ארכיון תגיות: אינטרנט

הצטרף למשפחה, יא בן זונה

מימין: סמואל וברטולד

יש לי שלושה פרופילים שונים בפייסבוק – הפרופיל שלי, איתמר, ועוד שניים: סמואל בקט וברטולד ברכט. סמואל בקט הוא הצלחה. נכון לרגע ×–×” יש לו 1,991 חברים בפייסבוק, ובכל יום הוא מאשר ×›-40 חברים חדשים. כמה מחבריו קוראים לו סאם. אחרים קוראים לו ויטו קשיו פרו. אני לא בטוח כמה זמן עבר מאז שהתחלתי עם ×–×”, אבל ודאי יותר מארבעה חודשים. יותר מארבעה חודשים של משחק אובססיבי ב-"Mafia Wars", אחד המשחקים הנתעבים ביותר ברשת, מקביל רק למשחקים אחרים של החברה האם Zynga – פארמוויל, פישוויל, הולד'אם פוקר, יו-ויל וקפה-וורלד.

עכשיו קצת קשה להיזכר למה. יש משהו בכניסה למשחק חדש שמתמסמס עם הזמן, הגילוי נעלם ונותרת רק מקצוענות אצבעות. ואלוהים יודע שכל הזמן הזה עבר בדמדום מתמשך ואומלל. ובכל זאת, החודשים הללו לא הושחתו לגמרי. למדתי.

אין

מחסור הוא העיקרון המכונן של Mafia Wars. הוא מתבטא בעשרות צורות – נשק, שריון, אוספים, דרגות, חברי מאפיה. אבל יותר מכל הוא טמון במנגנון הבסיסי של המשחק. המחסור הראשוני, הבלתי נתפס, שעומד ביסוד המשחק ×”×–×” הוא אי היכולת לשחק.

כל שחקן מתחיל עם דרגת אנרגיה מסוימת, שניתנת לשדרוג עם כל דרגה שהוא עולה. כלומר, ×¢× כל דרגה ניתן להוסיף נקודות לאנרגיה או לתכונות אחרות. ×”אנרגיה מאפשרת לעשות משימות. משימות נותנות ניסיון. אם יש מספיק ניסיון, עולים דרגה. אם עולים דרגה, מד הארגיה ×—וזר למצבו המקסימלי. ××‘ל, וכל שחקן חדש מגלה זאת במהירות, כמעט לעולם האנרגיה אינה מספיקה כדי לעלות דרגה. האנרגיה מתחדשת, אבל לאט. נקודת אנרגיה אחת כל ארבע דקות (או שלוש, אם בחרתם בסוג דמות מסוים). כאשר עליכם להשיג עוד 400 נקודות ניסיון לדרגה הבאה, הזמן ×”×–×” יכול לעבור לאט במיוחד. בדרגה הבאה ×™×”×™×” לכם שוב את כל האנרגיה החיונית הזו. אבל עד אז, תחכו.

יש גם אפשרויות אחרות. ניתן לגנוב ניסיון בכמה דרכים. דרך מקובלת היא לתקוף דמויות אחרות. כל תקיפה כזו תביא בין 1 ל-6 נקודות ניסיון, שזה לא רע אם אתה תוקף כמו חזיר. אבל, כצפוי, גם לתקוף דורש משהו, הפעם כושר. וגם כאן, הכושר מתחדש, אבל לאט. ועד שהוא יתחדש, אתם מוזמנים לחכות.

היכן שיש מחסור, יש כלכלה. במקרה הזה, המחסור מובנה לתוך המשחק כדי להאכיל את החברה האם. Zynga מאפשרת לשחקנים להשתמש ב-Godfather Points (מעתה: GP). עם עשר GP אפשר לחדש את מלאי האנרגיה או הכושר שלכם; עם ארבע עשרה GP אתם יכולים לקבל עוד ארבע נקודות לשיפור הדמות. עניין שווה.

דרך אחת להרוויח GP היא להתקדם בדרגות. כל שתי דרגות תקבלו GP אחת. אך מאחר שדרגות עולים לאט, ומאחר שההתקדמות האיטית היא לב הבעיה, מציעה לכם Zynga לרכוש GP בכסף מלא. לא בזול, חלילה. עשרים ואחת GP יעלו לכם חמישה דולר. אם תשקיעו מאה דולר, תוכלו לקבל שבע מאות GP. ובאלוהים, זה מפתה.

המון ציוד יש לו, לסמואל

חייבים לאסוף את כולם

אבל משחק לא יכול להתבסס רק על חוסר. לצדו ישנה הצבירה. כאן נעוץ אולי סוד הפופולריות של המשחק ×”×–×”. אפשר לראות זאת אצל ילדים, אותה תאווה לצבירה שעליה מושתתות רוב ההצלחות הגדולות בתחום – פוקימון (חייבים לאסוף את כולם), פוגים, גולות. כאן אפשר לאסוף כלי נשק, שריון, כלי רכב, דרגות, לשדרג את התכונות שלך או להגיע ל"הישגים". "הישג", בלשון המשחק, הוא אחת מחמישים ושתיים מטרות שונות שמעצבי המשחק החדירו לו. אם השגתם 50 סוכנים פדרלים, תקבלו את אות "הדוד סם"; אם תשרדו מעל לשעה ברשימת החיסול, תקבלו אות "חסין כדורים". אם משעמם לכם, תמיד תוכלו לנסות להשיג את אחת המטרות הללו. חלקן בלתי אפשריות מספיק בשביל לגרום לכם לשחק שנים.

