ארכיון תגיות: אינטרנט

רטווטו אותי

קבוצות בפייסבוק הן דבר מוזר. לא קבוצות ה"אני מתנגד ל", אלא קבוצות השנינה (אתם מכירים את הסוג: dont do drinks- do drunks, Do NOT join this group, אני דובר/ת צינית שוטפת). במקום ליצור הודעה בסטטוס, מישהו החליט לפתוח קבוצה. השנינות הופכת למאפיין קבוצתי, לקבוצת כל האנשים שחולקים את השנינות הזו. בחלק מהמקרים, ההתחכמות משתנה, והופכת לגנרית ככל האפשר, כדי להתאים לכמה שיותר אנשים ("אני דובר/ת צינית שוטפת"). ופתאום כל רשימת החברים שלך מתמלאת באותה התחכמות בדיוק, מאנשים שונים. זה לא נראה הגיוני.

לקבוצות האלו יש זמן מדף קצר, יחסית. הן נועדו להופיע ברשימת העדכונים ולהיעלם. אני לא בטוח, אבל מחיפוש קצר שערכתי נראה לי שסוג הקבוצות הזה מתחיל להיעלם, מפנה את מקומו לטובת שורת הסטטוס. הן היו פרי הבאושים של העיצוב הישן של פייסבוק, ועם ההתמקדות בעדכוני הסטטוס של החברים, הן מאבדות הצדקה.

אבל דבר דומה קורה גם בטוויטר. שם יש את ×”-RT, ×”-ReTweet – ציטוט ישיר של משתמש אחר. הוא הומצא על ידי הגולשים, ואומץ במהירות. גם ציטוט וגם קישור. קשה להגיע ליותר מזה ברשת.

המהירות שבה אומץ ה-RT מעיד על משהו שהוא מעבר למגבלות ממשק. איכשהו, ברשת, לציטוט יש ערך. זה נכון גם לגבי העולם הממשי, אבל לא באותה המידה. הרשת שדרגה את מעמדם הבלוי של המתווכים, המפיצים מחדש, סוחרי האנקדוטות המשומשות. אני מעלה קישורים בדלישס, חולק פוסטים בגוגל רידר ובגם-שם, מרטווט בטוויטר ומאמבד סרטים מיוטיוב, וזה לגמרי בסדר. אפילו רצוי.

אין לכך סיבה אחת, כמובן. ממשקים שונים מציעים אפשרויות שיתוף שונות, ובכל ממשק יש סיבות אחרות לשתף. ה-RT, למשל, הוא גם הצהרת "אתה בסדר, אתה"; ועל ה-Share כבר דיבר שחר היטב. אבל יש כאן משהו חוצה ממשק, וזה לא רק הצורך, בים המידע וכו', לברור את המוץ מהתבן ושאר מטפורות שחוקות. נעשה קל מאוד להפנות לטקסטים אחרים, קל מספיק כדי לחשוף צורך שהיה שם תמיד, לפני האינטרנט, ושהרשת העצימה.

זה נראה לי קשור, איכשהו. התמונה של kurtxio

אומרים שהיו פה צ'אטים לפני שהגעתי

אני זוכר קצת מהרשת בעידן הצ'אטים. העיתונים התמלאו כתבות על אטיקט הצ'אט, פדופילים שאורבים בצללים, בגידות וירטואליות, התחזויות וירטואליות, תהיות על מהות האנונימיות. אחר כך עברנו לפורומים. העיתונות נרגעה, וכולם דנו עם כולם על פוליטיקה ודת ב-IOL.

