קונטקסט, למקרה שפספסתם.

את ההבחנה המשועשעת והקלילה בין בורגני קצף לבין בורגני דל ניסח חוקר התרבות הבריטי ריימונד שפילד בימים הארוכים בהם שקד על כתיבת התזה המהפכנית שלו (שפילד 2001) במספר לא מבוטל של בתי קפה, בין אם מוסדות שכונתיים בעלי אופי ייחודי ובין אם סניפים משוכפלים של רשתות ענק. לאחר התלבטות קצרה פרסם שפילד רשומה בנושא ההבחנה הזו באתר ביקורת התרבות הקבוצתי, והחלוצי לתקופתו, TheThem.

האנשים שיכולים להרשות לעצמם לשבת שעות ארוכות בבתי קפה, הבורגנים אם לקרוא להם בשם מפורש, נחלקים, כך שמתי לב לשתי קבוצות קוטביות. אלה שיכולים להרשות לעצמם להזמין הפוך גדול שכתר קצף יציב, פעמים רבות עם ציור מצועצע בראשו, מעטר אותם, ואלה שילגמו באיטיות מתונה כוס של אספרסו, אמריקנו או קפה פילטר שרק מעט חלב דל שומן חם מתלווה אליו בצידו. בחרתי לפיכך לכנות אותם בורגני קצף ובורגני דל.

בהמשך הרשומה הצליח שפילד לצאת מאותה הבחנה לדיון אקרובטי ומרתק בפערי תרבויות, במצבה המתערער של הבורגנות הבריטית ושל מעמד הביניים בחברה הפוסט-תעשייתית בכלל, לקונן על אובדן המקום התרבותי של בתי קפה והמרתו בפונקציונליות עירומה כמעט של "תחנות דלק לקפאין".
באופן מפתיע, אך מתבקש בדיעבד, הצליחה אותה רשומה לעורר הדים שחרגו הרבה לדיונים האופייניים שהתפתחו באתר עד אז.

הראשונים להגיב הסתפקו במחמאות לסגנון הכתיבה המבריק של שפילד וליכולתו להבחין במשמעות של הבדלים טריוויאליים לכאורה. מעטים מתחו ביקורת על ההתעלמות מעבודות של חוקרים קודמים בתחום, אך בהדרגה החל הדיון מתפצל למספר תת-דיונים גועשים ועמוסי אמוציות.
הראשונים לבקר מחו על המלאכותיות של ההפרדה ומיהרו לתאר אנקדוטות אישיות על נזילותם של הגבולות ששפילד תיאר. "אני למשל" אמר אחד המגיבים "קונה לעצמי אספרסו קצר ביום שני בבוקר, כשהבטן עוד מלאה מארוחות סוף השבוע והעייפות של תחילתו צריכה טיפול אינטנסיבי. בימים שלישי עד חמישי אני קונה הפוך גדול (עם הרבה קצף) ובשישי אני מסתפק דווקא בפילטר חלש, בלי סיבה של ממש, סתם מסורת אישית שפיתחתי לעצמי". תגובות כאלה עוררו תת-דיון מרתק בדבר המתודולוגיה של שפילד אבל גם בדבר השאלה עד כמה ניתן לראות בעדויות אנקדוטליות כאלה תיאור של מצב אמיתי.
קצת אחר כך החלה גם הביקורת המרקסיסטית על העיוורון הבורגני שדווקא שפילד, איש שמאל למופת, לוקה בו מבלי משים כשהוא שוקד לפתח את התזה שלו על חשבון עובדי בתי הקפה המתקיימים על שכר זעום ועל טיפים, נתונים לחסדיהם של בעלי העסק הקפריזיים. תת-דיון זה התמקד, בסופו של דבר, בשאלה ותיקה ומוכרת לכל חוקר תרבות באשר הוא, על עצם הלגיטימיות של עיסוק פנימי בתת-תרבות של בעלי פריבילגיות אל מול מצוקתו של ציבור מנוחשל. רבים טענו כי עיוורון זה מתבטא דווקא בהיאחזות המלאכותית של שפילד בקפה כמסמל בורגנות נינוחה בעוד שבפועל גם עבור אנשי הקצף וגם עבור אנשי הדל משמש הקפה בעיקר ככלי להתמודדות עם ימי עבודה ארוכים ומתישים.

