אין בעיה, תעמוד מהצד. תראה לאן זה יוביל אותך

"ימות החמה" מאז ג'. מ. קוטזי (בתרגום אברהם יבין, בהוצאת עם עובד, 2009) הוא ספר על הימנעות. ההימנעות מתחילה במבנה. אחת הקונבציות החזקות באוטוביוגרפיה היא השילוש הקדוש: המחבר, המספר והגיבור אמורים להיות אותו אדם. כך אפשר היה לצפות שקוטזי המחבר יכתוב ספר בקולו של קוטזי המספר אודות חייו יוצאי הדופן של קוטזי האדם. ב"ימות החמה", המחבר אינו קוטזי משום שהוא כבר מת. המחבר הוא גם המספר והוא וינסנט, חוקר ספרות אנגלי בלתי חשוב ובלתי ידוע, שחוקר את חיי הסופר. גם הגיבורים אינם קוטזי עצמו אלא חמישה אנשים שהיו לכאורה חשובים בחייו, אך הראיונות שנערכים עימם חורגים בהרבה מיחסיהם עם קוטזי. וכך מדיר עצמו קוטזי מכל שלושת התפקידים הרלוונטיים לאוטוביוגרפיה.

ההימנעות ממשיכה בתוכן. וינסנט חוקר את חייו של קוטזי לאחר שזה נפטר לאחרונה באוסטרליה. הוא מחזיק בכמה מחברות מעזבונו של קוטזי, שבעזרתן הוא מגיע לשתי מאהבות, בת דודה, אימא של תלמידה ועמית אחד לעבודה באוניברסיטה בתקופה שבין 1972 ל-1975, התקופה שבה, לפי מה שכתוב בספר, חזר קוטזי לקייפ טאון מארצות-הברית וגר עם אביו המזדקן בעודו מנסה להחיות את הקריירה שלו כמורה וכסופר.

קוטזי. מישיר מבט אל המצלמה ולא מנסה להיות יפה או חייכן (מתוך אתר פרס נובל)
קוטזי. מישיר מבט אל המצלמה ולא מנסה להיות יפה או חייכן (מתוך אתר פרס נובל)

 

ראשית, ההיסטוריה הזאת אינה ההיסטוריה הנכונה של קוטזי. ב-1972 היה קוטזי רחוק שנות אור מהירקבות הדרגתית עם אבו החולה בבית מטה לנפול בקייפ טאון, שאותו יש לשמר בעבודת כפיים שאינה מתאימה ללבנים. קוטזי האמיתי היה כבר נשוי עם שני ילדים צעירים, ואמו שהעצב על מותה שרוי על הספר, חיה בשלום עד 1985. ההתרחקות מן האמת האוטוביוגרפית היא כל כך גדולה, שנדמה שקוטזי מנסה לפטור את עצמו מהשאלה הצפויה: עד כמה הסיפור הוא אמיתי ואותנטי. עזבו אותי מהאותנטיות, נדמה שהוא מנסה לומר, אני סופר. והחיים האמיתיים שלי הם לא מעניינכם. מה שמעניין אתכם הוא מה שכתוב בספרים שלי אודות החיים שלי. כי אני לא חשוב, אלא מה שחשוב הוא האני כסמל, כמטאפורה, כתוצר בידיון ספרותי.

שנית, ההימנעות ממשיכה במה שמספרים עליו האנשים המרואיינים. ראשונה היא ×’'וליה, אישה נשואה שחיפשה את הבגידה הראשונה שלה. היא מצאה את הזין של קוטזי ולא הקדישה הרבה מחשבות לקוטזי האדם. השנייה היא מרגוט, בת הדודה של קוטזי, שבילתה איתו את ילדותה בערבות הרחוקות של דרום אפריקה, שבהן התוודה בפניה על אהבתו אליה, אהבה שכמובן לא יצא ממנה דבר בשל קרבת הדם. מאז גדלו לא פגשה את קוטזי, וכל מה שהיא יודעת עליו הן השמועות שמספרים עליו במשפחה. השלישית היא אדריאנה, גולה מברזיל שהיא אלמנה המגדלת את שתי ילדותיה באגרוף של ברזל ויחסיה עם קוטזי מסתכמים באמירת לא: לא, אני לא ארשה לך להתעסק עם הבת שלי. לא, אני לא ארשה שלך להתעסק אתי. לא, גם לא אם תתעקש ממש. הרביעי הוא מרטין, מרצה עמית לספרות באוניברסיטה, שמעיד ×›×™ קוטזי אולי חשב שהם חברים אך האמת היא שיחסיהם התמצו בשיחות מסדרון חביבות ותו לא. והחמישית היא סופי, מרצה לצרפתית שהיא היחידה שמפגינה איזושהי חיבה לקוטזי, אבל גם היא מסכמת: "באופן כללי אני יכולה לומר שרק מי שיש לו נוכחות חזקה יכול להטביע חותם עמוק, ולג'ון לא היתה נוכחות חזקה…"

 

אז למה?

