היש ישנו

כמו הקדמה

בין הזמנים, ×–'× ×™×” כתבה פוסט על ד"ר הו. בין הזמנים, קראתי ולא הבנתי אותו. אחר כך קראתי שוב, בין הזמנים וכו', וז'× ×™×” אמרה את מה שחשבתי שהיא אמרה – הד"ר לא אמיתי; בעונה החמישית מתגלה שהד"ר הוא החבר הדמיוני של בנות הלוויה שלו, האיש שלא ×”×™×” שם. וניסיתי לחשוב על תגובה, אבל היא תמיד יצאה ארוכה מדי ומבולבלת מדי. אז ×”× ×” פוסט, בתקווה שלא יצא קצר ומבולבל מדי.

כמו סיכום

אני חושב שז'ניה טועה, אבל אין שום דרך להסביר את זה בקלות. כדי לנסות להסביר, צריך לדבר על סולמות פרשניים. כלומר, על כל מני רמזים הפוכים, והמשקל שאתה מייחס להם. כי זה בדיוק העניין, לא? המשקל שאתה מייחס לדברים. ולך תוכיח.

אבל, להגנתי, אומר שהטענה של ×–'× ×™×” היא רדיקלית באמת. ×›×™ מה שז'× ×™×” טוענת הוא שהעולם המיוצג בד"ר הו מאיין את עצמו. בעונה החמישית, לדבריה, מצטברים מספיק רמזים – רמזים שנמסרים בעולם המיוצג עצמו – כדי שנבין שהעולם ×”×–×” אינו מה שחשבנו, שהוא משהו אחר בכלל, ושאין ד"ר, יש רק בנות לוויה.

עולמות שבולעים את עצמם כך קיימים בספרות, ובטח גם בטלוויזיה, אבל השאלה היא, שוב, כמה משקל אתה מייחס לדברים – לעולם, לדמויות, לתמטיקה. מתי מגיע הרמז המסוים ×”×–×”, שעושה לך אוף בבטן, ומאפשר לך לתת לעולם לקרוס. אני וז'× ×™×” שמים את הקו בנקודות אחרות, וזה מגניב אותי לאללה.

כמו טיעון

כי ד"ר הו היא סדרת טלוויזיה. מרובת עונות, מרובת שחקנים, מרובת במאים. סדרה כזו חייבת להיות אינטרטקסטואלית, אבל בדרך עקומה קצת. ההתגלגלות של הד"ר מעונה לעונה ומשחקן לשחקן הופכת את הד"ר לנצחי. החוליה המקשרת בין היצירות השונות הללו (כל פרק, כל עונה) היא העולם עצמו והדמויות שבו. זה מה שעומד מאחורי הכותרת "ד"ר הו", לזה אנחנו מצפים בכל עונה. והסדרה משחקת עם זה. בסדרות אחרות אילוצי הפקה מחליפים שחקן אחד באחר, וכולם מתעלמים כאילו לא קרה דבר. שחקנים מתמנכים, מתגבהים, מחליפים קרחת בפוני, והכל בשתיקה. בד"ר הו לקחו את האילוץ הזה והטמיעו אותו לתוך העולם המיוצג. כן, הד"ר נראה אחרת מעונה לעונה. אבל זה בגלל שהוא חייזר, והוא יכול לשנות את עצמו. כן, הד"ר משוחק אחרת מעונה לעונה. אבל זה בגלל שהשינוי הפיזי משנה בו גם אלמנטים נפשיים. זו רק הדוגמא הקיצונית ביותר, אבל ההמשכיות היא אחד הדברים המרתקים ביותר בסדרה הזו, שכמעט תמיד מנמקת אילוצי הפקה באלמנטים מהעולם המיוצג עצמו: הדאלקים נראו כמו מלחיה מתכתית עוד מהעונה הראשונה, אבל הם ישארו כך לנצח, והם עדיין יהיו האויב העיקרי של הד"ר; הסייבר-מן נראים כפי שהם נראו בעבר, מגוחכים כמו האופן שבו נתפס העתיד בשנות השישים, וזה בסדר גמור; ובטח יש עוד, אבל קטונתי והפסקה התארכה ממילא.

