ארכיון תגיות: פרויקט עבודה

חרדת השישי

יום ראשון, שמונה בבוקר. לקום, להתקלח, להתלבש, לצאת לעבודה. לעלות למשרד. לפגוש בדרך עמיתים לעבודה. על פניהם פרצוף מעוכב – אף אחד לא שמח לבוא לעבודה ביום ראשון בתשע בבוקר, אז הם מעכבים את רגשותיהם מאחורי פרצוף שמפגין חיים-כרגיל-יום-ראשון-מסריח.

יום ראשון, בין שתים עשרה לשתים עשרה וחצי. שיחות ארוחות צהריים נישאות באוויר. חלק מוציאים מתיקם שקיות ניילון מרשרשות עם סנדוויצ'ים שהביאו מהבית. חלק נושאים ונותנים בנוגע למקום האכילה הקבוצתי, שתמיד יריח מעודף שמן באוכל. אחרים, בדרך כלל אחרות, יוציאו מתיקם את ערימת הירקות ויחתכו לעצמם סלט, שאותו ילוו בקוטג'.

יום ראשון, בין שש לשש וחצי. הנשים בעלות הילדים כבר עזבו מזמן את המשרד. הפרצופים היחידים שם הם נשים מחוסרות ילדים וגברים. כולם ממהרים. זו השעה שבה ברור שאין לך מה לעשות כאן, אלא אם כן יש לך משהו דחוף לעשות.

יום חמישי, בין שתים עשרה לשתיים, תלוי בחומרת השבוע. חיוכים זהירים עולים על הפנים. ריח של חופש באוויר. בקרוב, סוף השבוע המיוחל. הרגע שלו עובדי המשרה המלאה מחכים יותר מכל. אז הם יוכלו לפרוק את עולם. אז יוכלו לרגע להפסיק להיות עובדים ולהתחיל להיות אנשים.

***

שמחת יום השישי, אם הופכים אותה לפרפר על גבה, ×–×”×” לדיכאון יום ראשון – זהו הסימן הברור של העבדות. ברגע הראשון רוצעים את אוזנינו וברגע השני מסירים את הרציעה. או ליתר דיוק, מסירים את הרצועה לכאורה.

אבל רציעה, כמו רציעה, אינה ניתנת להסרה. סוף השבוע נשלט בידי העבודה בדיוק כמו זמן העבודה עצמו. רק במקום לומר לך: עכשיו אתה תהיה ממוקד, יעיל, וחסר רצונות אישיים, אומרים לך: עכשיו תהיה שמח, פנוי רגשית ומחשבתית, ותנצל את הזמן שלך, כי בקרוב אתה נכנס שוב לסד. המילים "תיהנה בסוף השבוע" שנאמרות לכל היוצאים מהעבודה ביום חמישי אינן רק ברכה, אלא גם תזכורת: אכול ושתה כי יש לך יומיים עד שחוזרים לעבודה.

ולכן, אין יום שאני שונאת יותר מיום שישי, שבו משוחררים ההמונים לרחובות תחת המצווה "סדר את סידוריך, קנה את קניותיך, נפוש את נופשיך". איש אינו ישן להנאתו ביום שישי בבוקר. איש אינו מסדר את אלבום התמונות שלו ביום שישי בבוקר. אלו מלאכות שנאות ליום שבת, שבו לא רק חייבים ליהנות, אלא גם הכל סגור. יום שישי הוא יום ההפסקה הפעילה, יום החופש האקטיבי. ההמונים באו ×”× ×” ליהנות, ודבר לא יעמוד בדרכם. אין מה להלין עליהם – תודעת העבד פועלת את פעולתה במלוא הקיטור.

***

וזה לא חייב להיות כך. עובדים בעלי מיומנות מייצרים מוצר כלשהו, ויהיה זה עיתון, שורות קוד, מספר ראשים מסופרים, מספר מכוניות מורכבות, או מספר מודעות שנמכרו. העבודה שלהם מוערכת על פי המוצר הזה. כאשר העיתון גרוע, העורך שלו ננזף. כאשר התפוקה במספרה יורדת, הספר חוטף על הראש (סליחה, לא התאפקתי).

ולכן, העובדים חשים אחריות למוצר שלהם. אם המוצר לא ייצא בזמן, אם המוצר לא יעמוד בדרישות שהוצבו לו, העובד יוכל לשלם על כך במעמדו, בקידומו ואפילו במקום העבודה שלו. המערכת לא תהסס לדרוש מהעובד להקדיש שעות נוספות כדי לעמוד בתו התקן שהציבה למוצר.

