השמאל בישראל והפוליטיקה של ההגירה – רפלקציה ראשונית

זמן מה כבר עבר מאז שהבטחתי לכמה אנשים (עצמי בכללם) לכתוב משהו על הסתירות שבפוליטיקת ההגירה בישראל, ובמיוחד סביב המאבק נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה. והנה מסתבר שסלאבוי ז'יז'ק כבר כתב בספרו האחרון, First as Tragedy, Then as Farce, פחות או יותר את מה שרציתי לכתוב, מבלי להתייחס כמובן ספציפית למקרה הישראלי. אפתח אם כן בפסקאות הרלוונטיות מספרו של ז'יז'ק, לפני שאעבור לדון בהשלכות של הכתוב עבור האסטרטגיה של השמאל בארץ בכל הנוגע להגירה.

… למהגר העבודה "חסר-המסמכים" אין מעמד חוקי, כך שאם מתייחסים אליו בכלל, הרי ×–×” כאיום אפל וחיצוני על דרך חיינו; אך מרגע שהוא משיג מסמכים ומעמד חוקי, הוא שוב חדל מלהתקיים, כיוון שהוא הופך לבלתי-נראה במצבו הספציפי. במובן מסוים, הוא הופך בלתי-נראה עוד יותר מרגע שהוא מקבל מעמד: הוא איננו עוד איום אפל, הוא עובר נורמליזציה, טובע בקהל האזרחים העמום. אך … השגתם של "ניירות" פותחת מרחב של התארגנות עצמית ופעילות פוליטית נוספת. מרגע שיש לו את "הניירות", נפתח בפניו שדה רחב של התגייסות ולחץ פוליטיים, וכיוון שזה מורכב עתה מאזרחים לגיטימיים במדינה "שלנו", לא ניתן עוד לדחותו כאיום מסוכן מבחוץ.

יתר על כן, כאשר אנו מדברים על צעדים נגד מהגרים, על הדרכים השונות שבהן מהגרים מודרים, וכן הלאה, עלינו לזכור תמיד שפוליטיקה המתנגדת למהגרים איננה קשורה ישירות לקפיטליזם או לאינטרסים של ההון. אדרבא, תנועתו החופשית של כוח העבודה משרתת את האינטרסים של ההון הגדול, כיוון שעבודת מהגרים זולה-יותר תכריח את הפועלים "שלנו" להסכים לקבל שכר נמוך יותר. והאם אין ה-outsourcing גם הוא אופן מהופך של העסקת מהגרים? ההתנגדות למהגרים היא בעיקר תגובתם הספונטנית-מתגוננת של מעמדות הפועלים המקומיים שתופסים (ולא בכדי) את מהגר העבודה כסוג חדש של שובר-שביתה וככזה כבעל בריתו של ההון. בקיצור, ההון הגלובלי הוא זה שבמהותו הוא רב-תרבותי וסובלני.

העמדה הסטנדרטית שבה נוקטים אלה המגנים ללא סייג על זכויות המהגרים הבלתי-חוקיים היא הודאה בכך שברמת המדינה, טיעוני-הנגד עשויים בהחלט להיות "נכונים" (למשל, המדינה איננה יכולה לקבל זרם בלתי-פוסק של מהגרים; מובן שהם מתחרים בדרכים שמאיימות על מקומות העבודה המקומיים, וגם עלולים להציב סיכונים ביטחוניים מסוימים), אך ×”×”×’× ×” מתמקמת ברמה אחרת לחלוטין, רמה שיש לה קשר ישיר עם דרישות המציאות, רמת הפוליטיקה העקרונית שבה אנחנו יכולים להתעקש ללא התניות ש-qui est ici est d'ici ("מי שכאן הוא מכאן"). אבל האם אין העמדה העקרונית הזאת פשוטה מדי, מאפשרת מדי את נינוחותה של הנפש היפה? אני מתעקש על עקרונותיי, ושהמדינה תתמודד עם המגבלות הפרגמטיות של המציאות… האם איננו מתחמקים כאן מהיבט קריטי של הקרב הפוליטי על זכויות המהגרים: כיצד לשכנע את הפועלים המתנגדים לאותם מהגרים שהם נלחמים בקרב הלא-נכון; וכיצד להציע פוליטיקה חלופית מזן מעשי? ×”"בלתי-אפשרי" (פתיחות כלפי מהגרים) חייב להתרחש במציאות – ×–×” יהווה מאורע פוליטי אמיתי.