אם לנסח זאת אחרת, העולם המיוצג הוא הדבר שכל במאי מעביר לבמאי הבא. הוא חזק, העולם הזה, והד"ר גם. לא קל להרוס אותם.

כל אנשי הד"ר

כי זו פנטזיה. ולכן הבית של איימי לא חייב להתפרש תמטית, אלא כחלק מסיפור פנטזיה ספציפי, אחד מני רבים. כי הבית הריק, ההורים שנעדרים, הם אלמנטים שמנומקים בתוך הסיפור, כחלק מהנרטיב השלם של העונה. אפשר לתהות על קיומו של אלמנט מסוים, גם אם הוא מנומק עלילתית, אבל יש פחות צורך לעשות כן. אלו אלמנטים משוחררים, ששואפים להסבר. יש להם הסבר. אפשר להוסיף הסבר נוסף, אבל אין צורך.

כי אפשר להסתפק בתמה. כל חמש העונות האחרונות של הד"ר הן סיפור התבגרותן של בנות הלוויה שלו. במובן הזה, ז'ניה צודקת לחלוטין. אבל התמה הזו יכולה להישאר כתמה, כלומר כאלמנט רטורי שכובל אלמנטים מימטיים. היחסים בין תמה לבין העולם הם משונים תמיד. התמה, שלכאורה מתקיימת רק ברמת השדר, מנביעה מתוכה אלמנטים בעולם המיוצג. כדי שנוכל לתפוס את התמה, העולם המיוצג צריך להתנהג בצורה מסוימת; בנות הלוויה של הד"ר, למשל, צריכות להתבגר. אבל התמה לא חייבת לאיין את העולם, היא יכולה להסתפק בלסדר אותו. ואני מסכים, הד"ר, יותר מכל, הוא סיפור על התבגרות. ודאי שבעונה החמישית. אבל הוא גם אוסף סיפורים קצרים, שמה שמאחד ביניהם הוא הדמויות, והוא גם סיפור על השתאות, ועל אהבת אדם. וכמו בכל יצירה, כל הדברים הללו משחקים ביניהם משחק מורכב נורא, שלפעמים סותר את עצמו ולפעמים לא, ולפעמים הצבע יוצא מחוץ לקווים ולפעמים לא. ויום אחד אולי אכתוב על זה דוקטורט, ואולי לא.

עולם מפורמט

פייסבוק
זיידי סמית כתבה לפני איזה חודש כתבה מעולה שבה היא משווה בין מארק צוקרברג  האיש, כפי שהוא עולה מפרופילים שעשו עליו בעיתונות, מארק צוקרברג שמוצג בסרט "הרשת החברתית" שעשו על פייסבוק, ומפייסבוק עצמה. היא כתבה את ×–×” יפה מאד בעצמה, אז אצטט:

