ארכיון תגיות: אקדמיה

השחרור משיח היתומים

ובכן, הגשתי את התזה שלי. שלוש שנים מייסרות הגיעו לקיצן. אחרי שאקבל את הציון, אספר בפרוטרוט עד כמה תלמידי מחקר זקוקים למדריך מפוכח.בינתיים, העליתי אותה לשרת ואתם מוזמנים להשתמש בה כרצונכם. עזבו אתכם מזכויות יוצרים וכל החרא. תעתיקו, אם זה מה שעוזר לכם. למה שתרצו להעתיק? לא יודעת. אבל אם אתם עושים משהו שקשור באימהות ובציונות, יש שם ביבליוגרפיה מקיפה למדי.
 
בינתיים, זה התקציר:
 
עבודה זו עוסקת בייצוג הספרותי של אימהות מתות ובוחנת כיצד בונים הסופרים את הנרטיב שמספר את מות האם. העבודה סבה סביב שתי שאלות מרכזיות בנוגע לנרטיב הזה; ראשית, אילו אופני התמודדות מציעים הסופרים לגיבורים או גיבורות שאמותיהם מתו? שנית, איך משפיעה האידיאולוגיה הציונית ההגמונית על הנרטיבים שיוצרים הסופרים?
הפרק הראשון של העבודה בוחן את אופני ההתמודדות עם מות האם שמייצרים הסופרים שעסקו בנושא. הבחינה הזו נעשתה לאור צומת תיאורטי המשלב בתוכו את שיח האבל, שהוצע לראשונה על ידי פרויד ועוסק בתהליך הנפשי שעובר המתאבל, ואת השיח הטקסי שעוסק בטקסים השונים שמבצעת החברה כדי לציין את מותו של אדם. שני השיחים האלו מתלכדים בחייו של אדם אשר נפרד מאדם אהוב ומתלכדים לכדי נרטיב הפרידה, כפי שהוא מיוצג בספרות.
הפרק השני עוסק באידיאולוגיה הציונית ובהשפעתה על אופן בניית הנרטיב של מות האם. האידיאולוגיה הציונית הייתה מראשיתה תרבות פטריארכאלית אשר הציבה בחזית ובקדמה את הגבר, אשר שימש כחלוץ וכלוחם, והרחיקה את הנשים לתפקידים מסורתיים יותר של גידול הילדים וטיפוח הבית. עם חלוף השנים, התמתן מעט חוסר השוויון הזה, לפחות בייצוג הספרותי שלו, אולם לאורך כל העת ניכר כי החברה הישראלית והאידיאולוגיה הציונית שעומדת מאחוריה אינן שוויוניות, וממשיכות להתבסס על מוסכמות גבריות ופטריארכאליות מיסודן, אשר משותפות לתרבות המערבית כולה. סופרים אשר כותבים על מות האם בנוף התרבותי והספרותי הזה מתייחסים, במודע או לא, לציווים התרבותיים הסובבים אותם. באמצעות מחקר הספרות אני מקווה לבודד מן הנרטיבים שיצרו אותם הסופרים את מות האם, ולבחון אותו לאור השיח ההגמוני והביקורת עליו. הפרק השני בעבודה, אם כן, בוחן שתי אופציות התייחסות אשר עומדות בפני סופרים אלו: האופציה הראשונה היא כתיבת מותה של האם כדרך לאישוש מעמדה הנמוך בחברה והאופציה השנייה היא כתיבת מותה כדרך להבעת התנגדות למקומה של האשה והאם בחברה.
את השאלות הללו, הן על תהליך ההיפרדות מן האם והבנייה המחודשת של הסובייקט, והן על הקשר בין נרטיב מות האם ובין האידיאולוגיה הציונית, בוחנת העבודה בקורפוס ספרותי שכולל שמונה יצירות: "בדמי ימיה" (1991) של ש"י עגנון, שארה כסותה עונתה (1991) של אילנה ברנשטיין, חבלים (1998) של חיים באר, "בגוף אני מבינה" (2002) של דוד גרוסמן, אשה יקרה (1999) של יהונתן גפן, סיפור על אהבה וחושך (2002) של עמוס עוז, פוסט מורטם (1992) של יורק קניוק ועשו (1991) של מאיר שלו.

מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מעין מבוא

יותר מידי זמן אני סטודנט, הרבה יותר מידי. איכשהו, בלי לשים לב מצאתי את עצמי הופך מהבטחה מדעית צנועה, בעיני עצמי לפחות, לאחד מהדינוזאורים המשונים האלה, דוקטורנטים נצחיים שנדמה כאילו ימשיכו לרחף בין מסדרונות האוניברסיטה לנצח, כאילו היו שם מאז ומעולם. ראיתי את כל הטעויות האפשריות שיכול תלמיד מחקר לבצע בדרכו לקו הגמר, מה זה ראיתי? את רובן הספקתי לעשות בעצמי.

