המשך תרגום הראיון עם דייוויד סימון שפורסם ב-The Believer

חלק ראשון

—

ניק הורנבי: ואיך מכרתם את זה?

דייוויד סימון: מכרתי את "הסמויה" ל-HBO כאנטי-סדרת-משטרה, סוג של מרד נגד כל החרא של תכניות ההליכים המשטרתיים המייסרות של הטלוויזיה האמריקאית. אני מתנגד באופן נמרץ לאיסור על סמים; מה שהחל כמלחמה בסמים בלתי חוקיים לפני דורות הפך בימינו למלחמה במעמדות הנמוכים של אמריקה, ומה שהסמים לא הרסו בערים שלנו, המלחמה נגדם הרסה. אמרתי ל-HBO – שעד אותו זמן הפיקה דרמות חדשניות שעסקו בנושאים שהטלוויזיה בכבלים לא יכלה לעסוק בהם (הסופרנוס, סקס והעיר הגדולה וכו') – שהם יכולים להרחיב את העמדה שלהם באמצעות אימוץ תכנית המשטרה הסטנדרטית של הכבלים ושינוי הפורמט שלה. במקום המבנה הרגיל של הטובים רודפים אחרי הרעים, אפשר להעלות שאלות אודות התיוג של טוב ורע ולתהות האם אכן מדובר ברעיונות מוסריים עמוקים כל כך.
במקום זאת, התכנית תעסוק בקפיטליזם ללא רסן שיצא משליטה, באופן שבו הכוח והכסף מנווטים את עצמם בעיר האמריקאית הפוסטמודרנית, ובסופו של דבר, בשאלה מדוע אנחנו כאנשים אורבניים כבר לא מסוגלים לפתור את הבעיות שלנו או לרפא את הפצעים שלנו. בשלבים מוקדמים של יצירת הדרמה, אד ברנס ואני – כמו גם בוב קולסברי המנוח, יוצר הקולנוע המושלם ששימש כמפיק מביים ויצר את הדגם הוויזואלי של "הסמויה" – חשבנו על סדרה שתחתוך פלח נוסף מהעיר האמריקאית בכל עונה, כך שבסוף הסדרה כולה אפשר ×™×”×™×” לראות בולטימור בעלת ריבוי-פנים שתייצג את אמריקה האורבנית, ואפשר ×™×”×™×” להתייחס לכל הבעיות המהותיות של האורבניות.
עונה ראשונה: חוסר התוחלת של המלחמה בסמים והנושא המתמשך של מוסדות פוסטמודרניים שמתחזקים את עצמם וטורפים את האנשים שאותם הם אמורים לשרת. עונה שנייה: מות העבודה ופירוק מעמד הפועלים באמריקה של עידן הפוסט-תעשייתי, שעבורה הוספנו את נמל בולטימור. עונה שלישית: התהליך הפוליטי והאפשרות של רפורמה, שעבורם הוספנו את רכיב מועצת העיר. עונה רביעית: הזדמנות שווה, שעבורה הוספנו את מערכת החינוך הציבורית. העונה החמישית והאחרונה תעסוק בתקשורת וביכולת שלנו לזהות את המציאות שבה אנחנו עצמנו חיים, שעבורן הוספנו את רכיבי העיתון היומי והטלוויזיה.
האם סיפרנו על התכניות הגרנדיוזיות האלה ל-HBO בהתחלה? לא, הם היו צוחקים עלינו כבר בפגישת המכירה. במקום זאת, דיברנו רק על ההיפוך של תכנית המשטרה ועל בדיקה מדוקדקת של המלחמה הלא יעילה בסמים. אבל לפני שעברנו לנמל בעונה השנייה, ישבתי עם המנהלים של HBO והצגתי בפניהם את הרעיון של בניית עיר אמריקאית וחקירת הנושאים לעיל במהלך הבנייה. ועל כן אנחנו יושבים כאן.

ניק הורנבי: אני חושב שלבולטימור הייתה עליי השפעה מקצועית רחבה יותר מכל עיר אמריקאית אחרת, עכשיו כשאני חושב על כך. בהחלט ב"נאמנות גבוהה", אחד מהדברים שניסיתי לעשות הוא לשלב בין בארי לוינסון ואן טיילר. לוינסון, טיילר, הסמויה, ג'ון ווטרס. נדמה כי האנשים האלו לא חולקים אפילו מבע אסטתי, ובכל זאת יש גוף יצירה מובחן בהחלט שמגיע מהעיר שלך. מעולם לא הייתי שם, למרות שהייתי רוצה לבקר. האם תוכל להסביר איך העיר מפיקה את גוף היצירה הזה?

