ארכיון תגיות: פרויקט מרחבים

Here Be Slashers

מסע אסוציאטיבי במרחב האימה של הוליווד-תחתית

 

בכל זפזופ לילי לאחרונה, הממיר שלי מציע לי שלל סרטים אלמוניים המוגדרים "אימה". מישהו בHOT קנה כנראה במבצע סטוק של סרטים שעינו של צופה קולנוע לא שזפה אותם מעולם. בימים האחרונים יצא לי לבהות בשניים מהסרטים האלה, שלא היו סרטי אימה מהסוג המבעית אלא סלאשרים מהסוג המגעיל, שמתמקד בכאב, באיברים כרותים ובשפריצים של דם. הדימיון העלילתי המובהק בין שני הסרטים עורר בי מחשבות (חיפוש משמעות במיץ של הזבל הוא סטייה ארוכת יומין אצלי).

שני הסרטים עוסקים באמריקאים צעירים שיוצאים מארה"ב לחפש הרפתקאות (כלומר בעיקר סקס) במקומות אקזוטיים. עלילת שניהם מתחילה כשהגיבורים מגיעים לגן-עדן מחוץ למסלול התיירים הכבוש (הוסטל סלובקי מלא מזרח-אירופיות מתירניות ומסולקנות באחד; חוף ברזילאי בתולי מלא מולאטיות בחוטיני בשני). בשניהם מתברר שהאידיליה היא מסווה למזימה אכזרית (ארגון בעל סממנים נאציים שצד מטיילים למטרות עינויים סאדיסטיים באחד; רופא שקוצר איברים להשתלה בשני) הצופנת בחובה מוות בייסורים לגרינגוס מהעולם הראשון, ובייחוד לאמריקאים – אם ×›×™ בשני הסרטים יש גם משת"פים שחוטפים ראשונים: שתי יפניות באחד, זוג סקנדינבי בשני.

 

סנוב, בטווין פיקס כבר היית?

הסאב-טקסט של הסרטים האלה רועם כל כך, שהוא הופך לטקסט: העולם הגדול מלא מטורפים שרק מחכים לאמריקאי שייפול להם לידיים; הכי טוב בבית, ואם אתם מתעקשים לטייל, עדיף שתעשו טיול רכבות באירופה הקלאסית ותפגשו את ג'ולי דלפי לפני הזריחה. בכל מקרה, אל תתערבבו עם הברברים, ובטח לא עם פשוטי-העם (סרט אחד מתרחש בהוסטל לתרמילאים; בשני ההגעה לחוף המקולל נובעת מתאונה של אוטובוס מקומי), ובשום אופן אל תזדיינו עם הילידים.

אומרים שסרטי האימה של שנות ×”-50, שתיארו פלישות של יצורים רצחניים מהחלל ומוטציות רעבתניות, שיקפו את החרדות מפני מלחמה אטומית ו/או פלישה רוסית. אני נזכר בסלאשרים שהיו פופולריים בנעוריי, כמו יום שישי ×”-13 והסיוט ברחוב אלם. זירת ההתרחשות של הסרטים האלה היתה בתי הפרברים, מקסימום מחנה קיץ של הצופים. הסכנה בהם באה מבפנים – מתוך הבית, השכונה, הקהילה, המשפחה. במקביל לדייויד לינץ' (קטיפה שחורה, טווין פיקס), הסרטים האלה חשפו את האימה החבויה מאחורי גדרות ×”×¢×¥ הלבנות והמדשאות המטופחות של אמריקה השמרנית. וריאציה אחרת, שאפשר לזהות בסרטים כמו המנסרים מטקסס והטרמפיסט, שיקפה את הפחד של אמריקה השבעה (בחוף המזרחי והמערבי) מפני הרדנקס, הווייט-טראש ושאר הנפולת האנושית  ששורצת בלב היבשת.

