ארכיון תגיות: גוף

מסיבה רבת חללים

המופע החדש של להקת ורטיגו, sunny side up, הוא מסיבה. רואים זאת מייד כשנכנסים. הרקדנים עומדים ומדברים בפינה, ליד אמן הפטיפונים, עופר טל, ונגן הקונטרבס, שי רן, ומחכים שהערב יחל. תאורה תזזיתית ממלאת את האולם וכולם לבושים בהתאם. מה שהקהל לא יודע בשלב זה הוא שבמסיבה הזו, כמו במגה-קלאבים אופנתיים, יש כמה חללים, שהמוזיקה בהם אמנם אינה שונה, אולם הם בהחלט נבדלים באיכות האירוע המתרחש בהם.

בחלל הראשון, והמוצלח ביותר, נמצאים הריקוד והמוזיקה. כמו במסיבה נעה החוויה בין לבד לביחד, בין התמסרות לעולם התחום באולם ובין הישארות בחוויות חיצוניות לו. חמישה מרקדני המופע עומדים באחורי הבמה וסופרים בצרחות לאחור. רקדן אחד עומד במרכז, בודד בטירופו, משתדל להספיק לרקוד כמה שיותר עד שייתם הזמן המוקצב לו, ואז נופל על הרצפה; בסצינה אחרת, רקדן אחר, שרק רוצה "לנהוג רגוע", זוכה לטיפול אלים משלושה מחבריו, בזמן שזוג אחר מתחיל בריקוד אינטימי, אדיש לחלוטין לאלימות שמתרחשת בצד האחר של הבמה; ברגעים אחרים מתחלקת הבמה לכמה אירועים שמתרחשים במקביל, ויוצרים משחק אינסופי של צורות יפות שנוצרות ומתפרקות, ביחד ולחוד.

הרקדנים עושים את עבודתם נאמנה. השפה התנועתית של ורטיגו, שמבוססת על תנועה טבעית של הגוף ועל אמנויות כמו הטאי-צ'י מן המזרח והקפוארה מברזיל, ניכרת גם כאן. הכוראוגרף האורח רוברטו אוליבן משתלב היטב עם ריקוד הקונטקט. הביצוע מדויק ומתוזמן ואין לקהל ספק כי הרקדנים נהנים ונשמעים לאחד מחוקי החזון של הלהקה: לא להכריח את הגוף לבצע תנועות שזרות לו.

בחלל השני, הפחות מוצלח, נמצא הניסיון לייצר "אמירות". 'כולנו דומים ועברית וערבית הן שפות מקבילות' מכריז-צורח הקטע שבו שרים ורוקדים חברי הלהקה, בספק פרודיה על תכניות ילדים, כי "בננה היא מוז ותפוח הוא תופאח". 'מיניות היא משחק', מזכיר לנו קטע אחר שבו אחד הרקדנים מנסה שוב את אפקט הדראג-קווין המשומש, לובש את המקטורן המנצנץ ומזיז את שפתיו למילות השיר. כולם יכולים לרקוד, טוענים שני קטעים אחרים, שבהם מצטרפים הנגנים לריקוד, בחינניות כזו או אחרת. ה"אמירות" האלו נתמכות בדיבור, בשירה, ובהקרנת שיקופיות.

ובדיוק העושר הרב הזה הוא שנמצא בעוכרי המופע. שישה רקדנים מצוינים נמצאים על הבמה. לרשותם שפה תנועתית שלמה ומורכבת, אשר יודעת לייצר אמירות סבוכות, שנלחשות מעל הבמה בדיוק וברגישות. לא ברור מדוע התעקש אוליבן שלא להאמין בשפה הזו עד הסוף ובחר לתמוך בה בקביים שונים, שאמורים לסייע לה להעביר מסר "קומניקטיבי" וברור יותר.

התוצאה מזכירה סצנה נפוצה באותם מגה-קלאבים עתיקי דציבלים: אדם מתקרב לאוזן חברו כדי לומר לו דבר מה מבעד לרעש המוזיקה, אולם הוא אינו בטוח כי ההתקרבות מספיקה, ובמקום ללחוש הוא צורח. "לא צריך לצעוק", אומר לו חברו ומגרד באוזנו במצוקה.