למה שמישהו יכתוב ספר שמציג עצמו כאוטוביוגרפי אך ידיר עצמו מכל התפקידים המרכזיים בספר ויותיר במרכזו דמות שמצויירת רק בעזרת אנשים שלא אהבו אותו מעולם ושהמאפיין הכי חזק שלה הוא חוסר הנוכחות שלה? אני חושבת שהסיבה לכך היא דיון פוליטי עמוק בהימנעות: קוטזי מנצל את האוטוביוגרפיה שלו כדי לשאול מה קורה כאשר אדם נמצא במדינה שעושה מעשים שהוא אינו מסכים להם, והתגובה שלו אינה ניפוץ שמשות והיקשרות לטנקים, אלא הימנעות מן החיים הפוליטיים, הרומנטיים והאישיים? האם הימנעות היא תגובה פוליטית חזקה דיה, כך שהאדם יוכל לחיות בשלום עם עצמו לאור העוולות שנעשות סביבו? האם הימנעות, התגובה הבורגנית הנוחה שבמרכזה האמירה "אני לא חלק מזה, זה לא מייצג אותי", מספיקה?

זו אינה הפעם הראשונה שקוטזי מתעסק בהימנעות. במרכז הספר "חרפה", הספר אשר הביא אותו אל המודעות העולמית, עומד פרופסור לורי, מרצה שהזדיין עם תלמידה אבל מסרב להתוודות על חטאיו, ונמנע מן הנרטיב המצופה ממנו של בקשה וקבלת מחילה, בדרום אפריקה של ימי "ועדות האמת והפיוס". לורי מגיע לחווה בה גרה ביתו לוסי, ושם היא נאנסת על ידי שלושה כושים, שהיו בעבר עבדים שלה. גם היא נמנעת מן הנרטיב המצופה הממנה של האשמה. היא מסבירה לאביה שברצונה "להתחיל מאפס. בלי כלום. לא 'בלי כלום חוץ מ'. בלי כלום. בלי קלפים, בלי נשק, בלי רכוש, בלי זכויות, בלי כבוד". שניהם משלמים מחיר כבר על הימנעות שלהם, טוען קוטזי, וזה מספיק. הם עשו את שלהם.

אבל קוטזי המבוגר יותר, שכותב את "ימות החמה" מהרהר שוב בהימנעות, ומגיע למסקנה אחרת. חייו של קוטזי הנמנע, הגיבור המרומז של הספר, הם רצופי כשלונות ולא מובילים לדבר מלבד אכזבה: אכזבה שלו מעצמו, אכזבה של אביו ממנו, ואכזבה של הנשים מחייו ממנו ומנוכחותו המינית הנעדרת. הפוליטי הוא כמובן גם האישי, והימנעות במובן הפוליטי, ההסתכלות מן הצד ואי נקיטת העמדה, מחלחלת עד למערכת היחסים האינטימית ביותר בספר, מערכת היחסים עם האב, שמסתיימת בריקנות על סף חוסר האנושיות.
"ימות החמה" הוא ספר שכתוב נפלא. הוא מצליח לתאר כל אחת מהדמויות בו בצורה מעוררת אמפתיה, ובין הדמויות האנושיות מצטייר גם הפיל הלבן הגדול: המצב הפוליטי שכל כולו חוסר תקווה, שלא מותיר לאנשים שחיים בו שום אופציה לפעולה אמיתית.

והקוראת? היא נמצאת בישראל של שנת 2015, שבה לוקחים ילדים ערבים למרתפי חקירות ומפליאים בהם מכות. היא קוראת, ולה אין כבר תרוץ: ההימנעות שלה היא אסון.

פלאפל גבאי מחבק אותך. חזק.

header

בצהריים, אחרי העבודה ולפני שלקחתי את לב מהגן, הלכתי לפלאפל גבאי לאכול צהריים ולהמשיך לקרוא את הסיפור "חלכן היה נמזר" מאת לואיס פאג'ט, שאותו אני קוראת במסגרת סדנת הקריאה המעולה של מוטי פוגל.

***

התחלתי לקרוא את הסיפור כמה ימים קודם, והיו שם מכונות זמן ודברים שמגיעים פתאום לעבר או לעתיד וממציא משוגע שכן או לא הצליח לשלוח את הדברים שהוא רוצה לשלוח לעבר או לעתיד. לא היה לי כח לזה. אף פעם אין לי כח לזה.

***

פלאפל גבאי הוא פלאפליה די גדולה עם נגיד עשרה שולחנות, שבה אפשר לאכול גם מרקים טעימים נורא שעושים צרבת איומה וגם אוכל מבושל שמעולם לא ניסיתי. בעודי מחכה למרק חרירה שלי קרה מה שקורה שם לפעמים: אחד הגברברים שבדלפק אמר תודה שקניתם גבאי, וכל יתר הגברברים שמגישים אוכל זמררו לעומתו בקולות ברורים ונאים שמזכירים שירת טירונים בסרטים אמריקאיים: תודה שקניתם גבאי. פלאפל גבאי מחבק אותך. חזק.

