כללי

הדבר הכי מלוכלך שיש

117 תגובות

הפעם הראשונה שביקרתי בהתנחלות היתה בצבא. הייתי ×’'ובניק בנ"מ, אבל אחת לכמה זמן היינו צריכים לעשות אבט"ש – אבטחת יישובים. שמרתי בגנים, כדים, חומש ועוד התנחלות אחת שאני לא זוכר את שמה. כל ההתנחלויות הללו פונו מאז, במסגרת ההתנתקות. נסענו להתנחלויות בג'יפ צבאי. אי שם ליד עפולה, הקצין שהיה ברכב אמר שנכנסנו לאזור A, ושאנחנו צריכים להכניס את המחסנית לנשק. עברנו, עם הרובים המצחיקים שלנו, דרך משחטות הרכב של ×’'נין, בכבישים בלויים, עד שהגענו להתנחלות. אלו היו מתנחלי "איכות חיים", והיו סימפטיים למדי, בהכרות שטחית. אני זוכר במיוחד את חומש. שמרנו בחורף, ועמדת השמירה כוסתה בערפל נצחי, שהשאיר טעם של מתכת על הלשון. מסביב היו הרים, כפרים ערביים ושפני סלע. אהבתי את השמירות האלה.

בפעם השניה שנכנסתי לאזור פלסטיני ×–×” כבר ×”×™×” בדרך להפגנה בבלעין. נסעתי בהסעה מאורגנת, שיצאה מהתחנה המרכזית בתל אביב. ×–×” ×”×™×” מוזר, לנסוע שם בלי מחסנית בהכנס, ולקוות שהחיילים לא יעצרו אותך במחסום. מוזר יותר ×”×™×” לראות את דגל הרשות. לא מוזר – מפחיד.

לא מוזר. מפחיד. yairmlll, cc-by-ac

ישראלים לא מכירים ערבים. גם שמאלנים לא. אני מכיר שניים. אחד הכרתי באוניברסיטה, ואחר בעבודה. לא חזיתי מעולם במפגש אישי בין ימני לערבי, אבל קשה לי להאמין שזה משעשע כמו מפגש בין שמאלני לערבי שזה מקרוב בא. שמאלנים וערבים מבצעים כרכור מיוחד זה מול זה. בעיקר שמאלנים. בסדרת מחוות זהירה, הם מנסים להבהיר לערבי שמולם שהם בסדר, ויש להם את כל הדעות הנכונות. מאחר שהשתתפתי בריקוד המסוים הזה לפחות פעם אחת, אני יכול לספר כמה מביך ועילג הוא יכול להיות. ערבים אינם פטורים מהחובה הזו, כמובן. אולי אפילו מחויבים לה יותר. והמפגש בין יהודי לערבי, גם כשהוא מלא כוונות טובות, במיוחד כשהוא מלא כוונות טובות, הוא בעל פוטנציאל נפיץ. המבוכה נשארת אתך אחר כך, ואתה תוהה אם הבעיה בך או שאתה פשוט לא אוהב את הבנאדם.

יחסי יהודים-ערבים בארץ הם ×›×” טעונים, עד שהיה לי קשה אפילו לכתוב את המילה "ערבי". במצב ×›×–×”, כשלמילה סבירה לחלוטין הוצמד כבר יופמיזם משלו – "מיעוטים", כמובן – כניסה לבלעין היא הלם קל. אלו לא "ערבים אזרחי ישראל", אלו פלסטינים, והכפר נראה בדיוק כמו שהייתם מצפים מכפר פלסטיני, כמו התמונות של סוכנויות הידיעות. אני הגעתי להפגנה שלאחר מותו של בסאם אבו רחמה. על הכביש הראשי נסעו מכוניות ישנות מכוסות לגמרי בתמונות שלו ובדגלי פלסטין. ילד נסע על אופניים, וכרזה של בסאם התנפנפה מלפניו, חוסמת לו את שדה הראיה. פתאום, כשאתה שם, מפחד, אתה מבין כמה שכבות עוטפות אותך אל מול החוויה הזו, עד כמה פלסטיני עדיין נראה בעיניך יצור חורש רע. אתה עדיין שם, עם המחסנית בהכנס.