להקת ורטיגו, 'sunny side up'. כוריאוגרפיה: רוברטו אוליבן. מוסיקה: להקת התפוחים. תלבושות: שירה וויז. תאורה: דני פישוף. עיצוב גראפי: דורית טלפז. רקדנים: מיטל בלנרו, כרמי זיסאפל, רינה ורטהיים, אלעד שכטר, נמרוד חירורג, ירון שמיר

(נכתב במקור עבור ifeel)

בכוכב הקופים

הגורילז הם להקה וירטואלית, שהוקמה על ידי דמון אלברן מבלר וג'ימי יולט (Hewlett), הצייר של "טנק גירל". שאר חברי הלהקה, ככל הידוע לי, אינם ידועים. יש, כמובן, קסם אדיר ומובן מאליו במסתורין שהגורילז עטו על עצמם. קסם סאלינג'רי של האמן הפורש מן העולם. אבל הגורילז לא פרשו מן העולם, הם עשו משהו אחר, עם מקדם מגניבות סמיוטי מטורף: הם החליפו מסמן במסמן. הגוף שלנו משמש, בין השאר, כמסמן, שהמסומן שלו הוא אנחנו. אני לא מכיר, למשל, את פלאי. לא באמת. יש לי תוכן תודעתי מסוים, שמאוחסן תחת הקטגוריה "פלאי גרייצר". התוכן התודעתי ×”× "ל מוצמד, בין השאר, לאיך שפלאי נראה. הגוף והפנים משמשים כמסמן, שהמסומן שלו הוא מי שאנו חושבים שהוא אותו אדם. יש כל מיני סיבות לכך שאנחנו לא באמת חושבים על הגוף כעל מסמן: הגוף הוא האם-אמא של השרירותי, קצת קשה להחליף אותו, ואנחנו יודעים שיש לו מטרות נוספות מלבד לעזור לנו לזהות את פלאי ברחוב. סיבה נוספת, קשורה לכל ×–×”, היא העובדה שהגוף לא נתפס, עד רמה מסוימת, כמשמש לתקשורת. אנחנו לא מכניסים את האופן שבו בנאדם נראה לתוך היגיון תקשורתי. אנחנו לא שואלים לגביו שאלות מהסוג שנשאל לגבי מסמנים אחרים. לא נשאל למה בחר א' דווקא בגוף ×”×–×”, ואיזו מטרה תקשורתית הוא מנסה להשיג לגבי נמען מסוים. אבל חישבו רגע על מישהו שהחליף את גופו לגופהּ, והופ – תקשורת. (הערה ביבליוגרפית: אני מניח שאני לא חשבתי על ×–×” ראשון, ושיש אי שם מישהו/×™ שחשבו על ×–×” לפני, כתבו, חתמו, ועכשיו נשללו מקרדיט. מצד שני, אני לא מכיר אותם. הפניה תתקבל בברכה. אלא אם כן מדובר בקריסטבה) עכשיו, נסו לדמיין איזה לאונרד כהן. לאונרד כהן נותן ריאיון, לאונרד כהן הולך לים, לאונרד כהן במדורי הרכילות. בעצם, עזבו את לאונרד כהן. בואו נלך על בריטני ספירס. בריטני נותנת ריאיון (תקשורת), מישהו מצלם את בריטני חשופת ×—×–×” בים (תקשורת?), בריטני במדורי הרכילות (תקשורת? – תלוי ביחצן). אנחנו מרכיבים בריטני דימיונית, מושג בריטני, ומעדכנים אותו על פי המידע שאנחנו מקבלים. כאשר אנחנו זוכים לראות צילומי פפרצ'×™ של בריטני חשופת ×—×–×”, אנו עומדים בפני שתי אפשרויות: א. לומר – ×–×” ×”×—×–×” של בריטני. ב. לומר – למה בריטני רצתה שנראה את ×—×–×”? ומה עשו הגורילז? הם החליפו מסמן, שלא משמש לתקשורת, במסמן תקשורתי לגמרי, מצויר. הם בוחרים איך הם נראים. הם בחרו את הכינויים שלהם. אי אפשר לצלם את מורדוק, חזהו מתבדר ברוח, אלא אם מישהו יצייר אותו כך. הגוף שנתן למורדוק אלוהים (קרי, יולט) אמור לומר לנו משהו על האופן שיש לתפוס בו את מורדוק. מורדוק נראה כפי שיש לתפוס אותו. D-2, מורדוק, נודל וראסל הם פיקציה, שהולכת ונרקמת, ומקבלת נוכחות מאיפה שהם מופיעים – קליפים, סרטוני אנימציה קצרים (וגרועים), פוסטרים ואתרי אינטרנט. אנחנו מרכיבים אותם מתוך כל הפאזל הגדול ×”×–×”. ×–×” נכון, כמובן, גם לגבי יוצרים אחרים. אלא שכאן הפאזל תקשורתי כולו. אם, כאשר ספירס מופיעה בדפי הרכילות, אנו יכולים עוד להנות ממותרות הספק, ולהניח שאולי כאן היא נתפסה באמת, האופציה הזו לא קיימת לגבי הגורילז. המשחק בין היוצר ליצירה הוא לא משהו חדש מדי. כל מיני משוררים רומנטיים, מאוסים יותר או פחות, בדו לעצמם ביוגרפיה, שהשירים היו חלק בלתי נפרד ממנה. לקרוא את השירים שלהם מבלי לדעת משהו על היוצר (בעיקר מה שהוא רצה שנדע), פירושו להתעלם מההקשר הרלוונטי ליצירה. פירושו אנכרוניזם. ההבדל הוא, כמובן, שבמקרה של הגורילז (ולהקות וירטואליות אחרות), קשה לטעון לביוגרפיה אמיתית. הכל מומצא. היצירה ממציאה את היוצר, שממציא את היצירה. ומי שיגיד ראשון "פרננדו פסואה" מקבל שקל. בגלל ×–×” מגניב כל כך לראות את הקליפים של הלהקה הזו, ופחות מגניב לשמוע את השירים. הקליפים הם חלק בלתי נפרד לא רק מהשיר, אלא גם מהלהקה. הם הלהקה. והקליפים שלהם מגניבים עוד יותר בגלל שהם קליפים לכל דבר. כלומר, במקום לספק קליפ, שבו נראה חלק מחייו העגומים של D-2, קיבלנו קליפ-קליפ. קיבלנו גורילות מרקדות. עכשיו לך תדע אם הגורילות ריקדו באמת במציאות הבידיונית, שבה קיימים חברי הגורילז, או שמא חברי הלהקה הבידיונית עשו קליפ, שבו רואים גורילות מרקדות. לך תדע מה בקליפ אמור להיות רלוונטי לבניית המושג "נודל", ומה אמור להיות חלק מהקליפ. התפרעות סמיוטית לכל דורש. אבל מה שמגניב באמת, ושהוא כנראה (די בבירור) רק התפרעות פרשנית שלי, הוא איך שהם מצוירים. עם העיניים החלולות והאפים הקופיים. הקופיות הזו היא חווייה מתקנת. לראות אחד מהקליפים שלהם ולצאת לאוטובוס, לא עושה טוב לאהבת האדם שבך. אם מביטים יותר מדי, קשה להביט אח"×› בנהג, להביט במראה, מבלי להרגיש בכוכב הקופים. ואם מביטים יותר מדי, קשה להמשיך להביט. ×›×™ אחרי זמן מה, אתה מוצא את עצמך בוהה בקליפ שבו קופים שרים לקופים במקצב שעושה לקופים נעים בבטן. וכל ההתלהמות הסמיוטית שלעיל נראית איכשהו פחות רלוונטית. (התמונות: מוויקיפדיה)