אז למה היא גם מכניסה אותו לסד השעות הקבועות? פשוט משום שכך נוח יותר לפקח עליו. ניקח, למשל, מערכת ירחון (פשוט משום שזו הייתה עבודת המשרה המלאה היחידה בחיי). העיתון אמור לצאת בראשון בחודש. עד אז הרעיונות צריכים לעלות, החומרים צריכים להיאסף, הכתבות צריכות להיכתב, להיערך, להיות מוגהות ומעוצבות, והעתקי השמש צריכים להיבדק. לכאורה, אין דרך טובה ממוצר גמור, כדי לבדוק את איכותו.

הבעיה היא שבמערכת יש כמה דדליינים מקבילים. למשל, ירחון וגם עיתון יומי ומוספים שבועיים, או כמה ירחונים במערכת אחת. "אם כל אחד יתחיל לבוא מתי שבא לו, אנה אנו באים?” חושב לעצמו אחראי המערכת. קל הרבה יותר להורות לכולם לבוא בתשע וללכת בחמש, מאשר לוודא בכל יום ויום ×›×™ כולם אכן מתקדמים לקראת המטרה הזמנית הקבועה.

וכך, עובדי המשרה המלאה נופלים קרבן לעובדה שהבוסים שלהם לא סומכים עליהם ולא סומכים על נאמנותם למוצר, למרות שנאמנותם למוצר היא הדבר שמקודם במקום העבודה שלהם יותר מכל. במקום להיצמד לשיטת פיקוח אחת – המוצר – הם מייצרים שיטת פיקוח כפולה – המוצר והשעות.

אז אני מציעה שיחליטו. אם הם רוצים נאמנות למוצר, שישחררו את העובדים לעשות זאת כאשר הם חשים ×”×›×™ ממוקדים וכשירים לעבודה. אם הם רוצים שעות, שלא ינאמו על אחריות ודוגמה אישית. כמו שאומר השיר על המוסר הכפול: “שני דגים נחפזו וירדו למצולות הים… ילא הפה מלספר על אהבתם"

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטים

אין עבודה בזויה; יש "עבודת סטודנטים"

בשנה ב' ללימודי באוניברסיטה לקחתי קורס אחד, פופולארי וקונטרוברסלי במידה שווה, בשם "כתוב בעיתון: תקשורת ואידיאולוגיה". המרצה: פרופ' טניה ריינהרט. לאחר השיעור הראשון התקשרתי לאמי ובישרתי לה – אמא, את יודעת מה למדתי היום? למדתי שבתנאי השוק הקיימים, אם נחפוץ להגיע אל אותה רווחה כלכלית שהשיגו הורינו, ×™×”×™×” עלינו להשקיע בדיוק פי אחת וחצי זמן ומאמץ ממה שהשקיעו הם. אמי, כמובן, פקפקה פקפוקים, אבל אתם, נכבדיי, שחיים יום יום את הפער ×”×–×”, יודעים היטב מה נכונה הקביעה.

היום, סטודנט ו/או אדם חופשי שחי, גר ואוכל בישראל בכלל ובתל אביב בפרט, מגלה במהרה שכדי לממן את התענוגות ×”× "ל, עליו לגלות תושייה ולמתוח למרחקים ארוכים את יכולות האורגניזם שלו. כדי להוציא מפריזמת הדיון מקרים מקוממים של בעלי אבאים עשירים, אנשים ממוזלים חובקי ×’'וב זהב ויורשי דירות במרכז תל אביב, וכן על מנת להקטין את שיעור העוולות שגורמות הכללות, אציג מקרה פרטי, היפותטי לחלוטין, וממנו אגזור על הכלל: נגיד, סטודנטית למדעי הרוח? את השנה הראשונה מימנה קרן המשתחררים. שלוש שנות מגורים במעונות הסטודנטים קיצצו את סך הוצאות הדירה לכשליש מן הממוצע התל אביבי, והעובדה שהמעברה הבקטריאלית ממוקמת ברמת אביב השוממה עזרה גם היא לצמצם את הוצאות הבילוי, באין באזור שום דבר, פחות או יותר, שראוי לבזבז עליו שקל. בנוסף, למועדון הצמוד למעונות – הכניסה לדיירים חינם, והמשקה בזול. טוב ויפה. א-מה, אוכלים בכך וכך מאות שקלים, מצלמים מאמרים, קונים שמפו ביותר משעת שכר מינימום, ובמהרה גם מתחילים להאכיל את האוניברסיטה בכמעט אלף שקלים לחודש. בעיה. מה עושים? מוצאים עבודה. וכך מתחילה להתחלק היממה בין האוניברסיטה, לעבודה, לחרישה מאומצת בלילות.

