ארכיון תגיות: נרטיב

The Saddest Story

עד לא מזמן קראתי את "The Good Soldier" של פורד מדוקס פורד. מסיבות אישיות לגמרי, עצרתי באמצע. כל הקצוות חשופים מדי עדיין, והספר מדגדג את כולם בנייר זכוכית. בכל זאת, ולא בלי הרהור שני – – כמה נקי כל ×–×” נראה, כשזה מסודר תחבירית, עם כל המלים המוקפדות הללו – אכתוב כאן משהו. ×–×” לא ספוילר: זוג אחד פוגש זוג שני, והם דשים ×–×” בזה במשך שנים. בסוף אותם שנים מסתבר שאחד מהזוג האחד שכב עם אחת מהזוג השני. האחת מתה. האחד מת. איני יודע עדיין איך. אחד מהזוג השני מחליט לספר את הסיפור המחליא ×”×–×”. הוא יושב לבד, לבד מאוד, ומנסה לכתוב את הכל. אם תרצו, ×”× ×” התשתית העלילתית כולה. מנסה. הוא מנסה ממש. הוא אפילו כמעט מתחיל בהתחלה, איך שני זוגות נפגשים. אבל אז הוא כותב על מבט בעיניו של אחד מהזוג האחד, ולאחר מכן הוא כבר לא בהתחלה, אלא באיזה רגע אחר, עם אותו מבט, ועם אותו אחד, ולאחר מכן הוא ברגע אחר גם, עדיין לא בהתחלה, ואז הוא חוזר. כל הספר משובץ כך, בקרעי עלילה, שמשתלחים לקרעי עלילה אחרים. באקדמית, סדר המסירה הוא סדר הזיכרון. כשקראתי את ×–×”, השיטה נראתה לי נכונה מאוד. ×›×™ אנשים אינם נרטיב, אפילו לא בתודעה. המספר מנסה לספר נרטיב, שיש בו אנשים, ויוצא לו, בקושי, אנשים שיש בהם נרטיב. ×›×™ אחרי שאתה מכיר מישהו זמן מספיק, הוא כבר לא מסתדר כך, בעלילה צרופה. הוא מתפזר בך. הוא נדחס למושגים, מסרטן אותם. אתה קם בבוקר, ומנסה לספר סיפור, אבל כל הזמן נזכר ונזכר ונזכר ונזכר. אתה אומר "×”×™×™", ונזכר שפעם לא אמרת. אתה רוכב על האופניים, ונזכר לשם מה הם נקנו. כל ×–×”, בעצם, דומה מאוד להפסקת עישון. למרות שהיא בגדה בו, המספר לא שופט, לא באמת. הוא שונא אותה כשהוא נזכר, כשכל העסק נרקם לרגע לחתיכת סיפור, אבל אחר כך נרגע. לא בהכרח מבין, אבל נרגע. קשה לשפוט מישהו שהתפזר אצלך כך, ולמען האמת, אין בזה הרבה טעם. כל ×–×”, בעצם, דומה מאוד להפסקת עישון.

כל קסמו הרע

מן הראוי לצטט: "וביום בהיר אחד חדל אולריך לרצות להיות חוקר מבטיח. באותו פרק כבר החלו מדברים על גאוני מגרש הכדורגל או זירת האגרוף, אף ×›×™ המקום שתפסו בעיתונות בלם גאוני או טניסאי דגול, עדיין לא ×”×™×” אלא אחד לעשרה, לעומת מְגַלֵי ארצות, טנורים או סופרים. הרוח החדשה עדיין לא חשה עצמה בטוחה די צורכה. אך דווקא אז ×”×’×™×¢ לעיניו של אולריך – כמעין משב אביבי המבשר את הקיץ הבשל – הביטוי "סוס מירוץ גאוני". הביטוי בכלל נכתב אודות הצלחה מסחררת על מסלול מירוץ-הסוסים, והכתב אולי לא ×”×™×” מודע לגודל חשיבותה של המצאתו, ורוח הזמן היא שכנראה הכתיבה לו אותה. אבל אולריך תפס כהרף-עין עד כמה מסלול המחקר שלו קשור קשר בליינתק באותו גאון שבין סוסי-המירוץ. שכן מאז ומתמיד ×”×™×” הסוס ×”×—×™×” הקדושה של חיל-הפרשים, ובתקופת שירות החובה שלו לא שמע שיחה שלא נסבה על סוסים ונשים. הוא נמלט מכל אלה כדי להיעשות איש גדול – והנה כאשר, לאחר מאמצים מרובים, חש קרבת-מה אל מטרת שאיפותיו, קיבל את פניו הסוס, אשר הקדימו והמתין לו שם." ("האיש בלא תכונות", רוברט מוסיל. מגרמנית: אברהם כרמל) בראשית ×”×™×” המבנה, ולאחריו הטרגדיה, ועמה הקומדיה. בשתיהן המבנה מוקרב לטובת האפקט. בטרגדיה הנכון קורס למען הפחד והחמלה, למען הנכון, שקרס. בקומדיה קורס המבנה למען שרירים נשלטים למחצה, למען קול צרצור מתמשך, וכאב נמוג בשיפולי הקיבה. הקומדיה קיימת בדיסוננס שבין המבנה לשבירתו, בין צפוי למופרך. מהניתוץ לצרצור. שְבוֹר. קודם כל, ראשית כל, שְבוֹר. בקומדיות מצבים מתרפקות שרשרות סיבה ומסובב סביב עצמן, ונקשרות אל המופרך והמביש. רואן אטקינסון מנסה לייבש את מכנסיו בשירותים, כשהוא עומד מול מכונת האוויר החם, ומקרב ומרחיק ממנה את גופו בתנועות מגונות. איש נכנס לשירותים (הציבוריים תמיד), רואה, ופונה. בקומדיות אחרות אין סיבה ויש מסובב, ולעתים הסיבה היא טקסט קודם, ידוע לכל. לצחוק במת לצעוק. אצל מוסיל, יש סיבה ויש מסובב, ואין מופרך, מלבד במבנה עצמו, בסדר הכללי. הדיסוננס קיים, אולם במציאות עצמה. לא דיסוננס יש כאן, אלא דיסוננס כפול. בראשית ×”×™×” סוס מירוץ גאוני, ולאחריו ההכרה שראינו כבר את סוס המירוץ ×”×–×”, ולא בספר. כמו שאמר הומר סימפסון, It’s funny because it’s true.