הדיון הסוער ביותר התעורר בעקבות האבחנה של אחד המגיבים כי שפילד התעלם, כמעט לחלוטין, מהמרכיב המגדרי הדומיננטי של ההבחנה המקורית שלו והעדיף לראות בבחירה בין קצף לבין דל בעיקר ביטוי למאפיינים אישיים ולהעדפות תרבותיות של הבוחר. מרגע שהונחה על השולחן הטענה המתבקשת כי בורגני הדל הזהירים הם בעצם בורגניות דל בעוד בורגני הקצף המשוחררים והנועזים יותר הם כמעט תמיד גברים התגלגל הדיון במהרה למאבק מגדרי. פוסטים של תגובות התפרסמו במספר אתרים פמיניסטיים מרכזיים. עיתונאים שמרנים שהתעוררו באיחור אופייני של שבועות אחדים פרסמו טורי דעה המקוננים על המחזור של טענות פמיניסטיות נושנות שכבר אבד עליהן הכלח.
קשה לדמיין את השיח התרבותי, ובייחוד את זה הפמיניסטי של השנים האחרונות בלי להתייחס למונחים שמקורם בהבחנה המקורית של שפילד. מעטים, כך נראה, מודעים למקור שכבר טבע מאחורי תלים של פרשנויות ושל דיוני המשך. מן הראוי לחזור ולהזכיר אותו, ולו רק למען הצדק ההיסטורי. מעל הכל מדהים לבחון איך עשור לאחר חיבורו ממשיכים הויכוחים שעורר שפילד להדהד בבתי קפה בכל העולם, גם אם יושביהם כולם כבר התחלפו מאז.

 

פעם, מזמן, אינה ואני החלטנו לבקר בערב אחד בכמה שיותר פאבים באזור רוטשילד-נחלת בנימין-הרצל-לילנבלום התל אביבי: החוק ×”×™×” ×œ×”יכנס לכמה רגעים לכל מקום, גם למקומות שכרגיל לא היינו אפילו מבחינות בהם. אחד הרשמים החזקים שלי מהסיבוב המרתק ×”×–×” ×”×™×” כמה זול האלכוהול בפאבים שאנחנו הולכות אליהם בדרך כלל, וכמה מעט ממנו שותים בכל-זאת. בפאבים שבדרך כלל לא היינו נכנסות אליהם, אנשים שלא נראו כאילו הם מרוויחים יותר מאיתנו הזמינו בקבוקים שלמים של וודקה יקרה להחריד במקום להסתפק בחצי גולדסטאר עם הצ'ייסר. והיה ברור שזה חלק מהעניין בלצאת לתל-אביב ביום שישי בערב: להפגין שאתה יכול להרשות לעצמך, להנות מזה, אפילו אם אתה לא באמת יכול להרשות לעצמך; ולא פחות מזה ×”×™×” ברור, פתאום, עד כמה היציאות שלנו הן הפגנות של אי ראוותנות, אי בזבוז.

 

בטיול ההוא פיתחתי תיאוריה פסאודו-סוציולוגית קצרה וספקולטיבית, שנראה לי שיש מקום לשרבט אותה בשולי הפוסט של מיטל:

 

*

 

בעוד מי שאינם שייכים לבורגנות נאלצים לכלות את כל זמנם כדי להרוויח כמות בסיסית של כסף, ובעוד בעלי ההון האמיתיים יכולים לכלות את ימיהם בבטלה פזרנית על פני יאכטות, מטוסים וארמונות וכיוצא באלו פוטלאצ'ים, הבורגנות הישראלית ה'רגילה' נחלקת לשניים: אלו שיכולים להרשות לעצמם לבזבז כסף, ואלו שיכולים להרשות לעצמם לבזבז זמן.

