלל יותר נכסי צאן ברזל מאשר נכסי דלא ניידי, יותר חשובים ללב מאשר לתחת, ושהעיקר בם הוא לא השטח עצמו, אלא מה שקרה עליו לפני 3000 שנה. אי לכך אנחנו מתבקשים "להתחבר" (כך!) אל המקומות שלמדנו עליהם (אני מקווה) בשיעורי תנ"ך בבית הספר, אבל שרובנו לא הניח עליהם את כף רגלו מעולם.

לבד מזה שאני בספק גדול אם איזשהו חילוני שלא ×”×™×” מחובר קודם יקפוץ ויתחבר עכשיו למקומות שהוא ממילא מפחד לטייל בהם, ולבד מזה שאני לא מבין למה כדי שנתחבר למקומות ×–×” אומר שצריך גם להשאירם ×ª×—ת השלטון צבאי שלנו, הרי שלדעתי הקמפיין ×”×–×” מציג את מועצת יש"×¢ ואת קו מחשבתה כמנותקים לחלוטין מכל מציאות – האם אנשים מבוגרים ופקחים מסוגלים להעלות על דעתם להציג את בעיית השטחים הכבושים, אותו איבר מדמם ודואב של גוף המדינה שכמעט רק רוע ורשעות ראינו ממנו בארבעים השנים האחרונות ושאכל מבפנים את יסודות המוסר והחוק של המדינה – על ידי צילומים מתחנחנים של ילדים בתלבושות תנ"כיות?

"לכל עם יש את הסיפור שלו", דואגים לציין אנשי הקמפיין. אכן. אם ×›×™ אני מקווה שהם לא קונים את הסיפור הפלסטיני על היותם היבוסים, סיפור שערפאת ×”×™×” אוהב לדקלם. הסיפור ההוא מגוחך לחלוטין. אבל עטיפת הכיבוש בעור כבש של ילדים חמודים בתחפושות, זאת כדי שנשכח כמה רע הוא גורם לנו ו"נתחבר" אליו – ניסיון ×›×–×” הוא מגוחך לא פחות, ועוד יותר חסר טעם.

במסע פרסום שני מככב מאיר פרוש, חבר הכנסת מטעם מפלגת יהדות התורה שמבקש להיות ראש עריית ירושלים. מכיוון שהוא חרדי, ומכיוון שהוא יודע שיש הרבה ירושלמים שמפחדים שהעיר מתחרדת באופן כללי ולפעמים גם מפחדים מחרדים באופן פרטי, הוא מנסה להרגיע אותם: "ירושלמים, אל תהיו חרדים" מציעה המודעה שלו, ואפילו נותנת לינק עם הבקשה "לחצו כאן כדי לא להיות חרדים". לחצתי, ושמעתי את פרוש מבטיח לשמור על הסטטוס קוו.

את הקמפיין כולו מלווה דמותו המצויירית של פרוש, לאמור: אני בסך הכל אדם נחמד שיודע לצחוק על עצמו! לא: אני לא אדם, אלא דמות מצויירת! אני ליצן, לא מפלצת! אני חרדי-מחמד ללא כל כוונות להזיק לציבור החילוני ולאינטרסים שלו, לא ולא!!! אני לא רוצה, חוזר: לא רוצה, שתתחילו לקיים מצוות, או אם אתם כבר מקיימים, שתהפכו לחרדים! מה פתאום! תישארו בדיוק כפי שאתם! ככה אתם אחלה! אני אוהב אתכם אוכלי שפנים ובועלי נידות!!!

בקיצור, מה שביש"ע מנסים להבליט, אצל פרוש מנסים להסתיר. הם רוצים שנתחבר למורשת הדתית, פרוש מנסה לנתק את עצמו ממנה בתודעתנו. הם נזכרו שכולנו יהודים, הוא רוצה שנשכח שהוא חרדי. הם מנגנים על העבר, הוא מכריז כי ההווה הוא מה שחשוב. פעם אחת הדת היא מה שאמור לקרב אותנו למוצר, פעם אחת היא מה שמפחדים שירחיק אותנו ממנו.