אבל ×–×” לא הכל. אפשר לצבור גם אוספים של ממש, מסיגרים וחפתים ועד לסוסי מרוץ או מזכרות קומוניסטיות. אם תשיגו שבעה פריטים מכל אוסף, תוכלו לנעול אותו ולקבל בונוס מתאים. וכמובן, גם ×–×” לא בדיוק הכל, מאחר שיש אוסף אחד שקשה במיוחד לשים עליו את היד – אוסף הלוטו. עוד נחזור אליו.

פרק ראשון: הסוף

עכשיו הכל קצת מעורפלת. קשה להיזכר כמה מוזר היה לגלות שזהו, סיימת את זמן המשחק שלך להיום, וכל מה שעשית היה ללחוץ על אותו כפתור עשר דקות. ובכל זאת, אני זוכר שדווקא אותו מנגנון מטומטם הוא שגרם לי להמשיך. לא יכולתי לעזוב את זה ככה.

הדבר הראשון שעשיתי היה חיפוש צ'יטים. גיגלתי עשרות צירופים שונים, מבלי למצוא אפילו איזה צ'יט אחד. במקום צ'יטים, בכל התוצאות הראשונות בגוגל, מצאתי ספרים למכירה. בפעם הראשונה שחיפשתי היו לפחות שלושה, כיום יש חמישה-שישה. הם מבטיחים לגלות לך את "סודות המאפיה", ובדרך כלל מוכרים סיפור קטן ומעורר הזדהות על המחבר, שגם הוא היה מאפיוזו בגרוש, שכל השחקנים הגדולים התעמרו בו, עד שאיזה שחקן ותיק גילה לו כמה טיפים. הוא, בניגוד לשומרי הסף, החליט לא לשתוק. הוא יספר את הכל לכולם. איך לעלות דרגות במהירות; איך להיות מושא קנאת חבריך; איך לצבור אלפי חברים; איך להשיג את כלי הנשק הטובים ביותר. גם אתם יכולים, אם תרכשו את הספר. כי הנה, היכן שיש מחסור, יש סוחרים. ו-Zynga, האם הגדולה והרעה, היא אינה הסוחרת היחידה בשוק.

אם הייתי ממשיך עוד קצת כך, אולי הייתי מוותר על המשחק הזה לחלוטין. אבל בסוף, איכשהו, נתקלתי בעמוד הזה בפייסבוק. מסתבר שאנשים הצליחו לפצח את המשחק הזה איכשהו. זה הכל מתמטיקה.

סמואל וכל אנשיו

כך נראה הניוזפיד שלי בימים אלו

הבעיה העיקרית במשחק היא אנרגיה. הדרך לפתור את הבעיה היא להשקיע את כל הנקודות שלך באנרגיה בלבד, במקום בהגנה, התקפה או בריאות. אבל זו רק ההתחלה, שכן עכשיו עליך לגלות מה היחס בין האנרגיה שיש לך לבין נקודות הניסיון שדרושות לדרגה הבאה. המשחק לא מספק את המידע הזה, אבל אנשים טובים יצרו בוקמרקלטים שפותרים את הבעיה הזו. אם יש לך 100 נקודות אנרגיה ו-150 נקודות ניסיון דרושות כדי לעלות דרגה, אתה צריך למצוא עבודה שתספק יחס ניסיון/אנרגיה של 1.5. וכך, המשחק נעשה אפשרי לפתע. אתה יכול לעלות לדרגה 100 בשלושה ימים, כל עוד אתה טורח לבדוק את יחס הניסיון/אנרגיה של העבודות שאותן אתה מבצע. ניצלתי.

הבעיה השניה שהייתי צריך לפתור היא מספר החברים. מאחר שרק אחוז קטן יחסית מהשחקנים ממש מוציא כסף על המשחק, ב-Zynga החליטו שעליהם להגדיל את בסיס המשתמשים שלהם. גם כאן, המטרה הכלכלית מוטמעת לתוך ההיגיון המשחקי. כאשר אתם נלחמים, גודל המאפיה שלכם הוא אלמנט מכריע ביכולת שלכם לנצח. גודל ×–×” נקבע על ידי מספר חברי הפייסבוק שלכם שמשחקים גם ב-Mafia Wars, ואישרו את הצטרפותכם למאפיה שלהם. לכן, עבור השחקן המתחיל, נראה שיש שתי דרכים להגדיל את המאפיה שלו – הוא יכול לשלוח לחבריו הזמנות למשחק, או להעלות לסטטוס הפייסבוק שלו הזמנה, ולקוות שאחד מחבריו יחליט שהוא רוצה גם.

