המשך תרגום הראיון עם דייוויד סימון שפורסם ב-The Believer

• חלק ראשון
• חלק שני
• חלק שלישי

==

ניק הורנבי: בכל פעם שאני חושב, לעזאזל, הייתי שמח לכתוב ל'סמויה', אני מייד מבין שלעולם לא הייתי מצליח להבחין בין מיצובישי לפייסל. האם ידעת את כל זה לפני שהתחלתם? האם התייעצתם עם אנשים שאולי מכירים יותר את הסלנג?

דייוויד סימון: הסטנדרט שלי לבחינת הסבירות הוא פשוט, והגעתי אליו כשהתחלתי לכתוב פרוזה: שהקורא המצוי יילך להזדיין. בחיי העיתונאיים תמיד אמרו לי לכתוב לקורא המצוי. הקורא המצוי, כפי שהם מכירים אותו, היה מנוי לבן מהפרברים עם שתיים נקודה משהו ילדים ושלוש נקודה משהו מכוניות וכלב וחתול ורהיטי גינה. הוא לא יודע דבר והוא צריך שיסבירו לו כל דבר מייד, כך שהאקספוזיציה הופכת לנטל עצום שרוצח את הסיפור. שיילך להזדיין. שיילך להזדיין בגיהנום.
כבר ב-Homocide, הספר, החלטתי לכתוב לאנשים שחיים את האירועים, לאנשים שחיים את אותו עולם מתואר. השארתי חלק מהאקספוזיציה, בהנחה שהקורא/צופה יודע יותר מהקורא הממוצע, או שהוא יוכל, בעזרת מאמץ סביר, להחזיק מעמד מספיק זמן כדי להבין. גם הבנתי – וזה ×”×™×” חשוב יותר עבורי – שאני אחשוב שהספר או הסרט הוא כישלון אם האנשים בעולמות האלו יקראו את הסיפור שלי וירגישו שלא הבנתי את הקיום שלהם, שלא תפסתי את העולם שלהם בדרך שאותה הם יכולים לכבד.
אסור לטעות – בעיתונות, לא רציתי שמושאי הסיקור שלי יסכימו עם כל עמוד. לפעמים, הטבע השנוי במחלוקת של מה שאני אומר דורש ממני לכתוב דברים שהמושאים לא יאהבו, בכל הנוגע לתוכן. אבל בכל הנוגע לדיאלוג, לדיאלקט, לתיאור, לטון – אני רוצה שבלש מחלק רצח, או סוחר סמים, או סוור, או פוליטאי בכל מקום באמריקה יתיישבו ויגידו: 'וואו, ×›×›×” בדיוק נראה היום שלי'. זו המטרה שלי. היא לא נובעת מגאווה, או משאפתנות או מרהבתנות ספרותית כלשהי, אלא מפחד. פחד טהור. כמו סופרים רבים, אני ×—×™ מדי יום עם הסיוט המעורפל שבשלב כלשהו, מישהו שיודע יותר ממני יתיישב ויכתוב טקסט עצום שמסביר בדיוק איפה העבודה שלי רדודה ומונה את הציבור, ונשענת על הנחות יסוד