דייויד סימון: אני קצת מתקשה להסביר את כוח המשיכה הסיפורי של בולטימור. הדבר המעניין הוא שכולנו חותכים חתיכות שונות מאותה עיר. המעמד החברתי המפוקפק שאני עוסק בו הוא בהחלט לא הבולטימור של בארי לוינסון או של ג'ון ווטרס במונחי קולנוע, ואף אחד מאיתנו לא מתקרב לאזורים כחולי הדם של פארק רולנד על פי אן טיילר. לורה ליפמן נעה בכל רחבי העיר, אבל הרומנים האחרונים שלה מתבססים בעיקר על מחוז בולטימור, שהוא הפרבר שמקיף את העיר בולטימור. היא ביקרה במקומות כמו טוסון ופאדוניה ואוינגס מילס, שאליהם עברו הרבה מהעשירים בני המעמד הבינוני.
דבר אחד אני כן חושב והוא שבאמצעות היציאה מהמקומות המסורתיים כמו ניו-יורק, לוס-אנג'לס, וושינגטון, שיקאגו, כותבים מקבלים הזדמנות טובה לדבר על התנאים שמייצגים הרבה מהערים הלא-כל-כך-ייחודיות או לא-כל-כך-גרנדיוזיות. ניו-יורק, לוס-אנג'לס, שיקאגו, וושינגטון הן כולן ערים ייחודיות, במובנים של גודל, עושר ואספקטים מיוחדים בתרבות שלהן (ניו-יורק כבירת הכלכלה, האופנה והתיאטרון וכסמל תרבותי, וושינגטון כעיר הממשלה, או לוס אנג'לס כבירת הקולנוע של המדינה). בולטימור היא עיר פוסט-תעשייתית, תחובה בין וושינגטון הבירה לפילדלפיה ונאבקת כדי למצוא את עתידה ולשקם את עברה. במובן זה, היא דומה לסיינט לואיס ולקליבלנד ולפילדלפיה ולהרבה מערי התעשיה האמריקאיות, ולכן לסיפורים שמגיעים ממנה יש סיכוי לדבר על משהו שהוא מעבר לבולטימור עצמה. ייתכן כי הסיפורים שמספרים על המקום הזה הם מפורטים למדי מבחינת גיאוגרפיה מקומית ותרבות, אבל הם מיתרגמים בקלות לכל מקום אחר, ועל כן יכולים לזכות בתוספת רלוונטיות.
אני מתאר לעצמי, בהתבסס על הבורות הכללית שלי, שסיפור שמתרחש בלונדון הוא סיפור על לונדון, שאי אפשר להעביר אותו לשום מקום אחר בבריטניה, מבחינת הסביבה המתוארת. אבל סיפור שמתרחש במנצ'סטר יכול בקלות להדהד את לידס או את ליברפול או את ניוקאסל או כל מקום אחר. אנחנו מציגים את עצמו כייחודים, ואנחנו באמת מעריכים את כל מה שהוא תוצר ייחודי של בולטימור, אבל ברמה אחרת, אנחנו כל-עיר.

דיוויד סימון. לא חרא הוליוודי. (תמונה: viceland)

ניק הורנבי: יש חלק ברומן של אן טיילר, נדמה לי, שבו הדמויות מבולבלות בנגע לשאלה אם בולטימור היא עיר דרומית או צפונית – אני בטוח שזה גם מוסיף, העמימות, אם מנסים להימנע מהנטייה לערים גדולות שעליה דיברת…

