ארכיון תגיות: תקשורת

זמיר תוקף את פרידמן, פרידמן עוזב את האולם, Ynet מדווח חצאי משפטים וברוך קרא טוחן קראוסונים –סיכום אחה"צ במכון הישראלי לדמוקרטיה

אתמול, יום שני ה-16.9.07, התקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה דיון בנושא מערכת המשפט בישראל. עליתי ירושלימה עם ידידי יהונתן קלינגר, אשר גם התמונות כאן הן באדיבותו תחת רישיון קריאיטיב קומונס.

בין המשתתפים המכובדים והנכבדים בכנס היו שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט מאיר שמגר, ×©×•×¤×˜×™ ביהמ"ש העליון בדימוס דליה דורנר ויצחק זמיר, שרי המשפטים לשעבר פרופ' יעקב נאמן, פרופ' שמעון שטרית, שרת החוץ ציפורה לבני, יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט, ×—"×› פרופ' מנחם בן-ששון, יו"ר הוועדה הקודם וחביב הבלוג ×—"×› מיקי איתן, ראש לשכת עורכי הדין שזה עתה נבחר יורי גיא-רון, העמיתים הבכירים במכון הישראלי לדמוקרטיה פרופ' ידידה שטרן ופרופ' מרדכי קרמינצר שלמרבה הצער הסיר את מועמדתו לעליון.

את תמלולם החלקי של הדברים בצירוף הערות ורמיזות ליודעי ח"ן תוכלו למצוא כאן. לצפייה בסרט ווידאו שתיעד את הכנס לחצו כאן

הדיווח העיתונאי הראשון מהכנס היה של אתר החדשות Ynet מבית ידיעות אחרונות וכותרתו: "השופט זמיר תקף את פרידמן, שעזב את האולם".

כשראיתי את הכותרת הייתי קצת מופתע. תמיד ידעתי שלא צריך להאמין לכל מה שכתוב בעיתון, שהתקשורת מופעלת מאינטרסים מסחריים ולכן מנפחת אייטמים וכותרות על מנת למכור יותר, אבל אף פעם לא הייתי עד לזה בעצמי. זאת אומרת, הייתי שם כשזמיר תקף את פרידמן, כשפרידמן קם. אני אפילו יכול להראות לכם תמונות Before and After.

הנה תראו, כאן פרידמן וזמיר משוחחים במה שנראה כדיון תרבותי

והנה פרידמן עוזב והכיסא שמימין לשופט זמיר נשאר ריק

ב-Ynet אולי לא שומרים על רמה מקצועית גבוהה, אבל הם לא עיוותו את המציאות לגמרי. בפסקי דין נהוג לכתוב: "עד כה העובדות שאין עליהן מחלוקת", להלן העובדות:

  • השר פרידמן × ×›×— באירוע
  • השופט בדימוס זמיר דיבר בגנות הרפורמות שמקדם השר פרידמן
  • השר פרידמן עזב במפתיע את האולם

אז היכן Ynet הטעו את הציבור?

פשוט מאוד, בקישור בין הדברים. השר פרידמן אכן עזב את האולם, אך הדבר לא נעשה בתגובה לדבריו של זמיר. בשלב בו עזב פרידמן, דיבר זמיר על בעיית העומס בבתי המשפט והמחסור בתקנים, ועוד לא התחיל להתבטא בנוגע לרפורמות שפרידמן מקדם. סביר להניח שפרידמן פשוט הבין מהאווירה במקום שהוא נמצא בפורום בו אין לו סיכוי לשכנע ולו קלות אף אחד מן הדוברים בפאנל, ראה שיש הרבה תקשורת ושהדוברים השונים ישחיזו את לשנום בו, עשה הערכת סיכויים-סיכונים והחליט לחתוך.

כאן הסתיימה ההטעייה. חוסר שיקול הדעת בעריכה בא לידי ביטוי בהתעלמות מנקודות משמעותיות שעלו בדיון: ח"כ איתן סיפר על החופזה שבה עבר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בכנסת והציג עובדות שגרמו גם לגבותיהם של דינוזארי המשפט שמגר ודורנר להתרומם; פרופ' נאמן הציג אלטרנטיבה להליך המשפטי ונתן דוגמה מאלפת מדיון בביהמ"ש האנגלי בו השתתף; יצחק זמיר הציג שינוי ,שלא דווח בשום אמצעי תקשורת, בהליך מינוי נשיאי ביה"ד האזוריים לעבודה- אותם ימנה מעתה שר המשפטים (!), כל זאת במסגרת "חוק הקנדציות" שהעביר פרידמן; ועוד ועוד. את התמלול המלא כאמור ניתן למצוא גם כאן.