עלובות. אני רואה שכבר מחשיבים אותי כסופר, ואני מקבל ביקורות טובות, אבל החששות האלו קבורים איפשהו, למרות כל ההצלחה שלי. אני חושד שהרבה הרבה סופרים חשים כך. אני חושב שהחשש ×”×–×” מגיע מהיהירות המוחלטת שממנה נובעת ההחלטה לעמוד מול מדורת השבט ולהצהיר ×›×™ לך יש את הסיפור הטוב ביותר שיש לספר כעת, וכולם צריכים להקשיב לך לעזאזל. סיפורים ומספרי סיפורים מגיעים ממסורת השימו-לב-אליי. תקשיבו לזה! אני מגיע מבולטימור ויש כמה דברים שאתם חייבים לראות, אנשים! תניחו כבר את החרא של CSI  ותקשיבו קצת, יא מזדיינים! אני הולך לספר את הסיפור ×”×–×” בצורה הטובה ביותר, והאותנטית ביותר, והקולית ביותר ו…. אני מתכוון, אני מציג את עצמי כהסטוריון הכפר למרות שאין לי שום קרדיט כתיבתי שכולל יותר מאשר תריסר שנים כעיתונאי שמסקר את המשטרה וכבעל בי.איי כללי מאוניברסיטה בליגה ×’'. על הנייר, מדוע אני? אבל אני חושב שכל כותב טוב, בלי קשר לרקע שלו, מטיל ספק, גם אם קטן, בקול שהוא מייצר, ובזכות של הקול שלו להישמע. זו עצם עזות המצח שבעניין. מי מת והמליך אותך למספר הסיפורים?
אז כן, בכל הנוגע לסוחרי הסמים ולשוטרים, ביליתי שנים בשזירת המחרוזת של מי הם, איך הם חושבים ומדברים. כאשר היינו צריכים להוסיף פוליטיקאים, ובכן, כיסיתי גם נושאים פוליטיים אז ידעתי מהו הטון הכללי, אבל הוספנו את ביל זורזי, העיתונאי הפוליטי הטוב ביותר של בולטימור סאן, לצוות הכותבים. כאשר הגענו לסוורים, הוספנו את רפאל אלברז, עיתונאי לשעבר וסופר סיפורים קצרים שהתפטר כדי להצטרף לאיגוד יורדי הים ושמשפחתו עסקה בעסקי הים זה שלושה דורות. ושאר הכותבים, כולל אותי, בילו שבועות בהיכרות עם סוורים, ועם התפעול של הנמל ועם האיגודים בנמל, ורק הסתובבנו שם ליד המכולות במשך ימים ארוכים, כדי להציג באופן אמין את כל הקולות האלה. ושוב, מה שרציתי היה שסוורים בכל אמריקה יצפו ב"סמויה" ויגידו: 'קול, הם מכירים את העולם שלי. מעולם לא ראיתי את העולם שלי מתואר בטלוויזיה, והבחורים האלו עשו את זה'. ופחדתי שאחד מהם יקום ויגיד: לא, זה הכל בולשיט. והפחד הזה אף פעם לא משתנה אצלי.