כשאמות אוכל לחיות בשקט

1. "כשאמות אוכל לחיות בשקט" ("כשאמות" של להקת פורטרט, מילים רון רוזנפלד)
2. ז'ורז' פרק כתב סיפור שנקרא "הסיפור על האיש שצייר אקוורלים והורה לעשות מהם פאזלים" (סליחה על ראשו של הקורא תומר בשל הכפילות). תמציתו של הסיפור היא "ברטלבות' החליט יום אחד שחייו יאורגנו בשלמותם סביב פרויקט ייחודי שלהכרחיותו השרירותית לא תהיה כל תכלית זולתו-הוא".
3. אם משלבים את הראשון והשני מקבלים את ספרו האחרון והמצויין של קניוק "הנעדרת מנחל צין" (הוצאת ידיעות אחרונות). מן העטיפה: "בתו של איש עסקים עשיר, פלמ"חניק לשעבר, נעלמת במדבר. היא מביימת את היעדרותה וגורמת למשטרה לחשוב שנרצחה בידי בדווי כדי שתוכל להיות נוכחת בהלוויתה שלה".
4. הגיבורה של קניוק יוצרת פרוייקט שאין בו תכלית מלבד קיומו. המטרה המוצהרת שלה היא להיות נוכחת בהלוויתה, אבל הפרוייקט עצמו הוא פרוייקט שמטרתו היא האין – למחוק את קיומה של גיבורה. וכולם משתתפים בפרוייקט; קניוק מכניס לריקוד המשוגע ×”×–×” את כל המכניזמים שמהם מורכבת המדינה. אבא שהוא פלמ"חניק, חבר של הרבה "סחבקים", שנותנים אחד לשני טיפים כדי להתעשר. אימא שהיא ניצולת שואה, נוצרית, מוסלמית, ששכלה כבר שני בנים, שהם האחים המתים אך ההו-×›×”-נוכחים של הגיבורה. משטרה שעושה הכל כדי לסגור תיק. תקשורת שאוהבת לתייק כל פרשה תחת כותרת – ונותנת לפרשה הספציפית הזו את השם המופלא "הנעדרת (המסכנה) מנחל צין". שמאלנים שאוהבים להאשים ימניים, וימניים שאוהבים להאשים ערבים. שפה של יומיום, שפה של תנ"ך ושירים של פלמ"×—.