איזו עבודה? "עבודת סטודנטים": בית עסק קטן ונצלן או רשת, שמעסיקים צעירים עם או בלי ניסיון ותעודת בגרות, במשמרות של בין חמש-שש שעות ועד בכלל, בעבודה ממש, ממש מטמטמת. ×”×–'אנר רחב אך אופיו אחיד: בין מיני מלצרויות, סקרים ומכירות, פקידוּת, מזכירוּת ומתן שירות מכל הסוגים, מוצאת הסטודנטית את עצמה מכלה נתח שערורייתי משעות העירות שלה בחולצה משפילה )"לֵב all you need is", "I'm lovin' it"…), תחת בוסים משונים – שבעולם צודק יותר היו מעבירים את ימיהם כשהם רצים בתוך גלגל ומשמשים מושא מרתק לאינסוף מחקרים על פסיכוזות נדירות – ותוך שהיא עוסקת בסט של פעולות מכניות ומטפחת בהתמדה מיזנטרופיה מדאיגה.

"[…] אם להסתכל באופן הפוך על החברה הזאת, הלא הוגנת, הרי שזאת חברה שגורמת לך להתאמץ ככל יכולתך."

שלוש או ארבע משמרות בשבוע נוהגים לעבוד אחינו בעלי השקלים, שמקבלים ליטוף לעו"ש מאבא על בסיס חודשי. הללו עובדים מסיבות נלוזות – החזקת רכב, אוורור הלו"×–, אספקת דמי כיס וחישול האישיות. יתרתנו, בני התמותה, עובדים יותר, ומבכרים לילות וסופי שבוע, שבהם, אם המעסיק מציית לחוק ("אִם" בקפיטל אל"×£), השכר לשעה גבוה יותר. הואיל והסטודנטית היא סטודנטית, משמרותיה נוטות להתקיים בערבים. היום ארוך, הלילה גם, ובין סמסטרים עתירי עבודות ומאמרים, נמתחות כחיוכי שטן תקופות המבחנים. מכאן נובעת האקסיומה הראשונה: תמיד משתוקקת הסטודנטית להתפטר – ותמיד הזמן ×”×›×™ פחות מתאים לכך הוא ההווה. העבודה אולי ממש מחורבנת, אבל הסטודנטית חייבת לעבוד. חייבת. התסריט נשמע מוכר? גם למעסיקינו.

בקולנוע "לב" בקניון רמת אביב נוהג מנהל המקום להשמיע, בכל ישיבת צוות חודשית, איומי פיטורין פומביים ומכוערים כנגד עובדים רנדומליים. בסניף קרביץ באותו קניון מאלצים את העובדים לשלם מכיסם "חוסרים" בקופה (מיותר לציין ששם, קצת אחרי שבתום שלושה חודשי מרד "התפוטרה" הסטודנטית, התברר שהגנב הוא מנהל הסניף. ב"סינמה סיטי" מפטרים כל חודש-חודשיים את העובד שנמצא בתחתית טבלת המכירות בקופת המזנון – טבלת אימים ממשית למדי, שתלויה בחדר ההלבשה של העובדים. במקומות אחרים משתמשים בידיעת נואשות העובד לעבוד בצורה מתוחכמת יותר.

כן, מעסיקינו יודעים: תמיד בלחץ, לנצח במינוס, אנחנו נסבול בשתיקה חודשים על גבי חודשים של דיכוי. החל ביחס מבזה ("בכניסה לאולם 1 ראיתי פתית של פופקורן. לטיפולך." … אז למה לא הרמתָ אותו?!), עבור בשכר זעום וכלה בהלנתו השיטתית, עוברת הסטודנטית שורת שיעורים מזורזים בביטול עצמי. החלפת מקומות עבודה אקוויוולנטיים מניבה רק עוד וריאציות על אותה התימה, שממנה נגזרת האקסיומה השנייה: אינך מאמינה שאת יכולה למצוא משהו טוב יותר מזה. בהדרגה לומדת הסטודנטית לחיות עם הסתירה: בלימודים כוחה עולה, מוחה מתנפח ועיניה נפקחות לראות; בעבודה היא קטנה ועלובה, בת החלפה וחסרת משמעות.