במבט לאחור, נראה לי שההפגנה הזו היתה חשובה עבורי. לפניה, הביקורת שלי ביחס לשמאל הרדיקלי היתה חריפה בהרבה. כיום, אני כבר לא מסוגל לזכור אותה. במסה שלו על לאומנות, תיאר אורוול מצב של לאומנות הפוכה – הסלידה האוטומטית, האינסטינקטיבית, מהמדינה שלך. כיום אני צריך לבדוק את עצמי פעמיים ביום שאני לא שם. לפני בלעין, זו היתה אחת הנקודות שהרתיחו אותי בשמאל הרדיקלי, כלומר בשמאל המפגין.

אני לא בטוח שזה מצב חיובי, אבל נדמה לי שהוא רלוונטי, ושהוא מקיף יותר מאשר את החוויה האישית שלי. אתה צריך להיות שם, ולהגיע בפעם השניה, בשביל לראות איך דגל פלסטין נראה פתאום מובן מאליו, כמעט כאילו הגעת למקום בטוח; אם אתה שמאלני, אין ספק שבלעין בטוחה יותר מאשר המחסום או ההתנחלות הקרובה. מערך ההזדהויות שלך משתנה.

רובנו, אני חושב, לא מסוגלים להבין באיזו מידה המצב כאן מחורבן. בשיחה איתה, קרן ניסחה זאת היטב: עבורנו, הכל מתפקד. אם אנחנו רואים שוטרים ברחוב, ברור שהם לא יפנו אלינו; אנחנו לא חוששים ממאבטח או מחייל באוטובוס. לא ×–×” המצב לגבי ערבים או, בחלק מהמקרים, מזרחים. איה סיפרה לי פעם אלו חישובים היא עושה כשהיא עולה למונית. × ×”×’ מבוגר – ינסה להשכיב אותך; × ×”×’ צעיר – ינסה, אבל בחשש; × ×”×’ ערבי – ינסה. ×–×” הימם אותי, העובדה שחלקים שלמים מהקיום שלי ושלה שונים בצורה רדיקלית כל כך. גבר לא עורך את החישובים האלה, הוא אפילו לא יודע שהחישובים הללו קיימים. ומה שנכון לגבי נשים, נכון עוד יותר לגבי אוכלוסיות אחרות. אני לא בטוח שאני מסוגל לדמיין כיצד ערבי במדינה תופס את הרשויות, מה ×–×” אומר לדעת שאם תשתה בירה בחוץ ויעבור שוטר, סביר להניח שהוא ישפוך לך את הבירה. מותר לו, כמובן, אבל אני לא חושב שזה יקרה לי (וגם זו דוגמא של קרן, אגב).

***

מהסיבה הזו, הוויכוח על הביטולים האחרונים של הופעות בארץ גורם לי בעיקר עייפות. ×›×™ אני לא בטוח שבאמת אפשר להסביר את ×–×”. נינט טייב, בתגובה לביטול ההופעה של דבנדרה בנהארט, ניסחה זאת היטב: "למה מראש לערבב פוליטיקה שהיא שיא הלכלוך, עם הדבר הטהור ביותר – מוזיקה? קשה לי להבין את ×–×”, אני ממש בסערה. מה שקורה כאן מקומם מאד". איך בכלל אפשר להסביר לה שזו לא פוליטיקה, שאלו בני אדם? היא לא תבין. כדי להתחיל להבין, היא צריכה לעבור מחסום, ואת ×–×” היא לא תעשה לעולם, ×›×™ היא לא מבינה.

וזה לא משנה אם אתה שמאלני או לא, משום שגם כשמאלני מספר המקרים שבהם אתה נתקל במדינה, ראש בראש, הוא זעום מאוד, אם הוא בכלל קיים. ×›×™, גם כשמאלני, אתה לא באמת מבין עד כמה הכיבוש מקיף, ומחלחל לכל תחומי החיים. הזעם הישראלי על החרמת מוצרים מההתנחלויות על ידי פלסטיני מדגים משהו מזה. בשמאל אוהבים להזכיר את מחירו הכלכלי של הכיבוש, ואת העובדה שאין לנו מושג, בעצם, כמה תקציבים מועברים להתנחלויות. ×–×”, כמובן, נכון, אבל, אם להיות הגון, הכיבוש מכניס גם רווחים. החרם על מוצרי ההתנחלויות מדאיג את השלטון כאן מסיבה טובה – הפלסטינים הם שוק, וכנראה שוק שוק, וכנראה שהוא אינו זעיר. סיבה משוערת לכך שהמצור על ×¢×–×” אוסר על הכנסת כוסברה (סליחה, מיטל!), הל, כמון וחומוס היא הפיכת ישראל למונופול בתחום. כלומר, יתכן שחברות ישראליות נהנות מהמצור על ×¢×–×” ומעודדות את המשכתו. תנאי החיים שלנו כאן, הצמיחה, ההכנסות ממסים, קיומן של חברות ישראליות, כולם קשורים באחזקתם של פלסטינים ברעב.