"אתה רוצה להיות אופטימי בנוגע לדור שלך. אתה רוצה להמשיך להיות מעודכן ולא לפחד ממה שאתה לא מבין. במלים אחרות, אם אתה חש חוסר נוחות בעולם שהדור שלך מייצר, אתה רוצה שתהיה לכך סיבה טובה. תוכניתן העל וחלוץ המציאות המדומה ×’'יירון לניר (נולד ב-1960) הוא לא מהדור שלי, אבל הוא מכיר ומבין אותנו היטב, וכתב ספר קצר ומפחיד – You Are Not a Gadget – שעולה בקנה אחד עם חוסר הנוחות שלי, אבל מגיע מעמדה של ידע אמיתי ותובנות שהן פרקטיות ופילוסופיות כאחד. לניר מתעניין באופנים שבהם אנשים "מצמצמים את עצמם" כדי להפוך את התיאור שלהם בידי המחשב למדויק יותר. 'מערכות מידע', הוא כותב, 'זקוקות למידע כדי לפעול, אבל המידע לא מייצג כראוי את המציאות'. לדעתו של לניר, אין אנלוגיה ממוחשבת מושלמת למה שאנחנו מכנים 'אדם'. בחיים, אנחנו כולנו מצהירים ×›×™ אנחנו יודעים זאת, אבל כאשר אנחנו מגיעים לרשת, קל לשכוח זאת…
לניר מבקש מאיתנו לחשוב, למשל, על הקובץ הבודד, או במקום זאת, לחשוב על עולם ללא 'קבצים' (המהדורה הראשונה של מקינטוש, שמעולם לא שווקה, הייתה חסרת קבצים). אני מודה ×›×™ ניסוי החשיבה ×”×–×” הביך אותי בערך באותה מידה שהייתי מובכת לו מישהו ×”×™×” מבקש ממני לחשוב על עולם ללא 'זמן'. ואז לחשוב על העיצובים האלו, שעליהם מחליטים לעתים כל כך קרובות ברגע האחרון, הופכים ל"מקובעים", ומשום שמדובר בתוכנה שבה משתמשים מיליונים, לעתים קרובות מדי הניסיון להתאים אותה, או לשנות אותה, הופך בלתי אפשרי. MIDI, פרוטוקול מוזיקה לא גמיש מראשית שנות ×”-80, שנועד לחבר בין רכיבים מוזיקליים שונים, כמו מקלדת ומחשב, לא לוקח בחשבון את הקו הגמיש של סופרן קולורטורה, ועדיין הוא מהווה את הבסיס לרוב המוזיקה המתכתית שאנחנו שומעים מדי יום – בטלפונים שלנו, במצעדי הפזמונים, במעליות – פשוט משום שהפך, במונחי תוכנה, לגדול מדי מכדי להיכשל, לגדול מדי מכדי להשתנות. לניר רוצה שנשים לב לתוכנה שבתוכה אנחנו 'מקובעים'. האם היא באמת ממלאת את הצרכים שלנו? או האם אנחנו מצמצמים את הצרכים שלנו כדי לשכנע את עצמנו שהתכונה אינה מוגבלת?…
בפייסבוק נדמה שצוקרברג מנסה ליצור משהו כמו נואוספירה, רשת עם מוח אחד, סביבה אחידה שבה ×–×” באמת לא משנה מי אתה, כל עוד אתה 'בוחר' (מה שאומר, בסופו של דבר, שאתה צורך). אם המטרה היא שכמה שיותר אנשים יאהבו אותך, כל מה שיוצא דופן בך מושטח. אומה אחת תחת פורמט אחד. עבור עצמנו, אנחנו אנשים מיוחדים, מתועדים בתמונות נהדרות, ולפעמים אנחנו גם קונים דברים. העובדה הזו היא מקרית עבורנו. עם זאת, הכסף מפרסום שיזרום על ראשה של פייסבוק – אם וכאשר צוקרברג יצליח לשכנע את 500 מיליון האנשים לקחת את זהות הפייסבוק שלהם איתם לכל אינטרנט – הכסף ×”×–×” חושב עלינו הפוך. עבור המפרסמים, אנחנו היכולת שלנו לקנות, שאליה מחוברות כמה תמונות אישיות ולא רלוונטיות…
תוכנה עלולה לרדד בני אדם, אבל יש לכך רמות. גם הבידיון מרדד בני אדם, אבל בידיון עשוי רע עושה זאת בצורה חמורה יותר מבידיון שעשוי טוב, ובידינו הבחירה לקרוא בידיון עשוי טוב. הרעיון של ×’'יירון לניר הוא שה'קיבעון' של ווב 2.0 יתרחש בקרוב; מתרחש; ובמידה מסויימת כבר התרחש. ומה בדיוק 'התקבע'? נדמה שחשוב להזכיר לעצמנו, בנקודה זו, ×›×™ פייסבוק, הממשק החדש והאהוב שלנו עם המציאות, תוכנן בידי סטודנט בשנה השנייה בהרווארד שהתעניין במה שמתעננינים סטודנטים בשנה שנייה בהרווארד. מהו הסטטוס של מערכת היחסים שלך? (תבחר סטטוס אחד. יכולה להיות רק תשובה אחת. אנשים צריכים לדעת). האם יש 'חיים'? (תוכיח זאת. תפרסם תמונות). האם אתה אוהב את הדברים הנכונים? (תעשה רשימה. דברים שאוהבים יכולים לכלול: סרטים, מוזיקה, ספרים וטלוויזיה, אבל לא ארכיטקטורה, רעיונות או צמחים)…
אם אנחנו לא צריכים להתמרד נגד פייסבוק? הכל בה מרודד לגודל המייסד שלה. הממשק כחול, ×›×™ מסתבר שצוקרבג עיוור לצבעים אדום-ירוק. 'כחול הוא הצבע העשיר ביותר עבורי – אני יכול לראות את כל גוני הכחול'. Poking, משום שזה מה שנערים ביישנים עושים לנערות שאיתן הם מפחדים לדבר. פרטי טריוויה אישיים, משום שמארק צוקרברג חושב שהחלפת פרטים טריוויאלים כאלו היא 'חברות'. אכן מוצר של מארק צוקרברג! התכוונו לחיות ברשת. ×–×” ×”×™×” אמור להיות יוצא דופן. ועדיין, איזה מין חיים אלו? קחו צעד לאחור מהקיר שלכם בפייסבוק: האם ×–×” לא נראה, לפתע, מעט מגוחך? החיים שלכם בפורמט ×”×–×”?"