לא מזמן מינו ב"ידיעות אחרונות" עורך חדש, שילה דה-בר שמו, החברים מספרים שהוא בחור חכם, רציני, יודע גם לתת ספייס לעובדים וגם להיכנס לפרטים הקטנים כשצריך, בקיצור- מקצוען אמיתי. אולי כדאי שכבוד העורך יקפוץ לבדוק מה קורה עם החבר'×” במחלקת האינטרנט על מנת שגם הם יעמדו במה שהם הגדירו ×›"המחויבות לאמינות ולאיכות שאנו שואבים מהבית ממנו אנו באים: בית "ידיעות אחרונות" (…) יבשת של שיקול דעת, דיוק, הגינות והיעדר משוא פנים."

לא הוסיף הרבה כבוד למקצוע גם העיתונאי ברוך קרא, אשר עניין חשיפת המקור בפרשת סיריל-קרן עדיין תלוי ועומד בבית המשפט. בתור הכתב המשפטי של ערוץ 10, שמתיימר להיות נשכני ודינמי, בילה קרא את הערב כולו בגן היפה של המכון ובלס קראוסונים ומיני מאפים. שיהיה בתיאבון.

שווארמת נמרוד ובניו

כמו כל מי שמתיימר להקים דוכן שווארמה ומחפש מה לתלות על קירותיו, ניצלתי את ההזדמנות להצטלם עם ידוענים ומובילי תרבות

אז אומנם לא יצאתי חתיך במיוחד, אבל אל דאגה, נרשמתי לחדר כושר, חברה שלי הבטיחה לעשות לי גבות ואני מקווה שעד הכנס הבא סחבק יהיה יותר פוטוגני.

פינת החדשות טובות

בנוגע להצעה לבית משפט לחוקה, עליה אמר הנשיא בדימוס פרופ' אהרון ברק: "את הג'וק הזה צריך להרוג עוד כשהוא קטן", אמר פרידמן במהלך האירוע: "אני מתנגד לרעיון של בית משפט לחוקה".

גם אני טומן את ידי בצלחת!

מכיוון שהדיון בסוגית היחסים בין הכנסת לבית המשפט הפך מזמן לדיון רווי יצרים והשמצות, ורבים וגדולים ממני ירדו לפסים אישיים, החלטתי שלא לנהוג כפי שביקש נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה בתחילת הדיון ודווקא כן לעסוק בגופם של אנשים ולא בגופם של דברים.

ד. פרידמן. פרופ' למשפטים ומומחה לדיני חוזים באוניברסיטת תל-אביב. ספרו הראשון: "ביטוח רכב מנועי". בשנות השישים והתשעים כיהן כשכיר חרב בשירות הבנקים. מועמד נצחי במקומות לא ריאלים לכנסת.

חוות דעת: בעל קול צווחני עד ילדותי, לבוש בגדים מהוהים, נוהג לחייך בנבזיות תוך כדי שהוא עוקץ בסרקזם דק את ברי הפלוגתא לדיון. יוסי ורטר, הכתב הפוליטי של "הארץ", תמצת את האיש בכותרת המאמר שכתב לרגל מינויו לתפקיד.

שטרן צ. ידידה. פרופ' למשפטים ומומחה לדיני חברות. יליד אנגליה (אך לא נוהג להאזין לסמית'ס). משופם ולבוש כקיבוצניק (מזכיר מישהו?). דוקטורט – Harvard. תואר ראשון – cum laude מבר-אילן. בעל רקע בפירמות עורכי-דין ניו-יורקיריות (המתחרים של פרקליטי אל.איי) בשנות ×”-80. התמחה אצל נשיא המדינה חיים הרצוג ×–"ל, שר המשפטים לשעבר יעקב נאמן ואצל השר לשעבר שמואל תמיר.

חוות דעת: הדברים אשר אמר היו קריסטליזציה של הפלורליזם הפוסט-מודרני מהסוג שהזכיר לי את אמירתו של ז'יז'ק: " אני לא חושב שכולכם צריכים לאהוב זה את זה. זה חלק מהזיוף הממותק של הרב-תרבותיות. אני יכול להעיד על עצמי, שאין לי שום עניין לאהוב את כולם,להבין את כולם. 'ואהבת לרעך כמוך'? לעזאזל, למה לי?"

