פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות

השבוע חברת כנסת סופר מהממת אמרה את המלים הבאות: "בחיים, טפו טפו טפו, אף אחד לא הטריד אותי מינית. אני לא חושבת שאני כזו מכוערת. ציון חמש וחצי. אבל כשגבר אומר לי מחמאה אני מבסוטית, זה חלק מהאיזון הטבעי בטבע. אם שולח ידיים, שתי פליקות ושלום על ישראל". שזה באמת דבר שיכול לגרום לי להוציא עשן מהאזניים. אז חשבתי שיהיה נחמד למפות אותה קצת, לשים אותה בקונטקסט היסטורי, עם מאמר שקראתי לא מזמן ב-slate. המאמר נכתב ביוני השנה בארצות-הברית, ולכן הוא לא מעודכן ברמת חדשות, ומיועד לאנשים שמעורים בציבוריות האמריקאית, אז הוספתי לינקים לאתרים רלוונטיים, למתעניינים.
ובסוגריים אומר שאני לא מצליחה לגבש דיעה בנוגע לתרגום מאמרים מעניינים לסיפור האמיתי. אם מדובר בפוסט מבלוג פרטי, אני תמיד מבקשת רשות קודם, ובדרך כלל מקבלת. אבל כשמדובר במאמרים שהופיעו בעיתונים, המצב קשה יותר. מצד אחד זה לא חוקי ולא יפה לגנוב. מצד שני, אין לנו כסף לרכוש זכויות, אני חושבת שזה מועיל לדיון כשהמאמרים הם בעברית, ואני תמיד נותנת לינקים. כיוון שדעתי נעה ללא הרף בין ראוי ללא-ראוי תרגמתי את המאמר הזה ואשמח לתגובות בעניין. ועכשיו, רשות הדיבור לגברת אמנדה מרקוט.

פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות

שרה פיילין עוררה לא מעט מהומה לאחרונה בדבריה שכוונו אל הקבוצה המתנגדת להפלות Susan B. Anthony List בהם טענה כי נשים שמרניות תופסות בעלות מחודשת על הפמיניזם, וקבעה כי נשים שהן נגד זכות בחירה "מחזירות את תנועת הנשים לשורשים המקוריים שלה". אין שום סמכות מרכזית שמגבילה את השימוש במילה פמיניסטית, לכן הסיפוח שביצעה פיילין למונח פמיניסטית מעלה שאלות מטרידות: האם קיימת פמיניסטית שמרנית? האם את יכולה להיות פמיניסטית שמתנגדת לזכות האישה להפלה? האם המילה פמיניסטית אומרת משהו בכלל? האם העובדה שאת לובשת חליפת מנהלים ומשקפיים של נערה חכמה הופכת אותך מייד לפמיניסטית?
השימוש במילה פמיניסטית בכנס של נשים שמתנגדות להפלות יכול להיות מבלבל, אבל הוא לא אמור להיות כזה. אין כל סיבה אמיתית לחשוב ששרה פיילין היא פמיניסטית. היא רק ההתגלמות האחרונה בשורה ארוכה ואצילית של פמיניסטיות אנטי-פמיניטיות: נשים שמכנות את עצמן פמינסטיות אבל מתגדות לקיומה של תנועת הפמיניזם ומתארגנות בניגוד לה. פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות התפתחו בצללי הפמיניזם מאז הימים שבהם נשים רבות התעקשו נחרצות כי הן לא רוצות או זקוקות לזכות ההצבעה. וכפי שהפמיניזם השתנה במהירות מאז הימים הראשונים של הגל השני, כך גם האנטי-פמיניזם שינה את הטיעונים ואת האסטרטגיות שלו, ועבר שלושה שלבים מרכזיים.
השלב הראשון: אנטי-פמיניזם פשוט
הסמל המנהיגותי: פיליס שאפלי מפורום הנשר
דוגמאות נוספות: בוורלי להיה ו"נשים מודאגות למען אמריקה", קונאוט סי. מרשנר ו"קרן המורשת", ג'ודי בראון ו"הליגה למען החיים האמריקאיים", ג'ניס שואו קרוז.
טיעון בסיסי: אלוהים/הטבע יצר את הנשים והגברים שונים כדי שהם יוכלו למלא תפקידים שונים. הנשים צוידו במה שדרוש כדי להיות בבית, לציית לבעלים שלהן ולהקדיש את עצמן למלאכת התמיכה בגבר. כל דבר אחר הוא פגיעה במשפחה. אלו שרוצים לתת לנשים את הטוב ביותר עבורן צריכים לעודד נשים לאמץ את המתיקות ואת הכניעות כדי שיוכלו להשיג ביתר קלות  בעל אבירי.
ציטוט קלאסי: של פיליס שאפלי: "בריא מאד שנערה צעירה תירתע מהוללות בשל הפחד ממחלה כואבת וחסרת מרפא, או מסרטן צוואר הרחם, או מעקרות, או ממשהו שווה ערך כמו ללדת תינוק מת, עיוור או פגוע-מוחין (אפילו עשר שנים לאחר מכן, כשהיא כבר נשואה באושר)".
מוטיבציה: הן נבהלו מרצף הנצחונות הפמיניסטיים בשנות ה-60 וה-70 שהבטיחו את הזכות לשיוון בשכר, גישה לאמצעי מניעה ולהפלות, וגירושים ללא קלון, כמו גם ממנוסת הבהלה של הנשים אל שוק העבודה. פמיניסטיות צעירות, שאימצו מיניות שכללה תחתונים נושמים ושיער שלא נדרש זמן רב כדי לסרקו, היוו מטרה קלה למשטמה. אנטי-פמיניסטיות הצליחו לגייס תומכות בעזרת פנייה לנשים שחשו שנזנחו מחוץ למהפכה הפמיניסטית ובכך שרמזו להן כי ככל שיש יותר נשים במקום העבודה, כך לבעל שלהן יש יותר סיכוי לבגוד.
נצחונות מרכזיים: הפיכת התיקון לשוויון זכויות, יצירת התנועה המתנגדת להפלות, עצירת הסובסידיות הפדרליות לטיפול בילדים, עיכוב פעילות נוספת בנוגע לשכר שווה, הוצאת התנועה הפמיניסטית להפוגה.
מדוע הן נעלמו בסופו של דבר: צורך כלכלי הניע יותר ויותר נשים לעבודה, ואפילו נשים שהיו עשויות לתמוך בטיעונים של האנטי-פמיניסטיות מצאו עצמן מנצלות את ההתקדמות שיצרה התנועה הפמיניסטית. סוזן פלולדי פגעה בתנועה האנטי-פמיניסטית בספרה Backlash, בו הדגימה כי רבות ממנהיגות התנועה נהנו מקריירה מקצועית ומבעל שחלק איתן את מטלות הבית, בת בעת שאותן נשים דיברו נגד הענקת הטבות דומות לנשים אחרות.

שלב שני: אנטי-פמיניזם עצמאי
סמל מנהיגותי: קמיל פגליה.
דוגמאות אחרות: כריסטינה הוף-סאמרס, וונדי מקאלרוי, קת'לין פרקר, הת'ר מקדונלד.
טיעון בסיסי: העבודה החשובה של הפמיניזם כבר נעשתה, ומה שנותר מהתנועה קיים רק לכדי לעשות דמוניזציה לגברים ולרוח המינית מעוררת יראת-הכבוד שלהם.
ציטוט קלאסי: של קמיל פגליה: "אנחנו חייבות לקבל את העובדה כי חלק מההתרגשות במין נובעת מהסכנה במין. אפשר לגבור עלינו".
מוטיבציה: בשנות ה-80 וה-90 העלתה התנועה הפמיניסטית הילוך והחלה להילחם באלימות מינית ובאלימות בתוך המשפחה. פמיניסטיות עצמאיות ראו במקרי מבחן כמו מצעדים להשבת השליטה בלילה, המקרה של קלרנס תומס, פריחת המדיניות נגד הטרדה מינית והופעת הביטוי "date rape", כלא יותר מהדגמה לכך שהפמיניסטיות מאותתות לנשים שהן אמורות להיות פרחים מוגנים, כאלו שלא מסוגלות להתמודד עם וולגריות מאיימת ורמזים מרגשים לאלימות שמבטאים את הרוח הגברית האמיתית.
נצחונות מרכזיים: יצירת מסגרת תרבותית וחוקית שהקשתה על הגשת תביעות נגד אונס, שכנוע הציבור כי רוב מקרי האונס שבוצעו בידי מכרים היו לא יותר מאשר סקס גרוע שעליו התחרטו הנשים מאוחר יותר, הפיכת השם אנדריאה דבורקין לפאנצ'ליין.
מדוע הן נעלמו בסופו של דבר: הופעת הגל השלישי של הפמיניזם, פמיניזם בעד מין, בחורות ששרות במצעדים "אני אוהבת להזדיין", ובסופו של דבר בלוגריות פמיניסטית צעירות ומעודכנות, הקשו על הפמיניסטיות 'העצמאיות' להמשיך ולטעון כי פמיניזם הוא ממותה שעירה ושונאת סקס שמשתמשת בתקיפה מינית ובהטרדה ככר ניגוח בגברים. תנועת הלהט"בים, שהייתה לחלוטין בעד סקס, התאימה יותר לפמיניזם המיינסטרימי. המכתבים הרשמיים של קמיל פגליה, שהפכו יותר ויותר לא קוהרנטיים, נהיו מביכים.