דייוויד סימון: כן, השורה הזאת אודות העיר הדומית הכי צפונית או העיר הצפונית הכי דרומית מוכרת היטב לכל בולטימורי. מרילנד (ובולטימור) הייתה מפולגת מאד עם פתיחת מלחמת האזרחים והנשיא לינקולן נאלץ לאסור את המחוקקים העירוניים ולכלוא אותם ללא כתב אישום במצודת מקהנרי כדי למנוע מהמדינה לפרוש ולהצטרף לקונפדרציה. הדהוד של גוואטנאמו. החוף המזרחי (בצד השני של מפרץ צ'ספיק) תמך בעבדות, כמו גם דרום מרילנד והרבה מתושבי בולטימור. מערב מרילנד הייתה בעד האיחוד. והחללים הראשונים של מלחמת האזרחים נהרגו ברחוב פראט במרכז בולטימור, בשעה שאזרחים התפרעו וזרקו אבנים על חטיבת מסצ'וסטס שצעדה מתחנת רכבת אחת לשנייה במסעה דרומה לחיזוק וושיגטון בתחילת המלחמה. אה, וג'ון וילקס בות', שרצח את לינקולן, היה בולטימורי ומשפחת השחקנים הידועה שלו, גם ג'ון וילקס עצמו היה שחקן, קבורה בעיר, בבית הקברות גרינמאונט.
ואם להמשיך בשיעור ההסטוריה חסר התועלת הזה, ייתכן שאתה זוכר כי מצודת מקהנרי הייתה המקום שבו נכתב ההמנון הלאומי שלנו בידי בחור בשם פרנסיס סקוט קי, שהיה אסיר על אוניה בריטית שהפציצה את המצודה במהלך מלחמת 1812. אתם הבריטים שרפתם את וושינגטון ואת פילידלפיה והתכוונתם להבעיר באש את בולטימור, והעברתם גדודים סמוך לעיר. אבל חיל הים יכול היה להפליג אל הנמל ולהשתתף בפלישה, רק לאחר שהמצודה הוכנעה. בבוקר, הדגל זרוע הכוכבים עדיין התנוסס מעל מקהנרי וקיבלנו משהו לשיר בתחילת אירועי ספורט, והצבא הבריטי, לאחר שנכנע בתום קרב הנקודה הצפונית, חזר לספינות הוד מלכותו והפליג לדרכו.
מה שמביא אותי לרגע המכוער ביותר שלי כאמריקאי, רגע שבו אני מתעקש להתגאות. לפני שנים טיילתי בקתדרלת סיינט פול בלונדון והראו לנו את כל הגנרלים שזכו להיקבר סביב לוולינגטון. והמדריך הקטן והמקסים הזה, שכבחור צעיר עמד על גג הקתדרלה בזמן הבליץ והעיף ממנה את הגיצים כדי להציל את המבנה המפואר, קרץ בעינו ואומר "קולוניאליסטים שכמוכם ודאי ירצו לראות את מקום קבורתו של האלוף רוס, ששרף את עיר הבירה שלכם ב-1812". והוא היה שם. והקבר שלו, אם אני זוכר נכון, אמר: "מנצח הקרבות על וושינגטון ועל פילדלפיה. פעל בקרב על בולטימור".
 ×× ב-1985 הייתי מכיר את האופציה להחזיק את הזין בהתרסה הייתי עושה זאת בזמן שמלמלתי: "אני מבולטימור. ואני יכול לספר לך מה ×–×” 'פעל'. פירושו של דבר שכיסחנו אותו". רגע של שקט חלף בקתדרלה, והאמריקאים האחרים בטיול כמעט מתו. באותו רגע, חשבתי שטוב שלא המשכתי לומר את מה שידעתי, משום שרוס למעשה נפצע אנושות בקרב הנקודה הצפונית בידי שני תושבי בולטימור עם רובי צייד שהתגנבו, ירו בו, והפילו אותו מסוסו, ובכך הרגיזו מאד את הבריטים, ששלחו פלוגה שלמה של מרינס כדי להרוג את הצלפים, ששמם ×”×™×” וולס ומקקונס (הם קבורים תחת אנדרטה בלב הגטו של מזרח בולטימור ויש רחובות הקרויים על שמם סמוך למצודה).
"שקט", אמר מדריך התיירים, שחייך לעברי בסלחנות, משועשע למדי. או לפחות אני אוהב לחשוב שהוא היה משועשע למדי.

הדמות שאני הכי אוהבת ב"סמויה", היא באנק. קודם כל כי יש לו שם מצחיק. אבל גם כי מדובר בדמות היחידה בסדרה הזו ששמחה מהחיים שלה. האישה שלו היא לא זוועת האנושות, כמו הנשים של קימה ושל דניאלס. העבודה שלו היא לא זוועת האנושות כמו הרק וקארבר. החיים שלו הם לא זוועת האנושות כמו מקנולטי. כמו כן, החיים שלו אינם ציפייה למוות כמו החיים של כל אחד מהעוסקים בסמים. בקיצור, יושב לו שם, הכושי השמן הזה, עושה את עבודת הבילוש שלו, מעשן את הסיגר שלו, שותה את הבירה שלו, אם נקרית בפניו ההזדמנות, מפלטט עם איזו אישה, ושמח! אחת הדמויות.
אז לזכרו של באנק, תרגמתי ראיון ארוך שפורסם ב- The believer באוגוסט 2007, בו ניק הורנבי מראיין את דיוויד סימון, יוצר הסדרה. הראיון ארוך מאד ולא ×”×™×” לי מושג איך לחלק אותו לפוסטים. בסוף החלטתי שכיוון ש"הסמויה" בגימטריה ×–×” 126, אחלק את ×–×” למקטעים של 1260 מילה, שזה עשר פעמים הסמויה, וגם עשר פעמים אלמנה (לא באמת ממש דייקתי). ועכשיו, ניק ודיוויד. 

