כפתור אדום/ מכסה שקוף

הכפתור
הדיון בסטאלג של אבישג חייק נוגע בנקודה מעניינת, מערך הדימויים שמשרת את הצירוף "האיום האיראני", ובפרט הסרכזת כפיגורה.
במסגרת ההפחדה העונתית מפי דוברי צה"ל (במדים ושלא במדים), סמוך לדיונים על תקציב הביטחון, השימוש במלה צנטריפוגה מייצר אפקט של דינמיות. ובמלים אחרות, אם באיראן יש צנטריפוגה, ואם צנטריפוגה היא במהותה דבר מסתובב/מסובב, הרי ש-the wheels are in motion. משהו קורה שם (באיראן), ועל כך יש להגיב תגובה מונעת. וליתר דיוק, על כך יש להגדיל את תקציב הביטחון על מנת לאפשר תגובה מונעת. השימוש ב"צנטריפוגה" בסמיכות ל"הגרעין האיראני" הוא, אם כן, קריאה לפעולה.
גם הפנטזיה של חייק היא קריאה לפעולה. ולחלופין, הפנטזיה של חייק מגדירה את תנאי האפשרות לפעולה, כפי שעולה מסיום הסטאלג. הפנטזיה של חייק יכולה להתממש, ואף מצהירה על זמניוּתה כפנטזיה, בהציבה את התנאי "עד שתפקח את ×¢×™× ×™×”" – תנאי האפשרות האהוד מנורי, הקונצנזואלי, המעניק לגיטימציה, שבכוחו להפוך את הפנטזיה למציאות מלכדת שורות.
בחזרה לצנטריפוגה. הצנטריפוגה של חייק היא בעיקר מצלולית. "צנטריפוגה" קרובה סמנטית ל"פצצה גרעינית" מעצם היותה מרכיב בפרויקט הגרעין; הצנטריפוגה של חייק, לעומת זאת, כוחה יפה מעצם היותה מלה מצחיקה, פואטית.
האזכור התקשורתי של הסרכזת מייצר אפקט של דינמיות ושל איום אקטואלי מובלע. אבל אופן הייצוג אצל חייק מעיד על כך שהסרכזת לבדה אינה יוצרת רושם. אמת, פעולת הסרכזת הממשית אינה אינטואיטיבית מספיק במסגרת תהליך הייצור של פצצה גרעינית. היא מוצגת לרוב כסרכזת-סינקדוכה (יעילה אך מעורפלת) של השלם המפורש (שואה גרעינית). מכל מקום, חייק מתעלמת מהוראת המלה ומגייסת תחתיה את המצלול המצחיק, שאולי מעלה על הדעת את fungus, כמקבילה מצלולית וכפיתוח סמנטי חדש. התוצאה הסינסתטית: צנטריפוגה היא דבר ירקרק.
אלא שחייק בכל זאת רותמת את תכונות הצנטריפוגה. אך לא "שלל צנטריפוגות ירקרקות החלו להציף את המים באמבט" הוא שיוצר את אפקט הדינמיות (למרות הדימוי האינפלציוני, הסרכזת נשארת די פסיבית), אלא העקרון הצנטריפוגלי המובלע, שאותו יש לחלץ ושעליו מושתת הפנטזיה.
הקריאה לפעולה אצל חייק נובעת מן ההכרה (הפרובינציאלית כשלעצמה) כי ישראל היא מין מרכז בלתי תלוי (מעצמה אזורית), וכי ממנה תצא הפעולה המונעת, בתנועה מעגלית (על מעגל הביניים, לצורך העניין, מתדלקים את מטוסי הקרב), מן המרכז ולחוץ, על פי עקרון אגו-צנטרלי שכזה.
הפנטזיה של חייק מאזכרת צנטריפוגות (פסיביות) ומנסחת את תנאי האפשרות הפוטנציאליים לפעולה צנטריפוגלית (אקטיבית), מן הכוח אל הפועל.

המכסה
גם לי יש פנטזיה. ובדומה לטקסט של חייק, גם הטקסט שלי רותם את תכונות הצנטריפוגה, וגם בו יש קריאה לפעולה, אם כי באופן שנועד לשמר את מאזן האימה, מן הפועל אל הכוח דווקא. על כל פנים, נראה לי שהרווח יהיה גדול יותר, ולו כסאטירה.