שלב שלישי: פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות משתפות פעולה
סמל מנהיגותי: שרה פיילין.
דוגמאות אחרות: פמיניסטיות למען החיים, פטרישיה היטון, קייטלין פלנגן, רשימת סוזן בי. אנת'וני, לאורה סטפ.
טיעון בסיסי: פמיניסטיות מהמאה ה-19 שלחמו למען זכות ההצבעה וחינוך הולם עשו עבודה מופלאה, אבל פמיניסטיות מודרניות קיימות רק כדי להכשיל נשים ולגרום להן לחשוב שהן רוצות הפלות, מיסים גבוהים יותר, מכוניות חשמליות וגישה בלתי מוגבלת לחוויות אורגזמיות.
ציטוט קלאסי: של קייטלין פלנגן: "כוחות הפמיניזם עבדו ללא הרף כדי לשחוק את הפטריארכיה, שלמרות הרשע המסתתר בה, החזיקה בדעה כי מתן ביטחון מיני לנערות צעירות הוא אחד מהסיבות המרכזיות לקיומה".
מוטיבציה: חוץ מקייטלין פלנגן, רוב הנשים האלו השכילו לקבל את העובדה ×›×™ זו צביעות להתנגד לזכות של נשים לפתח קריירה מקצועית, בעודן מחזיקות בקריירות מקצועיות. הן אוהבות את הנצחונות הפמיניסטיים שמאפשרים להן להתקבל ברצינות בעבודה שלהן, אבל מתנגדות לחידושים הפמיניסטיים שמאפשרים לכל הנשים לדחות את הנישואים ואת הולדת הילדים, או אפילו להימנע מהם לחלוטין. נדמה ×›×™ הפופולאריות של "סקס והעיר הגדולה" – סדרה שלא נכתבה או אפילו אומצה בידי שום פמיניסטית מרכזית – היא זו שהניעה אותן לפעול.
נצחונות מרכזיים: הכנסת חינוך להתנזרות לבתי הספר. יצירת סדרה חדשה שלמה של הגבלות על הפלות, שמבוססת על הנחת היסוד השגויה שנשים שעוברות הפלות לא יודעות מה הן עושות. יצירת המונח ""hook-up culture ושכנוע הציבור בכך שנשים צעירות חוות סוג מחדש ומסוכן של סקס. הפגנת בלבול בנוגע לעמדת הסופרג'יסטיות בכל הקשור לתכנון המשפחה.
מדוע הן עדיין מתחזקות: אמריקאים מעטים מסוגלים לזכור איך נראו הימים שבהם הפלות היו בלתי חוקיות ונישואים תחת איומי רובה היוו את הנורמה המקובלת. קל לאנטי-פמיניסטיות לנצל זאת כדי ליצור תמונה ורודה של כמה החיים טובים יותר אז, וקשה הרבה יותר לפמיניסטיות לשכנע את הציבור בנחיצותם של הזכויות המיניות האלו, שהושגו במאבקים קשים.
האם פמיניסטיות אמורות לחגוג את העובדה ששרה פיילין הכריזה על עצמה כפמיניסטית? במובן מסויים, כן. כל דור של אנטי-פמיניסטיות מותיר מקום נוסף לפמיניסטיות, ולפעמים פמיניסטיות אנטי-פמיניסטית מחליפות מחנה ותומכות בדברים כמו חוק לשיוויון זכויות בחינוך ותקנת לילי לדבטר. אבל כאשר נשים כמו פיילין טוענות כי הן הפמיניסטיות האמיתיות, הציבור עלול לחשוב על פמיניזם כתנועה שתומכת בנשים רק כאשר הן בנות מזל מספיק כדי להיות אימהות עצמאיות, עשירות ונשואות.