עכשיו, כשהשבבים נאספים, והקצוות נסגרים, והפינות מתעגלות, והמאמרים נכתבים, כשכבר אפשר להרגיש את הרגע שבו אוכל להדביק את ראשי התיבות המיוחלים ההם לכרטיס הביקור הוירטואלי שלי הגיע הזמן לחלוק מעט מנסיוני העגום, לעצור אולי את הטעויות הפוטנציאליות של אנשים אחרים.

אם להודות על האמת, מתוך כל השנים הארוכות שעשיתי באוניברסיטת תל אביב רק סמסטר אחד חרג מגבולות הפקולטה למדעים מדוייקים, כך שיש להניח שחלקים ניכרים ממה שאכתוב כאן רלוונטיים יותר לתלמידי חלקו המזרחי של הקמפוס (הנדסה-מדעים מדוייקים-מדעי החיים) ועדיין, אולי גם אחרים יכולו להפיק ממנו דבר או שניים. המדריך הזה גם אינו מיועד למי שכבר בשנה א' ידע את נושא עבודת הדוקטורט שלו ובילה קייצים ארוכים בפרוייקטים אקדמיים עם המנחה לעתיד, הוא מיועד למי שמוצא את עצמו מבולבל בסוף התואר הראשון, מתלבט בין לימודי המשך, עבודה בתעשייה, פנייה לחינוך או טיול ארוך בקצה העולם.

 ×œ× מעט הפכתי בשאלה איפה להתחיל את המדריך ×”×–×”, ופעם אחר פעם חזרתי לרגע אחד, שלושה ימים לפני תחילת לימודי התואר הראשון שלי. רשמית עוד הייתי חייל, מעשית נמצאתי בסוף השבוע הראשון לחופשת השחרור שלי, וביום חמישי התייצבתי לפגישת ×”×›× ×” ללימודים עם יושב ראש ועדת ההוראה שלנו. האיש ×”×–×” שמאוחר יותר יעביר בטון אחיד ויובשני, אבל בחדות ובהירות מדהימות את הקורס העמוס ביותר של הסמסטר הראשון לתואר, עמד מולנו וניסה להכין אותנו לחוויה שעמדנו להיכנס אליה.

העובדה שכל כך הרבה שנים אחר כך אני עוד זוכר את היום ההוא בבהירות חייבת להיזקף לזכותו. אולי זה האופי שלו, והדבקות בעקרונות פדגוגיים ישנים, אולי היכולת הנדירה בקרב אנשי סגל להבין את המצב שלנו באותו רגע, צעירים אחרי צבא, משהו באופן שבו הוא בחר להכניס אותנו ללימודי התואר הראשון נשאר איתי עד היום.

שנה א' בלימודי פיזיקה היא בין השנים העמוסות ביותר שיודעת האוניברסיטה להציע, ודאי למי שמשלב את הלימודים עם חוג נוסף, ×§×•×¨×¡×™ בחירה הם הבטחה עמומה ומרוחקת שתידחה ×œ×©× ×” השלישית. כך קרה שחלק מרכזי במפגש ×”×–×”, ×–×” שבו היינו אמורים למלא את טופס הרישום לקורסים הפך לטקס מרתק בו אלה ששמות המשפחה שלהם מתחילים ב-א'-ל' מתבקשים לסמן את קבוצת התרגול 02 ואלה ששמות המשפחה שלהם מתחילים ב-מ'-ת' לסמן את קבוצת התרגול 03.

אחרי שהוסר המכשול הזה זכינו לקבל את נאום ההכנה המדובר. במרכזו עמדה הבטחה לשלוש שנים אינטנסיביות של דם יזע ודמעות (הבטחה שקויימה במלואה חייבים לציין). אבל רגע לפני הפאתוס הייתה פתיחה מינורית בהרבה.

"ברוכים הבאים לאוניברסיטת תל אביב, הלימודים כאן הם שונים מהלימודים שהכרתם בבית הספר, ההבדל הראשון הוא שאצלנו כל שיעור מתחיל עשר דקות אחרי שעה עגולה ונמשך חמישים דקות." זה היה המשפט הראשון, ציון של עובדה טריוויאלית, כזו שהיתה מתבהרת לכל אחד מאיתנו אחרי שעתיים לכל היותר ביום הראשון ללימודים. במבט לאחור אני חייב להכיר בגדולה של הפתיחה הזו, אפשר הרי היה לפתוח בהסבר על הפער בין המשחקים שכונו לימודי מתמטיקה ופיזיקה לבגרות לבין מה שייפול עלינו עכשיו, אפשר היה להציג את המבנה של קבוצות הרצאה וקבוצות תרגול נפרדות, אבל דווקא הבחירה בזוטות היתה דרך מדוייקת בהרבה להבהיר שהכל, אבל באמת הכל, השתנה.