טמבלר
זה רעיון מגניב מאד, לחשוב על האופן שבו התוכנה בה אנחנו משתמשים מסדרת את העולם שלנו. במדעי חווית המשתמש, למשל, מסתכלים על האופן שבו יש לייצר את התוכנה כך שתאפשר לנו למצוא בקלות את הדברים אותם אנחנו מחפשים ולבצע את המשימות שהביאו אותנו לפתוח את התוכנה הזו מלכתחילה (למשל, לשים כפתור 'העלה קבצים' גדול בתוכנה שנועדה לשמור קבצים ברשת). אבל מדובר כאן על משהו אחר לגמרי: על האופן שבו תת-המודע של התוכנה ומייצריה מכוון את תפיסת העולם שלנו ולא רק את האופן שבו אנחנו משתמשים בתוכנה עצמה.
ואני מייד חושבת על טמבלר, כי זו תוכנה שאני ממש אוהבת. הדבר הראשון שרואים כשפותחים אותה, זו השורה הזו, שבה מוזמנים כל המשתמשים לקשר לדברים אחרים:

 

מיהו האיש שאותו מייצרת השורה הזאת? כתב על ×–×” יפה טל מסינג (שאם אתם עדיין לא קוראים את הטמבלר שלו, אז אתם ×”×›×™ 2009): "זוכרים את לייב-×’’ורנל? ישראבלוג? בלוגר? בכל גלגול של האגו האינטרנטי נדרש חומר סיכה חברתי אחר כדי להתמודד עם השתיקה המביכה. אלכוהול, קוראים לזה בחיים האמיתיים. ככל שהרשת מתברגנת, ככל שהניכור והחרדה מהאחר מעמיקים וממציאים את עצמם מחדש, כך נדרשת יצירתיות כדי לקרב אותנו חזרה. מהו הדרינק של טמבלר? מהו ×””תירוץ”? המדיה. הסרטונים, התמונות, הציטוטים, הקישורים, ווטאבר. לפי טמבלר, האגו הווירטואלי הוא הקוּרייטוֹר החדש. כולנו אוצרים דיגיטליים. כולנו אמני אסתטיקה, פרפורמרים שיוצרים אמירה אישית מתוך השפע האינסופי (הפרטה אובססיבית של מושג הטעם".
והאוצרוּת הזאת מעוּדדת לא רק בידי השורה החשובה בדף של טמבלר אלא גם למשל באמצעות Tumblr Tuesday, שבו מוזמנים מדי שבוע כל משתמשי טמבלר להמליץ על בלוגי טמבלר שהם אוהבים. ובידי האופן שבו מעודדת התוכנה את משתמשיה לסייר בקטגוריות נושאיות, שמציגות בראש ובראשונה את בלוגי הטמבלר שהומלצו בידי אנשים אחרים. ובידי המינימליזם של דף כתיבת פוסט חדש, שכאילו אומר "אל תדבר הרבה. פשוט תראה מה שיש לך להראות". 