לזמן מה, היה בלתי אפשרי לצפות בפיד החברים בפייסבוק מבלי לראות מאפיות וחוות בכל פינה. הטרנד קצת השתנה, כנראה בגלל שינוי העיצוב של פייסבוק, אבל באזורים מסוימים ברשת הזו הוא עדיין ממשיך במלוא עוזו. הדרישה להגדיל את מספר החברים שמשחקים היא חלק מהותי, בלתי נפרד, מכל המשחקים החברתיים. בפארם-וויל או קפה-וורלד לא ניתן לבצע פעולות מסוימות, בעיקר הרחבת החווה/קפה, ללא מספר מינימלי של חברים. כמו משחקי תפקידים באשר הם, אתה מגלה שיש לך שני מעגלי חברים. מעגל אחד, רחב, הוא סך האנשים שנרשמו לעדכונים שלך בפייסבוק. המעגל השני, שמוכל בראשון, ושצריך לגדול כל הזמן, הוא מספר החברים שנרשמו לאפליקציה.

מכוער, אבל יש דרכים להתגבר גם על זה. הדרך הנפוצה ביותר היא ה-Add Me. בעמוד של Mafia Wars בפייסבוק כל פוסט מלווה באלפי תגובות. ודוק, אלפי לא מאות. כל התגובות, כמעט בלי יוצא מהכלל, הן תגובות Add Me. במקום להגדיל את המעגל הפנימי, אנשים מנסים להגדיל את המעגל הראשון, מעגל החברים שלהם. הצורך במספר חברים הוא גדול כל כך, ששחקנים מקימים קבוצות על קבוצות של בקשות Add Me, וחלקן מתפרנסות יפה. בעמוד של Stone Cold Pimps, למשל, חברים למעלה מ-787 אלף איש. אחת לכמה זמן, מעלים האדמינים של הקבוצה סטטוס עם קישור לחבר פייסבוק שמבקש שתוסיפו אותו. קוראים לזה Pimping, מעין משחק מלים בין סרסור לפמפום (שכן, הקבוצות הללו מצהירות כי הן "Will pimp you up"). הקבוצות הללו לא יפמפמו אתכם בחינם. ניתן לזכות לסיוען הנדיב באחת משתי דרכים, שמזכירות מאוד את שתי אסטרטגיות הרווח של Zynga: תשלום או הפצת הקבוצה לחברים.

אפשרות אחרת, יעילה יותר, היא מה שמכונה Mass add. אנשים מוסיפים את כתובות המייל שלהם לערמה אדירה של כתובות. פייסבוק מאפשרת הוספת חברים באמצעות אימייל, כנראה כדי לסייע לאנשים להמיר את רשימת אנשי הקשר שלהם במייל לחברי פייסבוק. בהתחלה הוספתי את כל החברים באחת מקבוצות ה-Mass Add. אחר כך כבר הבנתי, והוספתי את כתובת מייל הספאם שלי לאחת מהקבוצות. בכל יום מקבל סמואל בקט כ-40 בקשות חברות. הוא מאשר את כולן. איתמר, לעומת זאת, מעדיף לשמור על קבוצת החברים שלו מצומצמת והיגיינית. תוקפים אותו בכל יום. הוא תמיד מפסיד.

בכל הנוגע לחישוב הכוח שלכם בקרב, מספר חברי המאפיה המקסימלי הוא 501. ניתן להוסיף 5,000 חברים למאפיה שלכם, אבל 4,499 מהם לא ישתתפו בקרבות. ובכל זאת, אנשים ממשיכים להוסיף חברים הרבה אחרי שהגבול ×”×–×” נפרץ. הסיבה פשוטה להחריד – יותר חברים, יותר בונוסים. חברים יכולים לפרסם בקשה לסייע במשימות, וכל בקשה כזו שווה נקודות ניסיון וכסף. במוסקבה, חבילת ההרחבה שיצאה לאחרונה, לא ניתן להשלים חלק מהמשימות מבלי לבקש סיוע מחברים. גם כאן, סמואל בקט מתקדם במהירות. איתמר נשאר מאחור.

הערת שוליים

כך, בעצם, גיליתי את הספאם-בוטים. הם משאירים כתובות אימייל בכל אחת מקבוצות ה-Add Me וה-Mass Add, ואם אתה מצרף אותם תזכה מדי יום להזמנות לקבוצות ועמודים שונים בפייסבוק. לרוב הספאם-בוטים יש תמונה של אישה ושדיים, כנראה כדי להגדיל את שיעור הנופלים בפח. חלקם שולחים הזמנות לקבוצות פורנו, שנפתחות ונסגרות במהירות. אחרים, משעשעים יותר, מעלים רשימות נוצריות הגיגניות עם טאץ' סקסיסטי. עכוז כבול בגבולות החוטיני, ולצדו הרהור על יפי הבריאה.

