קפיצה קטנה. מהסוג שהייתי עושה כל הזמן כששיחקתי כדורסל. קפיצה אחת קטנה, וזה רק אתה מול העולם. יש לך חמש שניות להחליט: קופץ או לא קופץ. מסביבך הנוף עובר להילוך אטי, קירות הנקיק נמתחים ומתכווצים, הראש הולם. בבטן, התחושה המוכרת של האדרנלין שמשתחרר בנפנופי כנפי פרפר מעולם לא הייתה חזקה יותר. לידי עומד איזה פול אחד, ניו זילנדי גדול ומזוקן, נותן לי הנחיות אחרונות. בקפיצה השניה למעלה צריך למשוך בחבל לכיוון שמאל. הרתמה תשתחרר ואני אעבור למצב ישיבה. אחר כך הם ימשכו אותי חזרה למעלה. קפיצה גדולה, הוא אומר, ידיים קדימה. מוכן?

יש מצבים בחיים שחייבים להחליט. אבא שלי לימד אותי להמנע ממצבים כאלה, לשמור על אופציות פתוחות, להחליט רק כשכבר אין ברירה. השיעור ×”×–×” מסבך אותי עם בנות זוג כל הזמן. "לאן הולכים?" היא שואלת אותי. "לא יודע, נחליט באוטו. נחליט בצומת. נחליט כשנהיה מוכרחים". וכשאני אומר "נחליט", אני מתכוון שאת תחליטי, ×›×™ אותי לימדו לא להחליט, להשאיר אופציות פתוחות. "אולי נעבור לגור יחד?" הציעה לי האחרונה. אולי. בינתיים אני לא חייב להחליט. אז היא החליטה, והיום היא גרה איתו. אבל לא הייתי תלמיד מוצלח במיוחד. מדי פעם, אני עדיין מוצא את עצמי במצב שבו אני חייב להחליט. צריך לוותר על אלטרנטיבות, לסגור אופציות – להחליט.

הכדור קופץ על הטבעת ונופל החוצה, ישר לידיים שלי. צריך להחליט, וצריך להחליט עכשיו. זורק או מוסר. שתי שניות על השעון. אני עולה לזריקה מחצי מרחק, עדיין לא בטוח שהחלטתי, העיניים מחפשות מסירה, הידיים כבר זורקות. אחד היתרונות הגדולים בזה שמאמנים אותך, כמו שנוטים לעשות בארץ, לשחק עם הגב לסל, ×–×” שאתה לא ממש צריך לראות את הסל. יש לך את המרחב המצומצם שלך, ואתה מכיר כמו כת ×›×£ ידך. אני זורק. יש שתי אפשרויות, פנימה או החוצה, נצחון או הפסד. אחד הדברים שאני שונא לגבי החלטות הוא שברגע שהחלטתי משהו, האפשרויות לא משתנות, האופציות לא מתבטלות – הן פשוט כבר לא תלויות בי.

פול סופר אחורה מחמש, מהר. כשהוא מגיע לאפס אני צריך לקפוץ. או לא לקפוץ. הבחור לפניי פחד לקפוץ. חמישה נסיונות, בסוף הוא – אם להודות על האמת, יותר מעד מאשר קפץ. אני עוצם את העיניים, לוקח נשימה עמוקה וקופץ. ×›×™ אם חייבים להחליט, אני מתכוון לעשות את ×–×” עד הסוף, עם הראש קדימה ובלי מורא. לפעמים הכדור יוצא החוצה, לפעמים אני מפסיד, לפעמים אני נוחת על הראש – אבל אם כבר חייבים להחליט, אין טעם למתוח את ×–×”, ותמיד צריך ללכת על ההחלטה המפחידה יותר. בבת אחת העולם מסביבי משתנה. הזמן מאט לכדי עצירה, והמרחב מאץ. קירות הנקיק הם לא יותר מטשטוש אפור-חום-ירוק, הרוח – פתאום כל כך זריזה שאפשר לראות אותה – מעוותת את העולם ומכה בי, ורק הקרקעית של הקניון, כמאה מטרים מתחתיי, מתקרבת בצעקה. או אולי אני צעקתי. בדי.וי.די ×–×” נשמע כמו הקול שלי.

