יש אלבומים שאתה מסיים להאזין להם ומרגיש שאי-אפשר עכשיו להתחיל לשמוע אלבום אחר. לאו דווקא בגלל יופיים או עוצמתם שתאפיל על כל אלבום שתאזינו לו מייד אחר כך. ×–×” מרגיש יותר כמו ציווי דתי או מוסרי: להאזין עכשיו לאלבום אחר ×™×”×™×” מעשה בגידה. בגידה בברית שכרתת עם האלבום ×”×–×”, מעצם העובדה שהאזנת לו. פינת הוידוי: אני לא אוהבת את הקול של סקוט ווקר. אפילו כשהוא שר שירים שאני אוהבת, נאמר שירים של ברל, הפלצטו המרעיד ומלא-הפאתוס שלו עושה לי ויברציות לא נעימות. כשנתקלתי ב-The Drift לראשונה, לפני כמה חודשים, הקשבתי לו כמה פעמים ואז קטלגתי אותו במחלקת "אלבומי המופת שאי אפשר באמת לאהוב אותם" ונתתי לו להיקבר מתחת לערמת אמפישלושים ידידותיים יותר לאוזני. רצה הגורל והשבוע נתקלתי במילה "drift" במשפט שתרגמתי, נזכרתי באלבום, ניערתי ממנו את אבק הביטים ונתתי הזדמנות נוספת. בכיכר העיר אני חולפת ליד קבצן תמהוני ודוחה שעומד בשולי הכיכר וממלמל בקול רם. האוזן קולטת משפט או שניים, וזו אמת צרופה. אני לא רוצה להישאר שם. אני ממהרת, והקבצן מכוער ומסריח, ובכלל לא נראה שמעניין אותו אם מישהו מקשיב לו, אבל המשפטים שיוצאים לו מהפה הם הדבר ×”×›×™ חודר ומטלטל ואמיתי ששמעתי בזמן האחרון. אני לא אוהבת את הקול של סקוט ווקר, הפאתוס שלו דוחה אותי, אבל המוזיקה שלו היא הדבר ×”×›×™ חודר ומטלטל ואמיתי ששמעתי בזמן האחרון. אני לא יכולה לזוז. האיש ששלח אותי לסקוט ווקר, שהוא האיש-×”×›×™-מבין-במוזיקה שאני מכירה, אמר לי פעם שמוזיקה מגדירה חלל. הקבצן עומד לידי בכיכר העיר, אך לאט-לאט מתברר לי שהוא ואני איננו עומדים על אותו מישור. הקבצן ×”×–×”, הוא מדבר בתוך בור עצום וחשוך ומלא צללים והדים ורוחות רפאים. וכשהוא מדבר הוא מעלה באוב עוד ועוד צללים ורוחות ושדים והם מקיפים אותו וככל שאני מקשיבה לו יותר, יותר אני עומדת בעצמי בתוך הבור ×”×–×” והצללים והשדים מקיפים גם אותי. קצת אחרי אמצע האלבום ×–×” × ×”×™×” כמעט בלתי נסבל. קצת אחרי אמצע האלבום, הבור ×”×–×” הוא העולם כולו. העולם שאני ואתם חיים בו. ואז, בשיר שבע, ×–×” איכשהו מתחיל להיות נסבל יותר. קולות אחרים, חרישיים יותר, עדינים יותר, מתחילים להזדחל פנימה. פה ושם מבליח משהו קצת יותר מלודי. לפעמים יש אפילו רמיזה מסוימת להומור. הומור מסוייט ומעוות, אבל הומור. ×–×” עדיין אפל וכבד, אבל בהשוואה לגיהינום של השירים הקודמים ×–×” מרגיש כמעט כמו ליטוף. ×–×” מתחיל להרגיש – ×–×” בטח נדמה לי – יכול להיות? ×–×” מרגיש כאילו שהקבצן, אולי, מדבר אליי. הכל עדיין חשוך ומפחיד ומסוייט ומלא שדים, ולפעמים הקול שלו הולך לי לאיבוד בין הקולות המזוויעים האחרים, אך ככל שאני ממשיכה להאזין אני מרגישה פחות לבד. ובשיר עשר, השיר האחרון, הקצר, החרישי, המהורהר, כבר אין שום ספק שהוא קורא לי: "פססט פססט!" "פססט פססט!" בסוף-בסוף של שיר עשר, אחרי עוד "פססט פססט!" אחד, הוא לוחש לי, מהר-מהר, כמעט בלתי נשמע, כמו אסיר לאסיר מעבר לכותל: "It's OK". קלישאת הניחומים האולטימיטיבית של סדרות טלוויזיה אמריקאיות, שצריך לעבור את כל התופת של "The Drift" כדי שהיא תקבל שוב משמעות. אני שומעת אותה ויודעת שלהקשיב עכשיו לאלבום אחר ×™×”×™×” בגידה. סקוט ווקר שמור בטל