שמן נחשים, מישהו?

כאמור, Zynga טרחו להטמיע במשחק שלהם מגוון אפשרויות צבירה. לאסוף נקודות לשדרוג הדמות, לאסוף כלי נשק, לאסוף אוספים. וכאמור, האוסף הגדול מכולם הוא אוסף הלוטו. כדי להשיג אחד משבעת החלקים שמשלימים את האוסף צריך לזכות בהגרלה. שלושה מתוך חמישה מספרים. ההגרלה מתקיימת בכל יום, ובכל יום מקבלים השחקנים כרטיס אחד חינם. אם הם ירצו כרטיס נוסף, הם יכולים לרכוש אותו בשני GP. עד כה, בשלושה פרופילים שונים, מעולם לא זכיתי בלוטו. אבל אנשים זוכים, ואנשים כבר השלימו את האוסף, יותר מפעם אחת. איך? סחר.

פייסבוק עמוס בקבוצות סחר כאלה, אבל הגדולה והחשובה מכולם היא ה-Lotto Trust, שיש לה אפילו אתר משלה. בעבר, לפני חבילת מוסקבה, פריט לוטו נמכר עבור כלי נשק מקובה או ניו-יורק. מרגע שהגיעה מוסקבה, עם כלי הנשק החדשים והמשופרים שניתן למצוא שם, לא ניתן עוד להשיג לוטו עבור שלל רגיל. הסחר מתבצע בהגרלות פומביות, עם חוקים ברורים ושפת קיצורים ברורה פחות, וה-Lotto Trust גובים 5% מכל עסקה.

הקבוצה הזו חיונית, אם אתה זקוק לפריטי לוטו. לא בגלל שקשה למצוא עם מי לסחור, אלא משום שקשה למצוא סוחר אמין. חלק מהמשתמשים, כראוי למאפיה, מבקשים ממך לשלוח את הנשק קודם לשליחת פריט הלוטו, ואז נעלמים בביפ ביפ רועם, ומשאירים אותך ×¢× ×™ וחלש. ×”-Lotto Trust מחזיקים בשתי רשימות – רשימת הנוכלים ורשימת הסוחרים המאושרים. חמישה אחוזים הם סכום פעוט יחסית.

לצד הסוחרים והנוכלים הלגיטימיים, מתקיימת קבוצת עלוקות נוספת – אפליקציות מתנות בפייסבוק. Free Mafia Loot וכיוצא בזה. המתנות שהם שולחים וירטואליות לגמרי. כלומר, הן לא חלק מהמשחק, והן לא ישפרו את דירוג ההתקפה או ×”×”×’× ×” שלכם. האפליקציות הללו חיות על כל אלו שלא הבינו זאת עדיין, והמשתמשים שלהן שולחים אחד לשני מתנות חסרות ערך, מתוך אמונה שהם זכו באיזה צ'יט קדמוני.

אבל הנוכלות היא חלק מרכזי מהעניין. חלק ניכר מקבוצות המאפיה בפייסבוק מבטיח שלל ועד חמשת אלפים GP בחינם, לכל מי שיצטרף ויצרף את כל רשימת החברים שלו. יש בכל אחת מהן בין 5,000 ל-15,000 איש, כולם מאוכזבים. בדרך כלל, הקבוצות נועדו פשוט לפרסם את אחד מספרי ההדרכה למשחק. חלק מהקבוצות מפרסמות אתרים עם רוגלות וחולרות אחרות. העיקרון שעומד מאחורי פריחת הקבוצות הללו נאמן לעיקרון המכונן של הסטטיסטיקה: היכן שיש מספיק אנשים, יהיו גם די והותר פריירים.

אוסף הלוטו הגדול. פריט אחד עלה לי 50 להבים ממוסקבה, והוא היה במבצע

אך משל היה

כל זה, בעצם, הוא משל כלכלי. מחסור וצבירה מובנים לתוך המשחק כדי לעודד שחקנים להשקיע כסף או להפיץ אותו לחבריהם, שישקיעו, אולי, כסף בעצמם. מאחר שבעולם הממשי יש מחסור ממשי בכסף, המחסור הווירטואלי גורם ליצירת כלכלות אחרות, כלכלות לוויין, מסביב למשחק. סרסורי Add Me, ספאמרים, סוחרים, נוכלים ומוכרי שמן נחשים. כולם שם, מתפרנסים.

לחילופין, זה משל על כלכלת החינם. Mafia Wars הוא חינמי. אתם לא חייבים לשלם כדי לשחק. אם תשלמו, לחילופין, חייכם יהיו קלים בהרבה. החינם מפתה אותך להיכנס, המשחק מפתה אותך לשלם. וברשת, כמו ברשת, תמיד ייווצר קוד פתוח. האנשים שיוצרים את הבוקמרקלטים, שנועדו להקל על המשחק, עושים זאת בהתנדבות (אם כי ניתן גם לנדב להם כמה מעות); ולצד סוחרי השלל והלוטו יש את Mafia Wars Santa, האיש שמחלק שלל בחינם. וכולם מתקיימים זה לצד זה. אלה רוכשים ואלה נותנים, ואלה מנסים להרוויח מהספאם.