אבל האסטרטגיה בשני המקרים היא ×–×”×”: לכסות בהרבה סוכר את כל מה שמפריע, להתנחמד ולהתיילד ולעשות לנו חנדלך כדי שנחשוב שאנחנו חיים במדינה שכיף לחיות בה ושכולם אוהבים אותנו ואנחנו אוהבים את כולם. רק חסר עכשיו שאולמרט יציג את עצמו בתור דובון 'כפת-לי שפשוט אוהב לטוס מחלקה ראשונה, וקצב יהפוך לשדון ממזרי וחמוד שכל עוונותיו הם שהוא קצת חרמן – ואיך אפשר להאשים אותם בכך?

המסמרים האחרונים בארון כתבי העת הספרותיים

אחד הדברים שמאפיינים בצורה הטובה ביותר את בנות משפחת שרון הוא כפות הרגליים. מהאימא ועד אחרונת הבנות, לכולם יש בדיוק את אותו זוג. יש במחזה ×”×–×” משהו מבעית; ארבע נשים פושטות את רגליהן על שולחן הסלון, והכל נראה בדיוק אותו דבר, עם הבדלים קטנים של פגעי הזמן. ולכן, השער של הגיליון האחרון של "מסמרים" הוא הברקה. שניים מסדרת הצילומים "אמא ואבא, אחי, אחותי, אחותי הקטנה, אני והבן שלי…” של שפי בלייר, מעטרים את השער הקדמי והאחורי, וממסגרים היטב, בלי מילים ועם פגיעה ישירה במציאות, את הדיון בגיליון: משפחתי.

שער הגיליון הנוכחי, מתוך האתר

לא במסמרים אחת הבעיות הקשות ביותר מבחינתי בכתבי-עת היא הברורות מאליה. פתחו כל גיליון של "מטעם”, עברו על כל דף ועל כל כותרת, על כל איור ועל כל הערת שוליים, וברור לכם ×›×™ היא מתיישבת ישוב היטב עם האידיאולוגיה שמנחה את שולחן העורכים. כשאני מדמיינת את המערכת של "מטעם”, אני מדמיינת שולחן גדול עמוס במאפרות, שלטי חד"ש מההפגנה האחרונה זרוקים בפינה, ואת יצחק לאור – בזכרוני, תמיד לבוש במכנסי ×’'ינס בגוון ורוד. אין לי מושג למה – מוסיף את המילים כיבוש/צה"ל/אפרטהייד במקומות אסטרטגיים בטקסט. לעומת זאת, במסמרים, העולם רחב יותר. ×–×” כמובן לא אומר שאין העדפות אידיאולוגיות, ושאי אפשר לעשות רשימת מכולת של מותר ואסור, אבל ×–×” אומר שהבחירה הברורה ביותר שעולה מן הגיליון היא ניקיון. אין טעויות ×”×’×”×”. מעט מאד משפטים מסורבלים יתר על המידה. הטקסט מסודר על הדף בצורה נעימה, והצילומים עושים חסד עם הטקסטים. כמה פשוט לכאורה, ×›×›×” נדיר המציאות. כן במסמרים הטקסט ×”×–×” של צבי טריגר (עמ' 159) שבה מייד את לבי: "אבות הם דבר מדכא. הם קונים מכשירי חשמל, הם מחברים מכשירי חשמל, הם מפעילים מכשירי חשמל ובסוף הם חוזרים לעבודה. מכל הטיפוסים האנושיים, אבות הם הדבר ×”×›×™ מדכא". והיתר? יש טובים יותר, יש טובים פחות. המוסד התרבותי ושמו המשפחה מפורק, לפי אופנת השנים האחרונות, פרוק וחזור. גבולות המוסד מתרחבים ומתכווצים; ציונות לצד רוחניות וכלבים לצד אימהות חסרות שיער. אבל ריח האקונומיקה של הניקיון חריף יותר מריח הקפה ההפוך של הברנז'×”. ועל כך – תודותיי.