תהא הזירה אשר תהא, הגיבורים היו תמיד צעירים יפים ומבוססים ×‘גיל ההתבגרות (בארה"ב ×–×” אומר כנראה 15-25), והמסר ×”×™×” שאין מקום בטוח, שאסור לסמוך על אף אחד.

ווס קרייבן, שיצר את הסיוט ברחוב אלם בשנות ה-80, תימצת את הנוסחה הזאת ואולי גם מיצה אותה כעבור עשור, בסדרת הצעקה. הסרטים האלה התרחשו בקולג', התחנה הראשונה מחוץ לבית של אמריקאים מהמעמד הבינוני ומעלה שיוצאים לעולם. הרוצח לבש מסכה, היכה בכל מקום ויכול היה להיות כל אחד: הילד המקובל או הילד הדחוי, השרת או המורה או העיתונאי או אמא. בעצם לא ממש משנה מי הרוצח, כי מיד אחרי שהוא ייחשף וימות, יתפוס מישהו אחר את מקומו. הגיהנום הוא הזולת, ואין מפניו מקלט.

היום ארה"ב שוב במלחמה, כמו בשנות ה-50, ושוב היא מרגישה מאוימת מבחוץ. וכמו בכל קהילה מאוימת, אימת השכן נדחקת בפני אימת הזר. Better the devil you know. פרדי קרוגר, המפלץ שנולד בחלומות, ביטא בשנות ה-80 את האימה של ארה"ב המהוגנת מהסיוט החבוי בתוכה, אבל היום יש מספיק סיבות לדאגה בחוץ. ה"אחרים", The Great Unwashed, הם הסיוטים העכשוויים.

 

פיתוי? קטלני!

מכנה משותף של כל הסלאשרים בעבר ובהווה, ולא משנה איפה הם מתרחשים, הוא אימת הסקס: הרציחות מופיעות תמיד במקביל לגילויים ראשונים של מיניות; המתירנות הורגת; וכל צופה סלאשרים שעיניו בראשו יודע שמי שמשתרלל (ובעיקר משתרללת) במערכה הראשונה גוזר על עצמו מוות אכזרי עד המערכה השלישית, ולרוב הרבה לפני כן. אם הסרטים שראיתי השבוע מייצגים מגמה, הרי שכיום "גילויי המיניות" האלה נושקים ל"פורנו" רך. הקשר בין סלאשרים לסופט-קור לא נגמר שם. בהיותם ×–'אנרים פשטניים אפילו יחסית להוליווד, הם ממחישים בבוטות תֵמה רווחת בקולנוע ההוליוודי, שקושר בעקביות ×¡×§×¡ עם מוות (בניגוד לפורנו, שמזהה סקס עם חיים); בפוסט הראשון בבלוג שלי תיארתי איך הסרטים המכונים "ארוטיים" – החל מרבי-מכר בנוסח אינסטינקט בסיסי ודומיו, וכלה בזבלוני הסופט-קור של שנון טווייד ושות' – הם למעשה סיפורי מוסר פוריטניים שמזהים שחרור מיני עם פשיעה אלימה. אנטי-ארוטיקה במסווה של פסאודו-ארוטיקה. קארי של בריאן דה פלמה הביא לידי ביטוי קולע את השניוּת המתחסדת הזאת; גם סקורסזה × ×’×¢ בנושא בפסגת הפחד. באחד זוהי האמא האדוקה שנחרדת מהמיניות המתעוררת של בתה, בשני זהו האב השמרן.

 

מה בא קודם, העגל או הפרה?

(וגם: איך לעזאזל אומרים דיסקליימר בעברית?)