בנו של הקורא הממוצע. (תמונה: bobrpics)

מה שמחזיר אותי לקורא הממוצע. בגלל שהאמת היא שאתה לא יכול לכתוב רק עבור האנשים שחיים את האירועים, אם השוק כולו לא יבוא בעקבותיהם. הטלווזיה היא עדיין ערוץ של תקשורת המונים, אפילו עם כל יקום הכבלים המפולג, שמקטין את מספר הצופים בכל ערוץ. ובכן, ×”× ×” סוד שלמדתי בזמן עשיית Homicide ונצרתי להמשך: אם אתה כותב משהו כל כך מדהים שמביני דבר דבקים בו, אז אלו שאינם מבינים יימשכו אליו גם הם. Homicide, The Corner, "הסמויה", "דור מזוין" – הן כולן יצירות מסוג מסוים, שמאפשרות לקורא/צופה הממוצע להגיע למקומות שהוא לא ×”×™×” מגיע אליהם במקרים אחרים. הוא אוהב להיות שקוע בעולם חדש, מבלבל ואולי אפילו מסוכן, שהוא לעולם לא יראה במציאות. הוא אוהב לא להכיר כל פסיק בשפה או כל פינה בגיאוגרפיה. הוא אוהב שסומכים עליו שיצליח לאסוף מידע בכוחות עצמו, לייצר קשרים, לצאת למסע לאורה של האינטיליגנציה שלו בלבד. רוב האנשים החכמים לא יכולים לצפות ברוב תכניות הטלוויזיה, משום שזהו מדיום מתנשא, שמסביר כל דבר מייד, שלא מאפשר דו-משמעות, ושמשתמש בסוג של דיאלוג שמפשט את האופנים הייחודים שבהם אנשים מעולמות שונים מתקשרים ביניהם. בסופו של דבר, הוא דורש מהדמויות ממקומות שונים לדבר בדיוק כמו הצופה. וזה, כמובן, דפוק.
קיימות שתי דרכים לטייל. אחת היא בעזרת מדריך טיולים, שלוקח אותך לחרא שכולם רואים. אתה מצלם ועובר הלאה, מבלי לחוות דבר מלבד מראות גולמיים ושינון כמה עובדות. הדרך השנייה לטייל דורשת זמן רב יותר – ומכאן נובע הצורך שצפייה כזו תדרוש סדרות ארוכות או מיני-סדרה, במטאפורה הגרועה הזו – אבל אם אתה נשאר במקום אחד, נגיד, אם אתה מניח את התיק שלך והולך לפאב המקומי, ואתה משחק אותה קצת אידיוט ורוכש כמה חברים ופותח את עצמך למקום החדש ולזמן החדש ולאנשים החדשים, במהרה אתה מקבל תחושה של עולם שונה לחלוטין. אנחנו מחפשים את ×–×”: להפוך את הטלוויזיה לסוג השני של הטיול, מבחינה אינטלקטואלית. להציג את החלקים המטושטשים או המוסתרים של אמריקה, ולהוכיח את הרלוונטיות ואת הקיום שלהם לאמריקאים הרגילים. בכך אנחנו אומרים, למעשה: זהו חלק מהמדינה שאתם יצרתם. גם ×–×” הוא חלק ממה שאנחנו וממה שבנינו. חשבו שוב, בני זונות.
וההבדל ביחיד בין מה שאנחנו עושים ובין מה שעושה המטייל בעולם שחורג מהמסלול הסלול הוא שהצופים שלנו לא באמת צריכים לשחק את האידיוטים. הם אפילו לא צריכים להזיז את התחת שלהם מהספה. עכשיו יש להם מושג בנוגע למה שמתרחש בפינה שבה מוכרים סמים, או במחלק רצח, או בקמפיין פוליטי – והתוכן שלנו, גם אם הוא מטופל בעדינות כדי ליצור דרמה, בהחלט מבוסס על דיווח עיתונאי מהימן ועל הניסיון שלנו.
וכמובן שהדבר האחרון הוא שברמה מסויימת אתה חייב לאהוב אנשים. מכל הסוגים. נדמה לי שזהו תנאי הבסיס לקליטה טובה של דיאלוג. תעמוד שם ותקשיב. סיפור חביב לסיום: פעם ריצ'ארד פרייס הגיע לבולטימור כדי לבצע תחקיר על חלק של Freedomland. בדיוק התרחש מקרה רצח דומה לזה שעליו כתב והוא רצה סיור, כדי שהוא יוכל לדייק יותר בטון של הדברים, אני מניח. אז הוא הגיע ואנחנו הולכים וחוקרים את המקרה, פוגשים את העדים ואת הבלשים וכל זה. ובגלל שהוא פאקינג ריצ'ארד פרייס, והייתי קרוע על התחת שלו מאז The Wanderers, הייתי חייב להשוויץ קצת. באותו זמן ביצעתי תחקיר וכתבתי את The Corner, הספר. אז אנחנו נוסעים למערב בולטימור ואני מתחיל להראות לו את השכונה שבה אד ואני אוספים את החומר שלנו. מתישהו אנחנו פוגשים את גארי מק'קולו, אחת מהדמויות הראשיות שלי. וגארי, שבדיוק קנה קצת והיה מסטול כמו עפיפון, מדבר איתנו, והוא צחק ממשהו שאמרתי, ואומר: " Oh, man, you is an apple-scrapple". Apple-scrapple הוא ביטוי של הכושים בבולטימור שאומר משהו כמו קינוח מיוחד או פינוק מיוחד. גארי רואה את זה ואני רואה את המבט שחולף בעיניו של פרייס ואני חושב, רק לשניה, אוי, לא. עכשיו גם הוא מכיר את apple-scrapple. אני מקווה שהוא לא יפרסם לפני או יעקוף אותי בדבר הזה. והנה, איך שגארי הולך, ריצ'ארד מייד פונה אליי ואומר: " apple-scrapple. זה משהו שצריך לשמור".
סופרים מזדיינים.