 ×ž×™×™×“ אחר כך ×”×’×™×¢ הסבר חד ובהיר של מצבנו "כל מי שנמצא כאן בחר ללמוד פיזיקה, כולכם הייתם התלמידים המצטייניים בבית הספר, התרגלתם להיות מספר אחת בכיתה, רובכם לא תהיו מצטיינים כאן. התרגלתם להיות אלה שמצליחים לפתור את השאלות עם הכוכבים בספר, אלה שהכל הולך להם בקלות. אבל כאן כולם כאלה, כל מי שיושב בחדר ×”×–×”, אז אל תצפו שכך ייראו שלוש השנים הבאות שלכם." את ההסבר ×”×–×” אני נושא איתי מאז לכל מקום, את ההכרה בקיומו של איזה עקרון פיטרי של הלימוד, הידיעה שמתישהו לאורך הדרך תגיע לאיזו קבוצה שדרישות הסף שלה הופכות אותך לתלמיד ממוצע ומטה, גם אם רגע לפני כן עוד היית המצטיין.

שלוש שנים כמעט מאוחר יותר עמדנו לפני סיומו של התואר הראשון, והמודעות במסדרון הבטיחו לנו "יום פתוח" לקראת לימודי התואר השני. איזו תהום פעורה בין שני הימים האלה בקצותיו של התואר. ביום הפתוח לא טרח אף אחד להזהיר אותנו בדבר השינוי העצום שיחול עכשיו, אף אחד לא ניסה לעורר בנו תהיות על הסיבות והשיקולים שגרמו לנו להגיע לשם. בזה אחר זה חלפו מולנו פרופסורים ושטחו את מרכולתם מנסים לפתות אותנו לבחור בחוג שלהם ללימודי התואר השני. היום אני מבין עד כמה היתה חסרה שם גישה מעט מפוכחת יותר, את החוסר הזה ינסה המדריך המפוכח לתלמידי מחקר להשלים.

(פורסם במקור כאן)

בסוף בסוף אין כלום

הקשיבו הקשיבו, ידידיי האינלקטואלים.
 
ללארס פון טריר יש משהו להגיד לנו. הוא הגיע לנקודת ראשית הצירים. הנקודה שמגיעה אחרי הדקוסטרוקציה. ההשוואות. המחיקה. הפירוק. ההכללה. הנקודה שבה אתה מפסיק להיות בנאדם ומתחיל להיות ספר תיאוריה. הנקודה שממנה אתה יכול לפנות בדרך הלב או בדרך האינטלקט. הוא הגיע לשם וגילה את השממה. הוא גילה שאחרי שאתה מוחק את הגוף, מוחק את הקונבציות, ומייצר רק עוד ועוד חוקים, כל מה שיש זה ריק.

והוא רוצה להזהיר אותנו. הוא רוצה להזהיר כל מי שאי פעם צעד על הציר האינטלקטואלי שיוצא מראשית הצירים. הוא רוצה לגרום לו ולנו לשלם על כל פעם שאמרנו שיח וניסינו להתכוון גוף אבל התכוונו שיח. על כל פעם שאמרנו נרטיב ורצינו להתכוון חיים והתכוונו נרטיב. נרטיב. כזה על דף. בוורד. קונטרול איי, קונטרול איקס וזה איננו. כל שנותר היא השתקפות של במאי על חלונות הבניין.

 
וכמו לידיה מ"תהילה", הוא גורם לנו לשלם עכשיו. 99 דקות של עינוי סיני מתמשך בבדיחת "הבוס הגדול". שוטים קטועים. פריימים שבמרכזם חלל ובצידם הקטנטן הדמות. עלילה מופרכת. בדיחות שמנוצלות עד תום, הרבה אחרי שטיפת המיץ האחרונה שהייתה בהן, לו הייתה בהן, זוקקה והועברה למסחטה. בדיחות פנימיות שבין דנים לאיסלנדים. אינספור הפניות לבמאי תיאטרון שמעולם לא היה קיים. אינספור דיונים במתכונת שיחות סלון על יהירות השחקנים. נדמה שאפילו השפה משתפת איתו פעולה ונשמעת מופרכת מתמיד.

סרט קטן שכל כולו זוועה לעין וללב האנושיים. זה מגיע לנו? אני לא חושבת. אבל זו אזהרה. והיא רצינית.