ארכיון תגיות: עולם מיוצג

כללי

צבוטותי וקוצותי

16 תגובות

“England has been in a dreadful state for some weeks. Lord Coodle would go out, Sir Thomas Doodle wouldn’t come in, and there being nobody in Great Britain (to speak of) except Coodle and Doodle, there has been no Government. It is a mercy that the hostile meeting between those two great men, which at one time seemed inevitable, did not come off; because if both pistols had taken effect, and Coodle and Doodle had killed each other, it is to be presumed that England must have waited to be governed until young Coodle and young Doodle, now in frocks and long stockings, were grown up. This stupendous national calamity, however, was averted by Lord Coodle’s making the timely discovery, that if in the heat of debate he had said that he scorned and despised the whole ignoble career of Sir Thomas Doodle, he had merely meant to say that party differences should never induce him to withhold from it the tribute of his warmest admiration; while it as opportunely turned out, on the other hand, that Sir Thomas Doodle had in his own bosom expressly booked Lord Coodle to go down to posterity as the mirror of virtue and honour. Still England has been some weeks in the dismal strait of having no pilot (as was well observed by Sir Leicester Dedlock) to weather the storm; and the marvellous part of the matter is, that England has not appeared to care very much about it, but has gone on eating and drinking and marrying and giving in marriage, as the old world did in the days before the flood. But Coodle knew the danger, and Doodle knew the danger, and all their followers and hangers-on had the clearest possible perception of the danger. At last Sir Thomas Doodle has not only condescended to come in, but has done it handsomely, bringing in with him all his nephews, all his male cousins, and all his brothers-in-law. So there is hope for the old ship yet”. (Dickens, Bleak house; chap: 40)

כך מתחיל פרק 40 של "Bleak House", המפלצת הנהדרת של דיקנס, שלקחה עמה את הסמסטר שלי בשאגה. לא צריך להכיר את הספר כדי לקרוא את הפסקה הזו, והיא בהחלט שווה את זמנכם. קראו, נבלות.

טום אול אלון. מתוך הציורים של הספר

כבר מספר שבועות שאנגליה נמצאת ב-"dreadful state", כותב המספר, וכמו מלקט את מילותיו מאוצר המלים של המעמד הגבוה, שבו "נורא" יכול לתאר סקנדל פוליטי מרוחק כמו גם טעם רע באופנה. והמצב רע כל כך, עד שאתה, הקורא, לא שמעת עליו בכלל עד עכשיו. אם, בשם הספק הסביר, אתה מוכן להניח שאולי חלפו מספר שבועות בין הפרק הקודם לפרק ×–×”, מופיעים במשפט הבא הלורדים קודל ודודל ומסירים ספק – זו טרגדיה של המעמדות העליונים.

דודל וקודל הם שמות שנועדו להיכתב יחדיו. שתי דמויות בעולם, שני חברי פרלמנט יריבים, זכו לשמותיהם משום שהם מצלצלים נחמד ביחד, ומקנים לטקסט ארומה של שיר ערש. והדמיון בין השניים מתרחב הלאה, משמותיהם לשאר המשפט, שמתחיל בתקבולת ניגודית: " Lord Coodle would go out, Sir Thomas Doodle wouldn’t come in". ×–×” יוצא, וזה לא נכנס. ומאחר, כותב המספר, שאין בבריטניה איש שראוי לדבר עליו מלבדם, אין ממשלה. קודל ודודל, אם כן, אינם רק שני שמות מגוחכים, הם גם נמצאים בוואקום, שהופך אותם לשתי דמויות ראשיות במחזה פוליטי אבסורדי, ושכובל אותם ×–×” לזה באנלוגיה גורדית. אם רק קודל ודודל ישנם, ושניהם יריבים פוליטיים, מעמדו של האחד ×™×”×™×” תמיד ניגודי למעמדו של השני, ולנצח נגזר עליהם לשבת באותו משפט, ×–×” לצד ×–×”, חרוזים יחדיו.