ואז שקט. הרוח סותמת את האזניים, וכל מה שנשאר זה הקרקע ואני. ובפעם הראשונה מאז החורף של 1999, זה שקרה במקומות הרגישים, אני לא שומע את הרעש שהראש שלי מייצר כל הזמן, מין זמזום עמום וחזק שמזכיר לי שחלומות לא תמיד מתגשמים. בפעם הראשונה מאז 1999 אני שומע את עצמי חושב, נקי, בלי הפרעה, וזה לא נשמע כל כך נורא. אני נזכר איך הראיתי לה את הצלקת, בלילה ההוא שבו, בפעם הראשונה. בעצם, זו לא הייתה הפעם הראשונה. הפעם הראשונה הייתה תשע שנים קודם, במגרש הכדורסל, עם החלאה מאחוריי, מושך לי בשיער, מצלק אותי ביותר ממובן אחד.

יש לך מרחב אחד שאתה מכיר, ואתה חייב להכיר אותו הכי טוב, כי אתה חייב ללמוד איך משחקים עם הגב לסל, כשהשומר שלך נלחץ מאחוריך, ואסור לך לבכות.

בפעם הראשונה בחמש שנים אני יכול לחשוב בשקט, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה על מה שגרם לרעש מלכתחילה. העולם שמאט מסביבי והלחץ על הרגליים אומרים לי שלא נשאר הרבה זמן של שקט. אם החבל היה נקרע עכשיו, האם הייתי שמח? אם היה לי סכין, האם הייתי חותך את החבל?

לא פספסתי את הקליעה ההיא. הכדור קפץ על הטבעת, והחליט ליפול פנימה, וניצחנו. כולם מחבקים אותי. כולם אוהבים אותי. האנשים בקהל – הם באו מרצונם החופשי, לא שחררו אותם מלימודים בשביל המשחק ×”×–×”, הוא ×”×™×” אחר הצהריים – צועקים. חמישה מטרים מימיני, מאחורי הקו, יש ספסל, ספסל שהכרתי מקרוב, קרוב מדי, תשע שנים קודם. כולם אוהבים אותי עכשיו. חוץ ממנה.

ההאטה של העולם נעשית בקצב כמעט לא מורגש. אולי החבל השתחרר? אולי זהו, אולי אני לא אאט יותר, אולי כאן ועכשיו – בשקט המבורך ×”×–×” – אולי כאן ועכשיו ×–×” נגמר?

כשהחבל נמתח עד הסוף, ונוריתי למעלה במהירות, לא הצטערתי. אני עדיין לא מצטער. רגעים של שקט הם מבורכים. אני מודה עליהם.

"[…]
החושך בא, מואר חשמל של אותיות.
מואר שלטים של אותיות ושל מילים.
מאחורי מוטות ברזל וחביות
נושם הים, גדול וזר כבית חולים."

באביב-קיץ 99' ×”×™×” "שיר משמר" הידוע של נתן אלתרמן קרוב ללבי – פיזית, בתוך הספר שהקדיש לי סבי ליומולדת 17 – במשך חלק ניכר מהיום. מבין סורגי מיטת בית החולים והגוף שבהם הייתי אסורה, התקשיתי להכיל את הדיוק המפלח שבו מיקם המחבר את ×”-vehicle של הדימוי שלו בחלק בלתי-מולחן ×–×” של השיר: "[…]הים, גדול וזר כבית חולים" היא פיגורה שכותב רק מי שיודע, ומי שיודע גם שבחושך, בית החולים "נושם". עולה על גדותיו. בולע אותך.

בניגוד לעמדה המתפייטת שהציג בפנינו עמיתי המלומד, אינני אוהבת בתי חולים. לא משום שהפונקציונליות הביתחולימית, שאיתמרינו גמר עליה את ההלל, נועדה לשרת את הצוות ולא את החולים, אלא בגלל השבי. בית חולים, מבחינתי, הוא המרחב האולטימטיבי של האינמרחב, חלל העשוי מעגלים מעגלים של הגבלה מרחבית.