המשך תרגום הראיון עם דייוויד סימון שפורסם ב-The Believer

• חלק ראשון
• חלק שני

==

ניק הורנבי: אני חייב לשאול אותך על הליהוק, והאם השחקנים תרמו משהו לדמויות שלהן. משום שנדמה לי שהיכולת לשרטט דמות של סוחר סמים מפינת הרחוב בדייקנות כפי כעשיתם, כך שהם לא נראים כמו צבא של אנשים אלימים וחסרי תקווה שאי אפשר להבחין ביניהם, מצריכה כמות אדירה של סבלנות ותבונה. האם הכל היה בתסריט? עד כמה היית מעורב בליהוק? ראיתי את The Corner, אז אני יודע שעבדת עם כמה מהשחקנים בעבר (זה תמיד מאד מטריד, אם רואים קודם את "הסמויה" להיתקל בשוטר או בפוליטיקאי שכבר ראית בעבר מעשן קוק). אבל מה חיפשתם? האם יש שם הרבה ילדים מבולטימור? ואיך קרה שששכרתם כל כך הרבה שחקנים אנגליים? ממש לא יכולתי להאמין כשגיליתי שאידריס אלבה, שמשחק את סטרינגר בל, הוא למעשה אנגלי.

דייוויד סימון: ליהקנו בזהירות, ואני מעורב – כמו גם המפיקים המובילים האחרים – בכל החלטה שקשורה לכל תפקיד מתמשך. אנחנו מנסים להימנע מהרגעים האלו שבהם שחקן ידוע מופיע על המסך וזורק את הצופים מההרגשה ש"הסמויה" היא תרגיל דוקומנטרי. כתוצאה מכך, אנחנו לא שוכרים הרבה שחקנים מלוס אנג'לס. אנחנו משתמשים יותר בשחקנים מניו-יורק או אפילו שחקני תיאטרון מלונדון, ובכל פעם שאנחנו יכולים, אנחנו נעזרים בתושבי בולטימור עצמם, עבור תפקידים קטנים. שחקנים מקצועיים שמשחקים אנשים אמיתיים הופכים את העולם שאנחנו יוצרים להרבה יותר אפשרי וחד-פעמי, ועל כן גם לאמין יותר.
בנוסף, האמת היא שאפיון הדמות של רוב, אם לא כל, הדמויות המרכזיות נובע מאנשים שאנחנו מכירים או שהכרנו בבולטימור – או שאד בורנס נתקל בהם כבלש במשטרה או לימד אותם כמורה, או שביל זורזי או אני עצמי כתבנו עליהם. ×–×” לא אומר שיש יחס של אחד לאחד בין אנשים אמיתיים והדמויות הפיקטיביות. לסוחר סמים יכולות להיות תכונות של שניים שלושה אנשים מהמציאות, ואנחנו גונבים הסטוריה של סוחר נשים אחד ומעבירים אותה לאחר, או מתאימים ומערבבים. אבל הדמויות נטועות במציאות, ואני מאמין שהדבר מוביל לפורטרט ייחודי. הרבה מזה נמצא כבר בתסריט ואנחנו בדרך כלל דוחקים בשחקנים שלנו להיצמד לתסריט. אבל השחקנים הם מקצועיים והם הופכים כל תפקיד לתפקיד שלהם. לפעמים הם מציעים פרשנות חופשית שמהווה שיפור או העשרה של הסיפור, ואנחנו משתמשים בה. לפעמים אנחנו דוחקים בהם להיצמד לתסריט. אבל מפיק נמצא על הסט בכל סצינה כדי לקבל את ההחלטה הזו ולהבטיח ×›×™ מכבדים את התסריט, והשחקנים שלנו הם מאד מקצועיים, ובשלב ×–×” הם גם כבר מאד סומכים על החומרים שאנחנו מביאים להם.
בנוגע ל-The Corner, או אפילו ל-Homicide – ×–×” נכון שברגע שאנחנו מוצאים שחקן חזק, אנחנו זוכירם מה עשינו. ומכיוון שהשחקנים האלו עובדים בחוף המזרחי, אנחנו נוטים להיעזר בהם כשאנחנו יכולים. קלארק פיטרס, שמשחק את לסטר פרימון, בילה את רוב הקריירה שלו על במות לונדון (הוא מבצע שם עכשיו את פורגי ובס), וראינו אותו בעיבוד של קווין ספייסי ל-The Iceman Cometh בברודווי. גם את איידן גילן ראינו על הבמה בניו-יורק. דומיניק ווסט הקליט את עצמו בלונדון ועשה קריאה נפלאה של מקנולטי, אז קראו לו חזרה לפה. ואידריס כסטרינגר? הוא בא וקרא את התפקיד בניו-יורק ופשוט שיחק אותה. אנחנו לא נפלה שחקן בריטי שעושה את הקריאה הטובה יותר, ולא משנה מה זונות כמוכם עשו לבירה שלנו ב-1812. וכמובן שאחד היתרונות של שחקן בריטי, אלא אם כן הוא נחשף יתר על המידה בתקשורת האמריקאית, הוא שמעניק אמינות לבולטימור מרובת הפנים שלנו, בהנחה שהוא יכול לשלוט במבטא. הפרצופים שלהם לא מוכרים ולכן פחות סביר שהם יוציאו את הצופה מהחוויה.
התחלנו לצלם בשלהי מרץ (2007) והמשכנו עד אמצע אוגוסט האחרון. זו תהיה העונה האחרונה שלנו. זה מצחיק. לקח לקהל האמריקאי ארבע עונות כדי לגלות אותנו, אבל בעונה האחרונה משהו קרה והם גילו אותנו. כמה שנים אחרי שהסדרה תרד מהממסכים היא כבר באמת תהיה להיט. בחודשיים האחרונים, גם הניו-יורקר וגם המגזין של הניו יורק טיימס ביקשו לשלוח כתב ללוות את הצילומים כדי לכתוב כתבות לפתיחת העונה החמישית, שתשודר רק ב-2008. אנחנו הבולטימורים רגילים שמתעלמים מאיתנו. ההתעסקות בנו קצת מטרידה אותנו, אבל אנחנו נשתדל להסתדר עם זה.