אפילוג

בשלב מסוים, המשחק מאבד את הסיפור ש-Zynga ניסתה לייצר, והופך למשחק מתמטי לגמרי. אתה מחשב יחס אנרגיה/ניסיון, יחס כושר/ניסיון, ועולה דרגות במהירות. גלריית כלי הנשק והשריון הופכת לגלריית פיקסלים, אוסף סטטיסטיקות ותו לא. אתה גדל ומתחזק, למען הגדילה וההתחזקות. אתה משיג הישגים – 50 סוכנים פדרלים – מתרגש לרגע, וממשיך. × ×¢ מחיזוק חיובי לצורך במהירות של מעשן מכור. אבל ×–×” לא ×”×™×” יכול להמשיך כך זמן רב, לולא היינו יוצרי סיפורים בעצמנו. ×›×™ מבעד למשחק המתמטי נוצר משחק תפקידים אמיתי, שמתגנב ונושך אותך כשאתה לא שם לב.

פתאום אתה רואה שחלק מהקבוצות בפייסבוק הן קבוצות של משפחות מאפיה. תמורת חמש-עשרה GP אתה יכול להחליף את השם שלך, כך שתוכל להוסיף את סמל המשפחה לשם שלך, ולזכות להגנה יחסית. אתם יכולים למצוא את משפחת ההאנזה {HANSE} או את המאפיה היפנית. אני חיפשתי את המאפיה הישראלית, וגיליתי את הקבוצה הזו, שבדף האודות שלה מועלית השאלה "גם לכם נראה שיש יותר מדי ערבים במשחק?", והוא מסתיים ב"כל הכבוד לצה"ל".

שחקנים אחרים יוצרים משפחה אד-הוק. זואי, אחת מהחברות של ברטולד ברכט, היא שחקנית בדרגה 1900. לכל פוסט שלה יש עשרות תגובות, והיא מפרסמת רשימות חיסול של שחקנים שהטרידו אותה מינית. שחקנים אחרים נכנסים למלחמות השמדה. סמואל בקט חיסל שחקן צעיר שהיה בהיט-ליסט. הוא עשה זאת כדי להגיע לאחד מההישגים, 150 חיסולים בהיט-ליסט. השחקן ×”×–×”, בתגובה, הוציא עליו חוזה, וסמואל בקט בתגובה נכנס באם-אמא שלו. חוזה נוסף הוצא, וסמואל בקט חזר לתקוף. חוזה נוסף, ולסמואל נמאס. מצאתי את השחקן בפייסבוק ושלחתי לו הודעה – "אם אתה לא רוצה שאני אשמור אותך במועדפים, ואבוא לבקר אותך כל שעה, כדאי שתפסיק". הוא התנצל. ואני שלחתי את ההודעה המאפיוזית הראשונה שלי.