בשולי הדברים – השיפוץ של לבני

בשנת 1999 הייתי פעיל בעמותה בשם "קול הרוב הדומם". העמותה פעלה בתחום דת ומדינה ופעלה נגד מה שכונה "הסכנה האורבת לחברה הישראלית נוכח פעילותו של הממסד החרדי" ולמען "חלוקה הוגנת בנטל השוויון". בגלגול שני כמעט כל הפעילים המרכזיים שם התגלגלו אל שינוי, אבל אני הייתי אז בן תשחורת זב חוטם ותיכף נגיע לעניין. אותה עמותה קיימה חוגי בית בהם אירחה פוליטיקאים ואישי ציבור, איפשרה להם לשטוח את משנתם בנושא יחסי דת ומדינה ולאחר מכן איפשרה למשתתפים לשאול שאלות את הדובר. לאחד מחוגי הבית, שהתקיימו במרתף של בית פרטי ברמת-אביב ג', הגיעה חברת כנסת צעירה ולא ידועה מהליכוד בשם ציפי לבני. היא לא הייתה כל כך מוכרת, ביקשה מהעוזרת שלה שתביא לה את הניירות כשנתקלה בשאלה קשה, התנסחה בסרבול, הציגה עמדות מתקדמות יחסית למפלגתה השמרנית וסבלה מהזנחה אסתטית שאפילו אדם בעל רמת מודעות נמוכה ביותר כמוני הבחין בה. התספורת שלה לא החמיאה לתווי הפנים, החליפה הביזנס-לייק שלה גרמה לה להיראות מנופחת ומגושמת ונזקי הגיל לעור הפנים התחילו לתת את אותותיהם, כאשר מחלקת הקוסמטיקה של סופר-פארם לא הייתה שם כדי לסייע. בכנס היום, שמונה שנים מאוחר יותר, הגיעה באיחור שרת החוץ, מ"מ רה"מ ומס' 2 בקדימה, ציפי לבני. היא נכנסה באלגנטיות עם חליפה שנתפרה למידותיה, תספורת מעודכנת, אחרי שיפוצים למיניהם בפנים ובלי קילוגרמים עודפים. אח, מה שיועצי תדמית, בעל פרסומאי והתקדמות מהירה בסולם הדרגות הפוליטי יכולים לעשות.

גמר חתימה טובה וראמדאן כרים

מנעד הפרשנות וסיכום תולדות השיח

פוסט תיאורטי במיוחד. מצטער, לא יכולתי אחרת

אקספוזיציה

1.

אפשר לדבר על כל דבר. אפשר לדבר על דברים, על אובייקטים בעולם. אפשר גם לדבר על דיבור.

1.1.

בדיבור תמיד יש לפחות מוען אחד ונמען אחד.

1.11.

הנמען של דיבור הוא תמיד בדוי. המוען מדמיין נמען, ומייצר דיבור שמתאים לו. הוא מניח ידע, חוסר ידע, עניין, תרבות, ומקים דיבור מתוך הנחות אלה. אנשים פונים אחרת לילדים ולמבוגרים, לחיילים ולאנרכיסטים. הם מניחים נמען, ופונים אליו. לפעמים הם טועים. ברוב סוגי הדיבור, אפשר לתקן את הנחת הנמען, לעדכן אותה ביחס לתגובות הנמען הממשי במציאות. הילד שאתו דיברתם מתגלה כגאון ידען, האנרכיסט מתגלה כשטניסט. ברוב סוגי הדיבור, אפשר תמיד לשנות. להמשיך לדבר ולהחליף את הנמען הבדוי.

1.12.

בקצה השני של האפרכסת ישנו הנמען, הנמען הממשי. הוא מניח מוען. הוא מניח גם את הנמען הבדוי של המוען. כלומר, הוא מדמיין שני דברים: מי מדבר אליו, ומיהו הנמען המדומיין של המוען. כך, למשל, נוצר עלבון. נמען מקשיב למוען. הוא מדמיין את המוען ואת נמענו הבדוי. והנה מסתבר שהנמען הבדוי, זה שאמור לייצג אותו, את הנמען הממשי, הוא אידיוט גס רוח. כאשר אדם מדמיין כי מדמיינים אותו כאידיוט גס רוח, הוא נעלב.

1.13.

אגב, גם המוען מדמיין כיצד הנמען מדמיין אותו. ככה זה.

1.2.

הנמען מדמיין את המוען המדומיין על סמך ידע קודם ועל סמך השדר הנוכחי.