"בית המוסיקה" הוא מוסד ראוי שכל ירושלמי בעל זיקה מינימלית לפרינג' מכירו ודואג לפקדו מידי כמה שבועות. מדובר בחנות מוסיקה באזור מרכז העיר שגובה מחירים מעודדי-דום לב עבור אלבומים אבל כפיצוי, מארחת מידי חמישי את הכוכב התורן של סצנת האינדי (הארצית) להופעה אינטימית וצפופה. הכניסה חינם, היין זול והעישון מותר. מומלץ בחום רב. אבל באינדי, כמו באינדי, הבעיה מתחילה ונגמרת באיכות. לכאורה יש קונצנזוס והסצנה מספיק אינטימית כדי שאותם כוכבים דורכים ספוראדית יהנו לפרגן אחד לשני עד חורמה. למעשה, הסצנה מספיק אינטימית כדי לאפשר לפרגון ×›×–×” להתבסס בעיקר על בראנז'איות ופחות על תוכן או איכות יצירה. סצינת האינדי המקומית כגילדת השרברבים או שחקני השש-בש הסמוכה לאזור מגוריך. כמה סוגים של עצוב. בשבוע שעבר נקלעתי להופעה של נועה בביוף. נועה בביוף היא נערה ביישנית וחיננית למראה, עם קול של מלאכון וקסם אישי שעתיר במשהו שהוא ההיפך המוחלט מכאריזמה. היא כותבת את השירים של עצמה וכפי הנראה גם מלחינה אותם. משהו על נדודים ברחבי איפשהו, בין מערכת יחסים חד צדדית אחת למשנה. הרבה ×’'וני מיטשל, עם נגיעות של ×’'ודי קולינס וג'ואן באאז. יושבת עם הגב לחלון הראווה של "בית המוסיקה", אפופת עשן ואהדת הקהל ומתארת באריכות של טירונית את הלך הרוח ורצף הנסיבות שהוביל לבריאת השיר. נועה בביוף היא תגלית של דוד פרץ, אביר האינדי הדרומי (תואר שנגזל, אם זכרוני אינו מטעני, הישר מכתבה ב"השרת"), גילוי שהכני בזעזוע קל, נוכח הכשרון ודקות האבחנה שהוא ניחן בהם, לעומת הבינוניות וחוסר העניין המשווע בהם התפלשה עלמת החן בביוף באותו הערב. דוד פרץ, האיש שהביא לרקיע היצירה הישראלית את פרוייקט שיר זר, את רות דולורס וייס ומעל לכל – את הלגיטימציה של יצירת שוליים בפריפריה. אותו דוד פרץ חתום על חוסר העניין והקול-האלוהי-בשקל שארוז בחבילה לא משכנעת במיוחד של היעדר כשרון ממשי ואקורדים מהוססים שהם נועה בביוף. דחיל רבאק. לפחות תרַאי כאילו את רוצה להופיע. החלק המטריד באמת בכל הסיפור ×”×–×”, הוא העובדה שאותה סצנה מלאה בכשרונות הבינוניים הללו. נועה בביוף היא סימפטום, דוגמה קלושה, נדבך נוסף במעגל הולך וגדל של מוסיקאים בינוניים ומטה שהכשרון הטכני שלהם מרהיב ויכולת היצירה שלהם גובלת באי-קיום. אותם בינוניים מציפים את ×”×’'×”-פן בת"א, את "המעבדה" בירושלים ואת "מרתף 10 בחיפה", מנטרלים סייבר-ספייס יקר באתרי פלאש מושקעים ויוצרים את הרושם שהם הדבר ×”×›×™ טוב שקרה לסצנה בשנים האחרונות. למה אף אחד לא טרח לבשר להם שהעובדה שמאפשרים להם להשמיע את המוסיקה שהם מייצרים בחל ציבורי לא בהכרח הופכת את המוסיקה שלהם למוצלחת וששני הדברים הללו אינם מותנים אחד בשני?

בשולי הכביש הכפרי המתווה את הדרך מקיבוץ עין חרוד (המאוחד) לתל יוסף מצוי בניין מתפורר וחסר צורה. האגדה מספרת שהיה המשכן הישן. מחזור שמיניסטים עלום כלשהו מצא לנכון לשרבט עליו גראפיטי לרגל קץ התיכון שאת תכנו, לכלימתי הרבה, אינני זוכרת במדוייק ולא עלה בידי לשחזר. מדובר בציטוט של חלוץ-תרבות נועז כזה או אחר (מקבילת הברנר של הקולטורה, לצורך העניין), הנושא קולו בתחינה שלא לאפשר לאמנים בינוניים לצאת את הארץ, כדי שחלילה לא יחשוד העולם התרבותי בכך שזה היצע התרבות של ארץ ישראל הצעירה. הבינוניות התרבותית היא המכה ה-13, כך נטען, ומוטב כבר דממת יצירה מאשר זועות מסוג בינוני זה או אחר.