"רוח רעה מהלכת על עמי אירופה; רוח הבלהות של הקומוניזם"

וכאן מתגלה תופעה מוזרה: הגם שרבים מעובדי ×”"מק'×’'ובס" לובשים בשעות הפנאי חולצות עם הדפס צ'×” גווארה, ואפילו יודעים לצטט, פה ושם, מימרות משל מארקס ("הבורגנות עירטלה מזיו-הקדושה את כל מעללי-האדם, שעד ×›×” נערצים היו ומעוררים יראת רוממות"), ואף משל לנין ("האמת היא ערך בורגני") – אין הם נוטים להעז כנגד הבוסים בשעת האמת; הם מ-פ-×—-דים. בחמישה משבעה חודשי עבודה בגלידריית בראוויסימו שליד הסינמטק, עוכבה משכורתן של העובדות עד שנחסם כרטיס האשראי – כשירד החיוב החודשי חמישה ימים לאחר שאמורה הייתה להיכנס המשכורת לבנק. הסטודנטית טרחה ותלתה במחסן טפסים להגשת תביעה לבית הדין לעבודה, שהורידה באינטרנט, אך עמיתותיה דאגו להבהיר לה שלא ייעשה בהם שימוש ×›×™ "×–×” המקום. אם לא מתאים לך – תתפטרי".

הגילוי הגרוע יותר של המגמה, כמובן, הוא אימוץ התפיסה ההיררכית של צוות העובדים: באין תקווה ממשית בנמצא, נוהגים העובדים למצוא נחמה ברעיון הטיפוס בסולם עיוועים של חשיבות ויוקרה מדומות. בסניפי "ארומה" מורשה עובד לצאת מפס ייצור הכריכים והסלטים במטבח, ולהניח את ידיו על מכונת הקפה, רק אחרי חצי שנת עבודה במקום. במקומות רבים נוספים – אם רק לא נהוגה בהן מדיניות תשעת החודשים (שבסופם מפטרים עובד, ומחזירים אותו לעבודה אחרי עוד שלושה, כשאין סכנה שישלים שנת עבודה רצופה ויזכה לקביעות – שבצידה זכאות לדמי רווחה שנתיים, ובעתיד גם לפיצויי פיטורין) – זוכה העובד לקבל עוד שניים-שלושה שקלים לשעה, רק אחרי כשלושה חודשי שכר מינימום, שבהם "הוכיח" את מסירותו המוחלטת למקום העבודה. כך מתקבלת שיטה מנוולת מאד, שלה זיקה מטרידה לצבא, בה "הצעיר", שמתוגמל ×”×›×™ פחות, עובד יותר מכולם ומקבל יחס "על תנאי"; בסופו של התהליך, משזכה להימנות על ×”'פז"מניקים', הוא מצדיק את המסלול – שלו כפופים כעת ×”"צעירים" ממנו, פשוט משום שכך נעשה גם לו, ולמה שהוא יצא פראייר.

"אומרים יש בעולם נעורים,/ היכן נעוריי?"

דווקא מתוך השחיקה והקושי עולה תופעת לוואי חיובית: רבים מצוותי העובדים שעליהם נמנתה הסטודנטית מקיימים גיבוש חברתי מאלף וסולידריות א-פרולטרית. הבילוי של שעות רבות כל יום בצוותא עם בני גילנו בתנאים אקסטרימיים, מוליד ניב משותף ובדיחות פנימיות, ומן השנאה הגדולה למעסיקים וללקוחות, ניתן למשוך גם לא מעט נחת.

העובדים מתקרבים זה לזה, מתחברים, ולעתים קרובות הופך הצוות למעגל חברתי מהודק ואמיץ, שעורך מפגשים לאחר שעות העבודה בדבוקה גדולה או קבוצות-קבוצות. אלא שגם האחווה בין העובדים מנוצלת היטב על ידי מעסיקינו, והמגמה בולטת במיוחד בבתי העסק הקטנים.