אז הגיעו הבלוגים, והסלימו את המהפכה הבסיסית של הפורומים – ניהול הזהות. בצ'אטים אנשים בנו זהות אד-הוק, ובדרך כלל היא לא נותרה עמם זמן רב. המערכת לא זכרה אותך, רק המשתמשים, ורובם התחלפו כל הזמן. הפורומים כבר דרשו הרשמה, וגם אם לא – הם תגמלו את מי ששמר על אותו שם משתמש. יכולת לבנות מוניטין. ×”×™×” בכך טעם. כאשר באו הבלוגים, השתנה גם מוקד העניין, ממקומות שמאוגדים באמצעות נושאי שיחה או תחביבים, קיבלנו מקומות שמוקדשים לאנשים. כמו גיאוסיטיז, אבל הרבה הרבה יותר טוב. הזהות המקוונת קיבלה בית.

במובן הזה, הרשתות החברתיות לא היו מהפכה גדולה כל כך. הם רק ענו לצורך שכבר קיבל ביטוי בבלוגים. זה לא מפתיע שב-LiveJournal היו פיצ'רים חברתיים זמן מה לפני מייספייס או פרנדסטר. אם כבר איגדת את הזהות שלך למקום אחד, מוטב שיהיו לה גם חברים.

כאמור, היה בכך צורך. אנשים מדברים ברשת, אבל אין להם גוף. אין מה שיאגד את כל הדיבורים האלה תחת אותה קורת גג. אתם תמצאו את עצמכם בפורום א' ובפורום ז', בתגובה ב-ynet וכמשתמשים בוויקיפדיה. המון המון דיבורים שהם אתם, חסרי הקשר וזמן. בלי מקום שהוא הבית, כל הדיבורים הללו מופיעים ונעלמים, מאוגדים באמצעות חיפוש גוגל לאינדקס מוזר, עם היגיון נעלם.

ואז באו הבלוגים ובאו הפרופילים ברשתות החברתיות. הרשת תמיד שימשה גם כצורת תקשורת וגם כמרחב, כפי שיעידו "כתובות האינטרנט" שלכם, אבל הגולש, שבתחילה נע ממקום למקום, נעשה עכשיו "משתמש", והוא יוצא תמיד ממקום אחד. מקום אחד שהוא אנחנו. ואם יש יותר מאחד, נמצא שירות שיאחד אותם. כך או כך, עכשיו ברור: סטודנט, 30, ספרות, עיתונות, טכנולוגיה. זה מי שמדבר.

השינוי הזה לווה בהמון שינויים קטנים. הפוסט של שחר עסק, בין היתר, באנשים שנתקעו עם כינוי הרשת שלהם בג'ימייל, וגם זו נקודה טובה. עברנו להשתמש בשם האמיתי. אנחנו מנהלים עכשיו זהות. כינוי אד-הוקי לא מספיק כבר.

אבל, בה בעת, האינטרנט עדיין דורש לדבר המון. אם אתה לא מדבר בטוויטר, אתה נקבר, כמעט מילולית, תחת עשרות הציוצים. כנ"ל בפייסבוק. כנ"ל ברשימות ה-RSS. אולי יש לך מקום ברשת, אבל כדי שישימו אליו לב, עליך לדבר.

וכאן נכנסים ה-RT והשיתוף בגוגל-רידר והקבוצות השנונות בפייסבוק. הרשת גדולה מספיק בשביל להזדקק למתווכים. ותיווך היא דרך קיום נהדרת, מכיוון שהיא דיבור שמבנה זהות. אתה גם מדבר וגם מייצר את עצמך, מבלי להתאמץ. קצת כמו להראות לאנשים את הספרייה שלך. או, נכון יותר, לנפנף בז'אנרים האזוטריים שאתה קורא בקביעות, אלו שהם מעולם לא שמעו עליהם. כי זה תיווך, בעצם, העברת אלמנט ממעגל חברתי אחד למעגלים חברתיים אחרים. המתווך הוא מי שקיים בנקודת החיתוך של כל המעגלים האלה. הוא מכיר. הוא חשוב. הוא מדבר.