מאזן האימה האמיתי (הצעה לא צנועה)
הצנטריפוגות בנתאנז, כבודן במקומו מונח. ואולי איננו × ×—, אלא, בתנועה צנטריפוגלית, נדד לו הכבוד האבוד ממחוז איספהן, בואכה מעגלים חיצוניים יותר, עד למשרד הביטחון בתל אביב, ושם התקבע מכוח… אגו-צנטרלי, אלא מה. מכונה חכמה היא ×”-salad spinner האיראני. אלא שפעולתה מותירה את ישראל מבוססת במי חסה.
מה צורך בפיגורטיביות? הפשט מובן גם בלעדיה: האיום האיראני, כוחו יפה לעונת הדיונים על תקציב הביטחון ולפופוליזם חמקני, ככל שמדובר בסוגיה הפלסטינית.
אך לא מדובר במטאפורה (להוציא ה-(salad spinner. כוחות טמירים פועלים כאן בזירה.
וידוי: הכוח שפועל עלי להעלות את הדברים על הכתב, כתושב השפלה בעבר, הוא כוח צנטריפטלי-פרובינציאלי. ובמלים אחרות, אני כותב, איך לא, על תל אביב. ככה. להשיב מלחמה קרה שערה.
קרתנות או לא קרתנות, מאזן האימה האמיתי נמצא בלב לבה של תל אביב. ואולם, הכוונה איננה למשרד הביטחון האמור, אלא לגינה ציבורית קטנה בפינת הרחובות דוד ודוד, רמז וילין. הפאראטקסיס תכף יובהר.
בתקופת שלטון השאה רכשה ממשלת איראן מגרש אטרקטיבי במרכז תל אביב כדי להקים בו בניין שגרירות. ברם, בשנת 79' התחוללה מהפכה במדינה, ובעקבותיה נותקו היחסים עם ישראל. המגרש נותר אפוא בלתי ממומש. ואולם, החוק הבינלאומי קובע כי השטח עדיין בחזקת איראן. בסופו של דבר, פשרה מוניציפלית הביאה להקמה של גינה ציבורית בשטח, עד להפשרת היחסים בין המדינות.
בידיעה שפורסמה לפני כמה שנים ב"מוסף הארץ" מפרט על כך רוני הדר: "שטח הגינה הציבורית מתפרש על 755 מ"ר באחד המגרשים היקרים בצפון תל אביב. הוא רשום בארכיון הטאבו על שם שירות התעסוקה של משרד העבודה. החלקה נמכרה על ידי מנהל מקרקעי ישראל לממשלת איראן עוד בתקופת השאה הפרסי, אולם הבעלות בטאבו לא הועברה". פרטים נוספים מובאים בתגובתה של עיריית תל אביב: "על פי הנחיות משרד החוץ לא בוטלה העסקה ואין צופים את ביטולה, שכן אמנת וינה ליחסים דיפלומטיים משנת 1961 מטילה על המדינה המארחת את החובה 'לכבד ולהגן' על השטחים השייכים לנציגות זרה שעמה נותקו היחסים. משרד החוץ הסכים לבקשת העירייה להפוך את המגרש לפינת משחקים וגינה ציבורית זמנית".
חידה: גורדי שחקים גורדים שחקים; פטרייה אטומית גורדת שחקים; מה לא גורד את השחקים? גן. איזה גן? גן חיות. איזה חיות? כרישי נדל"ן.
ולחלופין: ילד קטן הוטל בגן. איזה גן? גן איראן.
הפצצה כבר נפלה. והגראונד זירו שנפער בין שני הדוידים (כאמור, רמז וילין) מקרין את קרינתו על רון חולדאי, מרחיק אותו מן המגרש ומונע ממנו גישה לשמים, לפי שעה.
מכאן מתבקשת המסקנה הפשוטה: כיוון שנטעה רוח ההיסטוריה גינה ציבורית תחת פאלוסי YOO או צמרת, הרי שבמעט התמצאות ביחסים בינלאומיים אפשר לשכפל את המהלך, ובאופן כזה לגונן על שטחים נוספים. כל שנחוץ הוא טוויית קשרים אמיצים עם מדינה מוסלמית מתונה, כזו שטרם כוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל; או-אז, ומיד לאחר שתרכוש אותה מדינה כברת אדמה במרכז תל אביב (על ירושלים אין על מה לדבר) כדי להקים בה שגרירות, על ישראל לעודד גורמים פונדמנטליסטים (אין כמוה מאמנת שכירי חרב בנכר), שבתורם יבצעו בשעת כושר הפיכה דתית במדינתם; ההפיכה תגרור בהכרח ניתוק יחסים עם ישראל, דבר שיביא להקפאה, זמנית והפיכה, של המגרש התל אביבי ולגינה בת קיימא, לפי שעה.
ובלי שום קשר, על ישראל להכיר לאלתר ברפובליקה העצמאית של קוסובו.