אין באמור לעיל משום יומרה לספק סקירה מקיפה של תולדות האימה הקולנועית לדורותיה. אני מסכים מראש עם כל מי שיטען שהקישורים שעשיתי אסוציאטיביים, או יציע נראטיב חלופי. השאלה המתבקשת היא האם סרטים כאלה נותנים ביטוי לאימה אותנטית "מלמטה", כלומר של קהל היעד, או שמא הם משקפים אינדוקטרינציה "מלמעלה" (כלומר של הממסד, הלא הוא דור ההורים, שמפיק את הסרטים). התשובה המתבקשת היא גם וגם, אבל אפשר להמשיך ולתהות האם הפרה רוצה להפחיד יותר משהעגל רוצה לפחוד? האם נוטרי הסדר הישן מלבים את הפחדים האלה כדי להנחיל אותם לדור הבא וכך לקפד באיבה כל חתירה לאלטרנטיבה ולשמר את מעמדם המיוחס? השאלה הזאת קשורה לדעתי לשאלה שהעלתה מיטל שרון בפוסט שלה. היא כתבה אמנם על שנאה, ולא על פחד, אבל התהייה בעינה עומדת: איפה נגמרים המבנים החברתיים ומתחילות תכונות האופי? או שמא חד הם, והמבנה החברתי הוא פשוט שיקוף חיצוני של המבנה האישי, הגנטי וההורמונלי?

אפשר להתפלמס רבות בשאלה הזאת, ודילמת תורשה-סביבה אכן פרנסה קריירות אקדמיות שלמות. ההגות האזוטרית,*+ מצידה, פותרת את הקושייה בשיטת הקשר הגורדי:

As above so below, שנו האלכימאים, והטנטרים מציירים מנדלות שמשקפות את המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס כאחד. חכמ(ולוג)×™ הזן, מצידם, ייתנו לשואל מכת מקל בראש כשואלים: מה ×–×” משנה בעצם? בין אם הפחדים האלה הם תוצר הורמונלי "אורגני" ובין אם הם התניה חיצונית "מלאכותית", הבל הבלים הכל הבל – אשליית מאיה, תלאות סמסרה. לאדם נתונה היכולת (הזכות?) להשליך מעליו את כבלי התורשה והסביבה כאחד ולהקים במו ידיו מבנים חדשים, שיתאימו יותר לרצונו – ושיֵהרסו גם הם בתורם, ×›×™ הרי אי אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר. זהו בעצם מותר האדם מן הבהמה. זוהי גם הדרך לשחרר את הילדוּת מהכלא, הן עבור "הילד הפנימי" שבתוכנו והן עבור ×–×” החיצוני שבאחריותנו.

* מה לעשות, כל משפט שאומרים במרמיטית מסתיים באלכימאי עם מנדלה, אפילו אם הוא מתחיל בברזיל או בהוליווד עם אבא וגונזילה.

+ קצת לא נוח לי לכתוב את הצירוף "ההגות האזוטרית". האזוטריקה מעוניינת בראש ובראשונה בפרקטיקה. ההגות רק ממשיגה את הטכניקות, ולא שווה כלום בלי העבודה.)