בולטימור. לא חרא הוליוודי (תמונה: spike55151)

ניק הורנבי: אני ממש מתעניין במערכת היחסים שלך עם בולטימור – אני מתכוון, ברמת הפרקטית. האשמת כמעט שכבה שלמה של הממשל בשחיתות, באדישות, בנקמנות וכך הלאה, מה הייתה התגובה הרשמית? האם המקומיים כותבים? ואיך מגיבה על כך העיתונות? אני לא חושב שיש עיר אמריקאית כלשהי שנלאצה להתמודד עם אנשים כמוכם…

דייוויד סימון: התשובה הקצרה היא שעובדים או אנשים בדרג הנהלה בינונית נוטים לקבל בשמחה את הסדרה, יותר מאשר האנשים שמנהלים את העניינים. ראש העיר – שהוא היום מושל המדינה, לאחר שנבחר בבחירות בסתיו האחרון – די בבירור שונא את הסדרה. בהתחלה, אחרי שהעונה הראשונה שודרה, הוא הקפיא את היתרי הצילום ואמר לכל משרדי העירייה לא לשתף עמנו פעולה, ובשיחת טלפון אתי אמר לי שבולטימור "רוצה לצאת מכל עסקי 'הסמויה'". הזכרתי לו שלפני שהגשתי את התסריט ל-HBO, אכלתי אתו ועם ראש הצוות שלו ארוחת צהריים ואמרתי להם שהדרמה הבאה של HBO, אם אכן תיבחר, תציג חזון קודר הרבה יותר ומציאותי יותר של העיר ושל הבעיות שלה. אמרתי לו שאני מבין שבולטימור כבר חטפה פעמיים ב-Homocide וב-The Corner, ואם הוא רוצה, אני בהחלט יכול להעביר את התסריט לעיר תעשייתית אחרת. ×–×” כמובן נכון; הבעיות שאנחנו מתארים אינן ייחודיות לבולטימור. "לא", הוא אמר. "אנחנו גאים בתכניות האלו. צלם אותה כאן".
אחרי שהזכרתי לו את השיחה הזו, ראש העיר שאל אם אוכל להעביר את הסדרה לעיר אחרת. אמרתי לו שאי אפשר לשנות מקום בעונה השנייה (כבר בנינו את סט הצילומים לעונה השנייה, ורשות הנמלים במרילנד שיתפה איתנו פעולה ופתחה בפנינו לוקיישינים לסצינות של פועלי הנמל), אבל מייד לאחר מכן אנחנו עוברים לפילדלפיה
"האם התכנית תעבור לעסוק בפילדלפיה"?
לא, הסברתי. כבר גיבשנו את הדמויות של מקנולטי וכל האחרים כשוטרים במשטרת בולטימור, והעיר המתוארת הייתה בולטימור. "אני תקוע, ואתה תקוע. ניהלנו את השיחה הזו לפני שנתיים, כששאלתי אותך את השאלה הזו בארוחת הצהריים, זוכר"?
"אז פילדלפיה תקבל את הכסף על הצילומים, אבל הסדרה עדיין תעסוק בבולטימור".
"בדיוק"
הייתה הפסקה ארוכה, ואחריה: "אני אשקול את בקשתך להיתרי צילום".