נינט אפילו לא מסוגלת לומר "כיבוש". מבחינתה זו פוליטיקה. המוזיקה שלה יכולה להישאר נקייה מפוליטיקה רק אם נינט יכולה שלא לראות את הכיבוש. אורוול דיבר פעם על האנשים האפלים, שעושים את העבודה המלוכלכת בשביל שהאנשים ההגונים יוכלו לישון בשקט בלילה. בישראל, צבא שלם עושה את העבודה הזו, והאנשים ההגונים יכולים עדיין לחיות מבלי לראות זאת לרגע.

אין לי בעיה עם אמנות לא פוליטית. להפך. אך החשש שלנו מהפוליטיזציה של אמנות אינו נוגע לשיקולי אסתטיקה. הוא אינו אלא הפחד הפשוט מפני הידיעה שחיינו כאן הם חיים פוליטיים. כיום, להקה לא יכולה לבקר בישראל מבלי שזו תראה כהצהרה פוליטית. "ניסינו להבהיר שאנחנו מגיעים כדי לחלוק מסר הומאני ולא פוליטי אבל נראה שמנצלים אותנו כדי לתמוך בדעות שאינן מנת חלקנו," אמר דבנדרה בנהארט. הוא טועה. אין צורך במנצל. הופעה כאן היא הצהרה פוליטית, והיא ההצהרה הפוליטית הלא נכונה.

ישראלים אוהבים לטעון שהחרמת ישראל רק מקצינה את השיח הפוליטי הישראלי. סביר להניח שהם צודקים, במידה. אבל נראה לי שאחרי 43 שנה, אלפי מעצרים מנהליים, אלפי הרוגים ועשרות אלפי בתים הרוסים, ישראל איבדה את הזכות לבקש שיתנו לה לפתור את הבעיה הזו לבד. למעשה, אני לא בטוח שיש מי שמאמין ברצינות שישראל מסוגלת לכך. ולכן ביטול ההופעות משמח אותי. כי הוא רק ההתחלה. וכשכדור השלג הזה יתחיל להתגלגל ברצינות, ויוטלו סנקציות, לישראל לא תהיה עוד ברירה אלא לחתוך בארץ. וזה עושה אופטימי. ואני יודע שהטקסט הזה יגרום לישראלים רבים לתעב אותי, ואני יודע שהם לא יבינו. אבל, באמת, צריך להיות שם, ליד דגל פלסטין, עם גז מדמיע מסביבך, בשביל להתחיל להבין. אין ברירה אחרת.

כללי

רקוויאם לעיר הישראלית: בחינה סמיוטית של המסמן 'עיר'

2 תגובות

התמונות, מבעי הגוף, המוזיקה, האובייקטים ותרכובות העצמים שמרכיבים את העיר הם מערכת של סימנים. במובן ×–×”, העיר מהווה אם לא שפה, אזי לפחות מערכת של משמעות1.  העיר המודרנית מורכבת מאזורים שונים שכל אחד מהם נושא משמעות מסוימת: אזורי מגורים (residential), אזורי מסחר (commercial), ואזורי תעשייה (industrial). לכל אחד מאלה קיימים אפוא הסממנים הייחודים לו, ויחד הם מהווים את העיר.  עם זאת, מערכת המשמעות, המהווה את העיר2, משתנה בעקבות השינויים התמידיים במערכת הסימנים שלה. מערכת המשמעות של העיר היא אפוא זמנית.