אך מדוע שהמהגר לא יסתפק בנורמליזציה? משום שבמקום להתעקש על זהותו, הוא נאלץ להתאים את עצמו לסטנדרטים של המדכא: הוא מתקבל, אך למעשה רק בתפקיד משני. השיח של המדכא מגדיר את התנאים לזהותו. כאן יש להזכיר את דברים הפרוגרמטיים של סטוקלי קרמייקל (מייסד תנועת ×”-Black Power): "עלינו להילחם על הזכות להכתיב את התנאים שיאפשרו לנו להגדיר את עצמנו ולהגדיר את יחסינו עם החברה, ועלינו להילחם על כך שתנאים אלה יתקבלו. זהו הצורך הראשון של כל עם חופשי, וזוהי גם הזכות הראשונה שלה מסרב כל מדכא." הבעיה היא כיצד בדיוק לעשות זאת. … (Slavoj Žižek, First as tragedy, then as farce (Verso, 2009), 118-120.)

למעשה, לשמאל האנטי-קפיטליסטי בישראל יש כבר קונצפציה, שלפחות לכאורה לוקחת אחריות על "המגבלות הפרגמטיות של המציאות" ומבקשת "לשכנע את הפועלים המתנגדים למהגרים שהם נלחמים בקרב הלא-נכון": זהו הסיפור הידוע בשם "הדלת המסתובבת". כך הולך הסיפור, פחות או יותר: מהגרי העבודה מובאים לישראל על מנת לשמש כוח עבודה חלש ומנוצל, והחלפתם התקופתית, מלבד העשרתם של קבלני כוח האדם בפרט, משרתת את ההון בכללותו בכך שהיא דואגת לכך שהמהגרים לא יוכלו להתאגד, ליצור קשרים עם עובדים ישראלים ולהילחם על זכויותיהם. גם עובדים ישראלים נפגעים מה"דלת המסתובבת" בגלל התחרות הבלתי-הוגנת עם מהגרים חלשים, ולכן לכולם יש אינטרס בעצירתה.

לקונצפציית הדלת המסתובבת יש כמה יתרונות ברורים: היא פשוטה, היא מדגישה את צביעותה ואיוולתה של המדיניות הנוכחית, ומניסיוני אני יכול להעיד שיש בה גם פוטנציאל לשכנע את הבלתי-משוכנעים, קרי בני מעמד הפועלים הישראלי-יהודי. אחד ההישגים החשובים של המעורבות השמאלית במאבק נגד הגירוש היא הבלטתה של קונצפציית הדלת המסתובבת ברטוריקה של הקמפיין. אולם, בעקבות ז'יז'ק ניתן להצביע על כמה חולשות של הקונצפציה הזאת, כולן סימפטומים לחולשה של פוליטיקת ההגירה השמאלית בישראל בכלל.

ראשית, החלופה המדינית המשתמעת מקונצפציית "הדלת המסתובבת" היא "שמיים סגורים": (חלק מ)מי שנמצא פה יקבל מעמד, אבל לא נסכים לקבל עוד אף אחד אחר. למעשה אני בטוח שחלק גדול מתומכי הגירוש היו מסכימים להימנע ממנו אילו היינו יכולים להבטיח להם שמהיום והלאה לא יגיעו עוד מהגרים לישראל; אבל לא ניתן להבטיח דבר כזה. ניתן כמובן להפסיק את הייבוא החוקי של מהגרים, אך לא את הגעתם של עובדים ללא אשרה, וודאי שלא ניתן לעצור את זרם מבקשי המקלט מאפריקה ללא צעדים דרקוניים להגנת הגבול, שאליהם איננו יכולים להסכים.