האנלוגיה בין השניים ממשיכה למשפט הבא, שבו מסתבר כי קודל הזמין את דודל (או דודל את קודל) לדו-קרב, שלא יצא אל הפועל. לו היה מתקיים אותו דו-קרב, הן קודל והן דודל היו מתים בו; קודל ודודל, כאמור, באים תמיד בצוותא.

לשניהם, מסתבר, גם יש ילדים, שנמצאים בערך באותו הגיל, כמובן; ומאחר שמלבד קודל ודודל אין אף אדם ראוי אחר, אהמ, לו היו השניים נהרגים, היה על בריטניה להמתין עד שיתפסו צאצאיהם את השלטון. סיכום אכזרי של הפוליטיקה הבריטית במאה ה-19.

סמולוויד וחברים. מתוך הציורים בספר

קאפי, דאפי ופאפי

זו אינה הפעם הראשונה שבה קודל ודודל מוזכרים. הם מופיעים קודם לכן בפרק 12, שם מעורבת אחת הדמויות, סר לסטר דדלוק, בשיחה עם ויליאם באפי ולורד בודל. באפי ובודל הופכים למעיין יצרני של שמות מקבילים: קודל ודודל, דוכס פודל וגודל, הודל וג'ודל, לודל, מודל ונודל; לעומת קאפי, דאפי ופאפי, גאפי והאפי, ג'אפי ולאפי.

בעצם, זה שווה ציטוט:

“Then there is my Lord Boodle, of considerable reputation with his party, who has known what office is and who tells Sir Leicester Dedlock with much gravity, after dinner, that he really does not see to what the present age is tending. A debate is not what a debate used to be; the House is not what the House used to be; even a Cabinet is not what it formerly was. He perceives with astonishment that supposing the present government to be overthrown, the limited choice of the Crown, in the formation of a new ministry, would lie between Lord Coodle and Sir Thomas Doodle–supposing it to be impossible for the Duke of Foodle to act with Goodle, which may be assumed to be the case in consequence of the breach arising out of that affair with Hoodle. Then, giving the Home Department and the leadership of the House of Commons to Joodle, the Exchequer to Koodle, the Colonies to Loodle, and the Foreign Office to Moodle, what are you to do with Noodle? You can't offer him the Presidency of the Council; that is reserved for Poodle. You can't put him in the Woods and Forests; that is hardly good enough for Quoodle. What follows? That the country is shipwrecked, lost, and gone to pieces (as is made manifest to the patriotism of Sir Leicester Dedlock) because you can't provide for Noodle!”

זה נראה כאילו דיקנס פשוט מתערב בשיחה, ומשבץ במקום שמות הדמויות שמות אחרים, השונים זה מזה באות בודדת. כך יוצרים רושם של שיחה עקרה, חסרת משמעות, שבה תארים שונים מחולקים לאותם אנשים בדיוק.

אבל קודל ודודל חוזרים בפרקים הבאים, וחלק מהדמויות אף מדברות עליהם במפורש (אם כי לא בציטוט ישיר, כך שתתכן התערבות של המספר). ומתגנב החשד שאולי, רק אולי, אלו שמותיהם האמיתיים של שני הלורדים הללו. אולי בעולם המיוצג של "Bleak House" מסתובבים שני ראשי סיעות יריבות עם שמות חרוזים, ואיש לא מוחה.

לא סביר, אם כי אפשרי

האמת היא שהשאלה הזו לא מעניינת במיוחד. אבל יש לה השלכות. עצם ייתכנותה של השאלה מצביעה על משהו באופי העולם של "Bleak House". כי אם השמות הללו הם אכן שמות הדמויות, למה אף אחד לא מתייחס לכך? לשם ההמחשה, נסו לחשוב מה היה קורה לו היו ביבי וטיבי ראשי סיעות מתחרות.

אז נראה שאין דילמה. העסק לא סביר. אבל העולם של "Bleak House" יכול להכיל את אי הסבירות הזו, הוא מכיל בקלות מוזרויות אחרות. זה אותו עולם שחלק מהדמויות בו הן קריקטוריות כמעט לחלוטין: סבא סמולוויד, שפועל במחזוריות שמזכירה מחזה של בקט; מיסיס פרדיגל, עם שמלתה הופכת העולמות; או הכומר צ'דבנד, שכל משפט שלו בנוי מרצף שאלות, שבסיומן תשובה צפויה. לדמויות אחרות יש לפחות תכונה בולטת אחת, בין אם מדובר במשפט קבוע או במחווה חוזרת. העולם עמוס קריקטורות, והדמויות חיות עם זה בשלום יחסי.