טענה זו, לפיה ניתן לתפוס את העיר כמערכת של משמעות, מקופלת בתפיסה הכללית יותר – השפה מעצבת את האופן בו אנו תופסים את המציאות, חווים אותה ופועלים בה. אם כן, תחילה אנסה להבהיר מהי מערכת של משמעות באמצעות שתי דוגמאות המשתמשות בעיר כדימוי להשפעת השפה על תפיסתנו. לודוויג ויטגנשטיין, ביצירתו המרכזית חקירות פילוסופיות, מדמה את השפה לעיר, בה החדש בנוי על הישן ומשולב בו3.  צורות השפה המורכבות "בנויות" על צורות שפה בסיסיות יותר. על בסיס דימוי ×–×”, ויטגנשטיין בוחן את הזיקה בין השפה והמציאות: כיצד הם מעצבים ×–×” את ×–×” וכיצד פועלים יחדיו ביצירת הסדר החברתי והקטגוריות התרבותיות. דוגמא נוספת לשימוש בדימוי העיר הוא ספרו של רולאן בארת מיתולוגיות, אשר בוחן את מערכת הסימנים של התרבות הזעיר-בורגנית הצרפתית במחצית המאה ×”-20: את הקולנוע, את חומרי הניקוי, את מוסד הנישואים, את הצעצועים, את אסונות הטבע וגם, בין היתר, את מוחו של איינשטיין4.  לעומת חקירות פילוסופיות, בארת במיתולוגיות מתמקד בתפיסת המרחב העירוני כשפה, מערכת של משמעות. הבחינה שלו, הסמיוטית, מתבוננת מחדש בתרבות (ובתוך כך בתרבות המרחבית), מערערת את מה שנתפס כיסודותיה הטבעיים, ומצביעה על השינויים המתרחשים בה.

העיר הישראלית איננה שונה מהעיר של ויטגנשטיין או של בארת. על כן, במאמר ×–×” אחקור את משמעותה הנוכחית על ידי בחינה סמיוטית של המסמן 'עיר'. תחילה אבסס את הטענה ×›×™ העיר אינה ממשות פיזיקאלית ×›×™ אם בראש ובראשונה תוצר חברתי, וזאת על בסיס תפיסת המרחב של אנרי לפבר5.  לאחר מכן אציע שתפיסת העיר אכן משתנה בעקבות התמורות הטקסטואליות החלות בשימוש במסמן 'עיר', קרי, שיצירת מובנים נוספים לעיר, מתוך צירופים כמו 'עיר החטאים', 'עיר הילדים' או 'עיר הבה"דים', משנה את יחסנו אליה. צירופים כאלה עשויים להשתלב בזהותה של העיר ולהפוך לחלק אימיננטי ממנה. בפרט, אציע בחינה סמיוטית של האופי הצבאי של העיר הישראלית ואטען, שבהמצאת המושג 'עיר הבה"דים', מדינת ישראל משנה את התפיסה הישראלית הקיימת של העיר, ויחד עם הצבא, ממצבת את העיר כיעד צבאי מובהק.

הטענה שהעיר היא יותר מסך מאפייניה הפיזיקאליים ידועה ומוכרת. המגורים מהצד הנכון של נתיבי איילון אינם נובעים מאופי כזה או אחר של תוואי השטח, אלא ממאפייניה הסמליים של העיר תל-אביב. גם קדושתה של ירושלים אינה פועל יוצא של "אויר הרים צלול כיין", כי אם תולדה של קשירת תולדות הימים של שלושת הדתות המרכזיות בעולם המערבי. באופן דומה, גם הפריחה התרבותית שהתחוללה בשדרות בשנות התשעים (לדוגמא: טיפקס וכנסיית השכל) היא בוודאי לא תוצר ישיר של מיקומה הגיאוגרפי. תחת זאת, יש להניח שהמקור לפריחה התרבותית בשדרות טמון בהיותה עיר פריפריאלית שזכתה להתעלמות במשך שנים, בתערובת הייחודית של תושבי העיר, ובמפגש הייחודי של המוסיקה המזרחית עם התרבות המערבית. אם כן, מהי משמעותה של הקביעה לפיה העיר היא תוצר חברתי בהקשר הישראלי?