אני מכליל כאן את מבקשי המקלט תחת רובריקת ההגירה מכיוון שפליטים הם מהגרים. נכון שמסיבות ספציפיות, למשל ההבדלים הדמוגרפיים בין שתי האוכלוסיות בתל אביב, נוח לפעמים להפריד ביניהם. אולם ההבחנה היא מעיקרה נורמטיבית, והמסגרת הנורמטיבית שממנה היא נובעת היא כזאת שהשמאל האנטי-קפיטליסטי לא יכול לקבל. זוהי המסגרת של החוק הבין-לאומי, לפיה הזכות לפרנסה איננה אחת מהזכויות האוניברסאליות שבהן חייבת המדינה להכיר גם כשלא מדובר באזרחיה שלה. מי שמגיע לכאן מכיוון שבמולדתו הוא עלול להירצח בשל דעתו הפוליטית זכאי להגנה; מי שעלול סתם לגווע ברעב, לא. המעשיות של כצל'ה על מאות אלפי מבקשי מקלט שמסתתרים בין גבעות סיני כנראה מופרכות, אבל כל הסימנים, בין היתר ההתחממות הגלובאלית, מצביעים על כך שגודלה היחסי של הקבוצה השנייה בקרב המהגרים למדינות המפותחות עומד לצמוח בתלילות, ועמו הקושי להבחין בין שתי הקבוצות.

סיבה נוספת לכלול את מבקשי המקלט תחת קטגוריית המהגרים היא העובדה הפשוטה שבכל מה שנוגע ליחסים עם מעמד הפועלים המקומי, השפעתם זהה. אחת ההשלכות הזדוניות ביותר של ההפרדה בין מבקשי מקלט למהגרים היא ההתכחשות המובלעת (והסימטרית) לזכותם של הראשונים לפרנסה: אנו רואים זאת בשטיקים הבירוקרטיים שבאמצעותם מקשה המדינה על מבקשי המקלט לעבוד ובתוכניות לרכז אותם במחנות "פתוחים", שם יוזנו אך לא יורשו לעבוד. אך שום מהמורה שתועמד בדרכם לא תגרום למבקשי המקלט להפסיק לחפש עבודה; היא רק תקל על ניצולם, ועל דיכויו של מעמד הפועלים בארץ בכללותו, באמצעות דחיקתם לשוק העבודה השחור.

החולשה השנייה של שילוב ביקורת "הדלת המסתובבת" במאבק נגד הגירוש היא באשליה שהיא מעניקה של מאבק שהוא אנטי-קפיטליסטי כשלעצמו. כפי שז'יז'ק כותב, אין רב-תרבותי וסובלני יותר מההון הגלובאלי, וזאת בפשטות משום שאין חלש יותר ממעמד פועלים מפולג ומסוכסך. נכון שיש סקטור של ההון הישראלי שעליו הדרישה לעצירת הדלת המסתובבת מאיימת ישירות: חברות כוח האדם, שככל הנראה באמת מקיימות קשרים הדוקים עם אבירי הגירוש הגדולים. אבל בפירוש לא ניתן להגיד אותו דבר על ההון הישראלי בכללותו. אם היה לנו ספק בכך שהדיבורים שלנו על הקשר בין מעמד חוקי לזכויות עובדים אינם מפחידים (בינתיים) את ההון הישראלי, התגייסותם הנלהבת של בכירי המשק למאבק נגד גירוש הילדים יכולה להסיר אותו מלבנו. נכון, עובד עם מעמד הוא חזק יותר מעובד בלי מעמד. אבל כל עוד ישנם עוד עובדים בתחתית שימשכו את כל השאר מטה (וכאלה, כאמור, לא ייעלמו בקרוב), התהוותה של קטגוריה נוספת – מהגרים שזכו למעמד וילדיהם – רק יוצרת עוד שסע בתוך מעמד הפועלים הישראלי שאותו ודאי ייטיב ההון לנצל.