משאושפזת וקיבלת צמיד-דרכון ופיג'מת אסיר משלך, גבולות בית החולים תוחמים את מרחב התנועה שלך: מחוצה להם, בממלכת הבריאים, רוחשת עבורך, החולה, סכנה. המעגל הבא הוא גבולות המחלקה. נסי להיעלם, אם תוכלי, ומייד יישמע באינטרקום שלמראשותייך קול אחות חקרני שמבקש לאתרך, ואם לא ענית בחדרך, ימשיך הקול להדהד אחריך באינטרקום הכללי של המחלקה. מישהו כבר יסגיר אותך, אל דאגה. לפיתת הפיקוח עלייך לא משאירה מקום לטעות: מקומך בחדר "שלך", שהוקצה לך, מיטתך היא מבצרך. וכך הכַּוונת הרפואית סוגרת עלייך, משגיחה על כל תנועה.

(בית חולים (מחלקה (חדר (וילון (מיטה (גוף))))))

עד כאן, אם את גרה ב-Em City (אני מרפררת לכאן); ואולם, לרוע מזלם, רוב החולים כלואים בראש ובראשונה במגבלות גופם. ואכן, כשאת מרותקת למיטה במשך שלושה חודשים במצב של "שכיבה מוחלטת" – בלי לשבת, בלי להרים את הצוואר – נפשך יוצאת אל המרחבים האינסופיים של המסדרון ששותפתך לחדר (ממזרה ממוזלת!) זוכה לתור בכיסא הגלגלים שלה, בקביים או אפילו בלי, כשהיא גוררת אחריה את האינפוזיה, משקולת האסיר שלה. המרחב שעליו את-עצמך חולשת הוא רק ×–×” שניתן לתפוס בעיניים: חלל החדר כפי שהוא נראה ממקום רבצך, או לפחות החלל שנותר סביב מיטתך כשסוגרים עלייך את הווילון כדי להפשיט או להכאיב – אותך או את השותפה לחדר. נקודת מבטך חותכת את ציר התנועה היחיד שיש לך: מהגב לצד ימין, לגב, לצד שמאל; יד מושטת הלאה ממך וחוזרת לחיקך.

כשאדם בריא מתהלך, מבטו מוסר לו תמונה "נקייה" של המראות אשר פוגשות עיניו, להוציא, אולי, מסגרת של משקפיים המבצבצת בשוליים. לעתים אמנם יושב הבריא, ומשקיף, למשל, על חדרו, כשרגליו, המונחות על השולחן לפניו, פולשות אל שדה הראייה, אך לרוב הוא מתבונן בתפאורה הסובבת אותו ללא מסגרת הגוף, ועל כל פנים, הוא תופס אותה בלעדיו. מבט "אובייקטיבי", כמו ציור נוף. בשונה ממנו, כחולה המרותקת למיטה, את מסוגלת לתת מבט "נקי" כזה רק בתקרה שמעליך, ואת כל יתר מבטיך ממסגרים איברי הגוף המוגבל: היד המקופלת מתחת לראש שמציצה בזווית התמונה, וגם הרגליים, החזה, הבטן, שבהם, אולי, צלקות טריות, חבישות, ברזלים, ואולי גרוע מכך. ומכיוון שנקודת המבט קבועה ונייחת, את מאבדת ממד במהרה ומבטך הופך לדו-ממדי.

על מסך המבט השטוח הזה עולות בסך דמויות המבקרים, הרופאים, האחיות או הסניטרים המיוחלים שמטלטלים את מיטתך מדי פעם לטיול נדיר במסדרונות, במעליות ולעתים אף בין הבניינים, לשֵם מיני בדיקות וצילומים. איך יודעים שדו-ממד? תאונות, בעיקר. ארבע שנים לאחר האשפוז, נגיד, מגלה לך ידיד במבוכה שכשהתחלת אז להזיז את הרגליים ונופפת בהן בגאווה, ובכן, ראו לך. הכיצד? את שוכבת, הם עומדים, וכעבור זמן מה המוח מבטל את ההבדל ומזקיף בעיני רוחך גם אותך, כך שלא עולה על דעתך שיש פער אסטרטגי שכזה בין נקודות המבט שלהם ושלך.

צעד גדול לחירות

רק משסיימת לרצות את גזר דין-השכיבה והרופאים מאשרים לכופף בהדרגה את מראשות המיטה לישיבה מלאה, מתחוור לך עוצם שטיחותו של המרחב שבו חיית עד כה. הממד הנוסף מסחרר לפתע את ראשך ובטנך מלאה פרפרי רכבת הרים, סתם כך, מישיבה זקופה, אך בתום כמה ימים סוריאליסטיים של קירות זולגים ודמויות מתפתלות, התמונה מתייצבת ואת מתחילה לנוע בתוכה כבימים ימימה.