צנטריפוגה ב'

תקציר הפרקים הקודמים: אחת, אבישג חייק, כתבה טור בנרג'. אחד, איתמר ש., קרא, התפלץ, וביקש מגולשי הסיפור להתמודד איתו. גולשי הסיפור טענו שזו פרודיה. איתמר ש. טען שלא. לא יצא מזה משהו מעניין. איתמר ש. מנסה שוב.

1.

הטקסט של חייק ריתק אותי ×›×™ קראתי אותו כמעט מיד כטקסט סימפטומטי, שפחות מעניין לדוש בכוונה שמאחוריו כמו בעולם שהנביע אותו, שבתוכו הוא אפשרי. עכשיו, כל טקסט הוא סימפטומטי, כמובן. כל טקסט מעיד על העולם שבתוכו הוא נוצר, אבל אין הרבה טקסטים כמו ×–×” של חייק. אני נוטה להיזהר בקריאות סימפטומטיות של טקסטים. אלמנטים בטקסט יכולים לשרת מטרות רבות – עלילתיות, סמיוטיות, אינפורמציוניות – וקשה לי להכריע אם ניתן לנתק את האלמנט המסוים מתוך רשת המטרות שבה הוא שבוי, ולהתייחס אליו כדבר מה שמעיד על העולם או המחבר. לכן גם קשה לי מאוד עם קריאות פסיכואנליטיות, למשל, ועם הקלילות שבה רבות מהן מנתקות את חלקי הטקסט מהקשרם.

אבל הטקסט הזה, ספציפית, תובע בדיוק קריאה מהסוג הזה. מצד אחד, המטרות הרטוריות שלו שקופות לגמרי, ולכן פחות מעניין לדבר עליהן ויותר מעניין לדבר על מה שהן מייצגות. מצד שני, אפשר לומר את אותו הדבר בדיוק על כל טור דעה, ולא כל טור דעה זוכה לשני פוסטים ברצף בסיפור.

תשובה אחת: "יומני הצנטריפוגה החושנית" הוא לא בדיוק טור דעה. הוא סיפור בדוי שרק בסופו, בתפירה גסה, הופך לטור דעה. כלומר, הוא סיפור שמטרותיו הרטוריות שקופות לחלוטין, ואין לו את ההידוק הרטורי שיש לסיפורים אחרים. הוא סיפור דידקטי, ולאלו יש נטייה לומר לנו משהו על העולם שבו הם נוצרו.

תשובה נוספת: "יומני הצנטריפוגה החושנית" אינו באמת סימפטומטי. בפוסט הקודם, היה רוב לא קטן לטענה שזו פרודיה, ולא לחינם. אני קורא (עדיין) את "יהא שמי גנטנביין" של מקס פריש, ולמרות שהספר נהדר, אי אפשר להתעלם מהשוביניזם שלו. אבל הספר נכתב אי אז באמצע המאה העשרים, בשוויץ, והטענה שהספר סימפטומטי לחברה שממנה פריש בא שקולה, פחות או יותר, לטענה שפריש ובני תקופתו לא ראו את השוביניזם שאני רואה. כאשר אני טוען שניתן לקרוא יצירה כסימפטום לחברה, אני טוען שישנו מרחק קטן בלבד בין הנורמות שעולות ממנה לבין הנורמות של הקוראים והיוצרים באותה חברה. הטור של חייק אינו כזה. הוא בוטה מדי. כל הקישקע בחוץ. ולכן גם הוא נתפס כפרודיה, במידת מה.