חולשה שלישית של הדרישה לעצירתה של "הדלת המסתובבת" היא בציפייה המשתמעת ממנה שהמהגרים שיישארו ייטמעו בחברה הישראלית, "ולא נודע כי באו אל קרבה". כאן לא הצליח השמאל להשפיע מספיק על המערכה נגד הגירוש. הביקורת העצמית בקמפיין על הגילויים הקיצוניים יותר של המגמה הזו, קרי הלבשתם של ילדים רכים במדי צה"ל, היא חשובה אבל לא מספיקה. בעצם שמו של הארגון המוביל, "ילדים ישראלים", ובאסטרטגיה התקשורתית הרחבה שלו, מובלעת העִסקה: בתמורה למעמד חוקי, המהגרים יוותרו על זהויותיהם, על "הזכות להכתיב את התנאים שיאפשרו לנו להגדיר את עצמנו ולהגדיר את יחסינו עם החברה". כפי שמראה ז'יזק יפה, ויתור זה מצדם של המהגרים עשוי להביא לכך שעם קבלת המעמד, "התפקיד המשני", הם יהפכו שוב לבלתי-נראים, למי שצריכים להגיד יפה תודה ולהיעלם בחזרה אל תוך "קהל האזרחים העמום".

אם כל זה נראה מעט היפותטי ומופשט, הרי שהמקרה של האסקואליטה (שבה, גילוי נאות, אני מתנדב) יכול להדגים יפה את התהליך. האסקואליטה (La Escuelita, "בית-ספר קטן" בספרדית) נולדה כיוזמה של מהגרי עבודה מדרום אמריקה, שבתחילת שנות האלפיים חרב הגירוש ריחפה מעל ראשם. רבים מילדי הקהילה גדלו כאן, והמטרה הראשונית היתה לספק להם כלים בסיסיים להתמודד עם החזרה למולדת: שפה והיכרות עם התרבות. עם הזמן הצטרפו לארגון פעילים שאינם מהגרי עבודה, בעלי אוריינטציה שמאלית רדיקאלית, ועם חלוף סכנת הגירוש המיידית, הוחלפה כמטרת הארגון ההכנה לשיבה ב"השתלבות ביקורתית" בחברה הישראלית. העשייה היומיומית (לימודי ספרדית ותרבות לטינית) לא השתנתה, אך המטרה מאחוריה הלכה ודמתה יותר לפרוגראמה של קרמייקל – לנכס מחדש את הזהות הלטינית כדי למצוא מקום בחברה הישראלית מתוך עמדה של ביטחון עצמי ועוצמה.

בד בבד נקלעה האסקואליטה למשבר. היו לו סיבות שונות, חלקן מקריות, אך אין ספק שאחת העיקריות מביניהן היתה העניין ההולך ופוחת בקרב המהגרים, ובעיקר בקרב ילדיהם, בלימודים שמציע הארגון. "השתלבות ביקורתית" לא נראתה כאופציה סבירה: האפשרויות הקיימות בפועל הן להיטמע ככל האפשר בחברה הישראלית-יהודית, או להיות מוקא מתוכה. לאחרונה החלה האסקואליטה בתהליך של שידוד מערכות, של מחשבה משותפת עם חברי הקהילה על צרכיהם, מתוך ההנחה המובלעת שאף אחת מהחלופות שמציעה להם החברה הישראלית כיום איננה מתקבלת על הדעת.

כפי שעולה מהדוגמא של האסקואליטה – וזה נכון גם עבור "ילדים ישראלים" – לעתים קרובות המהגרים עצמם מקבלים את העסקה השטנית הזו של ויתור על זהותם ועל "הזכות להכתיב את התנאים" בתמורה למעמד; פעילים שמאליים רבים שלא מרגישים בנוח עם הבחירה הזאת מקבלים אותה מתוך העיקרון שהזכות להכריע בנושאים אלה היא של המדוכאים, ולא של מי שעומדים לצדם בסולידריות. אבל חשוב להכיר בכך שהבחירה היא לא חופשית, ושהברירה שהחברה הישראלית מציעה למהגרים היא אשלייתית ולא-הוגנת. את ההכרה הזאת אנחנו צריכים להביא עמנו לצמתי ההכרעה הטקטיים והאסטרטגיים של המאבק.