 

בקבוצה הראשונה נמצאים עורך הדין המצליח, איש ההייטק המצליח, המנתח הפלסטי המבוקש ואיש התקשורת הבכיר, למשל. הם עובדים מלא שעות ומרוויחים מלא כסף. בשעות הלילה, בסופ"שים ובימי החופשה הספורים היטב הם מבלים ביעילות וביוקר – שותים באלפי שקלים בערב אחד בפאבים היקרים ביותר, טסים לחופשות קצובות ומאובזרות במלונות פאר וכו'. יש להם מכוניות יקרות, חליפות יקרות של חברות האופנה העילית, אביזרים חשמליים יקרים, בית מעוצב על ידי ארכיטקט יקר, הם מחטבים את עצמם ביעילות בחדרי כושר יקרים או עדיף אצל מאמנים אישיים וספרי צמרת. הם קונים לעצמם תארים מועילים שאפשר לסיים מהר. הם מחזיקים נשים יקרות.

 

בקבוצה השניה נמצאים האינטלקטואלים, יצרני התוכן, אנשי התרבות וכולי. הם מספיק באליטה כדי לא להצטרך לעבוד כל הזמן כדי לחיות, בעיקר כל עוד הם צעירים וחסרי משפחה, אך לא מספיק בתוכה כדי להיות מסוגלים להרוויח מלא כסף. כיוון שאין להם מלא כסף לבזבז, הם הופכים את אי-בזבוז הכסף לערך, וכל התת-תרבות שלהם מפגינה, בדרכים שונות, את העובדה שהם לא מבזבזים כסף וכן מבזבזים זמן. במקום חליפות יוקרתיות ויקרות הם לובשים בגדים יד-שניה, זולים יחסית, שנקנו כל אחד בחנות אחרת (או התקבלו במתנה, או נמצאו ברחוב); האופנה שלהם דורשת ובוחנת יכולת להתאים ×–×” לזה בצורה וירטואוזית פרטים בלתי מתאימים ככל האפשר, כלומר יכולת להפגין השקעה של זמן. הרבה מהן תופרות בגדים, או מכינות תיקים או תכשיטים, בשביל עצמן או בשביל כמה חברות. הם מסתפרים ×–×” אצל ×–×”, הם עורכים מסיבות על הגגות, הם מחזיקים אופניים ולא רכב. בבית הקפה הם מזמינים רק הפוך קטן אבל יושבים איתו שעות, עובדים אבל בעיקר מפטפטים עם אנשים שהם מכירים, מפגינים את ×–×” שהם מכירים, שהם יכולים לשבת כל היום בבתי קפה. חלקם משתתפים בפעילות פוליטית גם כשאינם מקווים שתהיה אפקטיבית. הם מטיילים הרבה בארצות זולות, נתקעים שנים על התואר שלהם או עושים עוד ועוד תארים שלא ישפרו כמעט או בכלל את יכולת ההשתכרות שלהם. הם מתחתנים מאוחר ככל האפשר. הרבה מהם עובדים בעבודות שמספקות בעצמן דרכים לבזבז זמן; יתר על כן, חשוב להם לעבוד בעבודות מעניינות, מתאגרות, כיפיות, עבודות שדומות ככל האפשר לשעות הפנאי שלהם בעצמן, עד התופעה הקיצונית של מיקור המונים (מאמר באנגלית, כתבה של איתמר המבוססת עליו). מחוץ לשעות העבודה כמעט כולם מייצרים אומנות, לאו דווקא מתוך תקווה להתפרסם באמת – לעתים קרובות כתחביב צדדי, עבור קבוצת חברים מורחבת, אמנות שהיא בזבוז זמן נאצל כמעט כמו נגינת הנבל של נשים ×’'יין אוסטיניות. באופן משלים, הם צורכים הרבה תרבות שדורשת השקעה רבה של זמן כדי להנות ממנה: הם שומעים מוזיקה מסובכת; הם קוראים ספרים ארוכים. אה, והם קוראים – וכותבים – פוסטים. ארוכים. כאלו שמבזבזים הרבה זמן.