אם כבר, קל יותר להתייחס לטקסט הזה כסימפטומטי לכותבת עצמה. כמו שטור דעה אמור לעשות, גם הטור הזה מבטא את מה שחייק חושבת. הפרודיה, אם ישנה, נמצאת בחייק עצמה, באופן שבו היא ממדלת את העולם. יותר מכל דבר אחר, נראה שחייק הטמיעה חלק מהנחות היסוד של השיח הישראלי והקצינה אותן. כך, אם אחמדינג'אד נתפס כאן כשונא ישראל, מובן מאליו שהוא גם אנטישמי. אם אחמדינג'אד אנטישמי, מובן מאליו שהוא מצדיע במועל יד, מובן מאליו שהוא מתגרה מהערות אנטישמיות.

2.

וכאמור, ממש לא בא לי לקשקש אנליזה פסיכולוגית, אבל הטקסט מתחנן לזה, באמת מתחנן. בין הכותבת לדמות קיים יחס ברור של דמיון, שמקבל גם ביטוי לשוני. בהתחלה זה נראה כמו טעות. "היא רמזה לו בהניחה אצבעה על פיו, שנפסיק לרגע את הלהג הריקני". הטקסט עובר באותו משפט לגוף ראשון, אבל אפשר לקוות שזו עילגות סתם (השימוש ב"ש" כקיצור ל"בכדי ש", למשל). אחר כך, זה כבר נראה מכוון לגמרי: "לפתע היא מבחינה בגוש מתכתי זוהר על שולחנה. הנייד שלה מצלצל את צלצולו הצומרני כבר פעם עשירית. התעוררתי".

אז נכון, חייק מתארת חלום, ולכן החפיפה הזו נראית טבעית. אבל קשה מאוד להתכחש לאופי המיני של כל הסיטואציה. המרגלת שבסיפור שוכבת עירומה עם אחמדינג'אד באמבטיה, לעזאזל. ואי אפשר להתכחש שלצד כל המיניות הזו יש הרבה מדי גועל, מעבר להגיון. ואי אפשר להתכחש למהירות שבה מה שאמור ×”×™×” להפוך לאקט מיני מותמר למין לאומי – חדירת מטוסי חיל האוויר לתחום הכור האטומי והפצצתו.

3.

ומצד שני, אי אפשר לדעת אילו מהאלמנטים בטקסט מכוונים. כי, בכל זאת, חייק מתארת חלום. האם "לועו המטונף פלט ריר ארסי" הוא פשוט חלק מעולם החלום, ואמור לרמוז לו? ואולי כך רואה חייק באמת את אחמדינג'אד? או גברים הלהוטים למין? ואולי גם וגם וגם?

ודווקא מכיוון שמדובר בטקסט, ובכן, לא טוב, קשה עוד יותר לדעת. כמה קרדיט אפשר לתת לחייק? ככל שנותנים יותר, כך ניתן יותר להניח שהאלמנטים בטקסט נועדו לשמש מטרות כלשהן. אבל עם הטקסט הזה, אי אפשר לדעת. כי, מצד אחד, אני לא מסוגל לחשוב על שום מטרה שהתפרצות סמיוטית כמו "ליאונרדו דה-וינ(א)צי" יכולה לשרת. ומצד שני, אני לא חושב שחייק פשוט השפריצה את הטקסט הזה. אז לא, לפחות בחלק מהמקרים, פשוט אי אפשר לדעת.

4.

הערת שוליים: כדאי לשים לב לשימוש החופשי במילה "צנטריפוגות". לא נראה שלכותבת יש מושג מה הן, הצנטריפוגות הנ"ל, אבל הן נקשרות אצלה לכורים גרעיניים. אני מניח שזה נכון לגבי רוב הישראלים. צנטריפוגות נכנסות לשדה הסמנטי של "גרעין" אם אתה קורא מספיק כותרות. אבל רק במעט מאוד טקסטים השימוש בצנטריפוגות הוא כל כך חופשי כמו אצל חייק. בטור הנ"ל, לאחר שהמרגלת ממוססת את אחמדינג'אד בחומצה, נכתב כך: "שלל צנטריפוגות ירקרקות החלו להציף את המים באמבט". בטור אחר, טוענת חייק שהשמאל הרדיקלי מאמין שאם ניסוג מההתנחלויות, "אחמדיניג'אד יזמין אותנו לערב גבינות ברוטב צנטריפוגה ויין בניחוח גרעיני, באולם הכנסים המפואר בכור בבושהר".