The falafel mafia. אילוסטרציה. (לחיצה למקור)
The falafel mafia. אילוסטרציה. (לחיצה למקור)

תמיד אני צוחקת בקול כשאני שומעת את ×–×”. גם ×›×™ החזק הופך את ×–×” לבדיחה על סיסמאות שיווק. אבל גם ×›×™ אני מייד מדמיינת כדור פלאפל שמתיישב לי על הצוואר, ויש לו ידיים קטנטנות, בגודל של ידיים של כדור פלאפל, והוא מנסה להקיף לי את הצוואר כדי לחבק אותי אבל גם מנסה לחנוק אותי. חזק, אחרי הכל. ובראש שלי יש לו פרצוף של הבן שלי כשהוא מנסה לנקוש באצבע צרדה. הוא לא מצליח כלל, אבל הוא מבסוט על עצמו אש. ואיכשהו הכדור פלאפל הרצחני ×”×–×” מזכיר לי את רוג'ר ראביט ואת השאלה האם דמויות מצויירות בכלל יכולות להרוג דמויות בשר ודם, ויוצא שאני צוחקת ומזמררת לעצמי בתגובה: shave and a haircut… two bits. בעולם האמיתי עברו שתי שניות.

***

התיישבתי לקרוא את הסיפור ופתאום כל הדיבור על מכונות זמן נדחק הצידה. והיו שם אימא ואבא בורגנים חביבים, ושני ילדים טובים. הילדים התקדמו באופן ברור לקראת אסון וההורים התבוננו בהתקדמות ולא ממש ידעו מה לעשות איתה. הם עשו מה שמבוגרים עושים: הם מזגו אחד לשנייה כוסות משקה והתייעצו עם מומחים איך להיפטר מהדבר הזה שהולך ומשתלט על הילדים שלהם.

***

שעת צהריים בפלאפל גבאי היא שעה עמוסה מאד. תור ארוך בדלפק ואנשים נכנסים ואוכלים ויוצאים. לא אמורים לשבת שם לקרוא סיפור. אבל אני באמצע המתח, ויש לי רק עוד 15 עמודים, ואני חייבת לדעת אם הילדים יצליחו או שההורים יוכלו למנוע את הטרגדיה, וכוסות המשקה מהסיפור משרות עליי אווירה ביתית (גם אצלנו פותרים בעיות עם ג'ין טוניק), אז אני ממשיכה לקרוא ותוך כדי מכרסמת מהלחם האחיד בטחינה, כדי שייחשב שאני עדיין אוכלת.

***

–ספויילר. כאילו. אבל ×–×” שם מהתחלה. ולא רלוונטי בכלל להנאה מהסיפור.–
סקוט, הבן הבכור, ואמה, הבת הקטנה, נחושים בדעתם. הם יצליחו לפתור את התעלומה שעומדת בינם לבין התהום.
הם מצליחים.
טרגדיה.

***

אני יושבת בפלאפל גבאי וליבי שבור. אני עצובה על ההורים. אני עצובה על סקוט ואמה. אני עצובה על חוסר האונים. ופתאום חמישה גברברים מזמררים: פלאפל גבאי מחבק אותך. חזק. וזה ברור שהם מזמררים את זה דווקא עכשיו כי הסיפור שלח אותם לחזק אותי, כדי שאני אוכל להקים את עצמי ולהמשיך בשגרת המטלות של החיים. וזה ברור לי שסיפורים הם באמת לא נגמרים, והגבולות בין הבדיון לבין המציאות תמיד גמישים ונזילים מאד. ואני מסתכלת מסביב ופתאום קולטת: לא כולם ככה. לא כולם חושבים שחפצים יכולים לדבר. לא כולם יודעים ש-judge doom באמת קיים. לא כולם ערים לעובדה שאנשים תמיד מנהלים בראש שלהם דיאלוג שלא תמיד מקביל לדיאלוג שהם מנהלים עם סביבתם. ולכן, אנשים שכן חושבים ככה גומרים כמו שולי קדברא.

חיסול הזנות – הפתרון השוודי

בשנת 2008 פרסם המגזין הפמיניסטי הרדיקלי Rain and Thunder ראיון עם גנילה אקברג (Gunilla Ekberg),שהיא אקטיביסיטית פמיניסטית ותיקה וגם עורכת דין שהייתה יועצת מיוחדת לענייני זנות וסחר בנשים ובילדים לממשלת שוודיה. כרגע היא מנהלת משותפת של ארגון בינלאומי לא-ממשלתי: הקואליציה נגד סחר בנשים, שפועל כדי להילחם בניצול מיני של נשים וילדים על כל מופעיו.
הראיון הזה (זהירות, PDF) נשמע כמו קריאת שלום לבבית מלה-לה-לנד. 45 אחוז נשים בפרלמנט. גברים שטוענים כי לא יקנו שירותי מין. ותרבות שנאבקת כדי שהאחר יהיה באמת אתה, ולא גיהנום.
לשמוע את האישה הזאת, זה מדע בדיוני, באמת. ואם את במקרה פעילה פמיניסטית קשישה, זה גם מחמם את הלב לדעת שלפעמים מאבקים מצליחים. 

הראיון תורגם באדיבות קולקטיב Rain and Thunder
להמשיך לקרוא חיסול הזנות – הפתרון השוודי

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.