פרקליט אנונימי ומחבר שהוא לא

"פרקליט אנונימי", מאת ג'רמי בלקמן, בהוצאת כתר (מהספרייה של ההם, עכשיו זמינה, רוצו, רוצו, רוצו!) עוסק, על פני השטח, בקפיטליזם דורסני. אתם מכירים את הז'אנר. עורך דין או רואה חשבון או הייטקיסט או כל אחד שיכול להרוויח גזיליון דולר לשעה, שנהיה מטורף קצת מרוב כסף ושררה, שמח כי המשרד שלו גדול בחצי מטר מרובע מזה של יריבו למשרת השותפות, ואיבד כל קשר עם הילדים שלו, עם אשתו, או עם כל דבר אנושי שיש לו צרכים שאי אפשר לחייב את הלקוחות עליהם.
לא היה צריך את ג'רמי בלקמן כדי להביא את העדות הזאת. ברט איסטון אליס עשה את זה בפסיכופת אמריקאי בצורה הרבה יותר קיצונית, ולכולם כבר ברור שהקפיטליזם יכול להרוג. סטפן קינג כבר הבהיר כמה עורכי דין הם חארות. חיי המשרד, ומירוץ העכברים המשוגע שמוביל את האדם לבלות 99 אחוז מהזמן שלו בקיוביקל, כבר נשחטו בדילברט ובהמשרד.
אבל זהו רק צד אחד של הסיפור. בצד השני של הסיפור יושבת האינטרנט. כי פרקליט אנונימי הוא גם שם הבלוג שכתב ג'רמי בלקמן האמיתי, כשעוד היה סטודנט למשפטים בייל. הוא כנראה רצה לברוח קצת מהמירוץ, אז הוא המציא דמות של עורך דין שמגייס את הסטאז'רים בחברת עורכי דין אימתנית. הדמות שלו הייתה קיצונית כמו דמות מדומיינת ומושכת כמו כל דמות קיצונית אמינה. כמו שקורה באינטרנט, אנשים הגיעו לבלוג, והאמינו לו. כמו שקורה בבלוג, אנשים התחילו לכתוב לג'רמי בלקמן כאילו הוא באמת הפרקליט האנונימי. יחד עם האנשים הגיע הפרסום, ויחד עם הפרסום הגיעו ההצעות מסוכנים ספרותיים. וכך הפך הבלוג לספר. ואחריו הגיע גם הבלוג של ג'רמי בלקמן המחבר.
אדם אחר יכול ×”×™×” לזנוח את האינטרנט ולכתוב פשוט ספר מאת פרקליט אנונימי. אבל בלקמן החליט החלטה נבונה מאד והשאיר את האינטרנט בתוך הספר.  בניגוד לנסיונות מלאכותיים לכתוב "על האינטרנט", הניסיון בחיים האמיתיים של בלקמן, והעובדה שהוא באמת כתב בלוג, ולא ניסה לנחש איך מרגישים אנשים שכותבים בלוג,  גרם לכך שהאינטרנט, כמו שהיה ב-2004, עובר בצורה חלקה לגמרי לספר.
פרקליט אנונימי הוא דמות בדויה, כמו זו שהבטיחו לנו בראשית האינטרנט, כזו שיכולה להפוך רווק שמן ודוחה מטקסס לנערה נחשקת מלוס אנג'לס. פרקליט אנונימי מפחד מכך שיזהו אותו. פרקליט אנונימי נעזר בדמות מ"החיים האמיתיים", שיודעת את זהותו. גם הקשר איתה נעשה באמצעות המייל. פרקליט אנונימי מפחד שיחשפו אותו. פרקליט אנונימי נחשף על ידי אחד מהמשרד לכאורה. פרקליט אנונימי מזייף קצת את המציאות, מעגל פינות, כי הוא יודע שהוא דמות בדויה. קמצוץ מזה, מהחשאיות, מהדמות הבדיונית, מהפחד מחשיפה, מעיגול הפינות, מכיר כל מי שכתב אי פעם בלוג בעילום שם, אני מניחה.
והמעבר הזה מהאינטרנט לספרות הוא משמח, כי הוא יכול לסמן שהגיע הרגע שבו אפשר לכתוב על האינטרנט מבלי שהיא תהיה חלק מסוגת המדע הבדיוני, ומבלי שהיא תתפוס מקום משל עצמה, כמו שקורה הרבה פעמים בספרים שמתארים טכנולוגיה חדשה.
והוא משמח מעוד סיבה. בתיאוריות ספרותיות אהבים לדבר על שלושה צירים מרכזיים: המחבר, המספר והדמות המרכזית. המחבר הוא בעולם האמיתי. יש לו אישה אמיתית וילדים אמיתיים והוא מתראיין בעיתון. המספר הוא הטכניקה שמתווכת בין המחבר למתרחש בעולם הבדיוני. קצה אחד שלה נמצא בידי המחבר, ולכן בעולם האמיתי, וקצה אחד שלה נמצא בעולם המדומיין, ולכן, אהם, מדומיין. הדמויות שייכות כבר לגמרי לעולם שהמחבר המציא. העובדה שפרקליט אנונימי הוא בלוג מדומיין, שממשיך להתקיים גם לאחר שהספר יצא לאור, לצד הבלוג האמיתי של המחבר האמיתי, מכניסה לתיאוריה הספרותית ציר נוסף, שמשאיר את העולם המדומיין פעיל. לא עוד הפילי אבר אפטר, לא עוד סוף פתוח או סוף סגור, אלא עולם מדומיין אמיתי, שבו הדמות המדומיינת יכולה להתראיין בעולם האמיתי, והמחבר האמיתי יכול לכתוב פוסט בעולם המדומיין.
זה עושה סלט שלם מהתיאוריה שנוסדה לפני האינטרנט, ולפני שהמעבר בין חיים אמיתיים למדומיינים לוירטואליים ובחזרה לאמיתיים היה כל כך קל ונינוח. כי באמת, ב-2010 עוד מעט, כמה מאיתנו כבר חיים חיים אמיתיים, מבלי לעצב, ולו במקצת, את הנרטיב שאנחנו בוחרים לספר על עצמנו?

אבל הנפש אמרה: מה אתך? כבר שכחת, שכל הנאתי היא תנועה בזמן?

(סיפור חניכה אישי כפול. לחלק הראשון)

אמצע העשרה: צ'אטים

הכללת פתיחה: מה שמוזר בגיל ההתבגרות במובן הקלאסי, התיכוניסטי שלו, זה שמצד אחד איטס אול אבאוט בניית זהות, ומצד שני ברור לך שהחיים האמיתיים עדיין לא התחילו, ולפיכך, שהזהות שאת בונה עכשיו איננה (ולא צריכה או יכולה להיות) הזהות האמיתית והקבועה והנמשכת-בזמן שלך, מי שתהיי כשתהיי גדולה.

זה מאפשר ליצור בגיל הזה כל מיני יחסים מעניינים בין הזהות האישית והזהות החברתית, וכלפיהן.