את החורף הרביעי ללימודיה באוניברסיטה מימנה הסטודנטית בעבודה בגלידריית "בראוויסימו". המקום החזיק רק ארבע עובדות, ולנצח שיווע הצוות, בקול רם, לתוספת של כוח אדם. העבודה עצמה הייתה קשה למדי, פיזית, טכנית ומנטלית, ומה גם שחלק הארי של ניהול החנות השוטף נפל תמיד על כתפי העובדות. כיצד בכל זאת התאפשר הדבר? ובכן, כיוון שזה ×”×™×” המצב, והואיל שהצוות ×”×™×” מלוכד בנסיבות חברתיות ו/או רומנטיות, השתגר בגלידרייה מנהג של ביקורי העובדות זו את זו, במשמרת; בימים הקשים הרבים, לפיכך, נמצאו למעסיק באופן קבוע ידיים עובדות בהתנדבות. ושוב, כיוון שחלק הארי של ניהול החנות השוטף נפל על כתפי הצוות, נאלצו העובדות להגדיל ראש עד אינסוף, על חשבון הקטנת הראש של המעסיק. כך, למשל, במשמרות אסוניות, שאירעו בגלידרייה לעשרות (קלקולי מקררים שמחייבים לעמול להצלת הגלידות, מחוץ לרוטינה; נזילה פה, קצר חשמלי שם, הישברות סדרתית של מנעולי הדלתות; ועוד ועוד), מצאו את עצמן העובדות מזעיקות את חברותיהן לעבודה מהבית – לעיתים מהמיטה ממש, כשטלפונים בהולים למעסיקים נפלו על שפופרות סלולריות ערלות. כך, כיוון שהסטודנטית ועמיתותיה לעבודה נאלצו לעזור זו לזו, על יסוד המחויבות החברית ששררה ביניהן, יכלו המעסיקים לישון בשלווה ולערסל בחיקם פלאפונים כבויים.

תל אביב, כפי שהכותבת מכירה אותה, היא רשת של קליקות מלוכדות של עובדים ועובדים-לשעבר שכאלה. קל מאד לבוא בקרבו של מעגל חברתי שנוכחותו הכמותית בחיינו גדולה כל כך: את הבוס והעובדים אנחנו רואים יותר מאת אמא, את החברים ללימודים ואת החברים מהתיכון והצבא גם יחד. אין בכך רע, כמובן, אך אני מבקשת לטעון שהקשר החברתי האמיץ הוא סימפטום של בעיה שיש לעמוד עליה, ולפוצץ בה עוד בועה של תודעתנו הכוזבת. "עבודת סטודנטים" הוא שם מוכלל לסוגי עבודות שהעובדים בהם אינם בהכרח סטודנטים; הכינוי המקובל בא להצביע על עבודה ש"מתאימה לסטודנטים", הן מתוקף היותה "נוחה" ללו"×– הסטודנטיאלי הצפוף, חלקית ומחולקת למשמרות שמתיישבות עם מערכת השעות, והן על שום הקטנת הראש המובלעת, שנכללת בהגדרה. הסטודנטית היא סטודנטית – עבודת הסטודנטים שלה היא האמצעי לכך, ולא המטרה. מכאן משתמע שבמהותה, מדובר בעבודה זמנית, כמו יתר האספקטים של מצב הצבירה המתכלב שכרוך בהיות צעיר בתל אביב. אם המצב זמני, כביכול, אין עמו השפלה, והסבל הוא מושכל, ומשוקלל עם הרווחים שמצפים לעובדים בקצה ההר – פרנסה יציבה, בורגנות, מכונת כביסה. אלא שטניה ריינהרט צדקה: היום, בסוף ההר, שומה עלינו להתגלגל בחזרה למטה עם האבן.

"ויאמר: מה טוב ומה נעים,/ כי אתי את שמחת עניים."

ואמנם, בסוף התואר, בוודאי ב"מדעי הרוח" אך יותר ויותר – גם בפקולטות אחרות, איש לא מחכה לנו עם מנוי לג'ים ומפתחות למכונית מנהלים. תחת זאת אנו מגלים, כמו עמיתינו לעבודות הסטודנטים שאינם (ואולי לא יהיו) סטודנטים, שאתוס העבודה שליווה אותנו במהלך הלימודים, הוא מאפיין של המערכת כולה, ולא של תקופה מסוימת בחיינו. מי שמביט מסביב מגלה – גם במקומות עבודה נחשקים, העובדים תמיד נעשקים. זמננו, מרצנו ונעורינו, כמטבע בכפו של המעסיק, מוטלים אל השולחן כדי שנקנה בהם קצת שקט נפשי. בכל הדרגות שנראות לעין, עובדים נדרשים להשקיע יותר ממה שעליו הם מתוגמלים, פשוט כדי לשרוד בתפקיד. או, כביכול, כתרומה וולונטארית שהם מעלים למשפחת XXX (הכנס שם חברה או עסק לבחירתך), כבניה. אבל, נו. ממשיכים. לוקחים הרבה אוויר בפוסטים מתבכיינים, ויאללה.