ואז הוא ניתק. אבל ייאמר לזכותו שאחר כך הוא הפך שלו ושקט בנוגע לסדרה, ומשרדי העירייה – שבגללו הפסיקו לשתף איתנו פעולה – הפכו את פניהם. והתשתית הפוליטית והתאגידית של בולטימור התנהגה באופן מקצועי לחלוטין בשלוש העונות שלאחר מכן. אני נותן לראש העיר קרדיט על סוג מסויים של התבגרות. אנחנו שומעים דעות משוטרי רחוב, מילדים ממזרח העיר, מסוחרי סמים, מסוורים ומפונקציונרים פוליטיים בדרג הנמוך – מאלו שעוקבים אחרי הסדרה, ואומרים שהם אוהבים אותה. ייתכן שלא כולם אוהבים אותה – אחרי הכל, אנחנו רק שומעים רק מאנשים שאנחנו פוגשים ואולי אלו שלא נהנים במיוחד או מעריכים במיוחד את מה שאנחנו עושים מנומסים איתנו. אבל כאשר עומאר או סטרינגר או בודי יצאו מהטריילרים שלהם בסט הצילום במזרח העיר, הם זכו בקבלת פנים חמה ובנאמנות האנשים שחיים בשכונות האלה. יש תחושה שהאמריקה "האחרת" או המוזנחת זוכה סוף סוף לדרמה טלוויזיונית שמקיפה את העולם בו הם חיים.
באופן מרשים, אחרי ששודרה העונה הראשונה וראש העיר התרגז, מועצת העיר קידמה החלטה על ביצוע קמפיין יחסי ציבור לשיפור הדימוי של בולטימור, על בסיס הדימוי השלילי שנוצר לבולטימור בדרמות טלוויזיה עכשוויות, דרמות שכוללות סדרה אחת בלבד. לא הייתה לי בעיה עם שום דבר שהעיר עושה כדי לשפר את התדמית שלה (כולל התייחסות אמיתית למספר העצום של הבעיות החברתיות והכלכליות שלה, כמובן), ומאחורי הקלעים, באמצעות ראש וועדת הקולנוע של המדינה, עודדנו את מקדמי ההחלטה להדגיש את הפעילות הממשית ולהימנע מכל התייחסות, ישירה או עקיפה, ל"סמויה". טענו ×›×™ הממשלה לא צריכה לעסוק בתגובה – כאקט ממשלתי, יחידים יכולים לומר מה הם אוהבים או לא אוהבים – על ערכו של כל סיפור שנכתב בידי כל אחד בכל עניין. מקדם ההחלטה התעלם מאיתנו והחלטה עברה להצבעה בוועדה.
הגעתי לדיון והצגתי את עצמי לא כדייוויד סימון, מפיק בפועל של "הסמויה", או כדייוויד סימון מ-HBO, או אפילו כנשיא "דדליין מוחמץ הפקות". פתחתי את דבריי בכך שאמרתי שאני גר ברחוב וויליאם במחוז ההצבעה הראשון ותושב בולטימור, ואני מתנגד ל… באופן מפליא, אני חושב שהם ממש הופתעו לראות אותי שם. אני באמת חושב שהם האמינו שעברתי ללוס אנג'לס או חרא ×›×–×”. בכל אופן, הרגזתי אותם אפילו יותר בהופעה הזו שלי, דבר שכנראה הוביל לשיחת הטלפון הזועמת עם ראש העיר, משום שמקדם ההחלטה ×”×™×” בעל ברית פוליטי שלו. אבל הבנתי שאם הם יורים את ×”×—×¥ הראשון לעברך, אתה צריך, אם אתה יכול, לירות אחד בחזרה.