קריאה רציפה וארוכה מספיק ב"הגבול הדק: מילון ציתותים" (ליקט, תרגם, אסף והמציא: עוזי וייל) היא אולי הדרך הטובה ביותר שאני מכיר לבצע הזרה של הקומדיה, ודרכה הזרה של השפה. ככל שקוראים יותר, כך נעשה קשה יותר לצחוק. הבטן כואבת. וכך, ככל שקוראים יותר וככל שקוראים רצוף, האפקט נעלם, ובמקומו נותרות תבניות בלבד.

מבחוץ, אגב, כל התהליך נראה כסדרת קרקורים דחוסה, שהולכת ומתנוונת, עד שנותרת ממנה רק קריאה מאומצת, נדכאת, שמופרעת מדי פעם בהתפרצות קרקורים, שנעלמת שוב, וחוזר חלילה.

בקריאה כזו אפשר גם לגלות את סוג ההומור שלכם. מה שנשאר מצחיק לאחר שכל התבניות האחרות כבר חדלו מלהשפיע. קוראים לו ג'ק הנדי, ואפשר למצוא חלק מהציטוטים שלו כאן.

"Too bad when I was a kid there wasn't a guy in our class that everybody called the "Cricket Boy", because I would have liked to stand up in class and tell everybody, "You can make fun of the Cricket Boy if you want to, but to me he's just like everybody else." Then everybody would leave the Cricket Boy alone, and I'd invite him over to spend the night at my house, but after about five minutes of that loud chirping I'd have to kick him out. Maybe later we could get up a petition to get the Cricket Family run out of town. Bye, Cricket Boy".

אולי הסיבה העיקרית שהוא עדיין מצחיק אותי היא שלא באמת הצלחתי להבין מה הוא עושה שם. אני יכול להבין מה מצחיק בלומר ש"אם וודי אלן לא היה קיים מישהו היה צריך לסרוג אותו" (השוואה בין וודי אלן לבין סוודר, על כל הקונוטאציות ושאר הבלאגן. יופי), אבל משהו בסיפור "ילד צרצר" של הנדי עובד לגמרי אחרת, ואני לא בטוח עד כמה, אם בכלל, הצלחתי להבין אותו.

ניסיון:

הנדי מספר סיפור, שעובר תהליך מהיר של ריאליזציה. מה שמתחיל ב"חבל שלא…" הופך לממשי יותר ויותר. הנדי ממציא ילד צרצר כדי להגן עליו, ואז מואס בו (יותר נכון, מואס בצרצוריו הדמיוניים), ומתכנן לסלק את משפחתו מהעיר. אולי הוא גם מצליח. מהרגע שבו ילד צרצר מוזמן לחדר של הנדי, העולם הבדיוני נעשה ממשי במהירות, ממשפט למשפט. אפשר כמעט לסמן איפה ילד צרצר ממשי יותר, ואיפה פחות.

אבל זה לא מצחיק. ואני הסתובבתי אכול סרטים בלשניים במשך כמה ימים, עד שעופר הביא לי לקט של "The Far Side" של גארי לארסון (למי שתהה, התמונות מהחוברת). משהו בסיסי בשניהם דומה מאוד, וזה לא רק המשחק בעולמות אפשריים.

ואז הבנתי את ×–×”: שניהם בריונים. ויותר מכך – שניהם בריונים על העולמות שהם בנו. הריאליזציה שעובר ילד צרצר היא ריאליזציה שמתרחשת רק בשפה, בתוך הפסיכוזה של הדובר שהנדי מקים. בשטרנברגית עילגת, הריאליזציה מנומקת מימטית, כהנמקות פרספקטיביות. במדוברת, הנדי מתבריין על ילד דמיוני, שמתואר כממשי יותר רק בגלל שהיחס של הדובר אליו נעשה יותר ויותר אישי. משהו בבריונות (בבריונות מהסוג ×”×–×”, שאין תיאור הולם שלה בעברית. בריונות של יגאל שילון, של חברי אחוות סטודנטים אמריקניות), משום מה, מצחיק תמיד.

שזה קצת עצוב. כי הנדי הוא משורר של ממש. הוא מקים ומנתץ עולמות אפשריים באמצעות שינוי של מילה, והבריונות קצת מסתירה את זה. מצד שני, אולי כך יפה. בועות סבון, שאינן אומרות דבר, לא על וודי אלן ולא על העולם, רק על עצמן, וקצת על סבון.