מנגד, נפוץ להטריד הוא המקרה העצוב שבו עובד טיפוסי ב"עבודות סטודנטים" מרים ראש מהצד הלא-נכון של פני המים, ובוחר להחליף את ייאוש התעסוקה הסיזיפי ב"סרט התל-אביבי": בהדרגה נזנח נרטיב ה"בילדונג" והעובד מפסיק לחשוב על חייו במושגי וויתור-על-נוחות-לטובת-צמיחה-והתפתחות. תחת זאת, הוא ממלא את יומיומיו בתפלויות צבעוניות, באנשים מעניינים, בטקסטים ו/או בסמים, ובמקום לעמוד על הפער בין העולם שניסו לגדל אותו לתוכו, לבין זה שבו הוא חי בפועל, הוא נסוג, בין משמרת למשמרת, לשוליים. רובץ. וממתין. בציפייה להתגלות.

"בדיוק בגלל זה, כשאני מסתכל לפעמים סביבי אני ממש נגעל. למה כל הטיפוסים האלה לא מתאמצים קצת? הם לא מתאמצים, ועוד מתלוננים שהעולם לא הוגן."

הבטתי בנגסווה בתמיהה. "כשאני מסתכל סביב הרושם שלי הוא שאנשים טוחנים את עצמם לאבק מרוב עבודה. אתה חושב שצורת ההסתכלות שלי מוטעית?"

"זה לא נקרא מאמץ אלא סתם עבודה שחורה," קבע נגסווה. "זה לא המאמץ שאני מדבר עליו. המאמץ שאני מדבר עליו פירושו לפעול באופן יותר מכוון ותכליתי."

(הרוקי מורקמי, יער נורווגי, ע' 204)

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנו

אהוב אותנו

 

באחד הקטעים ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס" נכנס ג'וני דפ למלון, בידו האחת מזוודה מלאה בכימיקלים פסיכואקטיביים ובנחיר תואם שאריות קוק שהוסנף. במלון נערכת ועידת שוטרים, שאותה הוא נשלח לסקר. נאמן לתפקידו, הוא נכנס לאחת ההרצאות ושומע על סכנותיו החולניות של הגראס.

כמו ×’'וני – כך אני. בהצטלבות נסיבות הרסנית מצאתי את עצמי במלון לחוף ת"א יחד עם כמאה אנשי עסקים ושיווק, כדי להאזין להרצאות על "שיווק בעידן האינטרנט". האולם המה; קשישים כחכחו; נשים נכחו; ולאוויר נזרקו משפטים כמו "הגולש סלש צרכן" ו"באינטרנט גולשים גם בני גיל הזהב, אנשים שהפרוטה מצויה בכיסם". ×”×™×” ×›×™×£. כמו מרקסיסט בשדה קוצים.

כצפוי, השיחה נסובה בעיקר סביב כסף. בתחילה הוצגו גראפים. מסתבר שכך וכך משקי בית מחוברים לרשת, ומסתבר שזה כוח קניה גדול, ומסתבר שהגולש-סלש-צרכן הישראלי עדיין לא חונך לשלם על שירותים ברשת. ובכלל, הסתברו שם סברות רבות.

בין היתר, הסתבר גם, סופית ומוחלט, שהקיץ הזה הוא עונת המנהלים. אני לא באמת כלכלן, אבל מכאן נראה כאילו רוב החברות כיום מנוהלות על ידי מנהלים. מנהלים במובן הצר של המילה: אנשים שלמדו ניהול ושיווק, והלכו אחר כך לנהל חברה.

ומהו מנהל? סוג של פילוסוף. שם, בעולם המופשט, מפורקים עיתונים, רכבות, מאגרי מים, בגדי התעמלות ותפוזים סיניים, והופכים למוצרים. המוצר – וזה חשוב – הוא סופו של מה שיוצר; הוא נקודת הסיום בתהליך הייצור ונקודת ההתחלה של תהליך השיווק והחדירה לשוק.