ילדה

ילדות היא כלא. בבגרותך את יכולה לבחור. בילדותך המוצא היחיד הוא שקרים. ותקווה שפתאום הכל ישתנה. בבום. שתהיה מלחמה גדולה. רעידת אדמה. שההורים ימותו. שישלחו אותך לבית אחר. שלא יהיה לך בית בכלל.
ילדות היא אין מוצא. מגיעות שמועות על עתיד אבל אף אחד עוד לא הוכיח שהוא באמת מגיע. יש רק זמן-ילדה שנשקף אליך מכל מקום אליו זכרונך ודמיונך מזדחלים.
אני נשבעת לעצמי שוב ושוב לעולם לא לעבור צד. לא רק שלא לקחת חלק בקנוניית ×”"חינוך" והצעקות. ×–×” ברור שלא. אבל גם לא להפסיק לשחק. להמשיך לדלג.  למתוח את הילדות, לתת לעצמי סימנים קטנים, לא לשכוח. ילדות ×–×” חרא אבל העולם שלהם נראה עוד פחות טוב. ומתוך בחירה.
והבדידות.
לא מאמינה שאפשר לדבר. שאפשר להיות מובנת. שאפשר מלב אל לב. שהלב בכלל קיים. לא מבינה מה לעשות עם השפה, עם הגבהים אליהם שואפת עם פירורי הכאילו תקשורת הזאת. וכולם משקרים כל הזמן. אבל רק עלי צועקים. משקרת כדי לשרוד, לפלס לי דרך בעולם האין-אמת הזה שלהם.
ימי ילדות אוטמים את הלב. אי אפשר להרגיש שאין לי מקום. אי אפשר לקבל שזה כל מה שיש. אי אפשר להזין את עצמך בצעקות. לאיין את עצמך. את רק גרגר. אף אחד לא שם לב. הלוואי והיו מפסיקים להעמיד פנים שאת קיימת.
ואמא שלי אומרת: הנשמה שלך נקייה. והדברים שאת עושה ותעשי ילוו אותך תמיד. תשמרי על הנשמה שלך נקייה.
וישר אני מרגישה כל כך מלוכלכת. נשמה זאת מילה יפה. לא יתכן שיש לי כזאת.
שוב ושוב קראתי לשטן. קח הכל הכל. תן פיסת אמת קטנה. תן רגע אחד של ראייה מפוכחת. כמה אימנתי את עצמי בלזהות חייזרים. לא לפחד ממפלצות. לאהוב אותן. שיבואו.
לסבתא שלי יש כדורים בתיק. מסדירים את קצב פעימות הלב. היא סובלת מאריטמיה. אני גונבת את הכדורים ובולעת. מחכה. כלום לא קורה.
ומין. בכל הקשר ומקום. הכל רווי ארוטיקה. גלויה ונסתרת ומהבהבת. ולא מדברים על כלום. רק אחרי הצגות של חנוך לוין הם אומרים "זונה" ומילים מפורשות.
לרונית ולי יש אוסף תמונות של נשים עירומות. אנחנו קוראות לזה "אוויר". לרונית ולי יש המון משחקים. גם עם ליבי. גם עם ענת. אנחנו מתפשטות בקלות מאחורי דלת מוגפת. לא נעולה.
וגברים מבוגרים שנצמדים. כל כך מהוגנים וכל כך נצמדים. סודיים. מאפשרים הצצה דרך צוהר קטן. להיות ארמון על גרגר אבק.
והנה, עקפתי את או הנרי. 30 שנים אחרי. הורות. כולאת את הילדים במרחב האפשרויות המוצע להם. מתעצבנת. צועקת. שוכחת את אין הברירה שלהם. ונזכרת. ופותחת. מתרככת. ושוכחת ונסגרת ומתעצבנת.

(פורסם במלואו כאן)

יש כזה פרק בסיינפלד*

זה פוסט על גבולות, ועל המחיקה שלהם, וגם על גבולות שלא נמחקים.

כואב לי

בכיתה ח' שיחקנו הרבה משחקי תפקידים, בכיתה ח' עברתי את כל השנה בלי להיות חולה אפילו ליום אחד. כשניסינו ליצור דפי דמות לעצמנו האמיתיים, כולם הסכימו שיש לי constitution 18, אחרי הכל אני לא חולה אף פעם. מאז אני חי בצל המיתוס הזה, מדמיין את עצמי כבריא תמידית. אבל לא על זה רציתי לכתוב עכשיו, לא ממש.

כשאתם צעירים ובריאים נוצרת אצלכם בראש מפה מדומיינת ומעוותת של הגוף שלכם. אם כואב לכם הראש זה בגלל שלא שתיתם מספיק, אולי כי אימצתם את העיניים. כאב בטן הוא תוצאה של אכילה מופרזת, או אולי של משהו מקולקל. כאב גב הוא בגלל שסחבתם משהו כבד, לא התכופפתם נכון. כל כאב יש לו סיבה ברורה, כל כאב מנותק בבירור מהאחרים. והקווים הברורים האלה מטעים אתכם. אתם לומדים לחשוב על הגב ועל הגרון ועל החזה ועל הבטן כעל ארצות נפרדות, כמעט עולמות נפרדים, בתוך המרחב של הגוף שלכם. מתוך התפיסה הזו נוצרת גם תחושה שהגוף שלכם גדול בהרבה ממה שהוא באמת.