איום ברשת: צעירה התאבדה בפורום וצעיר נשדד בצ'אט

סיכות ביטחון ועניבות
בספרו היפה והכיפי מאד לקריאה "תת תרבות פאנק" (תרגום: רונה כהן, הוצאת רסלינג) מנתח דיק הבידג' את תופעת התת- תרבויות שצמחו בבריטניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מדבר בעיקר על תת-תרבויות מובחנות מבחינה סטייליסטית כמו מודס (קיצור של מודרניסטים), טדי בויז, סקינהדס, גלאם רוק וכמובן הפאנק, שכל אחת מהן פיתחה סממנים חיצוניים ברורים, שנועדו להבהיר את האופן שבו חבריה מתנגדים להגמוניה השלטת, סימנים אשר יש להם יחסי הזנה הדדיים עם המוזיקה השולטת בסצינה. הגלאם רוק עם הנצנצים והמיניות המעורפלת, המודס עם העניבות והסגנון הבריטי המוגזם שעיקר את הנימוס מתוכן, והפאנק עם סיכות הביטחון, המוזיקה האלימה וההתנהגות האינפנטילית, אשר זעק את חוסר התוחלת שבקיום לשמיים.
לטענת הבידג', זהו התהליך שקורה עם תת-תרבויות מרהיבות עין (כפי שמכנה זאת הספר בעברית. תרגום של מה, אני תוהה):
1.    השכבות החלשות נתקלות בקשיי היום-יום ובריחוק מן ההגמוניה. ברקע, האינטרפלציה של אלתוסר ותודעת המעמד של מרקס.
2.    הצעירים רואים את הוריהם נאבקים בלי להוציא ×”×’×”, והם רוצים לצעוק את הבעיות שלהם.
3.    הצעירים מפתחים סימנים מחתרתיים אשר מבטאים את השונות ואת החתרנות שלהם. ברקע, המיתוסים של בארט ושרירותיות הסימן של דה-סוסייר.
4.    הצעירים הלבנים נתקלים בצעירים השחורים, אשר החתרנות שלהם היא בעלת זיקה הסטורית ברורה הרבה יותר, ואשר החתרנות שלהם נתמכת בחלקה על ידי דור ההורים, ששותפים לטקסים דתיים-חברתיים של געגוע למולדת השחורה.
5.    הצעירים הלבנים מכניסים אלמנטים שחורים לתוך ההתנגדות שלהם, ומפתחים "אתניות לבנה".
6.    התקשורת מגלה את תת התרבות. היא מגיבה באחד משני האופנים הבאים: אוי ואבוי, הם יורקים בשדה התעופה, עוד מעט הם ירצחו לנו את הילדים החמודים שלנו. או. תראו איזה משונים הם, הם לובשים סיכת ביטחון באף.
7.    תת התרבות מתרחבת. הסימנים אשר היו ברורים לכל אחד מחברי תת-התרבות כאשר הייתה קטנה, הופכים למתווכי תקשורת עבור מספר גדל והולך של חברים בתת-התרבות.
8.    נציג בולט של תת-התרבות מגיע לתקשורת. מתעוררת שערורייה מוסרית. (בהקשר ×”×–×”, דבורי שלח לי לינק מהמם, של איגי פופ עושה שערוריה מוסרית זוטא, באמצעים שהיום אפילו לא היו זוכים להרמת גבה)
9.    הסימנים המזהים של תת-התרבות הופכים למוצרי צריכה. למשל, דוגמניות בחצאיות מיני עם סיכות ביטחון ובגרביוני רשת מתחילים להופיע על מסלולי האופנה.
10.    התקשורת מתחילה לדווח על האנושיות של חברי התת-תרבות.
11.    הסגנון מעוקר מהחתרנות שלו, וההגמוניה שבה בשלום לבסיסה.
אפשר לטעון כל מיני דברים נגד התיאור הזה. הוא מתעלם מנשים, יאמרו הפמיניסטיות המרירות. הוא מניח הבדל ברור בין סגנון עם תוכן לבין סגנון מעוקר, יאמרו הפוסט-מודרניסטיים הנודניקים. הוא מתעלם מסממני המיניות הבוטים של תת-התרבות יאמרו חוקרי הקוויריות, בעודם מנדנדים את הדילדו על חגורתם לכאן ולכאן. אבל בסך הכל, זהו תיאור יפה על האופן שבו ההגמוניה מנכסת לעצמה ובולעת את ניסיונות החתרנות.

