דכדוך, חנק ואימה – שלוש המלצות

דכדוך

נראית כמו עמליה כהנא כרמון, גרסת הנוצרים. מרילין רובינסון

 

"בית", מאת מרילין רובינסון, בתרגום ברוריה בן-ברוך ובהוצאת עברית וכתר, פותח עם גלורי בת ה-38 שחוזרת לבית אביה, הכומר הפרסבטריאני, בעיירה שכוחת האל גלעד שבה גדלה. "'חזרת הביתה לתמיד, גלורי! כן!' אמר אביה, ולבה נחמץ. הוא ניסה לומר זאת עם ניצוץ של שמחה, אבל עיניו היו לחות מחמלה", כך נפתח הספר וטומן בחובו הבטחה: קל לא יהיה כאן. שיבה הביתה בספרות אף פעם אינה צעידה בטוחה אל קופסת השניצלים המחכה במקרר. בספרות, השיבה הביתה היא נוסחה; ראשיתה בהיסוס ובהעמדת פנים שמחות, המשכה בחיבוטי נפש של כל אחד מהצדדים: החוזר והנמצא, בשלהי הסיטואציה מגיע תמיד ויכוח מר נפש שבו כל הצדדים מטיחים זה בזה את עוולות העבר, וסופה בחיבוק חם ואמיץ אל חיק המשפחה. כל הסיפור הזה מתרחש בדרך כלל בטווח של ימים ספורים, כאילו חיכו כל הדמויות האלו במקומן, כשרגשותיהם ומחשבותיהם ברורים בידיהן, לרגע בו יפתח הקורא את הספר.
אבל לא ב"בית". כאן, גלורי היא רק דמות משנה שמהדהדת את ה-שיבה הביתה: זו של אחיה ג'ק, שלא היה בבית זה עשרים שנה לאחר שביצע מעשה לא נוצרי בעליל, אם כי אנושי ונפוץ. חודשים ארוכים עוברים בציפייה לג'ק, אולם גם הוא לא זוכה באותה הטחת האשמות מן העבר בימים הראשונים להגיעו הביתה. כולם מתנהגים בנימוס ובאיפוק פרסבטריאני ולא אומרים דבר. אוכלים. ישנים. מתפללים. דנים בעתיד הצמחיה. לאט לאט מתבררים הפרטים החסרים. לקורא ולדמויות. ועדיין, שום התפרצויות רגשיות. שום צעקות שמהדהדות בין קירות הבית. שבועות ארוכים עוברים והם עדיין דנים במה יאכלו לארוחת ערב. והקוראת חושבת לעצמה: אבל מה קורה כאן? הבטיחו לי דרמה! והיא קוראת וקוראת את השגרה שהם כופים על עצמם במאמץ כה רב, ורק אז, רק אחרי שמצליחה הקוראת לסגל לעצמה את מנהגי המקום, את קצב החיים עם כומר שאיבד את קהילתו ותיכף ימות בעיירה שבה כולם מכירים את כולם, רק אחרי שהיא מצליחה להשיר מעל עצמה את המהירות הטלוויזיונית, היא זוכה בקצת פרטים עסיסיים, שגם הם לא מספיקים כדי לקבל חיבוק. לא, כאן יש מסורת ודת, ודת אינה חמלה, לכל היותר דכדוך. כל כך יפה.

 