כל אלו פועלים לשווא. הם פועלים לקראת מטרה שאינה יכולה להתקיים.

5. במובן שנהוג לכנותו רדיקלי, מדובר ברעיון פמיניסטי. העולם הפטריארכי המונהג בידי הפאלוס הוא עולם מוכוון מטרה, כך טוענות האחיות הצרפתיות (כל אחת במילים המופרכות שהיא בעצמה המציאה). העולם הנשי, כך הן אומרות, הוא עולם של ריבוי, של נזילות, של דברים שמסתבכים בתוך עצמם, שמולידים את עצמם, כפי שבחורה אחת, בתו של איש עשיר מהפלמ"ח, מולידה את עצמה רק כדי להרוג את עצמה.

וכך הבחורה הזו, שיודעת את כל החוקים הנכונים, מפעילה את העולם רק כדי שישתתף בפרוייקט הקטן שלה. כמו ילד שמוצא בובת מריונטה, והוא אינו יודע את התנועות הנכונות, והוא מושך בחוטים רק כדי לראות את התנועה עצמה, ללא כל ניסיון ליצור מימיקה של התנהגות אנושית. (ובאקדמאית, זוהי הכורה, ששולחת התפרצויות סמיוטיות לא ברורות, ממולמלות, אל הסדר הסימבולי ההגון והטוב).

למרבה המזל, גם הפמיניסטיות לא יוצאות נקי מהסיפור הזה. הגיבורה שלנו היא בחורה נטולת נקודת ג'י. וכך, הגוף הנשי, הגוף המתענג, שאמור לייצר את כל הפלא הנשי הטהור הזה, שהוא חף מכל פשע חשיבה גברי, הוא במקרה הספציפי הזה גוף שאינו מתענג לעולם, גוף שאינו אורגזמי.
6. בספר הזה יש אלמנטים של "בודריאריות קלאסית". הפעולה המיותרת של כל זרועות הביטחון והישראליות חושפת את עצמה. כמו בסדרת ה"מטריקס", גם אלו שניתקו מן המטריקס מסתובבים עם חורים שחורים כעורים, שנוצרו לאחר שניתקו ממקור ההזנה שלהם. החורים השחורים האלו, כמו הפעולה המיותרת, מנכיחים את מקסם השווא, שעליו בנוי הכל.

אבל בסרטים (יותר מאשר מקריאה בבודריאר עצמו) המחשבה בורחת לכיוון ישות טרנסדנטלית אשר מפעילה את הכל, יישות שעומדת מאחורי המטריקס. היישות הזו, נדמה שיש לה מטרה. היא רוצה להשתיק את התינוקות בעריסות, כדי שהיא תוכל להמשיך ולעשות את מעשיה באין מפרע.

בספר של קניוק אין יישות כזו. אין שום תכלית מאחורי המטריקס, רק חזרה נוספת אליו. הבחורה הזו רוצה לברוח מהקיום הישראלי שלה, רק כדי שתוכל שוב לעלות לישראל, ולבחור לעצמה את האלמנטים של הישראליות שהיא אוהבת.
7. כך שאם מסדרת הסרטים (ומבודריאר) יוצאים בתחושת פרנויה קשה, מהספר יוצאים בתחושת שמחה. אי אפשר לברוח מהמטריקס, אבל היי, אם תתאמץ תוכל לשנות את התוכנה שבה אתה נמצא. (אני חושבת שבאקדמאית זוהי הזרה של ההזרה). תענוג.