 

תת תרבויות (מודס)

אינטרנט איז פאן
לפי הסימנים המזהים של הבידג', האינטרנט הוא סוג של תת-תרבות.
יש את התגובה התקשורתית:
1.    צעירה התלוצצה עם ערבי בצ'אט וקיפחה את ×—×™×™×”. כולם מכירים את סוג הכותרות ×”×–×”, שגורם לכל כתבי הטכנולוגיה בעולם לחפש את החתול הקרוב כדי להוציא עליו עצבים. זהו סוג הכותרות שכולא יחד את החברים בקהילת האינטרנט, בדומה לדיווחים על מהומות שחוללו המודס בשכונה בלונדון, ומזהיר מפני הפריצות המוסרית שמתחוללת שם, במועדונים האפלים.
2.    באיביי מוכרים את פתח תקווה. לתת-תרבות יש הומור, וההומור ×”×–×” משתמש בקונבנציות הידועות לכל חברי תת-התרבות כדי ליצור ×”×’×—×›×”. כאשר התקשורת, ברגליה הגסות וחסרות החן, מנסה לדרוך בתוך תת-התרבות, הרבה פעמים היא דומה לסבתא שמנסה לרקוד אלקטרו בחתונה. היא חסרת כל יכולת להבין את המסרים המתאימים ולשכפל אותם. ×–×” דומה לכתבות על "תראו איזה משונים הפאנקיסטים, יש להם שיער סגול", שהבידג' מדבר עליהם.
אבל לכאורה האינטרנט חסר את אלמנט הסטייל הייחודי שאופייני לתת-התרבות. אלא אם כן לוקחים את הזעקה של ראשית האינטרנט "הוריי, אין לי זהות קבועה ואין לי גוף קבוע" בחשבון, ומגלים כי חוסר הסטייל הוא אלמנט מכוון ומרכזי בהבנייה של תת התרבות האינטרנט.

זה דבר כל כך אדיוטי וכיפי (גלאם רוק)