חנק

הסרט "יום שלישי אחרי החגים" נפתח בזוג עירום ששוכב במיטה. הם אחרי סקס, וניכר כי זו לא הפעם הראשונה שלהם. היא כוסית, אבל לא בזה המצלמה מתבוננת. הוא מבוגר ממנה, ושמן ממנה. אבל לא בזה המצלמה מתבוננת. המצלמה, שממוקמת קצת מעליהם, מתבוננת באינטימיות שלהם. היא צוחקת עליו. הוא נענה בשמחה. יש ביניהם אינטימיות. ובינם לבין הצופים יש אינטימיות. הקהל צוחק איתם והצופה מתרווחת בהנאה בכיסאה: היא יודעת שכאן יטפלו בה היטב.
הסרט מספר את סיפורו של פאול, שנשוי לאדריאנה ויש להם בת אחת מריה, שהתאהב בראולקה, רופאת השיניים של מריה. בתחילת הסרט פאול וראולקה מקיימים שגרת בגידה נהדרת. הוא חומק אליה. היא ממתינה לו. הם נהנים. אלא שלמרבה ההפתעה פאול חוזר הביתה ונהנה גם כן. אין כאן שום נוסחת אישה קדושה פילגש זונה. אין כאן שום ניסיון לדמוניזציה של אדריאנה. ראולקה היא צעירה וכיפית, עם בעיות משלה. אדריאנה היא חמודה ואימא טובה, והיא קיימת בחייו של פאול כבר עשר שנים. כל הזמן הזה, המצלמה לא זזה מגובה הדמויות. ריבוע קטן ותחום של חיים מתגלה דרך המצלמה, בלי שום פעלולים מיוחדים או רחיפות.
ואז מגיע הרגע הנפלא מכולם: פאול מגלה לאדריאנה שהוא בוגד בה עם ראולקה. אדריאנה היא אישה אינטיליגנטית והיא יודעת ששום דבר לא יעזור. היא מזהה את האהבה במבטו של פאול וכל מה שהיא יכולה להבין זה שחרב עליה עולמה ואין לה שום דבר לעשות בהקשר הזה, מלבד להתמודד עם המכה שניחתה עליה. אין כאן שום טריקת דלתות או שבירת חפצים. אישה בורגנית מודעת לעצמה שחייה כפי שהכירה אותם הסתיימו. למעשה, היא מתנהגת בדיוק כמו שכל אישה שחושבת על עצמה טובות הייתה נוהגת במצבה. וזה כל כך חדשני ומופלא וקורע לב, שגרונה של הצופה נחנק, שלוות הצפייה בסינמטק מתערערת, ואחרי לילה מלא בסיוטים, עליה להזהיר את הגבר שלצידה שלו יעזוב אותה ככה ברגישות ובנחישות, היא תיאלץ להרוג אותו באותה נחישות ורגישות.

אימה
**ספוילר****ספוילר****ספוילר****ספוילר****ספוילר****ספוילר****


לעזאזל, אני סופרת טובה. אמה דונהיו

את "חדר", מאת אמה דונהיו, תרגום קטיה בנוביץ', בהוצאת ספרי עליית גג וידיעות ספרים, אפשר לחלק לשלושה חלקים. החלק הראשון הוא החלק שבו ג'ק ואמו תקועים בחדר שבו כלא אותם ניק הזקן. הכל מכוון שם כדי לחסום מג'ק את הידיעה על הגורל האכזרי שלתוכו נולד. החדר שבו הם חיים וכל החפצים שבו משרתים את המטרה הזו, ביחד עם הקול שבחרה המחברת: מבטו היודע כמעט כלום של ילד בן חמש שעובדים עליו כל חייו. נקודת המבט הילדית התמימה הזו שוברת ביעילות את לב הקוראת, בסיטואציה שהייתה יכולה להיות כמעט קשה מכדי לספר לו לא הייתה נמסרת מנקודת המבט הזו. נכון, לפעמים זה מעצבן לדעת שאפשר לעבוד עלייך במניפולציות רגשיות כל כך קלות, אבל את עדיין רוצה לגמרי שהם ייצאו כבר מהכלא הנוראי הזה.
החלק השני הוא הבריחה, שבה משחק הילד תפקיד כל כך פעיל. החלק הזה נקרא כמו החלק המותח בכל סיפורי המתח: את מזדהה עם הגיבור ואמו ורוצה שזה יצליח. אי אפשר להניח שאנשים נוראיים כמו ניק הזקן ינצחו. גם ככה בכל מהלך הספר, את נזהרת שלא להישאר בבית לבד, שמא יבואו אנשים רעים רעים ויחטפו גם אותך. גם כאן, נקודת המבט של הילד היא מאד יעילה, כי ברור שרק מי שאינו מבין לחלוטין את הסכנות הצפויות יכול לפעול ככה.
ואז מגיע החלק השלישי, שבו מתוארת ההסתגלות של ×’'ק ואמו לחיים שבחוץ. כאן, העולם הוא גדול ומורכב ומלא באנשים, ונקודת המבט של הילד מפסיקה להיות יעילה. אמנם הניסיון להבין מה קורה ברגע שאחרי שמצלמות הטלוויזיה כבות הוא ניסיון ראוי, אבל הבחירה להיצמד דווקא לנקודת מבטו של ×’'ק, גורמת לחלק ×”×–×” להיות חלש בהנמקות ולא מספק. חבל, ×›×™ אפשר ×”×™×” לפתור את הבעיה בכל כך הרבה דרכים פחות יומרניות. אז כן, הספר נגמר בקול ענות חלושה, אבל תחילתו ואמצעו, הו, איזו אימה! 