באנק, בחיוך אופייני. (תמונה: avclub)

לפני שלוש או ארבע שנים, קיבלתי מייל מחבר שבו תיאר את "הסמויה" כתכנית הטובה ביותר שראה בטלוויזיה מעולם, "חוץ מ-Abigail's Party". זו הייתה המלצה שנועדה לתפוס את תשומת הלב של כולם. שום אזכור ל"בית הלבן" או "הסופרנוס" או "תרגיע" או כל סימן היכר אחר של ביקורת טלוויזיה עכשווית; רק קריצה מתחכמת למחזה הקלאסי של מייק לי ב-BBC  מ-1977. אותי, בכל מקרה, ×–×” סקרן, והלכתי לקנות קופסת די.וי.די של העונה הראשונה.
מעולם לא שמעתי על הסדרה. היא לא ממש מדוברת או מוקרנת פה בבריטניה, למרות שבכל פעם שמתחילה עונה חדשה, אפשר למצוא כתבה באיזה עיתון גבה-מצח שמכנה אותה "התכנית הטובה ביותר שמעולם לא שמעתם עליה", ולא ידעתי למה לצפות. מה שקיבלתי לא דמה כלל ל-Abigail's Party", כצפוי, והיה בעל דמיון קלוש לתכניות משטרה אחרות. בשלב מסויים הייתי מכור בו זמנית ל"סמויה" ול-Bleak House, וקלטתי שדיקנס משמש נקודה טובה להשוואה; דייויד סימון וצוות הכותבים שלו (כולל ×’'ורג' פלקנוס, ריצ'ארד פרייס ודניס ליהיין) הסתערו מגבוה לנמוך, ממשרד ראש העיר לפינת הרחוב – והסוחרים בפינת הרחוב מעוררים יותר אמפתיה וחמלה מכל דמות דומה שנעשתה בעבר. באבלס האומלל, שלנצח גורר איתו עגלת קניות מלאה בסחורה גנובה, הוא התשובה הבולטימורית לג'ו מטאטא הרחובות (Joe the Crossing Sweeper).
דיברנו באמצעות האימייל. כמה שבועות לאחר מכן, נפגשנו בלונדון – דיוויד סימון יוצר תכנית על המלחמה בעירק עם השכן שלי ממול (באמת. הוא באמת עושה תכנית על המלחמה בעירק, והמפיק באמת גר בדלת ממול). דיברנו הרבה על ספורט ועל מוזיקה.
ניק הורנבי.

ניק הורנבי: אני יכול להתחיל בלשאול אותך משהו על הכתיבה? איך התחלתם? לכל העונות יש קצב וצורה מאד לא קונבנציונליים, אני חושב. האם היה לכם בראש משהו אחר לפני שהתחלתם, או האם השוני התרחש במהלך יצירת הסדרה?