או שמא?

כשנתקע לנו קוץ סרבן ברגל, עשויים לחלוף ימים שלמים בטרם נדרוך שוב על מלוא כף הרגל. אבל כואב ללכת רק על העקב, ובינתיים אנחנו מוותרים על הליכה לקולנוע מרוחק, אולי, על מסיבה או על רכיבה על אופניים. ומה אם אין רגל, לצמיתות? ואם יש, אבל היא משותקת? ומה אם יש רגל ואפשר להזיז אותה, אבל השבר היה מסובך מדי וקיבעו את הקרסול עם בורג גדול שלא מאפשר תנועה במפרק? מגבלה שמטיל הגוף על התנועה היא מגבלה על המרחב, ומי שחיה מבעד לכלוב, לצמיתות ולאן שלא תלך, מתנהלת בעולם שלנצח נמצא קצת מעבר להישג ידה, ממוסגר בסורגים.

אבל לא חייבים. ביום שבו גזרו לי את צמיד המאושפזת (נ++, "נקבה פלוס פלוס", נכתב עליו משום מה. כמה הייתי גאה), שמחתי מאד לשוב הביתה, שבוע לפני תחילת כיתה י"ב, אבל הייתי מוטרדת. לא כל כך מהקביים, פחות מזה בגלל הכאבים. הציק לי שלא הצלחתי ללמוד איך לקום מהרצפה עם המגבלות החדשות, משום שפירוש הדבר היה שלא אוכל להתרומם מהדשא בכוחות עצמי, ואם כך, איך אבריז מהשיעורים כאוות נפשי?

הימים חלפו, וביום האחרון של החופש הגדול ירדתי בזהירות לשטיח בבית של החברה, התיישבתי וחשבתי. בבית החולים כבר הייתי בתנוחה הנואשת הזאת אינספור פעמים, על המזרון באולם הפיזיותרפיה, ושם לא הצלחנו, הפיזיותרפיסטית ואני, למצוא פתרון. אלא שהפעם העניין נעשה דחוף. נתתי מבט ארוך בחלל החדר ודמיינתי את הקימה בעיני רוחי כמו לפני קפיצת "פוסברי" בשיעור התעמלות, בניסיון לפצח את רצף הפעולות הדרוש כדי לפרוץ את חוקי הפיזיקה החדשים שחלים על הגוף, ואז להטעין בו את השרירים. ופתאום הבנתי. וקמתי. צעד קטן לאיה, צעד גדול לחירות.

בני משפחה ואורחים נכבדים

המגבלה הגופנית היא כאפה רצינית לתפיסת המרחב, סוג אכזרי במיוחד של הזרה. ומכאן יופיה. מאחר שהגוף מתקשה לבצע פעולות "אוטומטיות" שהתרגל לבצע מינקות, עלייך לפרק לגורמים את התנועה וללמוד מחדש, באינטואיציות של תינוקת, כיצד לבצע אותן שוב, אחרת, או לעוקפן ולבצע אחרות במקומן. אלא שהפעם את לא תינוקת אלא יודעת ומודעת, והתהליך מדהים שבעתיים. והרי אנחנו עושים את זה כל הזמן: את האופניים, המחשב וגם הפלאפון אנחנו תופסים כשלוחות של הגוף ומשתמשים בהם כאיברים מאיבריו. מה יותר מתבקש מללמוד להפעיל באותו האופן את האיברים עצמם, משניזוקו? כמו תינוק. משחקים, מגלים את הפונקציות, אחר כך הכל הופך להרגל מבורך.

לעתים, פוטנציאל התנועה שנותר לגוף לא מספיק, ואז את לומדת להשתמש בחפצים היומיומיים שסביבך – שולחן, משקוף, זוית של מדרגה – כעזרי תנועה בלתי נראים. כוח המשיכה פתאום פועל מכיוונים אחרים, וכל העצמים סביבך הופכים לקוביות במשחק אחר לגמרי. פארקור של נכים. וכך, ממש כמו בספורט האורבני המרהיב שבו האתלטים הצעירים נתלים על עמודי חשמל, מדלגים מגג לגג וקופצים על מעקים ועל קירות כדי לפרוץ נתיבים אסתטיים חדשים במרחב העירוני, כן לגבי התנועה במרחב המוגבל-גופנית. למרחב סביבך יש ממדים נוספים, צריך רק לקרוע את הסורגים מזויות העיניים.