שם ועכשיו

הקדמה מתנצלת

אני כותב את הפוסט הזה מבלי באמת להבין על מה אני מדבר. אני הולך לכתוב כאן על השמאל הרדיקלי וקצת על המיקום האישי שלי בתוכו, אבל אני לא באמת אדע להגדיר שמאל רדיקלי אם אתבקש, וההיכרות שלי עם השמאל הזה היא היכרות עם אנשים, פחות עם תיאוריות. ובה בעת, אני מרגיש צורך לכתוב את זה, גם אם אטעה. ראשית, כמי שהולך לקשקש בקרוב על הזכות לטעות שללתי מעצמי את הזכות להימנע מטעות, לפחות הימנעות אקטיבית כל כך. שנית, אולי בין הבל להבל יהיה כאן משהו. אולי לא.

ה-Weathermen ואני

לפני מספר ימים ראיתי סרט תיעודי על ה-Weathermen ביוטיוב. הוות'ר-מן היו קבוצת טרור שמאלנית רדיקלית, שפעלה במהלך שנות השבעים בארה"ב. הם לקחו את ה-SDS (סטודנטים עבור חברה דמוקרטית), אחד מהגדולים שבארגוני השמאל האנטי-מלחמתיים בארה"ב, והפכו אותו לארגון שולי, מפורק, שהלך ואיבד רלוונטיות במהירות.

הבעיה היתה המלחמה. מלחמת ווייטנאם. קל לדמיין איך ×–×” מכאן, מישראל הכובשת, לראות את הזוועות האלה כל יום, לראות את כל ההפגנות שעשית, וכמה מעט השתנה בעקבותיהן. המטרה של הוות'ר-מן היתה להביא מהפכה. מהפכה, משום שהחברה מקולקלת ללא תקנה. מהפכה, משום שהקלקול ×”×–×” גורם עוולות לאינסוף. הדרך למהפכה עברה בסיסמה "Bring the War Home”. כלומר, הביאו לאמריקאים טעימה מווייטנאם. כלומר, פצצות.

החודשים האחרונים קשים לי. העבודה על המדרון נעשית מרירה יותר, עבורי, מיום ליום. לראות את כל החרא הזה מתקדם מאליו, בקצב הולך וגובר, ולא להצליח לעשות כלום. ומסביב, קצת כמו אז, העולם השלישי נשטף במהפכות. כלומר, העולם הערבי. ואינך יכול אלא לצפות, אכול קנאה, בנפילתם של עריצים.

יוליה שמואלוב ברקוביץ' ואני

לפני חודשיים אמרה ח"כ יוליה שמואלוב ברקוביץ', בין שאר הדברים, זאת: "בחיים, טפו טפו טפו, אף אחד לא הטריד אותי מינית. אני לא חושבת שאני כזו מכוערת. ציון חמש וחצי. אבל כשגבר אומר לי מחמאה אני מבסוטית, זה חלק מהאיזון הטבעי בטבע. אם שולח ידיים, שתי פליקות ושלום על ישראל". מיטל פרסמה תרגום לכתבה מעניינת שעסקה בפמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות. אבל למה, בעצם, יוליה שמואלוב ברקוביץ' אפשרית? למה ישנן תמיד פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות?