התפיסה הזו היא מה שמאפשר לכם לקחת את השאיפה הראשונה מהסיגריה הראשונה, או לשתות את כוס הארק השלישית לאותו ערב, או סתם להזניח את עצמכם. אתם מתרפקים על הבריאות הנערית שלכם, לא יכולים עדיין להבין כמה מהר, כמה בקלות, נפרצים כל הגבולות הפנימיים האלה שבגוף. כמה מהר יכולה כל המערכת הזו להשתבש.

אבל בחודשים האחרונים כואב לי. כואב לי בלסתות, וכואב לי בגב. וכואב לי בעוד כל מיני מקומות. עוד אין דיאגנוזה, אבל פתאום כל הגבולות האלה שדמיינתי בגוף נמחקים במחי הפניה לבדיקה. פתאום אני שם לב שהמרחק מהבטן לגב הוא לא יותר מכמה סנטימטרים, שמערכת העיכול מתחילה בפה ועוברת דרך החזה. אני כבר לא יכול לדמיין את הבטן כאיזו ארץ רחוקה ומנותקת. תאכל לא טוב, מקסימום תכאב קצת הבטן. עכשיו הכל כואב, ביחד.

 

 

הגוגל טוק שבין העולמות

ביער שבין העולמות משמשות טבעות קסם צהובות וירוקות את דיגורי ואת פולי כדי לצאת ולבוא בין עולמות שונים. עיגולים קטנים, ירוקים וצהובים (ואדומים ואפורים) משמשים אותי בגוגל טוק כדי לקרוע חלונות בין עולמות שונים, בין מישורי קיום שונים שלי. זה מפחיד אותי.

כולנו יודעים שאימייל זה לא באמת אינטרנט, אפילו לא אימייל מבוסס רשת, בעיקר לא אימייל מבוסס רשת. כן, יש איזה אתר שצריך להיכנס אליו, הפרוטוקולים שמתחת הם אותם פרוטוקולים, שרתים מדברים אחד עם השני. אבל אימייל הוא מקום נייטרלי. גם למי שחי באינטרנט האימייל הוא שטח סטרילי שכזה. מצד אחד הכל מתערבב בו, מצד שני, הכל מופרד.

זו לצד זו שוכנות הודעה על תגובה חדשה בדיון, רשימת סמינרים לשבוע הקרוב, ובקשה לאסוף כסף למסיבת הסיום של הגן. וזה בסדר. הן לא נוגעות אחת בשנייה, הן שם כי זה הכי נוח, אפשר לאסוף שברים מכל מישורי הקיום למקום אחד, פונקציונלי ונוח. סטרילי, כבר אמרתי.

אבל הגוגל טוק הארור הזה בא והרס לי הכל. זעזע את תמונת העולם שלי מהיסוד. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה. מישהו כתב בבלוג שלו טעות קצת טיפשית, ורציתי להעיר. אבל בלוגלי נפל, ובכל מקרה לא רציתי לכתוב משהו קנטרני בתגובות. אז חיפשתי את האימייל שלו ושלחתי תיקון. אחר כך הוא צץ ברשימת החברים שלי. זה היה מרתיע, אבל סביל. הרי היו שם גם סטודנטים ששאלו אותי אם אפשר להגיש באחור, ואנשים אחרים שפעם גילו שאני מנסה למכור איזה ספר יד שנייה, אז עכשיו היה שם גם מישהו שאני קורא את הבלוג שלו, שהוא קורא את שלי.

אבל ערב אחד, יום או יומיים אחר כך הוא פתאום קפץ מולי, פתח חלון קטן כזה עם "היי" והכל קרס סביבי. לקח לי כמה דקות להחליט לענות, לקח לי עוד כמה דקות להעז. משהו בסיסי בהפרדה שבין מישורי הקיום שלי נשבר.