לכן, יתכן בהחלט שקודל ודודל הם שמות אמיתיים, חלק מהעולם המיוצג. העולם הדיקנסיאני מסוגל לקבל זאת, שכן הוא נע תמיד בין החוקיות האריסטוטלית של סבירות והכרח לבין החוקיות הרטורית של הסאטירה. זה משונה, אבל זה פועל. וגם אנחנו מוכנים לקבל זאת. למעשה, זה חלק מהכוח של הספר הזה.

אבוי, הרפלקסיה הנתעבת

השאלה כאן, בעצם, היא האם קודל ודודל הם חלק מהעולם המיוצג או רק חלק מהשדר, מהדרך שבה העולם מסופר. קודל ודודל הם שמות סמליים מדי, עובדים יותר מדי טוב ביחד, מכדי שהם יהיו חלק מהעולם מבלי שהדמויות יגיבו לכך. במלים אחרות, אם דיקנס הכניס סמל כל כך בוטה לתוך העולם שלו, מדוע הסמל לא הצמיח שורשים? מדוע העולם לא מגיב לו?

והתשובה היא – כמעט שלא נעים לומר – ×›×™ זו לא הפעם הראשונה. ×›×™ דיקנס הופך חלק מהדמויות לסמלים בוטים, לקריקטורות של מצבים אנושיים, והעולם שלו לא מתרגש. העולם שלו לא מתרגש, אבל משהו בקריאה כן. אתה מרגיש שאתה קורא בספר עם איזו מטאפיזיקה משלו, עם חוקיות כמעט דומה לזו של העולם שלך, אבל אחרת. וכל הזמן אתה תמה איך דמות שנטועה כל כך עמוק בתוך העולם של הספר, שיש לה משפחה ורצונות, עדיין פועלת כפי שהיא פועלת, כאילו יש לה מין עיוות מוזר, שאף אחת מהדמויות לא רואה. ספר שכולו מנוקד בחורים שחורים קטנים, שהדמויות פשוט עוקפות באלגנטיות.

ואולי זה אומר משהו לגבי ספרות ככלל. אוהבים לספר לילדים שספרים יגלו להם עולמות חדשים. בדרך כלל הכוונה היא לדרקונים ופיות. אף אחד לא מספר להם על המטאפיזיקה, על החוקים הדקים, השקופים, שהופכים את העולמות הללו לאחרים באמת.

כללי

"וכולם קראו אוה! אוה!"

9 תגובות

"מבע משולב" הוא ביטוי קצת צולע, שאמור לתאר מצב שבו שני מבעים מתערבבים זה בזה, עד שכמעט ולא ניתן להפריד ביניהם. פתאום לשון הדובר או סוג הדברים שהוא אומר אינו הולם אותו, ואתה מבין (או, נכון יותר, מניח) שלשונו נטבעה בלשון אחרת, לשון הדמות, למשל, ושתיהן התמזגו למין שפת בבל.

זה ביטוי נוח, אבל איכשהו, כאמור, קצת צולע. הוא מכסה מקרים שבהם מבע אחד (של הדובר, נניח) משתלב לא עם מבע אחר, שנטוע בזמן ובהקשר מסוים, אלא עם לשון אחרת, עם אידיולקט פרטי; הוא מכסה גם מקרים שבהם המבע של הדובר משתלב לא עם לשון, על אוצר המלים, התחביר והמוזרות שלה, אלא עם איזה הלך רוח, שמבע זה מוצא את המלים המתאימות לתארו. וזאת מבלי להזכיר את "נקודת התצפית המשולבת", שכמעט וחופפת לעניין הקודם (הלך הרוח), ושבה הדובר בוחר למסור את הדברים על פי הסדר שבו הדמות מתוודעת אליהם.