מלונקקות
כולם מדברים על הסדרה החדשה של הוט: מחוברות. אורי אמר לי שזה ניסיון מעניין בכוח של המצלמה. זוש כתבה על זה שכולן שם נראות אותו דבר. וצביקה כתב על החשיפה, שמבוססת על זה שלכולנו יש את אותו פטנט.
ולדעתי, מחוברות זה אינטרנט. אנשים שלא נמצאים באינטרנט יכולים לתהות על החשיפה, ועל זרוב שמדברת על התנוחות בחיי המין שלה, אבל כל מי שקרא בלוג אישי בחיים שלו, יודע שאלו בדיוק החומרים ממנו הוא עשוי: הבדידות, האינטימיות, מין, מריבות עם בן הזוג, השאיפות, והחיים האלו, שעוברים יומיום, לאט לאט, ומביאים איתם את כל הפיכסה.
הצילום הוא סוג הצילום שהאינטרנט כבר רגיל בו. בחורה הולכת ומצלמת את הנעליים שלה. בחורה שוכבת על מיטה והמצלמה מכוונת עליה כך שהיא נמצאת לא במרכז הפריים, בצילום מרושל שכזה, כמו השכיבה שלה. בחורה מתעדת את הרגעים מול המראה שבהם היא הופכת מ"איך שקמתי בבוקר" ל"מהממת שאתם רגילים לראות". בחורה מצלמת בחור מתקרב אליה לנשיקה, כאשר הנשיקה מתרחשת "מאחורי" המצלמה. כל אלו הפכו, כך נדמה לי, לקונבנציות באינטרנט. זהו סוג הצילום אשר מטשטש את ההבדל בין "מרכזי" ל"שולי", בין מרכז הפריים לצדדיו, והופך גם את הרגעים הטכניים, שבהוליווד מתעלמים מהם, לראויים לתיעוד.
הצילום הזה והחשיפה הזו הן כל כך קונבציות, שאפילו הבחורות שמשתתפות במחוברות מודעות להן, ומשתמשות בהן. יש למשל קטע שחנה רטינוב, בחורה בת 16 מחולון, רוקדת מול המחשב. זה נראה בדיוק כמו ליטל והחברה שלה ב"היי". הקטעים של דודה מלכה, נראים, באופן לא מפתיע, בדיוק כמו הבלוג שלה. זרוב, עם האקסצנטריות המחושבת בקפידה שלה, משחקת, וכמובן לא בפעם הראשונה, בדיוק על הקונבציה האינטרנטית של "אל תתנו למראה להטעות אתכם, הנה, לי יש שיער ורוד, ודוקטורט באסטרופיזיקה"
נדמה לי שמה שקורה פה הוא בדיוק הרגע שאותו מתאר הבידג': הרגע שבו תת-התרבות מגיעה לטלוויזיה. זהו הרגע שבו תת התרבות הופכת לכלל התרבות, והרגע שבו דודה מלכה הופכת להיות ליאת בר-און, בת 36 (אולי 37? לא זוכרת) גרושה ובלוגרית. הרגע שבו ההגמוניה פורשת את ידיה הארוכות והדביקות, ולוקחת את המרחב האישיותי שאפשר להציג למשל בבלוג שלם, ומרכזת אותו לכדי כמה מלים שמייצגות את הקטגוריות הנודעות בתרבות שלנו. הרגע שבו בחורה בלבוש בדסמי שמתנשקת עם בחור בבגדי אישה מתקרבים למיינסטרים.
ואני חייבת להגיד, בתור בחורת אינטרנט, שהרגע הזה משמח אותי. ראשית, כי זה משמח שכולם מצטרפים. אם האינטרנט הוא כוח צרכני כה מוצהר שנותנים לו פריים טיים, אז לכולם באמת יהיה בלוג, ובלוג זה כיף. שנית, כי חתרנות לא נעלמת, ותת תרבויות נוצרות תמיד, ואם לקחו מהאינטרנט את החתרניות שבחשיפה ובצילום המרושל, אז האינטרנט או מדיום אחר ימציא צורה אחרת לבטא את ההתנגדות, וזה ממש מסקרן. אומרים שיהיה פה שמח, אחרי שהגעתי.

מה אפשר ללמוד מהיטלר

לקח לעיתונים זמן, אבל בסוף אפילו הם עלו על וריאציות יוטיוב ל"הנפילה", הסרט על ימיו האחרונים של היטלר. האינטרנט געש קצת, כולם סיפקו קישורים לכמה מהלהיטים, וניצולי השואה מחו. לא מעניין.

למי שפספס: אחת מהסצינות בסרט, שבה היטלר יושב בבונקר ומגלה שאין לו את הכוחות שאמורים היו להיות לו, הפכה לבסיס תוכן גולשים, הרבה בזכות העובדה שהסרט נעשה בגרמנית. מישהו, היכנשהו, גילה שאפשר להחליף את הכתוביות, והסצינה הזו פתאום נפתחה. פתאום אפשר היה לעשות איתה דברים.

מסתבר שהסצינה הזו עובדת עם הכל, כל עוד שומרים על הנרטיב הבסיסי – אשליה, התפכחות, התפרצות זעם, השלמה. המבנה מושלם, כמעט אריסטוטלי. אם הגרמנית אפשרה לכולם (מלבד הגרמנים, כנראה) להכניס מלים לפיו של היטלר, האוניברסליות של הנרטיב הפכה את המעשה למפתה במיוחד.