ראו למשל, את רמת המסובכות של עמוד כתיבת פוסט חדש בטמבלר ובוורדפרס. (הקליקו להגדלה)

אבל זה לא רק זה. אם אתה אוצר, אז מה שחשוב זה לא מי החברים שלך, או כמה חברים יש לך, כמו בפייסבוק, אלא הדברים שאליהם אתה מפנה. ולכן, בטמבלר לא תראו רשימת אגו כזו של "1,300 עוקבים" כמו בטוויטר או בפייסבוק. ולכן, העיצוב הרווח של בלוגי טמבלר (לא כולם, כמובן לא כולם) הוא נקי ופשוט ושם במרכזו את המדיה אליה מצביע הבלוגר. ומגניב מכל: בטמבלר אין סטטיסטיקה של צפיות, כמו בעמודים של פייסבוק. אנשים יכולים לאהוב פוסט שלך, כלומר יצירה ספציפית במוזיאון הממשיך להיווצר שלך, אבל אתה לא יכול לדעת כמה אנשים צפו בו, פשוט משום שאוצר טוב נמדד ברמת העניין שהוא מייצר ולא ברמת האנשים שעברו בדף שלו.

האינטרנט
כשקראתי את האופן שבו זיידי סמית מנתחת את הפייסבוק, ודרכו את האינטרנט של שנת 2010, התרעמתי למרות שהיא באמת כתבה יפה. בהתחלה חשבתי כי אני מתרעמת כי אני אוהבת את האינטרנט ולא אוהבת שמנבאים לו שחורות. ואז הבנתי שזה משהו אחר: 500 מיליון אנשים מחוברים לפייסבוק, אבל רבים מהם מחוברים גם לתוכנות או לאתרים אחרים. ואותם תוכנות או אתרים אחרים תורמים את חלקם לעיצוב תפיסת העולם של המשתמשים שלהם. חלקם פחות היום ויותר מחר, וחלקם ההיפך. פייסבוק היא אמנם המיינסטרים כרגע, אבל היא לא חזות הכל בהווה, ואין לדעת מה יהיה כוחה בעתיד. ועל כן, אין עולם אחד תחת פורמט אחד. להגיד את זה, זה בערך כמו לנתח את מהדורת החדשות של ערוץ 2 ולהסיק מכך כי כל צופי הטלוויזיה, כלומר כל העולם, לא יכולים להתעמק באייטמים שנמשכים למעלה מ-3 דקות. זה אולי מפתה מאד לחשוב ככה ונכון במידה מסויימת, אבל לא נכון מספיק.

זה עוד יותר גדול אפילו

או: למה כדאי לראות את עונה 5 של דוקטור הו גם אם לא ראיתם את עונות 1-4

(לחובבי הז'אנר. ספוילרים גאלור)

 

1. שמי איימי פונד. כשהייתי בת 7 היה לי חבר דמיוני. אתמול בלילה היה הלילה שלפני החתונה שלי, והחבר הדמיוני שלי חזר.

(התמונה מכאן)

 12 שנה וארבעה פסיכיאטרים (היא נשכה אותם כשאמרו לה שהוא לא אמיתי) חלפו לפני שאיימי פונד ויתרה על החבר הדמיוני שלה. ואז, כשכבר ×”×™×” לה חבר אמיתי, החבר הדמיוני חזר. ושוב נעלם, הפעם לשנתיים, ושוב חזר בלילה שלפני החתונה שלה, הפעם כדי לקחת אותה לכוכבים. היא קראה לו "הדוקטור המרופט", אבל אנחנו מכירים אותו בתור הדוקטור.