ולפעמים אתה מוצא מבע כזה, שאתה בקושי מצליח לסגור אותו בידיים, שאין איך לסדר אותו יפה, ושגורם למוח למתוח שריר. אני אוהב את ג'ויס.

חמוד. ג'ויס (מכאן)

"נאוסיקה", הפרק ה-13 ב"יוליסס", מתרחש על החוף, ומתחיל בפרודיה:

"ערב קיץ החל לאפוף את היקום בחיבוקו המסתורי. הרחק בפאתי מערב נטתה השמש לשקוע ואחרוני הנגוהות של היום בן-החלוף השתהו בחמדה על ים ועל חוף, על הצוק הגא של הואות' היקר והנאמן, השמור כמימים ימימה על חוף המפרץ, על הסלעים עוטי האצות לאורך חוף סנדימאונט, ואחרון אחרון חביב, על הכנסייה השלווה, אשר לרגעים קלח ממנה אל תוך הדממה קול תפילה הנשלחת אליה, היא אשר נוגה אורהּ הטהור הוא משואת-תמיד ללב פליטי-הסערה, מארי, כוכב הים". (תרגמה יפה: יעל רנן)

העניין הוא בזה: "יוליסס" עמוס בפרודיות. אחד הפרקים, "שורי השמש", הוא אפילו שרשרת פרודיות, שעוקבת אחר התפתחות הספרות האנגלית. "נאוסיקה" פשוט יותר, מבחינה זו, כי הוא פרודיה על סגנון ברור אחד, זה של אחת מיס קאמינס, שכתבה את "מדליק הפנסים" וכנראה ספרים נוספים שמעולם לא קראתי. ואפילו לא פרודיה על סגנונה של קאמינס הנ"ל כמו פרודיה על ז'אנר הרומן הרומאנטי.

התאומים הם "חמודים קטנים ומתוקים, אשר פניהם הזורחות שפעו עליזות והתנהגותם שבתה לב כול"; "אידי בורדמן נענעה את התינוק העגלגל בעגלתו, ואותו אדון צעיר געגע בצחוק מרוב חדווה"; "ילדים הם רק ילדים ושני התאומים שלנו אינם חורגים מכלל זהב זה"; וכו' וכו' וכו'.

אלא שכאן, נראה שהפרודיה אינה מנומקת רק בחיבתו של ג'ויס לפרודיות, ובכך שכל פרק בספר מאמץ סגנון שונה מעט, אלא גם בדמויות שמאכלסות את הפרק. על חוף סנדימאונט יושבות שלוש נערות (סיסי קאפרי, אידי בורדמן וגרטי) שני ילדים תאומים (תומי וג'קי קאפרי) ותינוק. הפרק, שמתחיל באקספוזיציה הכללית שצוטטה לעיל, עובר לתאר את השיחה בין הנערות, ומשם מתמקד בגרטי, הנאה בנערות החוף.

אך בעוד המבט מצטמצם והולך, הפרודיה מתחילה לקרטע. סגנון הרומן הרומאנטי נשבר לרגעים, ונעשה למבע משולב עם תודעת אחת הנערות. התחביר המתפתל קורס למשפטים קצרים, קטועים, והדובר, שקודם מסר אקספוזיציה לכל דבר, מתחיל להחסיר אינפורמציה, ולמלא לשונו ב"הוא" ו"הם". ואז שוב הרומן הרומאנטי, ושוב הדובר מלא השראה מחמידותם האינסופית של תומי וג'קי, "שני התאומים שלנו", וכך הלאה עד לגרטי.