1.21.

במלים 'ידע קודם' הכוונה, כמובן, לידע באמצעות היקש, שנצבר, בין היתר, על סמך שדרים קודמים.

1.3.

מכאן שכל תקשורת מכילה לכל הפחות ארבעה צדדים. לכל הפחות משום שמלבד המוען והנמען ומקביליהם המדומיינים, יכול המוען להעלות אינספור דוברים שונים ולשחק ביניהם. הוא יכול, למשל:

     1.31.

    לצטט דובר אחר. הציטוט מכיל, מעצם טיבו, לא רק את המוען המצוטט אלא גם את הנמען המדומיין של המוען המצוטט.

    1.32.

    להעמיד דובר לצורך יצירת אירוניה. הקמת דובר בדוי שדבריו נמצאים באנלוגיה הפוכה לאמונותיו של המוען, במטרה שהנמען יבחין בהבדל בין השניים.

    1.33.

    לשקר. ליצור דובר שמתיימר לייצג את המוען הממשי, אך דבריו עומדים בסתירה למה שהמוען הממשי תופס כאמת.

2.

כאשר סביב מושא מסוים מצטברים דיבורים, נוצר שיח. אדם שירצה לדון על אותו מושא, יצטרך לעבור דרכו. זאת, כמובן, אם הוא מכיר שיח זה.

2.1.

איך עוברים דרך שיח? משתנים. מרחיבים במקומות מסוימים, מקצרים באחרים, מוסיפים אפולוגטיקה, לא נוגעים בנקודה רגישה, נוגעים בנקודה רגישה, מוסיפים דובר אירוני, מצטטים, מספקים אקספוזיציה, סותמים את הפה.

2.12.

בתרגום למוען-נמען, המוען מניח שהנמען מכיר את השיח, ומייצר את השדר שלו על סמך הנחות אלה. הוא מניח שהנמען שמע כבר/לא שמע מעולם/אוהד את/רגיש ל/אדיש ל.

2.13.

בתרגום למוען-נמען, מהצד השני של האפרכסת, הנמען שופט את השדר ביחס לשיח הקיים. הוא מחליט אם השדר "נדוש", "פשיסטי" או "שוביניסטי".

2.2.

הנמען מסיק את מסקנותיו לגבי המוען מהשדר, ואת מסקנותיו לגבי השדר הוא מסיק ביחס לשיח. כך נעשה המוען מושא לדיבור פנימי, כך נשפט המוען ביחס לשיח, כך אנו מרשים לעצמנו לכנות אדם "פשיסט". לפעמים אנחנו גם צודקים (לפחות זמנית. בעוד שקטגוריות מנטליות נוטות להישאר יציבות יחסית, אנשים משתנים).

3.

טקסט הוא דבר מורכב. יש בו דוברים, שמניחים נמענים, שמניחים מוענים; יש בו עולמות מיוצגים, שמורכבים ממבנים קטנים, שמורכבים ממבנים קטנים יותר: עולם ובו עיר ובה אנשים ובהם רעיונות; יש בו רעיונות וערכים, תחביר ומלים, סמלים ואמצעים רטוריים.

 

לפעמים טקסט מכוון לכמה נמענים שונים. הנמענים האלה אף פעם אינם הנמען המדומיין של הטקסט, ההכללה המופשטת שאליה כיוון המוען את הדברים. וכאשר הנמענים הללו מפרשים את הטקסט, הם לוקחים את המבנה המורכב הזה, ומותחים אותו. הם מתחילים לעקם קצת את כל האלמנטים שמהם הטקסט מורכב, ויוצרים ממנו משהו קצת אחר. ככל שיש יותר נמענים, כך מנעד הפרשנויות גדל.

לסינג הסביר פעם את סלידתו מפסלים, שפניהם מעוותות במטרה לייצג אימה והפתעה. האימה וההפתעה, הפחד והחמלה, עוברים בשניות הראשונות של המבט. אולם מעט אחר כך הפה העקום, העיניים המוגדלות, הנחיריים, קמטי הפנים – כל אלה הופכים לדבר מה גרוטסקי ומעוות. פיסול הוא אמנות מרחבית. רגע האימה המפוסל נותר קפוא בזמן, מפורש ומפורש מחדש, נעשה נורא יותר ויותר.