דיוויד סימון: אני חושב שמה שאתה מרגיש ב"סמויה" הוא שהיא מפרה הרבה מהקונבציות והדימויים של סדרות טלוויזיה בהמשכים. היא לא ממש בנויה כמו תכנית טלוויזיה, אלא שואבת את צורתה מרומן מודרני מרובה קולות. מדוע? בעיקר משום שהיוצרים והתורמים לסדרה אינם תסריטאי טלוויזיה בהכשרתם או בנטייתם. למעשה, זוהי עובדה מעט יוצאת דופן שבסופו של דבר הגענו לעשות דרמת טלוויזיה ב-HBO  או בכל מקום אחר. אני בהכשרתי כתב בעיתון שכתב כמה נרטיבים מרובי קולות לא-עלילתיים, Homicide ו- The Corner. הספר הראשון ×”×™×” הבסיס לדרמה של NBC שנשאה את אותו השם. את השני הצלחתי להפיק כמיני סדרה עבור HBO, ששודרה בשנת 2000. שתי היצירות נבעו מדחף עיתונאי; הראשונה מתארת שנה שביליתי עם מחלק הרצח של משטרת בולטימור, והשנייה מתארת שנה שביליתי בשכונה רווית סמים במערב בולטימור, בה עקבתי אחר משפחה נרחבת המעורבת בעסקי הסמים. אד ברנס, התסריטאי השותף ב- The Corner, ויוצר שותף ב"סמויה", ×”×™×” בלש במחלק הרצח ששירת במשטרת בולטימור עשרים שנה, ולאחר מכן, במשך שבע שנים, ×”×™×” מורה בכיתה ×–' בבית ספר ציבורי בבולטימור. שאר הכותבים – ריצ'רד פרייס (Clockers), דניס ליהיין (Mystic River) וג'ורג' פלקנוס (The /night Gardener) – הם סופרים ברמה הגבוהה ביותר של ×–'אנר המתח. ביל זורזי כיסה את תחום הפוליטיקה העירונית והלאומית עבור העיתון בולטימור סאן במשך עשרים שנה; רפאל אלברז, עוד בוגר הסאן, עבד בצי הסוחר, והוא נצר לשני דורות של עובדי נמל. אז כולנו מגיעים ממקומות שאינם הוליווד.
קיבלנו את התכנית משום שהעיתון שלי נקנה ונרצח בידי רשת עיתונים שאינה מבולטימור, והאנשים שהפכו את הספר הראשון שלי לתסריט הציעו לי לכתוב תסריטים, במטרה ללמוד, בסופו של דבר, איך להיות מפיק טלוויזיה. קיבלתי את ההצעה ובסופו של דבר הצלחתי להפיק את הספר השני ל-HBO  בעצמי. בעקבות אותה מיני סדרה, HBO הסכימה להסתכל על התסריט של "הסמויה". אז עשיתי שינוי בלתי סביר, ובמידה רבה גם בלתי מתוכנן, מעיתונאי/סופר למפיק טלוויזיה. ×–×” לא ×”×™×” שינוי צפוי מראש ובאיזשהו אופן ×–×” משעשע אותי שהשינוי אכן התרחש. לו הייתה לי תכנית, הרי שהיא הייתה להזדקן ליד שולחן בבולטימור סאן, לגנוב סיגריות מכתבים צעירים ולספר שקרים על הימים בהם עבדתי עם H. L. Mencken ו-William Manchester.
סיבה נוספת לכך שהתכנית עשויה לגרום לתחושה שונה מתכניות טלוויזיה רבות אחרות: המודל שלנו הוא לא שייקספירי כמו הרבה התרחשויות איכותיות אחרות של HBO. "הסופרנוס" ו"דדווד" – שתי תכניות שאני בהחלט מעריץ – מתבססות על מקבת או על ריצ'רד השלישי או על המלט, בכך שהן מתמקדות בייסורים ובמזימות של הדמויות המרכזיות (טוני סופרנו, אל סוורינג'ן). נדמה ×›×™ הרבה מהתיאטרון המודרני שלנו נטוע בגילוי השייקספירי של המוח האנושי. אנחנו, לעומת זאת, גונבים מתוצר מוקדם יותר ומוכר פחות – היוונים – ומעתיקים את התפיסה התמטית שלנו, כמו שהיא, מאייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, ויוצרים גיבורים מוכי גורל שמתמודדים עם משחק מכור ועם עובדת מותם הצפוי. המוח המודרני – במיוחד ×–×” שלנו החיים במערב – סבור ×›×™ פטאליזם ×›×–×” הוא עתיק ומביך, אני חושב. אנחנו קהל של פוסט-מודרנים מעודכנים שמעריצים את עצמם, והרעיון לפיו למרות כל המשאבים וההכנסה והפנאי שלנו, הגורל שלנו עדיין נקבע בידי אלים אדישים, מרגיש לנו עתיק ומלא באמונות תפלות. אנחנו כבר לא תופסים את האלים שלנו ככאלה; רובנו, מלבד הפונדמטיליסטים שבקרבנו, לא מעניקים אפילו ליהווה עצמו כזו מנה של סמכות מתערבת ושלוחת רסן. 