ובניגוד להו-הא שהלך כאן, זה דווקא די מרתק. קיבלנו, בפרק זמן של שנה, הצצה לדרך שבה העולם פועל על יצירות, מה הוא משנה ומה הוא משאיר. התהליך שעבר על "הנפילה" אינו חדש. הוא עבר גם על התנ"ך, הברית החדשה והאודיסיאה, והוא חל, בצורה אחרת, גם על צירופים כבולים – פתגמים, ביטויים, שמות יצירות – שהפכו לתבניות לשוניות יצרניות ("ומי לא בא? שר החקלאות", "מותו של סופר", "מי מפחד מג'יימס ג'ויס"). הרשת פשוט גורמת לווריאציות להיעשות מהר יותר ולהיות נגישות יותר.

לא לגמרי עקבתי אחרי ההיסטוריה של הסרטונים, אבל נראה שבהתחלה היה היטלר. האפקט הקומי הועמד על האנכרוניזם (היטלר מוגלה מוויקיפדיה) ועל ההנמכה (היטלר מפסיד את המלחמה -> היטלר שונא את ה-X-Box). אחר כך, לפחות בעולם דובר האנגלית, הפך היטלר להילארי קלינטון, אובמה, מק'יין, וכל מי שהיוצר רצה לבנות עליו סאטירה. כאן, החשיבות של היטלר היתה יותר סמלית מאשר קומית. היטלר, במלים אחרות, הכרחי כדי שאפשר יהיה להשוות אנשים להיטלר. לא מפתיע, אגב, שבישראל טרם פנו לטכניקה הזו.

אבל זה רק מבנה הבסיס. הסצינה מלאה רגעים קטנים, שמכל אחד מהם ניתן לייצר אפקט. בסרטים הישראלים היה קל לזהות זאת. אני חושב שסרטון היטלר העתודאי היה הראשון שהשתמש ב"אחי" ו"גבר" במקום "פיהרר". הוא היה גם הראשון שהשתמש במזכירה הבוכיה של אדולף לאפקט קומי ("את לא שמנה"). ובכל פעם שסרטון כזה השתמש בעוד פרט, בנה קומדיה על עוד דמות או קטע בסצינה, הטכניקה הזו זרמה הלאה, לסרטונים הבאים. פתאום גם היטלר מחפש חניה בתל אביב משתמש במזכירה וב"פיהרר", וכל הסרטים משתמשים במפה שבהתחלה.

כל קטע בסצינה חייב להפוך לאנלוגי למשהו אחר, הבעיה רק למה. כולם השתמשו ישר במפה בהתחלה ובהתפרצות הזעם, אבל אף אחד שראיתי טרם הבין כיצד ליצור אפקט מוצלח מהקטע שבו היטלר מגרש את הגנרלים. ברגע שזה יקרה, הטכניקה תחזור שוב ושוב.

האיש הראשון שהשתמש בכתוביות לסצינה, פתח אותה לשאר היוצרים. ומשם, כל אחד הלך וסלל בה נתיב משלו. וכל נתיב כזה סגר את האפשרויות עוד קצת, יצר מסורות קטנות, שאי אפשר להתעלם מהן. עכשיו היטלר יכול להיות הכל, אפילו סטודנט בבאר שבע. אבל גם סטודנט בבאר שבע לא יכול להתעלם מהחובה לתרגם את "פיהרר". אם אפשר היה לדעת אלו סרטונים עלו לרשת ראשונים, אולי יכולנו ליצור היסטוריה של אינטרטקסטואליות; יכולנו לראות כיצד אפשרויות נפתחות ונסגרות, בד בבד; כיצד חופש הופך למסורת, ומסורת לשעמום, ושעמום לחופש. כמו בשפה, כמו באמנות, כמו תמיד.