 

*

 

שלוש הערות בשולי השוליים:

 

בחברה שמבוססת על עבודה תמורת שכר, זמן שווה כסף. אבל הקשר ×”×–×” יכול לפעמים להישבר באופן חלקי. האינטלקטואלים, חברי בורגנות הזמן, הם בעמדת נחיתות בתוך האליטה (המגזר הנשלט של המעמד השליט, ×›×™× ×” אותם בורדייה), או אולי בעמדה פריוילגית בתוך המעמד הנמוך: יש להם נגישות מוגבלת, אך רבה יותר מאשר לרוב האנשים, לזמן ולכסף, אבל הפריוילגיה לא שווה – יש להם יותר נגישות לזמן מאשר לכסף. לפיכך הם הופכים כאמור את בזבוז הזמן ואת אי-בזבוז הכסף לערכים, ויוצרים ניגוד אידיאולוגי, אמיתי ומדומה כאחד כדרכם של ניגודים אידיאולוגיים, בין זמן וכסף. אבל הניגוד ×”×–×” די מאבד משמעות מחוץ לתחומי הבורגנות: בורגנות הזמן נתפסת פשוט כחלק מבורגנות הכסף, "התל אביבים הנהנתנים שיושבים כל היום בבתי קפה ואוכלים סושי" (וראו גם ההערה האחרונה להלן).

 

יש כאן גם עניין מעמדי-דורי. סוג העבודות שבהן בורגני הזמן עובדים אינו מכיל כמעט משרות קבועות, והוא מכיל פחות ופחות מהן במשך השנים: אין תקנים באוניברסיטה, רק משרות הוראה מן החוץ; האפשרות לעשות קריירה בתקשורת הולכת ופוחתת, והותיקים מוחלפים בצעירים שמתחלפים כל הזמן; שוק הספרות, התרגום והעריכה מציע פחות ופחות מרווח נשימה. באופן כללי, מודל ההעסקה בענפים העוסקים בייצור תוכן מתחלף ממודל של קריירה ארוכת שנים למודל של העסקה לתקופות קצרות ועבודת פרילנס, מיקור חוץ ואפילו מיקור המונים.

 

×–×” חלק משינוי כללי שחורג הרבה מחוץ לגבולות המגזר – קשור בודאי לעליית הדומיננטיות של ההייטק ולדומיננטיות של מודל הסטארט-אפ בתוך ההייטק, כמו גם בגלובליזציה שישראל עוברת בעשרים השנים האחרונות: ביטוי הרבה יותר כללי וחמור שלו הוא בעלייה החדה של עבודת הקבלן על חשבון ההעסקה הישירה, ובמודל ההעסקה של העובדים הזרים שמיובאים, מנוצלים ונזרקים חזרה, שמשפיע מצידו גם על תנאי ההעסקה של ישראלים שעובדים בעבודות דומות. אבל האפקט של השינוי ×”×–×” על המגזר של בורגנות הזמן, שעדיין לא נתון ממש במצוקה, הוא אפקט מיוחד ומשונה של making virtue out of necessity. תנאי העבודה של בורגנות הזמן הולכים ומחמירים – בורגנות הזמן מצהירה שהיא לא כאן בשביל תנאי העבודה אלא בשביל האתגר האינטלקטואלי; מה שמקל בתורו על ההחמרה הבאה (שוב, כפי שכתב איתמר). באופן כללי, נדמה שיותר ויותר אנשים שההורים שלהם שייכים לבורגנות הכסף מוצאים את עצמם בבורגנות הזמן כתוצאה מהשינויים המבניים האלו, ויוצרים אידיאליזציה של חופש, גיוון והגשמה עצמית סביב חוסר-הביטחון התעסוקתי והסיכון שמתעורר בגללו בלקיחת התחייבויות ארוכות-טווח כמו משפחה (×›×™ המשכורת מספיקה לחיים ברווחה סבירה, כאלו שיאפשרו בזבוז זמן, של אדם צעיר ובריא אחד בלבד).

 

הערה נוספת וספקולטיבית אף יותר נוגעת באופן ספציפי יותר ליחס של בורגנות הזמן לכסף.