אבל במקום האלים הישנים, "הסמויה" היא טרגדיה יוונית שבו המוסדות הפוסטמודרניים הם הכוחות האולימפיים. זוהי המשטרה או כלכלת הסמים או המבנה הפוליטי או המינהל הבית-ספרי או הכוחות המקרו-כלכליים שזורקים את הברקים ובועטים לאנשים בתחת ללא כל סיבה הגיונית. בהרבה מהטלוויזיה, וגם מהמחזות, היחידים מוצגים כמתנשאים מעל המוסדות כדי להגיע לקתרזיס. בדרמה הזאת, המוסדות תמיד מוכיחים שהם חזקים יותר, והדמויות שיש להן מספיק היבריס כדי לקרוא תיגר על התוצר הפוסטמודרני שהוא האימפריה האמריקאית מושמות ללעג, מוצאות אל מחוץ לגבולות החברה או נמחצות. הטרגדיה היוונית של האלף הבא, אפשר לומר. בגלל שכל כך הרבה מהטלוויזיה עוסק בסיפוק קתרזיס וגאולה וניצחון הדמויות, דרמה שבה מוסדות פוסטמודרניים מנצחים את האינדבדואליות ואת בני התמותה ואת הצדק נראית אחרת במובנים רבים, אני חושב.
ההשראה שלנו גם מסבירה מדוע אנחנו מקבלים הרבה ביקורות טובות, אבל יש לנו פחות צופים מסדרות דרמה אחרות. בעידן של אנרון, וורלדקום וקטרינה, אנשים רבים רוצים שהטלוויזיה שלהם תבדר אותם, כדי להסיח את דעתם מחולשת החברה בה אנו חיים. מה שמביא אותי לסיבה האחרונה מדוע "הסמויה" מרגישה שונה. הבחורים שעושים אותה חיים בבולטימור, או כמו פרייס, פלקנוס וליהיין, כותבים את היצירות שלהם על מקומות מהוהים מהחוף המזרחי כמו ג'רזי סיטי, צפון מזרח וושינגטון או דורצ'סטר, ולא על מנהטן, ג'ורג'טאון או על שכונת בק ביי בבוסטון. אנחנו מגיעים מאמריקה אחרת או מאמריקה שנשכחה מאחור בעידן הפוסט-תעשייתי. אנחנו לא גרים בלוס אנג'לס, לא הולכים למסיבות שם. אנחנו לא עושים את מה שאנחנו עושים כדי לזכות בניצחון בעולם הטלוויזיה הבידורית ולהגיע ללהיט אמיתי, ולפגוש את האנשים היפים ולקבל את השולחן הטוב ביותר ב-Ivy. לעזאזל, בפעם האחרונה שג'ורג' ואני הגענו ל-Ivy במהלך טיול, חיכינו ארבעים חמש דקות לשולחן. אנחנו לא שייכים לשם ואנחנו לא צריכים את הכסף או את הפרסום הדרושים כדי להיות שייכים לשם. אנחנו מסתובבים בבולטימוריות של העולם, כותבים מה שאנחנו רוצים לכתוב, ולעולם לא מקדישים תשומת לב לשאלה האם התסריט שלנו ימכור כמו דרמה שהיו בה, נניח, יותר פרצופים לבנים או יותר נשים עם ציצים גדולים ויותר דברים שמתפוצצים או מתיזים ממש הרבה דם.
הדחפים שלנו נובעים מתגובות טבעיות של סופרים שחיים בקרבה לחוויה אמריקנית ספציפית – עצמאית מהוליווד – ומנסים ללכוד את החוויה הזו. וגם זו החלטה לא סבירה, בהתחשב ברמת הבידוד של תעשיית הבידור האמריקאית בדרך כלל. אני לא מתכוון שדבריי ישמעו כמו הצהרה מתנשאת של פסאודו-פרולטר קלאסי, אבל אני מתכוון אליהם. אני ×—×™ בבולטימור. על כמה יאכטות אני כבר יכול לעשות סקי מים בנמל של בולטימור? לעזאזל, אני שמח שמשלמים לי על תכנית טלוויזיה שעוסקת בנושאים שעליהם בדרך כלל הייתי כותב כתבות מגזין וסדרות כתבות בעיתונים. והכותבים האחרים מרגישים די אותו דבר.
אז אנחנו לא מתאימים. ולמרות שאנחנו מקווים כי הסדרה היא מבדרת דיה, אף אחד מאיתנו לא חושב על עצמו כספק בידור. כאמור, הדחף הוא עיתונאי או ספרותי. אני מקווה שהתשובה עוזרת ולא נשמעת חבוטה ופומפוזית כמו שאני חושב שהיא נשמעת. תסלח לנו על כך שאנחנו באמת חושבים על כל החרא הזה; אנחנו יודעים שמדובר בטלוויזיה, אבל אנחנו לא יכולים להימנע מזה. אבל כמו שאתה בעצמך יודע מאהבת המוזיקה שלך, לפעמים שלושה אקורדים והסולו גיטרה הנכון והפזמון הנכון יכולים להיות הכל.