אני, למשל, כמו כמה מידידי הבדויים והבשרדמיים הטובים ביותר, עברתי את גיל ההתבגרות מתוך תחושת פער מוחלט ומובן-מאליו בין זהות אישית (“מה אני”) לזהות חברתית (“מה אני עושה"). הזהות האישית שלי פעלה, ראשה ורובה, בצ'אטים באינטרנט, והיא היתה אמיתית ונצחית, והזהות החברתית שלי פעלה, קירבה וכרעיה, בתיכון, והיא היתה שקרית ונסיבתית.

הפער הזה היה רע וקשה בכל מיני אופנים, שמתוכם אופן צפוי אחד בלט בהעדרו המפתיע: הוא לא היה מפחיד. היה ברור לי שהוא ייסגר כשאני אגדל. כשאהיה גדולה אוכל (ועד אז אלמד ואחשוב ואנתח ואבין איך) לחיות ולפעול בעולם האמיתי מתוך הזהות האמיתית שלי, זו שבינתיים אני יכולה לחיות ולפעול מתוכה רק בעולם-שמחוץ-לעולם של הצ'אט, וזה בסדר, כי "בינתיים" אלו שנים אמורות להיות עולם-שמחוץ-לעולם.

למתבגרים אחרים יש חוויות אחרות. אבל נדמה לי שאפשר לטעון טענה דומה למדי גם עבור מתבגרים שבניית הזהות שלהם היא חווייה חברתית ביסודה. הזהות החברתית של גיל ההתבגרות היא אישית מאוד. איזו מוזיקה את שומעת, מה את לובשת, מה את אוהבת. אלו בדיוק השאלות ששואלים גם בצ'אטים. אין הצטברות של מעשים. הכל זו הפעם הראשונה. מי שאת זו מי שאת עכשיו.

סביב עשרים: בלוגים

הכללת אמצע: מוזר להיזכר בזה מחוץ לעולם המלאכותי והמופרך הזה, אבל מתבגרים יהודים-ישראלים, ובמידה פתוחה גם מתבגרות יהודיות-ישראליות, תופסים את הצבא, עוד מהגיל שבו הוא רק גוש אפל אי שם באופק אחרי הבגרויות המיתיות בפני עצמן, אבל גם במהלכו, בתור כניסה חדה אל החיים האמיתיים, מה שהופך אותך לישראלי אמיתי, לגבר אמיתי, עם כוח בידיים לעשות דברים אמיתיים בעולם. זה לא ככה באותה מידה לכולם כמובן, ובטח שלא לכולן, אבל לרוב משהו מזה שם, נדמה לי. אני, בכל אופן, הלכתי כמובן מאליו לצבא, וחוויתי אותו ככה באופן חלקי, ככניסה (אבל רכה) אל העולם האמיתי, ראשיתו של רצף שהמשיך אל הזמן שאחרי השחרור, אל להיות 'בחורה צעירה' בכל מיני הקשרים, ואחר כך 'סטודנטית צעירה'. גרעין הרצף היה בדיוק מה שחיכיתי לו מראש בתיכון: התחושה שהזהות האישית הולכת ומתאחדת עם הזהות החברתית, ש"מה שאני עושה" מתאים ל"מה שאני". פתאום אהבתי מישהו שהכרתי בעולם ולא באינטרנט (הבועה האישית-חברתית המוזרה הזאת של זוגיות סטנדרטית), "דיברתי באמת" עם חברים מהצבא, הייתי מוקפת ב"אנשים כמוני", עשיתי "דברים מעניינים”. כל זה התחיל בצבא, התעצם בשנתיים שאחר כך והגיע לשיא בתקופה הראשונה באוניברסיטה.

אבל זו לא היתה הזהות הסופית של להיות מה שאת עושה, עוד לא: כן בתוך עולם המבוגרים אבל עוד קרוב לסף, הבטחה לעתיד אבל עדיין בלי חסכונות של מעשים צבורים: הרי כשתהיי גדולה לא תהיי חיילת ולא סטודנטית, אבל להיות חיילת וסטודנטית זה כבר הגרעין מה שכן תהיי, ולפיכך שאלת הזהות היא לא "מה את" ולא "מה את עושה" אלא שאלת הביניים "מה את עומדת (מסוגלת, עתידה, מתכוונת) לעשות", באיזו שמלת זהות אישית את נכנסת לראשונה אל החברה, מה בסיס הקבע שאת מגבשת ומציגה לזהות המצטברת העתידית שלך. לכן מרכז הכובד של מה שעשיתי, של מה שעשינו כולנו, היו מערכות יחסים אישיות מכל מיני סוגים, ולדבר בלי סוף על עצמנו ועל העולם, כמו תיכוניסטים, אבל הפעם בתחושה שזה לא מהיציע אלא סופסוף מעל הבמה.

באותו זמן הפסקתי להיכנס לצ'אטים הגוועים והתחלתי לקרוא בלוגים.