כי כאשר גרטי מופיעה (היא אינה מוזכרת עד העמוד השלישי, בערך), פתאום הפרודיה מתחילה להתמזג עם מחשבותיה של גרטי, עד שכמעט ולא ניתן להפריד ביניהם. ופתאום אתה קולט: הפרודיה היתה מבע משולב. אבל לא מבע משולב עם מבע אחר (המונולוג של גרטי), ואפילו לא מבע משולב עם הלך רוח או אידיולקט, אלא מעין מבע משולב עם דבר מה אחר, שקשה לנסח, צורת ראיה, דרך התבוננות על העולם; מבע משולב עם האופן שבו חושבת נערה שקראה יותר מדי מספריה של מיס קאמינס:

"לרגע ישבה דוממת בעיניים מושפלות, נוגות קמעה. היא עמדה להשיב מענה, אך דבר-מה עצר את המלים בעודן על שפתיה. נטייתה הטבעית דחקה בה לומר את אשר על ליבה: הדרת-הכבוד ציוותה עליה להחריש. השפתיים הנאות השתרבטו לרגע, אולם לפתע נשאה את עיניה ופרצה בצחוק קטן ועליז, רענן כבוקר מאי. היא טוב מאוד למה אידי הפוזלת אמרה את זה, היא ידעה בדיוק, זה רק בגלל שהוא כאילו התקרר ביחס אליה אבל בעצם זאת היתה בסך הכל מריבת אוהבים. כמו תמיד העיניים יוצאות לה בגלל שהבחור עם האופניים רוכב תמיד לפני החלון של גרטי".

קשה לדעת מה כאן שייך לגרטי ומה כאן שייך לדובר, שסגנונו משולב ממילא עם המשהו הזה, צורת ראיה, של גרטי. אולי גרטי חושבת על עיניה כ"נוגות קמעה", חושבת כך במפורש, במלים. ואולי גרטי רק יודעת שאם עיניה מושפלות הן יראו "נוגות קמעה". והאם גרטי חושבת על צחוקה כאילו היה "רענן כבוקר מאי" או אולי הדובר מחקה את האופן שבו היא היתה חושבת על צחוקה, לו היתה מקדישה לזה תשומת לב.

***

אבל זה עוד כלום. כי בשלב מסוים גרטי ושאר הנערות רואות איזה איש, לא נאה, שמביט בגרטי, וזרם התודעה של גרטי נעשה מפורש יותר ויותר, ומאיץ יותר ויותר, והאיש וגרטי מתבוננים זה בזה, וגרטי מבינה שהוא מתבונן בה בתשוקה, וברקע יש טקס כנסייתי, שקוטע מפעם לפעם את מחשבותיה, שהאיצו והאיצו, ופתאום יש זיקוקים.

הנערות הולכות לראות את הזיקוקים, וגרטי, שפחות או יותר מבינה שהאיש מאונן (אם כי לא חושבת זאת במפורש), נמתחת לאחור לראות אותם, וחושפת, במודע, יותר מרגליה, עד לתחתונים. והזיקוקים נעשים בהירים יותר, והנערות נאנחות בהנאה, וברור לך כבר שגם האיש. ואז גרטי קמה והולכת, וליאופולד בלום שם לב שהיא צולעת.

זה כבר מטמטם באמת. כי התזמור הנ"ל, והאצת הקצב, מתאימים מאוד לליאופולד בלום, שמאונן בסתר, מתבונן בגרטי, מתקרב לשפיכה. אלא שקשה להניח שמחשבותיה של גרטי היו משולבות עם מחשבותיו של בלום, אפשר רק להניח שגם גרטי התרגשה למדי. ובכל זאת, גם הטקס בכנסיה ליד הגיע לשיאו בדיוק בזמן, וגם הזיקוקים. הקרשצ'נדו, שבו הפרק כתוב, אינו רק קרשצ'נדו של מחשבות, העולם עצמו כבול אליו לבלי התר.

***

במקרה קראתי את "נאוסיקה" שוב, בגלל איזה קורס שלי. ובמקרה גם לא השתתפתי בשיעור, שדיבר על הפרק, כך שהרגשתי נוח לכתוב את הדברים כאן. במקרה אתמול היה בלומסדיי, התאריך שבו מתרחשת עלילת "יוליסס", התאריך שבו, לפני 102 שנה, יצא ג'ויס עם נורה לראשונה. רציתי להעלות את הפוסט אתמול, אבל היה קיץ וחם, והחיים מרים וקשים, ושום דבר לא יוצא כפי שאתה מתכנן.