תנועת הסולידריות עם מהגרי העבודה בישראל עודנה צעירה מאד, אבל כבר יש לה ניצחון גדול אחד באמתחתה: הצלחתו הציבורית העצומה של הקמפיין נגד גירוש הילדים. זה הזמן להתחיל ברפלקציה על המקום שהגענו אליו והכיוונים שאנחנו רוצים לקחת. תרשו לי לסיום עוד ציטוט אחד מז'יז'ק:

האמירה הישנה 'אל תדברו סתם, תעשו משהו!' היא אחד הדברים המטומטמים ביותר שאפשר לומר, אפילו על פי קנה המידה הירוד של ההיגיון הרווח. … אולי ×”×’×™×¢ הזמן לקחת צעד אחורה, לחשוב ולומר את הדבר הנכון. נכון, לעתים קרובות אנחנו מדברים על דברים במקום לעשות אותם; אבל לפעמים אנחנו גם עושים דברים כדי להתחמק מהדיבור והחשיבה עליהם. (Ibid., 11)

אם אנחנו לא רוצים שהסתירות הגלומות בפרקטיקה הפוליטית שלנו יתפוצצו לנו בפרצוף מרוב עשייה, כדאי שנתחיל לדבר עליהן. שנה טובה.

לבד בברלין, עירומים, יחפים, רועדים מקור

ששש, החיה הנאצית מאזינה
תמר קפלנסקי כתבה פעם תזה על סיפורת הדור השני לשואה משנות השמונים ועל המאפיינים הכמו בלשיים שיש לסיפורת הזו. הטענה שלה, ולא קראתי את התזה כולה, אז אני מפרפזת פה, היא שלמרות שבשנות ה-80 כבר היה מותר לדבר על השואה די הרבה זמן, הרי שרומנים שזכו לאהדת הציבור והמבקרים, כמו "שואה שלנו" ו"חמסין וציפורים משוגעות", ממשיכים להשתמש בז'אנר המתח והבלש כדי לגלות את הסוד הגדול. כלומר, הבלש או הבלשים הם הבנים שמנסים לחזור אל המודחק, אל החיה הנאצית הכלואה במרתפי הזיכרון של ההורים שלהם ושל האומה כולה, במסווה של איזה סוד קונקרטי שמוסתר מהם בתיבת תכשיטים ספציפית.

Seien Sie ruhig, das deutsche Biest hört
עכשיו מסתבר שזה עובד גם אצל הגרמנים, לפחות במקרה של "פחד מברלין", ששייך, אם כי מקדים את זמנו בהקשר הזה, לשורה גדלה והולכת של ספרים שמנסים בעת ובעונה אחת להראות שגם הגרמנים סבלו תחת אימי המשטר וכן להבהיר שלא כולם היו נאצים, או לפחות לא כולם היו נאצים בשמחה, גם אם הבן של הסופר הצטרף להיטלריונגד (כן, נו והוא גם סיפור אמיתי, זה לא כל כך מעניין בהקשר הזה, אבל פה יש ראיון מכמיר לב עם הבן של הסופר).
הספר מספר את סיפורם של אוטו ואנה קוונגל, שאפעם לא הצטיינו באיזו מרדנות פילוסופית גדולה, אבל בנם נפל במלחמה והם מחליטים להפיץ גלויה שטנה נגד הרייך השלישי בן אלף השנים. הם מסתכנים, כמובן, כי ברור שהגסטפו יתפוס אותם, אבל לא אכפת להם כי הם רוצים לעורר תסיסה בעם. ואכן הגסטפו תופס אותם, ואני חושבת שזה לא יהיה ספוילר גדול מדי אם אומר שהם מתים בסוף.
הספר מחולק לארבעה חלקים: הקוונגלים – בו יסופר על הזוג, על שכניהם, על האווירה בברלין באותה תקופה ועל הפצת הגלויות; הגסטפו – בו יסופר על התסכול ההולך וגובר בקרב קצין הגסטפו שממונה על החקירה ומפקדיו, שלא מצליחים לתפוס את הזוג הזהיר; כפות המאזניים נוטות נגד הקוונגלים – בו יסופר על כמה מהלכים שגויים שעשו החשודים וכמה מהלכים מטומטמים שעשו הציידים ועל איך בכל זאת החשודים נתפסו; הסוף – בו יסופר על דרך החתחתים שעברו השניים מהרגע שנתפסו ועד שהגיעו לגיליוטינה.
שלושת החלקים הראשונים די דומים למה שהולך בכל הז'אנר זה. אפשר, לשם הדוגמה, לחשוב על פרק של CSI. ההקדמה, זו שלפני השיר, מספרת על הרצח. ארבעים הדקות שלאחר מכן מוקדשות לתיאור מפורט ומלא במסכי מגע של איך הציידים מפענחים את הרצח. שתי הדקות אחרונות מוקדשות לתיאור תדהמתו, אומללותו וביש המזל של הרוצח. אבל ב"לבד בברלין" יש חלק רביעי. החלק הרביעי הזה, שמשתרע על פני כ-160 עמודים, הוא עודף. הוא חורג מהז'אנר. למה הוא עושה את זה?