חלק ממי שקראתי כתבו בשמות בדויים כמו בצ'אטים (למשל miss_cast, זו ש, אקס אקסטרימיסטית), ואילו אחרות, רבות יותר ויותר עם הזמן, כתבו בשמות אמיתיים כמו בעולם (למשל מיטל שרון, איתמר שאלתיאל, איה מרקביץ'). אבל לא היה הבדל גדול כל כך בין אלו לאלו. את כולן היכרת דרך זהות וירטואלית ארוכת טווח ומובחנת שהיתה בבירור קשורה אל זהותן היומיומית ובבירור שונה ממנה. האינטרנט של הבלוגים היה עדיין נפרד מהעולם היומיומי אך לא עוד מנותק ממנו: לא עולם פנטזיה ולא העולם האמיתי אלא עולם אמיתי אחר, מערך אחר של עמדות אפשריות.

ובגלל שמה שבלוגריות עשו בעמדות האלו היה לדבר בלי סוף, על עצמן ועל העולם, בגלל שהקשרים שהתנהלו ביניהן היו מערכות יחסים אישיות מכל מיני סוגים, לפיכך היה ברור שביחס לעמדות החברתיות הקיימות בעולם האמיתי, עמדת הבלוגרית הרבה יותר מאפשרת ודורשת "לדבר באמת", “להיות מי שאת", לאחד בין הזהות האישית לזהות החברתית. וכיוון שהיו הרבה קשרים בין העולמות, היה אפשר להעביר (כמו זן-בודהיסט מת לסטימצקי) פיסות מהזהות המאוחדת הזאת, שחושלו (ושיכלו להתחשל רק) באינטרנט, אל חיי היומיום. כשהכרתי את איתמר האדם כשנתיים אחרי שהכרתי את איתמר הבלוגר, המעבר היה קל ורציף (ומצד שני, הקשר בין קרן של הבלוג לאיתמר של הבלוג מתקיים עד היום בצורה אוטונומית חלקית מהקשר בין קרן לאיתמר).

אמצע העשרים: פייסבוק

ביומולדת עשרים וחמש קפץ עלי משבר גיל התבגרות משונה. הייתי בסיני, היה לי זמן לחפור בזה, אז הרצתי זכרונות אחורה והגעתי לסיפור לפיו מה שהשתנה בדינמיקה של הקבוצה החברתית שסביבי בתקופה האחרונה, ובעצם בשנה-שנתיים האחרונות, הוא שהפכנו לאיטנו לאנשים מבוגרים, במובן הבורגני של הזהות החברתית המצטברת: לאט לאט מצטבר אצלך הון ראשוני של דברים שכבר עשית בעולם – נסיון תעסוקתי, אקדמי, פוליטי, אמנותי, טיולי, מיני, רשתות קבועות למדי של אנשים, של מסמכים, של זכרונות – ופתאום, בוקר לוהט אחד, את מגלה שכולן מסביב מסכימות, כהנחת מוצא מובנת מאליה, שמי שאת זה מה שאת עושה. (והגיע הפאקינג זמן ובאותו זמן היי, חכו רגע.)

בחודשים האחרונים למדתי לומר דברים כמו "תואר שני בספרות" במקום דברים כמו "התכנית הבינתחומית".

בחודשים האחרונים למדתי לחשוב דברים כמו "אם עד כה ניהלתי רק מערכות יחסים כאלו, כנראה שאני אדם של מערכות יחסים כאלו".

בחודשים האחרונים פתחתי פייסבוק.

האינטרנט לפי פייסבוק, להבדיל מהאינטרנט לפי הבלוגים, הוא חלק אינטגרלי מהעולם האמיתי, והזהות שלך בו היא הזהות החברתית המצטברת שלך. מי שאת זה לאן את שייכת, כלומר אוסף העמדות שאת ממלאת בעולם, כלומר מגוון הדברים שאת עושה ומצבור הדברים שעשית. נכון שגם בפייסבוק יש טקסטים, אבל העניין הוא לא דיבור, לא באותו אופן כמו בבלוגים, אלא הפרפורמטיביות (אביטל אמרה בסיני ש“פתאום שמתי לב שכל הקשרים המשמעותיים שפיתחתי בתקופה האחרונה היו סביב לעשות משהו ביחד”): לא לדבר את האישיות הפנימית שלך, אלא להציג את אישיותך החברתית, להצהיר על מה שיש לך ללא הרף, או לפחות לעתים קרובות מספיק, בפני איש המכס מרובה העיניים שאיננו ישן לעולם. כל האינטרנט הזה הוא מזוודת זהות פרושה פתוחה על השולחן, מלאה בבלגן מחושב של קשרים חברתיים, חוויות מצולמות, תחומי מומחיות, תחומי עניין, קבוצות מטופשות, רטוויטים.

(פעם היה פה קרקס אבל הוא בדיוק מקפל את האוהלים והטרמפולינות שלו וצועד בטור איטי במורד הרחוב אל מחוץ לעיירה, אל החוץ הגדול והלבן. של מי הנביחות האלו? את באה איתי או לא?)