על מה מדובר?
טרילוגיית המילניום מאת סטיג לרסון. קראתי את "נערה עם קעקוע דרקון" ו"הנערה ששיחקה באש" וראיתי את הסרט "הנערה שבעטה בקן הצרעות". 

ספוליירים
יש. תקראו קודם את הספרים. או לפחות אחד מהם. הם שווים קריאה. ואז תחזרו לפה.

סטיג לרסון בגילי (גרדיאן)

אבי כל הרומנים
אפשר להתייחס לכל הרומנים המודרניסטיים כקריאת תיגר מתמשכת על מוסד המשפחה ההגמונית הבורגנית, זו עם בעל אחד, אישה אחת, ילד אחד לפחות ובית. מה לא הביאו על המשפחה הקטנה המסכנה הזו? בגידות. גירושים. מחלות. אומללות מתמדת. נשים שנשארות לחיות בצל בעליהן. גברים שהנשים שלהן מסרסות אותם על בסיס קבוע. נשים שלא מצליחות להשיג את אהוב ליבן כדי להקים איתו משפחה. וגברים שהאישה שלהם עזבה אותם והלב שלהם לא יחזור להיות מה שהיה. ילדים עם הורים מזניחים. ילדים עם הורים לוחצים. ילדים עם הורים מהגרים. ילדים עם הורים מתים. הכל כדי להוכיח שהרעיון הבורגני הבסיסי הוא שגוי, או לכל הפחות לא הדרך הטובה ביותר אל האושר.
סטיג לרסון עובד הפוך. בעולם שלו, אין משפחה גרעינית כזאת. דמויות רבות מספור מאכלסות את שלושת הספרים האלו, ומכולן יש רק אדם אחד שידוע ששוכב עם אשתו החוקית: בעלה של אריקה ברגר, ששוכבת גם עם מיכאל בלומקוויסט. מלבדו יש את אריקה שחולקת את מיטתה ואת ליבה עם שני גברים מזה עשרים שנה. פוליאמוריות. מיכאל עצמו שוכב עם כל אישה בערך. ליסבת שוכבת עם נשים ועם גברים, אבל לא מקיימת מערכת יחסים מתמשכת עם אף אחד. מימי, שהיא בערך החברה של ליסבת, היא לסבית חובבת בדסמ שדווקא הייתה רוצה מערכת יחסים רגילה עם ליסבת אבל שוכבת עם כל מיני בחורות אחרות. הנריק ונגר הוא אלמן מזה שנים רבות שלא נישא מחדש. הרייאט ונגר זנחה את משפחתה באוסטרליה כדי לטפל במשפחתה בשוודיה. דאג ומאיה כמעט הגיעו לגביע הקדוש, אבל לא הספיקו. שלא לדבר על הרעים בספר, שלאף אחד מהם אין ולא היה סיכוי לאהבה. וכולם, מיותר לציין, מדברים שוודית.
ההיפוך הזה משחרר את סטיג לרסון מהצורך להוכיח. אם אין משפחה גרעינית שצריך להרוס, אז כל הדמויות יכולות לצאת ולמצוא את האהבה שלהן ואת המין שלהן איפה שיחפצו, מבלי שהדבר יהפוך לשערוריה. אבל משמח מכך, אם אין סטרייטיות הגמונית, אז הקוראים משוחררים מכל מועדוני הזהות. נשים לא צריכות מועדון. הפוליאמורים לא צריכים מועדון. הלסביות לא צריכות מועדון. ואפילו אנשי הבדסמ לא צריכים מועדון. וכך כולם יכולים לתקשר עם כולם בכל רמת אינטימיות וגופניות מבלי שהם מטרחנים את הקורא בנאומי לגיטימיות. זה באמת עולם קסום.