חטיפה (או: כנסו, כנסו)

טוב, אני חוטף את הבלוג הזה לרגע לצרכי האישיים. אני כותב תזה, ואני צריך לעשות בשבילה כמה ניסויים. מאחר שהאינטרנט מלא באנשים טובים, ומאחר שהתזה היא על לינקים, הרשת נראית כמקום הטבעי של הניסויים האלה*. אז הנה, הניסוי הראשון. אשמח אם תוכלו לענות לו בהמוניכם ולהזמין גם חברים, שכנים ועוקבים בטוויטר. עופו על זה**.

*ותודה לאילנה תמיר מישראבלוג על כל הסיוע הטכני. מלכת עולם.

**כדי לא לדפוק את הניסוי, סגרתי את הפוסט לתגובות. מצטער.

"טה-דה!" –מעשה נבלה פובליציסטי ופחד לטנטי

אני רוצה לדבר קצת על הטור החסר והמקומם ממש של גון בן ארי בשבעה לילות, "חוק סופרים סתם" , שיוצא נגד חוק להגנת הספרות והסופרים. (אין לינק, אבל בטח ייצא לי להקליד את רובו בציטוטים). הוא חסר בגלל הטיעונים החלקיים שהוא מעלה, הכמעט מיתממים, ומקומם ממש בגלל הטכניקה הרטורית שהוא מגייס למענם.

מה שאומר בן ארי הוא זה: מהחוק נפגעים הסופרים הצעירים, הלא מוכרים, שספריהם לא ייקנו אלא במבצע. לפיכך המגנים על החוק, לא במקרה, הם הסופרים המוכרים והאהובים שירוויחו מהעדר מבצעים קורצים, כי קוראים יקצצו בהוצאות על ספרים ויקנו רק אותם. על כך הוא מוסיף שלושה פיתרונות אפשריים: א. לאפשר לכל סופר לבחור אם להשתתף במבצעים. ב. להחיל את החוק רק על הספר השלישי ומעלה של כל סופר. ג. להוריד את המס על רווחיהם של סופרים.

עד כאן להצגה יבשה, ואם לא סימפטתית אז לפחות הוגנת, של עיקר הדברים. על החצי הראשון של התזה (המבצעים פוגעים בסופרים הצעירים), אין לי עניין להתווכח, בעיקר כי אני לא חשוף לנתוני ההוצאות וה"דעה" שלי תהיה בעצם תחושת בטן, מושכלת יותר או פחות. אבל מהפיתרונות שהוא מציע קשה להתעלם ובעיקר מהראשון. "כל סופר צעיר יוכל להחליט, בכל רגע, אם הוא מוכן להיכלל במבצעים או לא". נו, באמת. את הטיעון הזה אפשר להביא נגד כל חוק עבודה ("כל סבל יוכל להחליט, בכל רגע, אם להיכלל בתנאי החוזה שלא מעניקים לו ביטוח בריאות"; "כל עורך חדשות יוכל להחליט, בכל רגע, אם להצטרף לכלי התקשורת שלא משלם 150% בשבתות וחגים אלא משכורת גלובלית"). יכול, אבל באיזה מחיר? לא הסבל, לא עורך החדשות, ואני מניח שגם לא הסופר יוכלו לעמוד איתן מול גוף שמתנה תנאים דרך החוזה, כמו שאותו גוף לא יכול לעמוד איתן נגד כל מתחריו שמתנים תנאים דרך המדף.