 [דיגרסיה קלה] Fables היא סדרת קומיקס של ביל וילינגהאם, שבה בעקבות תהפוכות הגורל דמויות מעולם האגדות מגיעות לחיות במנהטן. אחת ההברקות של הסדרה (ספוילר קל) היא הדמות של פרינס צ'רמינג – מתברר שזה תמיד אותו פרינס צ'רמינג, דון ×–'ואן סדרתי ובוגדני שהיה נשוי לשלגיה, לסינדרלה וליפהפיה הנרדמת בזו אחר זו. ×–×” מפתיע ומצחיק ומאיר עיניים, ×›×™ התרגלנו לחשוב על הנסיך מקסים כעל סטטיסט תורן בעלילה, אחד שבא, נותן את השורה שלו ואחר כך סתם ×—×™ באושר ועושר עם X, Y, או Z, אבל וילינגהאם הראה לנו פתאום שבעצם מדובר בדמות די עקבית, ושאם חופרים קצת יותר עמוק מגלים שאולי הוא פחות מקסים ממה שנדמה לפני שפורטים לפרוטות את ×”"הפילי אבר אפטר".

 [חוזרים לדוקטור] וזה מה שגם סטיבן מופאט (המפיק) עושה, בעצם, בעונה החמישית של דוקטור הו, רק שהוא נכנס לזה מהצד השני. אחרי שהכרנו את הדוקטור ונקשרנו אליו לאורך ארבע העונות שהפיק ראסל ט. ×’'ונס, מופאט מנחית עלינו פטיש 5 קילו ומודיע לנו שבעצם הדוקטור הוא החבר הדמיוני של… כל אחת מבנות הלוויה שלו, למעשה. רק שאנחנו כבר כל כך מכירים ואוהבים את הדוקטור שזה לא ממש נקלט, גם לא כשאומרים לנו את ×–×” ב-HD. יורקים עלינו ואנחנו צוחקים וחושבים שזאת בדיחה. דוקטור הו, החבר הדמיוני של איימי פונד. ×—×”.

 

2. איך את יודעת שזה אגם ברווזים אם אין בו שום ברווזים?

 ××‘ל באמת, כשרק חושבים על ×–×”, הכל משתבץ במקום. איימי פונד, "הנערה שלא ×”×™×” בה שום היגיון". זאת שמגיל 7 עד גיל 19 התגוררה בבית גדול ומלא חדרים ריקים, שלא היו לה אבא ואמא אבל היא לא זוכרת איך איבדה אותם, שהעולם שלה מאוכלס בדברים שאין שום קשר בינם לבין השם שלהם. הילדה שמגיל 7 משחזרת שוב ושוב את המפגש עם החבר הדמיוני שלה בכל מדיה אפשרית – בציור, בפיסול, במשחקי "נגיד-ש" – בזמן שהיקום כולו הולך ומתמוסס סביבה אל תוך האין. ואז, כשנדמה שמשהו קושר אותה בחזרה לעולם, כשיש לה חבר ממשי והיא עומדת להתחתן איתו, החבר הדמיוני חוזר ולוקח אותה איתו לכוכבים.

 

3. זה הכל עלייך

 ×›×©×ž×¡×¤×¨×™× את ×–×” ×›×›×”, ×–×” נשמע אחרת לגמרי ממה שחשבנו, לא? למרות שאמרו לנו את ×–×” שוב ושוב לאורך העונה. איימי בת השבע ואיימי בת ×”-21 שעומדת להתחתן – "שני חלקים של החלל והזמן שלא היו אמורים להיפגש לעולם". הפנדוריקה היא סיפור-אגדה, אבל "האם לא כולנו כאלה, דוקטור?" אומרת ריבר. וכמובן, הדוקטור שמסביר לאיימי שהוא לא יכול לשכב איתה ×›×™ היא בת 21 והוא בן 907, ×›×™ היא תזדקן ותמות והוא תמיד נשאר צעיר, ובמילים אחרות – ×›×™ היא ממשית והוא פנטזיה.