ואז עוברות תשע שנים ולפתע מתברר שהפציעה ההיא ממשיכה לרדוף אותך. שוין. לפחות יש לך חברים שאוהבים בתי חולים.

אפילוג

בני משפחה ואורחים נכבדים.
זוהי הודעה מטעם הנהלת בית החולים.
ביקור האורחים יסתיים בשעה תשע
כדי לאפשר לחולים
מנוחה ושינה.
תודה.

בני משפחה ואורחים נכבדים.
זוהי הודעה מטעם הנהלת בית החולים.
ביקור האורחים מסתיים עכשיו,
אנא סיימו ביקורכם.
תודה

(התמונות, בסדר יורד: ingorrr, frenkieb, bunnymay, jtarrio)

נסענו לאמסטרדם, ללמוד אצל יאן המורה לאי-צ'וּאן (סוג של קונג-פו), ולא רק בשביל זה.

התארחנו אצל יאני שהיא חברה של אמא של ארי, ובין יאן ליאני עברנו הרפתקאות רבות.

יאני גרה בהפלפף [הופדרופּ]. הפלפף היא עיירה קטנה ומהוגנת ליד אמסטרדם. שהינו באמסטרדם אחד-עשר יום. בבקרים רכבנו שבעה קילומטרים עד לתחנת הרכבת בהפלפף. בתחנת הרכבת השארנו את האופניים ועלינו על רכבת לעבר מקום שמכונה 'מרכז הסחר העולמי'. משם המשכנו ברגל לעבר הפארק הקטן הסמוך לביתו של יאן. בפארק הקטן של יאן התאמנו בין שלוש שעות ביום לשש, ומשם לקחנו TREM (חשמלית) למרכז אמסטרדם. באמסטרדם הסתובבנו ובילינו והרהרנו, ספוגים לחלוטין בידע החדש שיאן, המורה המופלא לאי-צ'ואן הזריק לתוכנו בכמויות, ובכל מיני מראות והתנסויות מפעימים. מאוחר בלילה היינו מתנודדים לאיטנו לעבר תחנת הרכבת וחוזרים להפלפף.

החלל הציבורי והאדם הפרטי

×”×™×” ×–×” ארי שהבחין לראשונה עד כמה הכול מאורגן בהולנד. "יותר מדי מאורגן", ענתה לו יאני. ובכל זאת עבורנו ×–×” ×”×™×” פלא גדול; לא ראינו אנשים צועקים בהולנד. אפילו לא כשמישהו התנגש עם מכוניתו ברכב אחר. דבר אחר – מוזיקה אינה בוקעת שם משום מקום, אפילו לא בתוך הפרוורים הסואנים וההומים ביותר של אמסטרדם. אפילו לא בבית הקפה. אפילו לא מתוך מכוניות. דומיה. רק הצלילים החשופים של העיר.

שבילי הארץ (בתוך העיר ומחוצה לה) ארוגים בקפידה כך שנתיבי תנועה שונים משתלבים האחד בשני בהתאמה. יש נתיבי תנועה רק לרכבות ונתיבי תנועה רק לחשמליות. נתיבי תנועה יחודיים למכוניות ונתיבי תנועה יחודיים לאופניים, ונתיבים רק להולכי רגל. כולם ארוגים יחד כך שהאנשים יוכלו לנוע באין עצירה מיותרת. פעם אחת לא ראינו פקק תנועה! ולא הייתה פעם אחת שרכבת איחרה. "הולנד היא המדינה הצפופה ביותר בעולם", אמרה לנו יאני פעם אחת, "מרוכזים בה ×”×›×™ הרבה אנשים פֵּר שטח". הבתים (אפילו בשכונות מאוד עלובות יחסית) צפופים וצמודים האחד לשני, ובכל זאת – לכל בית יש חצר או מרפסת משל עצמו. החצרות או המרפסות מעוצבות כך שקירות חוצצים בין חצר לחצר או בין מרפסת למרפסת – וכמעט תמיד נשקף לעיניך פארק או מדשאה או תעלת מים שוקקים. פרטיות מקסימלית נשמרת בקפידה.