משהו קורה שם, כאשר אנחנו מסתכלים על הפסל או קוראים את הטקסט. אנחנו מתחילים לסכם, להעמיד את הדברים ביחס לשיח מסוים, לקחת את כל המבנה המסובך הזה, ולנסות להבין מה חשוב, מה דומיננטי, מה רצו לומר. ככל שאנחנו מגיבים יותר מאוחר, כך אנחנו מגיבים פחות לטקסט ויותר לסיכום המנטלי שעשינו לו. ככל שיש יותר נמענים, כך גדלות אפשרויות הפרשנות והמשחק.

ואחרי שאנחנו חושבים שהבנו, אנחנו מדברים על זה.

***

מרגע שאנו מדברים על זה, הטקסט המקורי מתרבה ומשתנה. אנחנו מייצרים עוד ועוד גרסאות שלו, אובייקטים חדשים שמשתמעים מהטקסטים שלנו, תובעים את מקומו של האובייקט המקורי.

מישהו כותב פוסט, ומישהו מגיב. הוא מייצר טקסט חדש, שממנו משתמע הטקסט הקודם, הפוסט. הטקסט החדש הזה מנסה ליטול את מקום הטקסט הקודם. הוא טוען אודותיו טענות, הוא מפרק את מערך הסמלים, הלשון, הרעיונות והעולמות של הפוסט, ומייצר משהו אחר. לעתים התגובה קולעת במדויק לכוונתו של המוען המקורי, כותב הפוסט. לעתים לא. היחס בינה לבין הטקסט המקורי, מושא השיח, אינו משנה. היא תמיד דבר מה אחר, גם אם דומה, וכמעט תמיד היא מנסה לטעון לאמת ביחס למקור, להחליף אותו.

סטיב ג'ובס, למשל, שדיבר ודיבר, ופתאום גילה שמישהו החליט לסכם אותו. מישהו לקח טקסטים שונים, גילה חזרות ויצר טקסט חדש. או נחום ברנע, שאמר "קורבנות השלום", כנראה באירוניה (מישהו עוד יודע? זוכר?) ופתאום גילה שזה יוחס לרבין, לפרס, לשניהם, לשמאל.

ובאטמן גם. לאורך כל “The Dark Knight Returns" מופיעים מסכי טלוויזיה קטנים, שמפרשים כל אירוע. כל דבר הופך למושג ולסיפור, ואז אפשר לדבר עליו, לפרש אותו, למתוח ממנו מושגים חדשים. הדוברים תובעים בעלות על באטמן, הופכים אותו לגיבור או לפושע, נאבקים ×–×” בזה כדי לזכות בדומיננטיות על המושג, מושג שאינו באטמן עצמו.

 

אפשר לדבר על הכל, כאמור. גם על מה שלא ניתן לדבר עליו. לפעמים הדיבור נכפה עליך. לפעמים אתה חייב לפטפט, כי אתה התקשורת, ולפעמים אתה חייב לפטפט על אותו הנושא במשך יום שלם. ביום השואה העלו ב-nrg כתבה על מתכונים. זה מה שקורה כשמדברים על נושא שדובר ודובר בו, אבל חייבים לדבר עוד. אתה לוקח אותו, ומתחיל לשחק בקצוות. מפרק ממנו נושאים קטנים יותר, ומדבר עליהם. ואחרי שדיברת עליהם, התחל לדבר על הדיבור, על כמה מותר לדבר, ואיך לדבר. שקע ברפלקסיה. היה כמו אלושם של בקט, היה "כדור גדול מדַבְּרר".

ופתאום בא האינטרנט. המודל התקשורתי של תקשורת ההמונים, שבו מעטים דיברו לרבים, הפך לדבר מה אחר, רבים מדברים לרבים, ודבר אינו חולף. פתאום בא האינטרנט, וכל אחד הוא תחנת שידור. הבלוג הוא תחנת שידור, והתגובות הן תחנת שידור, והקיום הוא קיום תקשורתי. פתאום אתה נעשה מושג. מדמיינים אותך, עולה מתוך כל הטקסטים הרבים שעליהם אתה חתום, מסוכם בתוצאות החיפוש של גוגל, מתפרש בתגובות בפורומים.

פתאום אתה אחד ואתה רבים. אתה כותב תגובה, לוחץ "שלח", ומעדכן לנצח את המוען המדומיין הזה. גם במציאות אתה נתפס כסיכום כל המופעים שלך, אך ברשת כל המופעים הללו קיימים זה לצד זה, בזיכרון מדויק יותר מזה שלנו. פתאום אתה מושג, וכל דיבור אתך יכול להיעשות גם דיבור עליך; וכל דיבור עליך תובע בעלות, מנסה להחליף אותך בדבר מה אחר. פתאום אתה מטאפורה, פתאום אתה סינקדוכה. פתאום אתה נעלם.