אחת התשובות, אולי, נעוצה בפמיניזם עצמו. לפמיניזם יש נטייה לרדיקליזציה, במובן זה שהוא תובע שנביט היישר מעבר למובן מאליו התרבותי. אם לוקחים אותו ברצינות, הטבעי, המובן מאליו, הופך לחברתי, ולרוב הוא מתרגם לשורה ארוכה של עוולות. לא לחינם שמואלוב ברקוביץ' מרגישה בנוח לתקוף את הפמיניזם הרדיקלי, מכיוון שהוא זה שמאיים עליה באמת. התביעה שלו אינה רק לבצע שינויים חברתיים מסוימים, התביעה שלו היא להביט, קודם כל, על מה שלא בסדר. כל מה שלא בסדר. ונכון שסביר להניח ששמואלוב ברקוביץ' לא באמת תדע להבדיל בין פמיניזם רדיקלי לפמיניזם מסוג אחר, וסביר להניח שהיא לא באמת ניסחה לעצמה את הדברים כך. אבל אני חושד שהיא כן מבינה את זה, ברמה מסוימת. כי כשגבר נותן לה מחמאה היא "מבסוטית". כלומר, היא לא מרירה. ומרירות היא התכונה שהכי אוהבים לטפול על פמיניסטיות. יוליה שמואלוב ברקוביץ' אינה פמיניסטית משום שהיא רוצה להישאר מבסוטית. היא רוצה ללכת על נעלי עקב מבלי לחוש מגוחכת. היא לא רוצה לראות את מה שהפמיניזם מציע לה לראות.

זה אינו רק קטע פמיניסטי, זה פחות או יותר הקטע של השמאל. החברה פגומה, פגומה עד כאב. ומרגע שבחרת להסתכל, אינך יכול אלא לראות זאת. בשר זה רצח, גבינה זה רצח, השפה היא סוכן של אי-שוויון. אני לא ציני. אני באמת מאמין בדברים האלה.ואני אוכל בשר וגבינה, ואני צריך לחיות עם זה.

אני לא חושב, אגב, שאין דברים כאלה בימין. אני לא חושב שדווקא בימין מקבלים את כל קדם ההנחות החברתיות. בה בעת, אפשר לקבל, ולו לרגע, את החלוקה הגסה הזו, מכיוון שהשמאל, בדרך כלל, שואף קדימה, לעתיד מדומיין כלשהו. סוג העוולות שהוא בוחר להביט בהן תובעות חברה אחרת, דמיונית, שטרם היתה כאן. אין לנו עבר מדומיין לחזור אליו. לא כי העבר היה דווקא רע יותר, אלא מכיוון שהעבר, בפשטות, לא היה טוב.

הדת ואני

בקריאה השניה של "החטא ועונשו" שמתי לב למשהו מוזר. הכרתי חלק מהשיחות בספר. בווריאציות אחרות, גסות פחות, אבל הכרתי אותן. הכרתי את הסטודנטים שדרשו מסביבתם לחיות חיים אחרים, רציונליים. את הדרישה שהאידאולוגיה תהיה חלק מהחיים עצמם, לחיות אותה כאן ועכשיו. שיחות דומות ראיתי גם ב"האיש בלא תכונות", שם הן היו נחלתו של נוער אנטישמי, שדיבר על הלאום כעל גוף אחד, שצריך להתאחד באהבה. והאהבה אינה רק דיבורים, עליה להיות מעשה. הדרישה הזו מוכרת משום שהיא הגיונית. היא נשמעת אבסורדית אם אנו לא קונים את האידאולוגיה שמאחוריה, אבל אין בעיה מיוחדת בתביעה לחיות באורח שתואם את אמונותיך.

והדרישה הזו מוכרת משום ששומעים אותה גם כאן ועכשיו. והיא קשה, מכיוון שלצידה נע עוד מצעד העוולות הבלתי פוסק, זה שלמדת להבחין בו. במלים אחרות, שמאלנים נתבעים לא רק לתקן את העולם, התיקון חייב להתחיל קודם מהם עצמם. הם צריכים לחיות את האוטופיה שהם שואפים לה.

זו הגזמה, כמובן, פראית אפילו. אבל לא פראית מדי. כי ככל שאתם נעים מהשמאל הליברלי אל הקצוות הרדיקליים, כך מוצאים יותר ויותר צורות שונות של התנהלות בעולם. משמאל לצמחונים נמצאים הטבעונים שמשמאלם נמצאים הפרוטניסטים, שמשמאלם הראוופודיסטס. ולצד אלו יש קבוצות אחרות, רבות מספור. פמיניסטיות שאינן מגלחות רגליים לצד פמיניסטיות ופמיניסטים שמדברות ומדברים בגוף נשי-רבים. אני לא חושב לרגע שזה מגוחך, אם במקרה עלתה השתמעות כזו, אני חושב שאידאולוגיה צריכה להיהפך לפרקטיקה. אם אני מאמין בזכויות אדם, לא אשב בשקט כאשר זכויות אלה מופרות.