היום כבר יכול להיות לי חלון שיחה אחד פתוח עם חבר ילדות, וחלון אחר עם מישהו שאני מכיר רק כ-URL, ואני מקבל את זה. קצת בקושי, קצת בחשש, אבל בהבנה, אני מקבל את זה.

 
 

רציתי לכתוב, רצו שאדבר

תמיד רציתי לכתוב. בכל פעם שסופר מתראיין ומספר איך תמיד ידע שהוא רוצה לכתוב זה נשמע טוב. כמו סרט כזה שבסופו הילד הדחוי והחנון מצליח להביא את הגביע לבית הספר שלו. אבל זה שקר. הנה,גם אני תמיד רציתי לכתוב, ומה יצא לי מזה? יוזרניים בארבעה בלוגים פעילים? יופי.

פעם בראשית ימי הטוקבקים מצאתי את עצמי מגיב לאיזה טור דיעה של צ'יקי בווינט. יומיים אחר כך נחת אצלי אימייל עם פרטים ראשוניים על יוזמה חדשה לאתר תוכן עברי, "אהבנו את התגובה שלך" היה כתוב שם, אתה מוזמן להצטרף. שבועיים אחרי שהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי הופיעה בו תגובה קצרה שמבקשת שאצור קשר עם מי שערך אז מדור באיזה עיתון. דיברנו כמה פעמים, הוא נוסף לרשימת העיגולים הצבעוניים בגוגל טוק שלי. פעמיים קבענו להיפגש, להעלות רעיונות. בסוף זה לא יצא לפועל. ואז מישהו אחר, אחד שאני מכיר מהחיים האמיתיים החליף אותו. כתבתי לו אימייל ארוך ומפותל. קבענו להיפגש, נפגשנו, דיברנו, לא ממש סיכמנו שום דבר. אחר כך ההם הזמינו אותי לדבר על אינטרנט ועל השמדה, וכבר היה לי רעיון גולמי מוכן. ברגע האחרון צץ משהו, באמת, אבל גם אם לא היה צץ סביר להניח שהייתי נפקד. But then a strange fear gripped me כבר אמרו חכמים, and I just couldn't ask.

כי בסופו של דבר נשארו קווים ברורים בתוך רשימת הגוגל טוק שלי, יש מי שאני מכיר ומשלים איתו שם שברי שיחות ויש מי שאני מכיר רק כישות אינטרנטית (שתיים או שלוש חריגות יש מהקו הזה, שוליות ומקריות לחלוטין, אנשים שפגשתי פעם לפני שנים, ורק אחר כך נפלתי פתאום על הבלוג שלהם). בכל פעם שאני יוצא לרחוב הברזל לארוחת צהריים, ועובר ליד הבניין של כלכליסט תוקפת אותי חרדה, מה יקרה אם אפגוש פתאום מישהו מהאנשים האלה ששם, כאלה שראו את התמונה שלי בגוגל טוק, כאלה שאני ראיתי את שלהם. מה יישאר מהקווים האלה הברורים כל כך שממשיכים ללות אותי. בכל פעם שאיזו תגובה מאיימת, גם אם בחיוך וקריצה, לטשטש את הגבולות האלה עובר בי דחף למחוק את האני האינטרנטי שלי.

 
 

עוד הערה קצרה על גבולות בגוגל טוק

ממש עכשיו, במרחק של שורה אחת זה מזה אצלי עומדים שניים, אחד שעיגול ירוק לצידו, ואחד שעיגול צהוב. שניהם התכתשו לא מזמן בקול גדול, עוררו קצת גלים בביצת התוכן שלנו. מוזר לי לראות אותם ככה, צמודים אחד לשני על המסך שלי, לדעת שהגבול שביניהם ידע חילופי אש קשים לפני פחות משבוע.

* אתם יודעים, זה על Relationship George ו-Independent George