ארכיון תגיות: מוזיקה

בכוכב הקופים

הגורילז הם להקה וירטואלית, שהוקמה על ידי דמון אלברן מבלר וג'ימי יולט (Hewlett), הצייר של "טנק גירל". שאר חברי הלהקה, ככל הידוע לי, אינם ידועים. יש, כמובן, קסם אדיר ומובן מאליו במסתורין שהגורילז עטו על עצמם. קסם סאלינג'רי של האמן הפורש מן העולם. אבל הגורילז לא פרשו מן העולם, הם עשו משהו אחר, עם מקדם מגניבות סמיוטי מטורף: הם החליפו מסמן במסמן. הגוף שלנו משמש, בין השאר, כמסמן, שהמסומן שלו הוא אנחנו. אני לא מכיר, למשל, את פלאי. לא באמת. יש לי תוכן תודעתי מסוים, שמאוחסן תחת הקטגוריה "פלאי גרייצר". התוכן התודעתי ×”× "ל מוצמד, בין השאר, לאיך שפלאי נראה. הגוף והפנים משמשים כמסמן, שהמסומן שלו הוא מי שאנו חושבים שהוא אותו אדם. יש כל מיני סיבות לכך שאנחנו לא באמת חושבים על הגוף כעל מסמן: הגוף הוא האם-אמא של השרירותי, קצת קשה להחליף אותו, ואנחנו יודעים שיש לו מטרות נוספות מלבד לעזור לנו לזהות את פלאי ברחוב. סיבה נוספת, קשורה לכל ×–×”, היא העובדה שהגוף לא נתפס, עד רמה מסוימת, כמשמש לתקשורת. אנחנו לא מכניסים את האופן שבו בנאדם נראה לתוך היגיון תקשורתי. אנחנו לא שואלים לגביו שאלות מהסוג שנשאל לגבי מסמנים אחרים. לא נשאל למה בחר א' דווקא בגוף ×”×–×”, ואיזו מטרה תקשורתית הוא מנסה להשיג לגבי נמען מסוים. אבל חישבו רגע על מישהו שהחליף את גופו לגופהּ, והופ – תקשורת. (הערה ביבליוגרפית: אני מניח שאני לא חשבתי על ×–×” ראשון, ושיש אי שם מישהו/×™ שחשבו על ×–×” לפני, כתבו, חתמו, ועכשיו נשללו מקרדיט. מצד שני, אני לא מכיר אותם. הפניה תתקבל בברכה. אלא אם כן מדובר בקריסטבה) עכשיו, נסו לדמיין איזה לאונרד כהן. לאונרד כהן נותן ריאיון, לאונרד כהן הולך לים, לאונרד כהן במדורי הרכילות. בעצם, עזבו את לאונרד כהן. בואו נלך על בריטני ספירס. בריטני נותנת ריאיון (תקשורת), מישהו מצלם את בריטני חשופת ×—×–×” בים (תקשורת?), בריטני במדורי הרכילות (תקשורת? – תלוי ביחצן). אנחנו מרכיבים בריטני דימיונית, מושג בריטני, ומעדכנים אותו על פי המידע שאנחנו מקבלים. כאשר אנחנו זוכים לראות צילומי פפרצ'×™ של בריטני חשופת ×—×–×”, אנו עומדים בפני שתי אפשרויות: א. לומר – ×–×” ×”×—×–×” של בריטני. ב. לומר – למה בריטני רצתה שנראה את ×—×–×”? ומה עשו הגורילז? הם החליפו מסמן, שלא משמש לתקשורת, במסמן תקשורתי לגמרי, מצויר. הם בוחרים איך הם נראים. הם בחרו את הכינויים שלהם. אי אפשר לצלם את מורדוק, חזהו מתבדר ברוח, אלא אם מישהו יצייר אותו כך. הגוף שנתן למורדוק אלוהים (קרי, יולט) אמור לומר לנו משהו על האופן שיש לתפוס בו את מורדוק. מורדוק נראה כפי שיש לתפוס אותו. D-2, מורדוק, נודל וראסל הם פיקציה, שהולכת ונרקמת, ומקבלת נוכחות מאיפה שהם מופיעים – קליפים, סרטוני אנימציה קצרים (וגרועים), פוסטרים ואתרי אינטרנט. אנחנו מרכיבים אותם מתוך כל הפאזל הגדול ×”×–×”. ×–×” נכון, כמובן, גם לגבי יוצרים אחרים. אלא שכאן הפאזל תקשורתי כולו. אם, כאשר ספירס מופיעה בדפי הרכילות, אנו יכולים עוד להנות ממותרות הספק, ולהניח שאולי כאן היא נתפסה באמת, האופציה הזו לא קיימת לגבי הגורילז. המשחק בין היוצר ליצירה הוא לא משהו חדש מדי. כל מיני משוררים רומנטיים, מאוסים יותר או פחות, בדו לעצמם ביוגרפיה, שהשירים היו חלק בלתי נפרד ממנה. לקרוא את השירים שלהם מבלי לדעת משהו על היוצר (בעיקר מה שהוא רצה שנדע), פירושו להתעלם מההקשר הרלוונטי ליצירה. פירושו אנכרוניזם. ההבדל הוא, כמובן, שבמקרה של הגורילז (ולהקות וירטואליות אחרות), קשה לטעון לביוגרפיה אמיתית. הכל מומצא. היצירה ממציאה את היוצר, שממציא את היצירה. ומי שיגיד ראשון "פרננדו פסואה" מקבל שקל. בגלל ×–×” מגניב כל כך לראות את הקליפים של הלהקה הזו, ופחות מגניב לשמוע את השירים. הקליפים הם חלק בלתי נפרד לא רק מהשיר, אלא גם מהלהקה. הם הלהקה. והקליפים שלהם מגניבים עוד יותר בגלל שהם קליפים לכל דבר. כלומר, במקום לספק קליפ, שבו נראה חלק מחייו העגומים של D-2, קיבלנו קליפ-קליפ. קיבלנו גורילות מרקדות. עכשיו לך תדע אם הגורילות ריקדו באמת במציאות הבידיונית, שבה קיימים חברי הגורילז, או שמא חברי הלהקה הבידיונית עשו קליפ, שבו רואים גורילות מרקדות. לך תדע מה בקליפ אמור להיות רלוונטי לבניית המושג "נודל", ומה אמור להיות חלק מהקליפ. התפרעות סמיוטית לכל דורש. אבל מה שמגניב באמת, ושהוא כנראה (די בבירור) רק התפרעות פרשנית שלי, הוא איך שהם מצוירים. עם העיניים החלולות והאפים הקופיים. הקופיות הזו היא חווייה מתקנת. לראות אחד מהקליפים שלהם ולצאת לאוטובוס, לא עושה טוב לאהבת האדם שבך. אם מביטים יותר מדי, קשה להביט אח"×› בנהג, להביט במראה, מבלי להרגיש בכוכב הקופים. ואם מביטים יותר מדי, קשה להמשיך להביט. ×›×™ אחרי זמן מה, אתה מוצא את עצמך בוהה בקליפ שבו קופים שרים לקופים במקצב שעושה לקופים נעים בבטן. וכל ההתלהמות הסמיוטית שלעיל נראית איכשהו פחות רלוונטית. (התמונות: מוויקיפדיה)