מתוך הקומיקס הגאוני Hipster Hitler (סליחה, לא התאפקתי)

מגפיה הממוסמרים המבהיקים של החיה הנאצית
הסיבה הראשונה היא ברורה למדי: הבנאליות של החיים תחת הרוע. הספר "לבד בברלין" הוא תעמולה. הדמויות בו שטוחות, המתח בו לא ×”×›×™ מפעים, והעלילה לא מבריקה – כל אלו סימנים לכך שפאלאדה לקח על עצמו חלק מטיהור העם הגרמני ובעיקר טיהור עצמו, אני חושדת. הוא רצה להוכיח משהו. כדי להוכיח את אותה טענת "לא יכולנו לעשות כלום נגד היטלר ושלל ארגוניו שהאזינו לכל פעם שדיברנו עם השכנה" הוא חייב להמשיך ולתאר גם את סבלם של בני הזוג קוונגל בגסטפו. כך הוא מראה באמת שגם הגרמנים סבלו.
אבל הוא מתעקש על זה. הוא מפרט את זה. הוא לא מניח לזה. זמן לדוגמה: "הנשים פלטו צעקה מתוך זעזוע, כי במרתף הגוויות האמיתי הזה שכבו גברים ונשים, כולם עירומים כביום היוולדם. הם שכבו בפנים מרוסקות, עם צלקות דמיות שנגרמו על ידי הצלפות, איברים מעוותים, מכוסים דם קרוש ולכלוך. איש לא טרח לעצום את עיניהם, הם לטשו עיניים במותם, ואחרים נראו כאילו הם ממצמצים בערמומיות, כאילו הם סקרנים ושמחים שמצרפים אליהם עוד בן אדם" (עמ' 531-532).
וזו פסקה אחת. יש עוד ועוד ועוד כאלה. על שיטות החקירה. על התאים. על האוכל. על הבגדים. על האנשים. על התליין. על הרופא. על מפקד בית הסוהר. זה לא נגמר. ואני קוראת את זה ואני מתחילה להרגיש תחושה מוכרת בגוף. כזאת של גועל מתקתק. וככל שאני קוראת, אני מרגישה אותה עוד יותר. ואני לא מבינה למה בכלל אני ממשיכה לקרוא. ואז זה נקלט: אני מרגישה כמו בזמן שקראתי את קצטניק, או את יז'י קושינסקי, או את חוברות "עדות" עם עדויות מהמחנות, או את משפט אייכמן.
החלק הרביעי לא מדבר יותר על הבאנאליות של הרוע, גם אם הוא מתכוון לעשות זאת. החלק הרביעי מדגים את הבאנאליות של ההתענגות על הרוע. כי לא משנה אם אתה ישראלי בשנות השמונים או גרמני בשנות החמישים, משהו בך מתענג על מגפיים ממוסמרים שפוגעים בעור החשוף, על גוף צנום רועד מקור ששוכב על דרגש, על כוס קוניאק שנשברת על ראשו הקודח מחום של האסיר למצהלות השמחה של הקצינים (אני יכולה להמשיך ככה לנצח, זה כיף נורא). יש לזה סיבה פסיכו-תרבותית די ברורה: הרבה יותר קל להתענג על מה שאסור. את זה יודעת כל אישה שעברה סדנת העצמה נשית שבה הסבירו לה בלי מבוכה ובלי צחקוקים שהיא בסדר גם כשהיא מפנטזת על זה שיאנסו אותה.
וזה היה מגניב אם אפשר היה לנצל את זה למוצרי תרבות מפורשים: ספרים או סרטים שבהם יראו גרמנים מכים, או לבנים מתעללים באפריקאים עם יהלומים או שיעים וסונים רבים ממש. בלי מסווה של עלילה או הסבר. רק הההתענגות על הרוע, עירומה ומפורשת. אבל הבעיה היא שזה חייב להיות מוסתר, זה חייב להתחבא בתוך מוצר לגיטימי: בכתבת עיתון עם פירוט של אונס, בכתבה בטלוויזיה שבה מראים שוב ושוב את התמונה של עדן אברג'יל, בספרים על השואה. ואלו, איך לומר, כבר קצת באנאליים.