הבניינים בעיר מטופחים מאוד על אף שמרביתם עתיקים, והם מאוד ססגוניים. "אז לא הלכתם למוזיאונים?", שאל אותי גיא, ברייה חצי-ישראלית שהתיידדנו עימה בשטח. "למה צריך מוזיאונים?", אמר לו ארי והסתכל למעלה בהערכה.

הפליא אותנו גם שהבניינים עשויים לא רק כך שהם יפים בפני עצמם אלא גם האחד ביחס לשני. למשל, בניין שרוב חזיתו מתנוצצת לבנה, אך מיעוטה שחרחרה, לצד בניין שמרבית חזיתו בוהקת בשחור ומקצתה לבנבנה – וכמעט הכול עשוי כך. יפה. מוקפד. בכל המרחבים העירוניים הללו שלובים צמחייה עבותה ומים ובעלי-חיים שונים ומשונים. 'ארץ הקרקורים', כינתה אותה יאני פעם אחת (בגלל מגוון הצפרדעים שמקרקרות בארץ), אבל יכלה לומר באותה נשימה – ארץ הברווזים או ארץ הברבורים או ארץ הדגה. רצועות עבותות של טבע נמתחות ברחבי הארץ מסביב לתעלות המים הזורמות. תמיד יש לך איפה לשבת ולפוש, וכל עוד הכול בסדר עוזבים אותך בשקט – עשה מה שליבך חפץ. כמובן, כל זאת כל עוד היורואים בכיסך. הם מאוד אוהבים את היורואים שלהם.

"לא ראינו הומלסים בשומקום", ארי אמר לאחד השוטרים, "אנחנו משכנים את ההומלסים בבניינים נטושים", אמר לו השוטר בחיוך, "והם יכולים ללכת משם מתי שהם רוצים?", הקיש ארי; החיוך התיישר והשוטר חזר לעסוק בענייני הדרכון והמצלמה שהלכו לאיבוד.

בין התנועה בחלל ובזמן לאושרו של האדם

"לב המסע הקצר מדי שלנו", אמר בדיעבד אסא שהצטרף אלינו לאחר כמה ימים, "היה השיעורים עם יאן".

תרגול האי-צ'ואן מתחיל בעמידה. בכל בוקר עמדנו שלושתנו מול האגם הקטן אך שוקק החיים שליד ביתו של יאן והסתכלנו פנימה והחוצה. לפעמים ×”×™×” מאוד חם ומאוד מרגיז. לפעמים ×”×™×” מאוד קר ומאוד מרגיע. פעם אחת ירד עלינו גשם ויאן עשה Go Away עם היד ואחרי כמה דקות הגשם עבר. ביום השני ×”×’×™×¢×” לגדה שלנו ברווזה עם ששת ברווזוניה. הם דידו אחריה כמו האחיינים של דונאלד, ואחד מהם נגס נגיסה עדינה באצבעו המושטת של אסא. ראינו גם חתול שמנמן על האגם באותו יום. יום אחר כך היא ×”×’×™×¢×” רק עם שלושה ברווזונים, ובעבור יום נוסף נותר ברווזון אחד בלבד. באחד הימים לקראת סוף הטיול, כשאסא כבר נסע חזרה וארי הסתובב בהאג בניסיונותיו להשיג דרכון חדש – ורק אני ויאן נותרנו באגם ראיתי ברווזה אחרת מפלחת את האגם ושישה צאצאים גדולים וחזקים בהרבה מברווזוניה של הברווזה הקודמת משייטים אחריה בתצורת ראש-×—×¥ מקומר. המדריך הקודם שלנו לאי-צ'ואן ×”×™×” מכוון אותנו תמיד לנסות להגיע מעבר לחלל ולזמן. ×–×” ×”×™×” מעניין כרעיון אבל אף פעם לא הבנתי מה הוא רוצה עד העניין עם הברווזים.