על הרעיון של החלת החוק מהספר השלישי אין לי כל כך מה לומר, מטוב ועד רע (על פניו זה נשמע הגיוני, אם אותו חצי הראשון של התזה נכון). הצעה להוריד מס תחזור במשורה אחר כך, אבל באופן כללי בלי קבוצת לחץ פוליטית היא לא הרבה יותר ממשאלת לב בשיחת סלון.

כל מה שכתבתי עד עכשיו היה כורח בל יגונה, אקספוזיציה, לדיון באופן בו בן ארי כותב את מה שהוא כותב. אתגבר על הדחף לעשות במאמר קריאה צמודה ממשפט למשפט, ואשתדל להתרכז בדברים שהפריעו לי בעיקר:

"כבר שנים שדרישות התפקיד לסופר ישראלי כוללות: 1. מייקרוסופט וורד 2. מערכת עיכול אוטרקית. אין מה לאכול. האדם היחיד בארץ שאוכל תוך עיסוק במקצוע הנקרא ספרות הוא מיקי בוגנים."

מהקביעה שכל מה שצריך סופר ישראלי הוא מייקרוסופט וורד אני מתעלם, למרות שכמי שיש לו דרכון ואופיס אני יכול בינתיים להעיד אחרת. ההמשך הוא הרלבנטי. הוא כולל שלושה אמצעים רטוריים מושכי לב: הגזמה מילולית ("אין מה לאכול", בעוד שבפועל יש), הגזמה פיגורטיבית ("צריך קיבה אוטרקית", צירוף פיגורטיבי בפני עצמו [קיבותיהם של הסופרים לא שונות מקיבות אחרות, ולא מייצרות את התוצרת החקלאית שהן צורכות וכו'], שמנסה לומר אף הוא שיש צורך לדעת להסתדר בלי אוכל, מה שכאמור לא נכון) וחידוד לשון (היחיד שמתפרנס מ'ספרות' הוא בכלל לא סופר אלא ספּר). הגודש הזה בא להעצים, לצבוע ולהמחיש היגד פשוט: לסופרים קשה להתפרנס. כל השאר הוא כמו שירה קונקרטית, לשון בלי רפרנט, לשון שמפנה אל דבר שלא קיים בעולם (העדר אוכל, קיבה אוטרקית, אפס סופרים שמסוגלים לאכול בזכות עבודתם). זה מינון בעייתי.

אחר באה שטיחה של המצב כמו שהוא רואה אותו, בו השפה חפה מניסיונות להעביר למעלה ממובנה המילולי.  בן ארי מספר שלאחרונה הוציא ספר, ויש הערת סוגריים: "גילוי נאות: הספר יצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר. גילוי נאות יותר: זה לא משנה". חזרנו למופע הזיקוקים הרטורי. למה זה לא משנה? למי שמעורב בפרטים ברור שזה לא רק משנה אלא מכריע, כי ההוצאה עומדת בחוד החנית של ההתנגדות לחוק הסופרים, כמו כותב המאמר. אם זה לא משנה, לשם מה הגילוי הנאות? יש סיבה. מעבר ליציאה כדי חובה כי למעשה זה כן משנה, ברגע שמציבים את שתי האמירות האלה זו כנגד זו (גילוי נאות, גילוי נאות יותר) ההקשר מוסט מחדש; מהיענות לצורך אתי עברנו למעין פרודיה על אלו שחושבים שיש כאן צורך אתי. הקריצה היא מהעין של בן ארי אל הקוראים שמסכימים איתו, (או שעדיין מתאוששים ממטחי הפסקה הקודמת), מעל ראשם המהוגן של אותם דורשי-גילוי-נאות-מהוגנים. אלא מה, מרוב פעלולים קשה לשים לב שגם המהלך הזה לא נתמך בנימוק א-רטורי: אין למה, זה פשוט לא משנה.

אני מדלג לשלב הפיתרון (שבלעדיו הטור העיתונאי לעולם אינו שלם): "אני יודע שאני סופר צעיר, כלומר מעניין לכם את התחת, אבל יש לי רעיון: כל סופר יוכל להחליט בכל רגע, אם הוא מוכן להיכלל במבצעים או לא". הקשב נתון בעיקר לאותה מראית-של-התנצלות שהיא בעצם התרסה קוצרת רווח בתחילת המשפט, והוא כבר ממשיך: "טה-דה! מה? לא? צודקים. זה פשוט מדי כדי להיות חוק ישראלי". אחר כך יש עוד שני זיקוקי "טה-דה" (או ליתר דיוק צלילי טה-דה), שמעבירים אותנו מההצעה הראשונה לשנייה וממנה לשלישית.