אבל אני מאמין גם בזכויות נשים ובזכויותיהן של חיות להישאר בחיים, ובחברה סוציאלית ובאלוהים יודע כמה דברים נוספים. ואני לא יכול לממש את כל האמונות האלה. כלומר, יכול, אך איני מוכן עדיין למחיר. ואיני היחיד, מן הסתם. העולם מלא באנשים כמוני, שאוכלים בשר מתוך ידיעה ברורה של מה שהם עושים. וכך, לצד האידאולוגיה ישנה גם האשמה, האשמה ההכרחית.

במובן מסוים, כל זה מזכיר קצת את הקבלה הלוריאנית, הניסיון לתקן את השבר שבעולם באמצעות עשיית מצוות. אבל האמת היא שזה לא כל כך מעניין. יותר מעניין אותי האפקט הנפשי שיש לכל זה על האנשים שאני מכיר, עלי.

×›×™ לצד האשמה מחוסר היכולת לתקן את עצמך, האימפוטנציה אל מול העולם חריפה יותר. ואין אונות היא מתכון לא רע לרדיקליזציה. בסרט על הוות'ר-מן אמרה מישהי שהיא לא הצליחה להבין את אדישות הציבור האמריקני לפשעים שנעשים בווייטנאם. היא החלה לשנוא אותם, את האנשים הללו שחגגו ימי הולדת וצפו בטלוויזיה, “ונשאתי את שנאתי כתג של עליונות מוסרית". כל כך קל ליפול לשם, אלוהים. אני נופל לשם כל כך הרבה פעמים ביום.

אבל אני לא נופל למלכודת השניה, מלכודת המהפכה. המהפכה היא אחת המגפות שהוריש מרקס לשמאל, והיא תמיד יושבת שם, כאופציה. אם העולם ×›×” פגום, הדרך היחידה לתקן היא להתחיל מחדש. המהפכה היא הרי הריסטרט האולטימטיבי, הקונטרול-אלט-דליט של הפוליטיקה. אני לא מאמין במהפכות כפי שאיני מאמין באוטופיות. אין ניצחונות בעולם, מלבד ניצחונות זמניים. אבל הפיתוי, כרגיל, שם. בתחילת דרכם הוות'ר-מן הודיעו על "Days of Rage” בשיקגו. ואני זוכר את עצמי מייחל ליום זעם אחד כאן.

וזהו, אין פואנטה. בכלל. זו סתם תזכורת, בעיקר לעצמי, שעם כל המדרון אנשים הם עדיין אנשים, ושרובם משתדלים בכל כוחם להיות בני-אדם הגונים. וששינויים חברתיים קורים לאט, תמיד לאט יותר מהשינויים שחלים בך. ושקורט וונגוט צדק: ככה זה.

12 דקות: הזמנה לערב הרצאות מחודש

ב-5 באפריל בשעה 19:00 יתקבצו שישה אנשים במכללת עלמא וידברו על הכל. על ערים, טעויות, אמת ובתי ספר. 12 דקות לכל אחד, 20 שקלים מחיר הכרטיס. המרצים נבחרו בפינצטה, ההרצאות גם. עובדה, אפילו יש לנו הזמנה מעוצבת בפרינט (ותודות לליטל שרמן המהממת). לא תבואו?

מי ומה:

  • רועי רוב – אני,הוא, הם: קשר, הימורים ותקשורת חזותית
  • מרית בן ישראל – לפוצץ את בית הספר?
  • איתמר שאלתיאל – הזכות לטעות
  • הילה לוטן – עיר בסיסית
  • שיר – גבולות האמת/סיפור: השימוש באינטרנט
  • קובי ניב – עבר שחור, עתיד ורוד

כאמור, מכללת עלמא (רח' בצלאל יפה 4, ת"א), 5.4.2011, 19:00. להרשמה מוקדמת, שלחו מייל ל[email protected].

כמתבקש, יש עמוד אירוע בפייסבוק. עשו אטנדינג, הפיצו לחבריכם. אתם מכירים את הנוהל.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.