פוטש – כותרת ראשונה

הפוסט של אתמול, על אם תרצו, הכעיס אותי מאד, כי הוא היה שובניסטי במובן הכי בסיסי, והגעיל אותי, כי הייתה עליו קארמה רעה כל כך שלדעתי לא נראתה פה מעולם, והתמיה אותי, כי יש כל כך הרבה דברים רעים לגיטימיים שאפשר להגיד על החבורה הזו שאני לא מבינה למה לרדת לגובה הזה.
בכל אופן, זה היה שם, בראש הבלוג שלי, ולא יכולתי ולא רציתי למחוק את זה, כי אנחנו לא עושים דברים כאלה וכי זה היה סתם משאיר חור על הקיר בצורה שלו, אז החלטתי לכתוב פוסט שידחוק את הפוסט על אם תרצו מראש העמוד, ואולי אפילו מהדיון במקום הזה, וככה אני אוכל להחזיר לעצמי את הרחובות.
רציתי לכתוב אותו פה לפני כמה ימים והתביישתי, כי חשבתי לעצמי מה אני מטרידה אותם עכשיו עם מוזיאונים כשהארץ בוערת. ובכן, הארץ אף פעם לא מספיק בוערת כדי להצדיק דיון פוליטי במיטתו של השכן.
תנו לי בבקשה מוזיקה של מכונת אריגה!

 

טיול במוזיאון הטכני – כותרת שנייה

ב-1625 הזמין המלך השוודי מוכה הגאווה גוסטב אדולף סירה גדולה במיוחד, שעימה יוכל להפליג בימים ולהוכיח את עליונותו. זו הייתה הסירה עם עוצמת האש הגדולה ביותר שנראתה עד אז וכללה 64 תותחים ימיים, קישוטים מלכותיים מצופי זהב, ואין ספור מפרשים. הסירה, שנקראה ואסה, יצאה לדרכה ב-10 באוגוסט 1628, לאחר טקס רב רושם. פחות ממייל ימי לאחר מכן הסירה טבעה לעיני עשרות המוזמנים המכובדים. היא הייתה כל כך גדולה וכבדה שלא הצליחו למשות אותה במשך כמה מאות שנים. עד שב-1961 אנדרס פרנצן הצליח לעשות זאת. מייד לאחר מכן התחילו בשיפוצה, והיום יש לה מוזיאון משלה. במוזיאון הטכני בברלין יש דגם מוקטן שלה.