וזה הרגע המרגיז באמת. בעולם האקדמיה נהוג לנסות ולתקוף את הרעיון שאתה מציג, או להציג אותו תוך התמודדות עם ביקורת אפשרית. אם האקדמאי הגון, יש לכך בעיקר אפקט מהותי של כוונון ושיפור התוצר ומעט רווח רטורי מעצם ההתנצחות, ממשית או מדומיינת ("ניתן ×™×”×™×” לטעון כנגדי…ואולם אין בכך בכדי …"). כאן השימוש הפוך באופן קיצוני: יש פינג-פונג רטורי של ויכוח, במנותק לגמרי מתוכן. הקורא הלא ביקורתי (כמוני בקריאה ראשונה) הולך שבי אחרי המהלך: המבנה של קפצון רטורי יחד עם "חיסרון" מהלל ("פשוט מדי כדי להיות חוק ישראלי", שהופך ל"הגיוני מדי כדי להיות חוק ישראלי") פועלת להפליא.

אחר כך כל המאמר משתנה ונכנס אליו יש מאין מושא ביקורת חדש: "במקום לנהל מאבק ממשלתי בחנויות הספרים, ניזכר בעושק האמיתי: הממשלה. זו שאליה הולכים 49% מההכנסות של כל סופר". גם האי המבודד הזה של ליברליזם כלכלי לא בא למגרש הרעיונות בידיים חשופות, אלא עם נבוט רטורי. זו הפסקה העוקבת: "טה דה! מה, לא? טוב, צודקים. אם הסופרים לא ישלמו מיסי עתק, מי יכסה את שכרה של לימור לבנת כשהיא נאבקת בשבילם? טה-דה!"

המאמר הסתיים. אולי אני מיושן, אולי זה כי אני לא רואה המון טלוויזיה, אבל אחרי משפט כזה אין לי שום יכולת לשפוט את הדברים לפי תומם. אני כולי בתוך ה-"טה-דה". כשמנפים את המטח הזה מהטענות עצמן לא נשאר המון, ומה שנשאר הרבה פחות מרשים. באשר לשאלת חוק הספרים, אין לי דעה מוצקה אם הוא "טוב" או "רע". הנטייה שלי היא לתמוך בו, אבל אני נשמר ממנה בשבע עיניים כי אני חושד בה שהיא שם כדי שהלב יהיה במקום הנכון. השאלה היותר מעניינת היא איך ולמה כבשה הספרות את אייקון האיכות והחינוך. למה רק עליה צריך להגן? איפה החוק להגנת הקולנוע והקולנוענים, הכוריאוגרף והכוריאוגרפים? או בעולם המושגים של בן ארי: למה שהעושק המרכזי ייתן הקלות מס דווקא לסופרים? קטונתי, אבל הסילבוס של "כל ישראל קבצן הוא" של דרור משעני נותן כמה תשובות מאלפות, באדיבות משרה ובליבאר ועם כמה חידודים ייחודיים להקשר הציוני-עברי.

אבל יהיה זה שקר לתת לדברים להצטייר כאילו אני כאן על טהרת הסקרנות החקרנית. המאמר הזה קומם אותי כי הוא נוגע בעצב חשוף, אידיוסינקרטי לחלוטין: הוא נוגע לשימוש בשפה. אני אדם עם אצבעות קלות על ההדק. באתי מבית של פרסומאים; הייתי ילד שנון; בתיכון עשיתי הון חברתי מירידות מושחזות על אחרים; וגם בסדנאות כתיבה, ההערה הנצחית כלפי היתה שהשפה שלי גבוהה מדי, מסובכת מדי, מתיפיפת מדי. המאמר הזה, ובכלל לא מעט מסגנון הכתיבה המגזיני-עיתונאי (לא בחדשות, זה צריך פוסט נפרד), הוא תמונת תשליל מבחילה של כל מה שאני חושש ממנו: כתיבה נוצצת, כישרונית להפליא, עתירת משחקים, אפקטיבית, אבל בסופו של דבר ריקה.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.