 ×›×™ כמו שהדוקטור אומר לאיימי: "×–×” הכל עלייך". היקום שנסדק ונשאב לתוך האין הוא היקום של איימי פונד, והוא נסדק ומתחיל להתאיין ביום חתונתה, 26.6.2010, ברגע שנוצר מגע ישיר בין הילדה שהיתה לבין הכלה שתהיה – שני חלקים של החלל והזמן שלא היו אמורים להיפגש לעולם. בלילה שלפני חתונתה, לילה לפני שהיא מחברת את עצמה רשמית למציאות, איימי מחזירה את החבר הדמיוני שהיה לה בגיל 7, וכל הדברים ששכחה, שהשכיחה מעצמה, מתחילים להישפך מבעד לסדקים ומאיימים לפוצץ את היקום ולשאוב את איימי עצמה לתוך האין, למקום שאם תישאב אליו היא לא סתם תמות אלא תהיה בעצמה לאין, למי שלא התקיימה מעולם.

 

4. שלום לכולם! אני החבר הדמיוני של איימי! אבל באתי בכל זאת.

 ×”סיבה שאני אוהבת כל כך את עונה 5 של דוקטור הו היא שהעונה הזאת היא יצור כלאיים מבריק. בחלוקה גסה אפשר לומר שיש שני סוגים של יצירות פנטסיה: פנטסיה אסקפיסטית, שמזמינה את אלה שצורכים אותה לשקוע בה כמפלט מן העולם הממשי; ופנטסיה מפוכחת, מרירה, שמתיימרת לגמול את קוראיה או צופיה מן הפיתוי להישאב אל הפנטזיה. פנטסיה מהסוג הראשון מרמה את אלה שצורכים אותה; פנטסיה מהסוג השני בוגדת בהם. עונות 1-4 של דוקטור הו הן פנטסיה מהסוג הראשון, אבל עונה 5 היא משהו אחר – פנטסיה מזן שלישי, נדיר.* זאת פנטסיה שמודעת לעצמה אבל לא שונאת את עצמה (טוב, לא רק; תמיד נזכור את פרק 7, "הבחירה של איימי", כנראה הפרק הטוב ביותר בכל חמש העונות). זאת פנטסיה שלא מרמה את הצופים וגם לא בוגדת בהם. זאת פנטסיה שלוקחת לצופה את היד ואומרת לה – אני אעזור לך. תבטחי בי. ("את חייבת להתחיל לבטוח בי", אומר הדוקטור לאיימי. "×–×” מעולם לא ×”×™×” חשוב יותר"). אני אעזור לך להבדיל בין המציאות לבין הדמיון. אני אעודד אותך לשקם את הקשר שלך לעולם הממשי. אבל אני לא אנטוש אותך, אני לא אשאיר אותך בעולם חסר דמיון ואברח בחזרה אל הרקיע המכוכב שלי. אחרי שתבראי מחדש את העולם שלך, ויהיו לך שוב אבא ואמא שאוהבים אותך ואהוב שחיכה 2000 שנה כדי להתחתן איתך, את תיזכרי בי שוב ביום החתונה שלך (ולא בלילה שלפני!) ואני אגיע, וארקוד, ואחר כך אקח אותך ואת האהוב שלך איתי לכוכבים. ואז ×–×” ×™×”×™×” שונה לגמרי, ×›×™ את תיזכרי בי לא כדי שאשאב אותך לתוך האין, אלא כדי להמריא איתי אל תוך היש.

 ××—רי ארבע עונות מבורברות קצת, סטיבן מופאט בא והראה לדוקטור הו מה היא באמת. לא סדרה על חייזר כריזמטי שלוקח בחורות עם דמות-אב בעייתית למסע הרפתקאות שאחריו החיים הממשיים שלהן נראים כצל חיוור, אלא סיפור על ילדוּת והתבגרות, ואיך עוברים מהאחת לשניה בלי לאבד את עצמך. אני מניחה שמופאט לא קורא עברית ומן הסתם הוא לעולם לא ידע על קיומו של הפוסט ×”×–×”, אבל אני רוצה להגיד לו תודה.

 

 * עוד יצירת פנטסיה מהזן ×”×–×” היא הסרט Drop Dead Fred, שיש לי הרגשה שמופאט ראה יותר מפעם אחת.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.