עבור אדם שאין לו סיכוי להרוויח הרבה מעבר לשכר מינימום, שאין לו דרכים אחרות להשיג כסף חוץ מלהרוויח אותו, זמן שווה כסף באופן ישיר. אבל כן מבחינת הרווח: יש היגיון מוחלט, סדירות בסיסית, באופן שבו זמן מיתרגם לכסף; חוסר ההגיון מגיע רק מבחוץ ובדמות של מכות גורל (הריבית משתנה פתאום, שער השקל משתנה פתאום, מפטרים אותך, דופקים לך את הפנסיה), או דרך ההוצאות (תאונה, מחלה, ופתאום צריך להוציא המון כסף באופן שרירותי ולא צפוי), אבל המבנה הבסיסי של הרווח הוא הגיוני ועקבי. לעומת זאת, עבור בעלי הון וכלכלנים החושבים מנקודם מבטם, ברור שכסף אינו פונקציה של זמן, שאין חוקיות לפיה זמן מיתרגם לכסף; זה עניין של משחק, כוחות, תעוזה, תושיה, שרירותיות, מה שתרצו, אבל לא משהו עם חוקיות חיצוניות קבועה (היד הנעלמה היא חוק-טבע-כלכלי מסוג אחר לגמרי).

בני בורגנות הזמן עובדים לעתים קרובות עבור לא הרבה יותר משכר מינימום, אבל בפעמים רבות אחרות הם מרוויחים פי כמה יותר מזה לשעה, ובפעמים נוספות הם מרוויחים כסף באופן שלא תלוי ישירות בשעות העבודה שלהם: כסף מההורים, ירושות, מלגות, קרנות, מענקים, פרסים. הם לא משחקים במשחק הכסף הגדול, אבל הם גם לא נתונים באותה מידה לשררה העקיבה של השכר. העמדה שלהם, של פריווילגיה חסומה, מאפשרת להם לראות הרבה מהשרירותיות של כלכלת הכסף מבלי להעניק להם מנגד את היכולת לשלוט בה ולכוון אותה. זה אולי עוד סיבה לבריחה שלהם ממנו, לאידיאליזציה של אי-ההתעסקות בו.

 

באופן כללי, העמדה של בורגנות הזמן ביחס לחברה היא סוג של עמדה חיצונית למערכת שמובנית על ידי המערכת – עמדה של פטור חלקי מהחוקים שלא נובעת מלהיות ×–×” שקובע את החוקים – כמו העמדה של "המעניק" בספרה של לויס לורי, שהיא אכן מטאפורה פשוטה ויפה לתפקיד המיתי שאינטלקטואלים אוהבים ובעיקר אהבו לייחס לעצמם, של ההולכים-לפני-המחנה או שומרי-לפיד-המסורת, אבל על כל פנים הנביא-בשער. אבל אני רוצה להתעכב רגע על המבנה של עמדת החופש היחסי הזאת שמובנית בתוך המערכת. יש בה לכאורה פוטנציאל חתרני – להציע צורת חיים אנטי-כלכלית, לקרוא תיגר על מקומו החברתי של הכסף, על המובנות-מאליו של הדחף להרוויח ולצרוך כמה שיותר – אבל הפוטנציאל-לכאורה ×”×–×” מעוקר במידה רבה, ×›×™ החברה הקפיטליסטית היא זו שבוראת אותו ומסמנת מראש את גבולותיו; ×›×™ אפשר לבוז לכסף רק כשיש לך מספיק (אבל לא יותר מדי) ממנו. הדימוי של "התל אביבים המנותקים", שמתמיד בעקשות למרות שסוג התל אביביים שאליהם מתייחס הדימוי הם כנראה אחד המגזרים היותר פעילים פוליטית בחברה הישראלית, מרפרר, נדמה לי, אל עמדת החיצוניות-החלקית-המובנית הזאת, עמדה שמזכירה מאוד גם את התפקיד שיש לגיל ההתבגרות בתוך מסלול החיים המודרני (כפי שכתב וויניקוט). אולי גם זו סיבה לכך שגיל ההתבגרות של אינטלקטואלים הוא כל כך ארוך, ונמשך הרבה לתוך שנות השלושים שלהם.

 

כאמור, כל זה ספקולטיבי, אינטואטיבי ומוצע כאן כנקודת מוצא לדיון עם מי שיש לה זמן לבזבז. יאללה.

 

 

(ותודה להערותיו החכמות כתמיד של איתמר, ובעקיפין גם לספרה המרתק של תמר בן-יוסף, "ברוכים הבאים לשוק החופשי", שעליו אולי יהיה בקרוב פוסט נפרד)