 


כל כך מגניב, שאתם לא מאמינים (צילום: wasadream)

פרחים מברזל שבעזרתם עשו פעם הטבעות על בגדים. מכונת אריגה שיוצרת חוטים בצבעים שונים, שאותה מפעילה המדגימה.
תחנת קשבים שבעזרתה היו מאזינים פעם, ואולי גם היום, לתחנות רדיו בכל העולם, והציבור מוזמן להקיש על המסך שעליו מצוייר גלובוס, ולהקשיב לתחנות מכל העולם.
קרון של רכבת מהמאה ה-19, כולל הקישוטים של המחלקה הראשונה, המזוודות של המחלקה השנייה וספסלי העץ הפשוטים של המחלקה האחרונה, בו יכולים כולם לשבת.
יציקת גומי של מחשב, מדפסת, מצלמה ומסור שעליהן יכול הציבור ללחוץ, כדי לשמוע איך עושה "עיבוד נתונים", "הדפסת ספר", "צילום" ו"נגריה", בהתאמה. וכן, אפשר ללחוץ על כולם ביחד ולנגן את הסימפוניה האורבנית השלמה.
דגם מוקטן של מטוס שתלוי מהאוויר.
קמרה אובסקורה.

כל אלו נמצאים במוזיאון הטכני בברלין, שמסביר את הכל. כל מה שאפשר לדעת על איך פועלות טכנולוגיות בעולם נמצא שם. ואני מדברת על כל הטכנולוגיות: אניות, מטוסים, רכבות, ייצור נייר, ייצור טקסטיל, ייצור תכשיטים, צילום, צילום תמונות נעות, טלוויזיה, רדיו, ייצור רדיו ומכוניות.
אבל לא סתם תלוי על הקיר. נמצא בחלל. אפשר להקיף אותו. אפשר להקשיב לו. אפשר להעריך את גודלו. אפשר ללחוץ על כל מיני כפתורים. אפשר ללחוץ על מסכים שמסבירים דברים לעומק. אפשר לשבת רגע בתוכו ולראות איך זה מרגיש. כל כך הרבה הרפתקאות אפשרויות במוזיאון.
וזה גרם לי לחשוב על מוזיאונים. על כמה שאני אוהבת אותם. על כמה שתמיד יש בהם את הפוטנציאל לפוצץ לך את המוח. כי יש בהם שילוב מדהים של ידע ושל מנוחה ושל מסדרונות חשוכים ושל מסדרונות מוארים ונותנים כבוד לכל פרט ולכל משיחת מכחול, ואפשר ללמוד שם, ואפשר סתם להסתכל, ואפשר להשתעמם, ואפשר להתרגש, ואפשר לקבל השראה, ואפשר לעשת סיבוב מהיר וללכת.

הגרמופון של היטלר. סתם, נו. (צילום: sheeppurple)

וזה גרם לי לחשוב על תל אביב. ועל חולדאי. על זה שכועסים עליו שהוא סוגר פאבים בשביל מתחמי בילוי. על זה שהוא לא משקיע בתרבות ואמנות בעיר. על זה שהוא חונק כל אפשרות ליצירתיות בעיר הזאת. ועל ראש עיריית חולון. שנתן את ידו ואת תקציבו להקמת מוזיאון העיצוב המהמם ומוזיאון הקומיקס ועוד מוזיאונים שבטח אני לא מכירה.
וחשבתי לי שאולי מוזיאונים הם סימן. מוזיאונים הם המיינסטרים המכובד. מוזיאונים כאלו מתוקצבים על ידי העירייה ומנוהלים על ידי אנשים רבי שם ומעמד, והם יוצרים מרחב ונוכחות לתרבות ולאמנות. בתוך המרחב הזה אנשים יכולים למצוא מקום לנשום בו אוויר עם מעט שאר רוח. בשולי המרחב הזה חיים אמנים ואנשי תרבות ששוליים זה הקטע שלהם. קצת אחרי השוליים של המרחב הזה נמצאים אנשים שרוצים להגיע למרחב הזה, ובמהלך הניסיון שלהם להגיע אליו עושים דברים נפלאים.
וזה העציב אותי. אני אוהבת את תל אביב.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.