יחיד ורבים
אבל זוהי לא החדשנות היחידה בטרילוגיה. אחת מההחלטות המשמחות שלרסון לקח הוא להפוך את ספר הבלש שלו לספר בלשים. מיכאל הוא שותף שווה זכויות לליסבת, וגם להיפך. הם מצילים זו את חייה של זו. וגם להיפך. הוא מתקדם בדרך לפתרון העלילה ומגלה לה. וגם להיפך. והזוגיות המקצועית הזו פותרת את לרסון מכל ההתפתלויות המודעות לעצמן שמתרחשות כאשר סופרי מתח שלא מבינים נשים מנסים להראות שנשים יכולות לעשות כל מה שגברים יכולים. ברור שהן יכולות. במיוחד אם הן האקריות פאנקיסטיות (אני כבר קצת זקנה בשביל להתרגש משילוב המלים הזה, אני מודה).
אבל יותר מכך, ההחלטה הזו מעידה על השקפת עולם שמהדהדת לאורך כל הטרילוגיה. ספרי מתח מאופיינים לרוב בשורה של אינדיבדואלים אשר עושים כל מה שנדרש כדי להגדיל את הונם האישי, או כדי לחמוק מצרה, או כדי להסתיר ערב מביש בעברם. מולם עומד הבלש היחיד – אביר בעל מוסר מושלם – שלעולם יעדיף את הצדק והחלוקה השוויונית על פני טובתו האישית. וכך, יחיד מול רבים, הוא מציל את העולם(עלמה) וחושף את הרוצח.
בטרילוגיית המילניום יש שורה של יחידים אשר פועלים ביחד ולחוד כדי למנוע פעולות רשע שמתחילות מרציחות בודדות, עוברות דרך סחר בנשים ומסתיימות בשחיתות באגפים הרגישים ביותר של הממשלה או השב"כ. אלו הם מיכאל וליסבת, חברי מערכת העיתון מילניום, חבריה האינטרנטיים של ליסבת (צרעה), דאג ומאיה, אחותו של מיכאל בלומקוויסט, דראגן ארמנסקי, האפוטרופוס הקודם של ליסבת. כל אלו יוצרים שכבה חברתית שלמה שמשלבת ידים כנגד הרוע. רוצה לומר, המאבק הוא של כולנו. יותר סוציאליסטי מזה לא מגיעים בספרי מתח, אני חושבת.

סטיג ואווה. אתה חברה שלי (דיילי מייל)

גברים השונאים נשים
טרילוגיית המילניום מבוססת על הנחת יסוד נוספת: גברים הם רעים. לא סתם אטומי לב וקהי עיניים. ממש רעים. כאלו שרואים בנשים שורת נקבים שאפשר לחדור עליהם או לשנען ממקום למקום לתועלתם האישית. זה קורה שוב ושוב ושוב בטרילוגיה. ולמעשה, מלבד מהנריק ונגר, שהוא זקן מדי מכדי להיות מיני, כל גבר שהוא בחזקת נבל מחזיק במרתף/מחשב/בקתת קיץ שלו אישה/ילדה/נערה קשורה/רצוחה/מסוממת/עם כדור בפה/מצולמת שלא בטובתה וכיוצא באלו הנאות. ולא סתם הספר הראשון בטרילוגיה פורסם תחילת תחת השם "גברים השונאים נשים", מספרת ויקיפדיה.
זוהי השקפת עולם מוכרת, הודות לפמיניסטיות כמו ולארי סולאנס וממשיכות דרכה, אבל זוהי השקפת עולם בעייתית מאד. ראשית, איך אפשר לנהל ככה מהפכה, אם חצי מהאוכלוסיה חשודה בפורנוגרפיית ילדים אלא אם כן הוכח אחרת? שנית, איך הקוראת אמורה להזדעדע כל פעם מחדש אם בכל שליש ספר היא נתקלת בעוד מישהו שלהנאתו מזיין את הבת שלו בעוד הבן שלו מעודד אותו? ושלישית, איזה מן ספר מתח זה, אם כל העקבות מובילות תמיד תמיד תמיד לזין?

הספר הרביעי
סטיג לרסון חי עם אווה גבריאלסון במשך 32 שנים, והיא הייתה מעורבת מאד בכתיבת טרילוגיית המילניום. הם אף פעם לא התחתנו, וכשסטיג מת עברה הירושה שלו, שמוערכת ב-30 מיליון דולר, אוטומטית לאבא שלו לאחיו, על פי החוק השוודי. הכי אירוניה.
אווה אומרת שבעזבונו נמצאים גם מאתיים עמודים כתובים של הספר הרביעי. אני צריכה מנוחה, אבל אם הספר הרביעי ייצא, נדמה לי שאקרא אותו.