ניתן להסביר בדוחק את הצנטריפוגות הללו כמשחקי מלים, אבל החזרה עליהן, שוב ושוב, היא כמו סיכום רדיקלי של כל הידיעות שהתפרסמו השנה על הגרעין האיראני. אם יש גרעין, יש גם צנטריפוגה, תהא זו אשר תהא.

5.

לצד תיאורי אחמדינג'אד, יש משהו מאוד מוכר בתיאור הצד הישראלי בסיפור. מוכר, בין היתר, משום שזו פנטזיית הריגול הקלאסית. אבל מוכר גם כי זו ישראל של סיפורי הילדים, שרק מחכה בצד מאז מבצע אנטבה והפצצת הכור העיראקי, כדי לחזור לזירה.

בעצם, אני חושד שזה מה שבאמת הטריד אותי בטקסט הזה, הקרבה המשונה בין העולם של ספרי הריגול לבין עולם הצללים של המוסד. הקרבה הזו מסומלת גם סגנונית: ריבוי התארים, למשל, המין הזול (מלכודת דבש, בספרי ריגול), כל ה"ליבה החל לפעום בחוזקה" ושאר הטררם.

רומן הריגול, אני חושב, הוא ז'אנר יחסית חדש, שנתפר למידות המלחמה הקרה. בעולם שבו כבר פסעו באנטרטיקה ובאפריקה, הריגול הצליח להחזיר קסם ומתח. חוקי הז'אנר תמיד היו נזילים יחסית, אבל כמו כל ז'אנר, גם הוא לקח מהעולם רק את מה שעובד עבורו. עלילות זקוקות למתח ולהפתעה, והמציאות לא תמיד מספקת אותם במינון הנכון. אז נוצר מעין עולם ממודל, שבנוי על העולם שלנו, אבל מוגבר: המרגלים נושאים אקדח, המפעילים שלהם צריכים להוציא אותם במהירות ממזרח גרמניה, וכולם מתנקשים בכולם. זה לא נכון לגבי כל רומן ריגול, אבל זה בהחלט נכון לגבי הזולים שבהם. ספרי הריגול, שנבנו בהתבסס על מציאות המלחמה הקרה, הפכו להיות חלק ממנה. הם תיארו את פנטזיות הניצחון האפשריות היחידות בעולם שבו יש גרעין, והתיאור, מוגזם ומעובד ככל שיהיה, חלחל.

גם טורי דעה ממדלים עולם כלשהו, אבל העולם הזה צריך להיתפס לפחות בקרב חלק מהאוכלוסיה כאקוויוולנטי לעולם האמיתי. אבישג חייק טורפת את שני העולמות הללו ליצירה אחת, במסווה דק של חלום. עולם ספרי הריגול הזולים הופך להצעה אופרטיבית. והוא יכול להפוך לכזה רק משום שהוא דומה באופן מחשיד לדרך שבה ישראל אוהבת להסתכל על עצמה. הפנטזיה של חייק, מגלומנית ככל שתהא, היא פנטזיה קטנה מאוד. היא מקבילה לפנטזיות הישנות שלנו, על ישראל זעירה וחכמה, פנטזיות שהצמיחו לנו רעיונות מבריקים כמו חיזוק החמאס. הגרעין האיראני מחזיר אותנו לשם. כי אם יש לאיראנים גרעין, אי אפשר עוד לשלוח את השריון. מוטב כבר, אם כן, שנלך בקטנות.

ועכשיו תורכם. אני הולך להתקלח.

2011, ובנרג' מתפרסם סטאלג

טוב, אני יותר משבוע יושב על הטקסט הזה, ויותר משבוע לא יודע מה לעשות איתו. באמת, כל כלי ניתוח הספרות שלי קרסו. התגובה היחידה השפויה היא הלם. כלומר, אני יכול לומר משהו על האופן שבו טקסט יכול להיות הכי סימפטומטי שרק אפשר, או על האיחוד המרגש בין הלאום למין והאופן שבו שניהם פורמלו יפה בתוך סד מלים שנע בין לאבקראפט לרומן למשרתות. אבל זה לא נראה מספיק. יש כאן יותר. ואני מציע את זה לכם. אני התייאשתי.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.