תהליך הייצור עצמו נמדד ב"חומרי גלם", "עלות" ושאר מונחים מסוג זה, שיתרונם הגדול הוא הדגשת המאפיינים הכלליים של תהליך ספציפי, והפיכתו למטא-תהליך. זה עסק יעיל, מכיוון שהוא מאפשר למנהל לנהל, מבלי להבין כמעט דבר במה שהוא מנהל. הוא לא צריך. המנהל מבין במוצר, ומבין בשוּק.

***

לקחתי פעם קורס לפסיכומטרי. המרצה, שבנה קריירה מהטלת אנקדוטות, סיפר את הסיפור הנ"ל: מנהל של חברת משחות שיניים הגיע לאנשי השיווק שלו, ותבע מהם להגדיל את מכירות המוצר ב-25% עד השנה הבאה. גידול של 25%, יש לדעת, אינו בגדר האפשר (אם להאמין לדברי המרצה), וכך גם ניסו אנשי השיווק להסביר. המנהל התעקש. התעקש והלך.

ישבו אנשי השיווק, בנו פרסומת, שכרו דוגמניות נאות-שיניים, מצאו סלוגן, והריצו את זה בקמפיין טלוויזיוני. המכירות זינקו ב-3%. חלף רבעון, עשו פרסומת נוספת. המכירות דהרו ב-2% נוספים קדימה. לאחר לילות לבנים וסיגריות רבות, עלה אחד מהם על הקטע. הם פנו למחלקה הנכונה, ותבעו להרחיב מעט את החור, שממנו יוצאת המשחה. יותר משחת שיניים מתבזבזת, יותר קונים למשחה. המכירות עלו על הציפיות. היום, כך נראה, כולם מחפשים איפה להרחיב את החור.

מרקסיסטים אוהבים לדבר על הניכור של הפועל מעבודתו. במפעל לנעליים, למשל, קשה לילד הטייוואני להתמוגג מכל זוג נעליים שהוא מייצר. אבל גרוע מכך הוא הניכור של המנהל. מבחינתו, יכול מפעל הנעליים להיות מפעל "תוכן", בטיוואן או בישראל. מבחינתו, יש מוצר, כל מוצר, ויש שוק, ולמוצר יש מחיר ויש עלות, ואפשר לשחק ביחס בין השניים.

***

אבל עבודה לא יכולה להתבצע בניכור מוחלט. ולכן, בעוד שהמנהל מתפקד בספירת האידיאות, העובד נדרש לגלות אהבה לעבודתו. מישהו צריך להבין בהליך הייצור. אותו אדם לעולם לא יהיה קרוב באמת למנהל, שכן יש לו נטייה לבקש יותר כסף עבור ייצור המוצר, אבל הוא חייב להיות שם, והוא חייב לאהוב את זה.

ומכאן החלו לפרוח מיני מושגים נוספים, שהמלבב שבהם הוא "דימוי פנים-ארגוני". כדי להגדיל את התפוקה, טענו בכתבת ניהול אחת, מומלץ להשוות בין הדימוי הפנים-ארגוני של החברה לדימוי החוץ-ארגוני שלה. לקח לי זמן עד שהבנתי: דימוי פנים-ארגוני הוא המותג של החברה בעיני העובדים, ודימוי חוץ-ארגוני הוא מותג החברה בשוק. זה לא קל לנהל חברה, אתה צריך למכור אותה לא רק בחוץ אלא גם בפנים, גם לעובדים.

חשוב שהעובד יאהב את החברה. הוא ישקיע יותר, והתפוקה תעלה. באופן כללי, עדיף שהעובד ייתן כמה שיותר מעצמו, ועדיף שיעשה זאת מאהבה ולא מכסף. כסף עולה כסף. המנהל יכול לעבוד בכל חברה, אבל חיוני שהעובד, איש המקצוע, יאהב את מה שהוא מייצר, את מה שמכרו לו שהוא מייצר. המנהל עוסק במוצר, העובד מייצר נעליים, עיתון, תפוזים סיניים.

עליך לאהוב את החברה שלך, לאהוב את המותג, כי אם אתה לא תעשה זאת, המנהל לא יעשה זאת במקומך. עבוד שעות נוספות, באהבה, כי זה כמו משפחה כאן, וכי המנהל חוסך, אבל חשוב שהמוצר יהיה ראוי, שתתגאה בו. שתתגאה, כמו שכולנו נורא גאים בך.

להכרזה על הפרויקט
צמיחה