כללי

הפסיביות מן השטן

20 תגובות

אחרי הפוסט ×”×–×”, של איתמר, מייד רציתי לראות את סין סיטי. אני יודעת, ×–×” לקח זמן. בכל זאת, ×’'×™×’×” וחצי. ואז ראיתי. אפתח ואומר, סרט גאוני. מייד גם אפתח פסקה חדשה ואתן לריק להוות מעין הרכנת ראש של כבוד. אחרי שראיתי אותו חשבתי לעצמי שזה הסרט האלים ביותר שראיתי. כמובן שמבחינה ויזואלית אין ×–×” נכון. כל סרט של טרנטינו מראה יותר דם אמיתי מהסרט ×”×–×”. תחילה סברתי שמדובר אולי בפירוק. הרי ידוע שבתרבות המערבית, זו ששומרת על עצמה מפני המוות על-ידי הרחקתו, הגופה צריכה להגיע שלמה לקבורה. לירות ולהרוג ×–×” בסדר, אבל אתה לא אמור לחתוך חלקים מהגופה. לגופה יש כבוד, והוא נועד כדי להגן עליך מפני המוות. חילול גופה הוא התעסקות עם מר-מוות. ובסרט ×”×–×” אין גופה אחת שלמה. למעשה, חלקים ניכרים מן הסרט מבלה הצופה בבהייה בראשו הכרות של אחד, שוטר מושחת. אחר כך חשבתי שמדובר אולי בפירוק מסוג אחר – פירוק דמות המספר. לפילם נואר יש מספר. קולו המלחשש מוסר את העלילה ומלווה את ההתרחשות על המסך. אבל מה? הקונבציה של פילם נואר אומרת שיש מספר אחד. אותו איש במעיל ארוך מלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו. המספר לא יכול למות, משום שהסרט לא יכול להתקיים בלעדיו. מבחינת הצופה, המספר הוא הצוהר אל העולם המיוצג והצוהר ×”×–×” הוא צוהר עלילתי, כמו גם מוסרי. באמצעות המספר לומד הצופה על ×”"מותר" וה"אסור" בעולם ההוא. לא כך הדבר ב"סין סיטי", שבו יש שלושה מספרים, לא פחות. (מטריאליזציה יפה של האמצעי ×”×–×” ניתנת בסרט עצמו כאשר אחד המספרים מחליף כל הזמן את מעיל העור שלו במעיל העור של קרבנותיו.)

והצופה? הוא נדרש להתמודד עם חילופי המספרים. בכך עובר הצופה מעין דיכוי כפול. כמו בכל סרט, הוא נדרש להעמיד את עולמו המוסרי אל מחוץ לאולם הקולנוע, ולהפקיר את עצמו לנרטיב המיוצג. אבל שלא בכמו כל סרט אחר, סין סיטי מהתל בו שוב ושוב. המהתלה הזו, שיכולה לקרות, כנראה, רק בעולם הקומיקס שבו המוות איננו חד משמעי, מותירה את הצופה בעמדה פסיבית במיוחד. כל החלפת מספר כזו נותנת לו עוד זבנג על הראש. אתה, אומר לו הסרט, הצופה וככזה אין לך זכות דיבור, רק זכות הקשבה ואתה תקשיב למי שנמצא מולך, גם אם הוא מתחלף כל הזמן. כמו בצבא, אתה נדרש להצדיע לכל בעל דרגה גבוהה ממך, ויהיה זה הסמל התורן או הרמטכ"ל. אולי לכן דווקא הפוסט על הסרט הזה עורר שרשרת תגובות שדנו במעמדו המוסרי של הסרט. כשהצופה נמצא בעמדה כזו פסיבית, הוא מרגיש שהעולם המוסרי שלו נמצא בסכנה גדולה יותר, והטכניקות שבהן הוא רגיל להשתמש כדי לשמור על עצמו מפני חדירת העולם המיוצג הן אפקטיביות פחות. אין תמה איפוא שבתום הסרט הוא מרגיש שאלימות גדולה התחוללה מול עיניו ויש לו חשק לקחת את מילר ורודריגז מן העיר ולגולל אותם בזפת ובנוצות.