"אני לא מלמד אתכם תנועות", אמר לנו יאן פעם אחת, "אני מלמד אתכם מהי תנועה, אחרי שתלמדו מהי תנועה תוכלו לנוע איך שתרצו". במובן רחב – התנועה שלנו היא מנעד הפעולות החיצוניות שאדם מסוגל לבצע. כל צליל שאנחנו מפיקים למשל הוא ביטוי של תנועה. כל מילה שאנחנו שומעים או קוראים הן ביטוי של תנועה בעולם. ×–×” נשמע כמעט מובן מאליו, ואנחנו כמובן לעולם איננו מתעסקים בזה יותר – אבל על ידי שינויים בהנעת שרירי הגרון אנחנו יכולים לשנות את קולנו לחלוטין. כמובן השינוי ×”×–×” לא יהפוך למשמעותי אם לא נלמד לקבע אותו – דהיינו להפוך אותו להרגל. אותו דבר בנוגע להבעות הפנים שלנו. הן קבועות בגלל שאנחנו רגילים אליהן. הן קבועות בגלל שכבר המון שנים לא בחרנו אותן, ואולי אף פעם לא בחרנו אותן.

מתי באחרונה הסתכלת במראה על הבעות הפנים שלך ווידאת שמה שאתה רואה במראה מתאים למה שאתה רוצה להביע? הבעות כמו חיוך או קריצה הן צירוף של תנועות או תנוחות. כמוהן היא שפת הגוף. גם פעולות יותר ספציפיות כמו נהיגה או התעלסות הן ביטוי של יכולותינו התנועתיות או תוצר של אופן השימוש שלנו בהן. "כל תנועה מופקת על ידי כיווץ והרפייה של שרירים מסויימים", אמר לנו יאן יום אחד, "אבל כדי שנוכל לבחור את התנועות, כדי שנוכל להרחיב את מנעד התנועות ולשלוט בו עלינו להחזיר לעצמנו את הרגשת הגוף [Feeling]".

מה רצה יאן הזקן לומר? עד שהפכתי את ×–×” לעניין לא הרגשת מה קורה בכף היד שלך. עכשיו – כשאתה מנסה אם אתה מנסה אתה מרגיש. עד שהפכתי את ×–×” לעניין לא כיווצת את ידך השמאלית לאגרוף. אבל אולי עכשיו אתה מכווץ את ידך השמאלית לאגרוף. היכולת הזאת לחוש את שרירי הגוף, לכווץ אותם ולהרפות אותם ניתנת לפיתוח ולהעצמה – אפשר למשל להגיע למצב מוחלט שבו אתה תופס כל הזמן את כל הגוף. זאת התחנה הראשונה של האי-צ'ואן [[Whole Body Perception אי-שם על שפת האגם, קצת אחורה בזמן, ×”× ×—×” אותנו יאן אל הנתיב שמוביל אל המצב ×”×–×”. אני לא יכול שלא להתפתות מלהזכיר את המשל של ארכימדס.

כמובן, כדי באמת לשנות את היחסים בינינו לבין העולם, כך שהתוצאות תהיינה לשביעות רצוננו עלינו לפתח גם תפיסה טובה ומדוייקת של מה שקורה בעולם. כמו כן, כל מה שתיארתי הוא רק הצצה על חלק קטנטן של הדברים ותו לאו. אבל אני מקווה שהיא הייתה נעימה ומרתקת ואולי אפילו מועילה.

—- —– —— —— ——- ——- ——– ——– ——– ———

ארי אמר בשלב מסויים שבטיול ×”×–×” שילבנו את שתי אהבותינו הגדולות בחיים קונג-פו ו-… ולא יכולתי שלא לחשוב על חברי X, שהיה כל כך × ×”× ×” בנסיעה הזאת, וכל כך חסרה לי שמה חברתו. לנוכח כל המראות המופלאים, העשייה המפעימה וההנאה צרם לי העדרו מכל וכל. לעיתים כדי להתממש כרצוננו בחלל ובזמן כל מה שאנחנו זקוקים לו הוא חברה טובה, ושום יכולת שיש לנו אין בה כדי לגרום להעדר

להיעלם.

ו-X דע לך שעד עכשיו ואולי אפילו עד הסוף אני אוהב אותך מאוד, והמלצה חשובה – סע לאמסטרדם. יש בה כל כך הרבה דברים שאתה אוהב, ומעל לכל – כולן אבל כולן (ויש שם המון) נוסעות על אופניים כל הזמן. אתה כל כך תהנה.

באהבה רבה, יואב