וכולם ממשיכים לדבר.

תודות:

באחטין, יאקובסון, בות', שטרנברג, בן-פורת, יעקבי, הרשב. ולבודהה גם.

 

שיר ומין

אחת התיאוריות החביבות על מרצים לתקשורת היא תיאוריית השימושים וסיפוקים שהמחקר המרכזי בה הוא מחקרם של אליהו ×›"×¥ ומיכאל גורביץ' משנות ×”-70. התיאוריה שייכת למסורת ×”"השפעה המוגבלת" וטוענת ×›×™ צרכן התקשורת הוא ×–×” שבוחר את המסר שהוא רוצה לקבל מאמצעי התקשורת ואין “מזרק תת-עורי” (עוד צבר מילים תמוה – כלומר, מעטים המזרקים הלא תת-עוריים, הלא כן? – שאהוב במיוחד על מרצים לתקשורת. כשהם אומרים אותו עולה על פניהם חיוך נוסטלגי, על תמימות ואולי על קלות עבודתם של חוקרי התקשורת הראשונים) שבאמצעותו מחדירה התקשורת את המסר שלה . ×›"×¥ וגורביץ מחלקים את השימושים לארבע קטגוריות עיקריות: שימוש קוגנטיבי (מידע), שימוש אישי (בניית זהות), שימוש חברתי (הזדהות קהילתית) ושימוש בידורי (אה, בידור?).


בימים האחרונים יצא לי לראות הרבה טלוויזיה. כשאני אומרת הרבה טלוויזיה, אני מתכוונת למזרק תת-עורי גדול שיצא מן השמיים, החדיר לי מסך לעדשות העיניים, והחל להקרין סדרות טלוויזיה. בימים אלו ראיתי כמה וכמה סדרות; חלקן בשיטה המקובלת של זפזופ ובהייה, וחלקן בשיטה המקובלת השנייה של הקלקה ובהייה. וכך, אחרי שהקרבתי את גופי למדע, הצלחתי להגיע לתיאוריה חדשה, שעדיין נמצאת בבחינה. והיא הולכת כך: אהבתנו לסדרה חדשה נמדדת על-פי שני קריטריונים עיקריים ובלעדיים: שיר הפתיחה של הסדרה ומספר הדמויות בסדרה שאיתן אנחנו רוצים לקיים יחסי מין. אם להזדקק לכ"×¥ ואליהו, הרי ששיר הפתיחה מספק את הצורך החברתי ואילו המין מספק את הצורך האישי. שיר הפתיחה הוא בעצם סיכום של "על מה הסדרה מדברת", מעין השער האחורי של הספר, ועליו אפשר לפטפט ליד מתקן המים בעבודה. המין הוא סוג של הזדהות אינסטנט; במקום לחשוב איך היינו רוצים להיות ואיך אנחנו מארגנים את החברה סביבנו, אחנו בוחרים עם מי אנחנו רוצים לשכב וממצבים את עצמנו בקלות, בהנאה וביעילות. וכך, ככל ששיר הפתיחה ראוי בעינינו יותר – כלומר, הסדרה עוסקת בחתך חברתי שקרוב לליבנו – ומספר הדמויות בנות-השכבה גדל, אנחנו אוהבים את הסדרה יותר.


שתיים מתוך חמש ×–×” לא רע (התמונה מכאן. הייתי לוקחת תמונה מהאתר הרשמי – ×–×” הרבה יותר הוגן – לו רק האתר ×”×–×” לא ×”×™×” סגור לאנשים שאינם גרים בארה"ב)

ואם תהיתם איך הגעתי למסקנה הזו, אתם צריכים לראות את Weeds (ותודה מקרב לב לגדי שמשון). Weeds, שעשויה בחן שואוטיימי אופייני, היא סדרה שעוסקת באישה מן הפרברים האמריקניים, שבעלה נפטר מהתקף לב ועליה לכלכל שני ילדים, ריינג' רובר, עוזרת בית ובית. כדי לעשות זאת היא מוכרת סמים. שיר הפתיחה הוא מופתי: מזדמזם בקלות, יפהפה למראה ובעל ערך אירוני ששורה על הסדרה כולה. הדמויות הראויות: ננסי, אנדי, קונראד, סיילס, מייגן. עכשיו בספריות הדי.וי.די.