לנושא הביטחוני משקל רב בעיצוב החברה הישראלית. בהתאם, אצפה לאתר ייצוגים של סוגיה זו בעיר הישראלית, שהיא כאמור תוצר חברתי. למשל, הבה נבחן את ירי רקטת הגראד ממצרים על העיר אילת בחודש אפריל האחרון. דין פגיעתה האפשרית של הרקטה בבניין מגורים אינו כדין פגיעתה בבסיס חיל הים הממוקם בעיר, ובוודאי שההשלכות של פגיעות אלו אינן דומות לאלו שננקטו בפועל בעקבות נפילת הרקטה בים בחודש אפריל. טענות נגד "ירי הרקטות לעבר יישובי ישראל" אינן מתאימות לפגיעות במתקנים צבאיים או לנפילות בשטחים פתוחים. מסתמן אפוא שבישראל של ימינו לגבולות המדינה או לצורתה המוחשית של העיר אין דבר וחצי דבר עם יחסנו אל המרחב העירוני, לפחות בכל הנוגע לתג המחיר של ירי על ישראל. אנסה להבהיר נקודה זו גם מהכיוון ההפוך: צה"ל מכנה פעילות צבאית עירונית בשם "לחימה בשטח בנוי" או "עימות בעצימות נמוכה"; לעומת זאת, תנועת טנקים ואף הפגזת בסיסים אינה נחווית כלחימה בשטח בנוי אלא כמלחמה קונבנציונאלית או עימות בעצימות גבוהה. האפשרות שהיררכיית המרחבים, לפחות בכל הנוגע לפעילות צבאית, נקבעת על בסיס שיקולים חברתיים ולא פיזיים מדגימה את החשיבות של הקביעה, בהקשר הישראלי, ×›×™ העיר היא תוצר חברתי. קביעה זו מהווה למעשה גם את אחת ההשלכות של היות המרחב מוצר חברתי – המרחב הפיזי מתרחק מהמרחב אותו אנו תופסים וחווים באורח בלתי הפיך.

    על-פי לפבר, אחת ההשלכות להיותו של המרחב תוצר חברתי היא שהמרחב הפיזי, מקורו של התהליך החברתי, הופך לתפאורה או לחומר הגלם שבה כל אובייקט טבעי מקבל ערך מוסף בהופכו לסמל6.  הכוחות היצרניים של החברות השונות פועלים על המרחב הפיזי כדי ליצור את המרחב שלהם. מתוך המאבק בין הכוחות היצרניים של כל חברה נגזרת השלכה נוספת של היות המרחב תוצר חברתי – לכל חברה יש את המרחב שלה. לפי לפבר, לכל חברה דפוס ייצור הכולל יחסי ייצור מסוימים, בשינוי גרסה משמעותיים7.  המרחב החברתי המיוצר מכיל הן את היחסים החברתיים (בין המינים, בין קבוצות גיל שונות, במשפחה) והן את יחסי הייצור (חלוקת העבודה וארגונה). שתי השתלשלויות אלה, היחסים החברתיים ויחסי הייצור, אינן ניתנות להפרדה: מחד גיסא, חלוקת העבודה מעצבת את המשפחה (מספר ממוצע של ילדים במשפחה), ומאידך גיסא, ארגון המשפחה מתערב בחלוקת העבודה (חלוקה מגדרית של האחריות בין הורים).

    מתוך הדיון על המרחב החברתי מצטיירת שלשה מושגית: העשייה המרחבית, ייצוגי המרחב ומרחבי הייצוג8.  העשייה המרחבית של חברה מייצרת את המרחב שלה. במילים אחרות, הצירוף, במרחב הנתפס, של המציאות היומיומית ושל המציאות המרחבית מציבה את המרחב ומניחה את קיומו במסגרת של מערכת יחסים דו-כיוונית. לדוגמא, תנועתם של אלפי חיילים ברכבת מאזורי המגורים לאזורים הצבאיים היא עשייה מרחבית של החברה הישראלית. ייצוגי המרחב קשורים ליחסי הייצור, ולכן על פי ההשלכה השנייה של לפבר, ייצוגי המרחב משתנים מחברה לחברה. הם כופים את מערכת המשמעות על הפרט, ומתוך כך, את ידיעותיו, את הסימנים שישמשו אותו, ואת הצפנים לפענוח אותם סימנים. ייצוגי המרחב הם למעשה המרחב אותו הוגים. צוות "תכנית אב לתחבורה ירושלים", שתכנן את הרכבת הקלה בירושלים, הוגה את המרחב, ושרטוטיו נהגים כייצוגים של המרחב. מרחבי הייצוג, המושג השלישי, מהווים את המרחב הנחווה מבעד לדימויים ולסמלים המלווים אותם, שהוא מרחבם של התושבים.

    לפבר מסיק ×›×™ הנתפס (העשייה המרחבית), ×”× ×”×’×” (ייצוגי המרחב) והנחווה (מרחבי הייצוג) מתכנסים, כך שהסובייקט יכול לעבור מזה לזה בלי לאבד ביניהם את עקבותיו9.  כל אחד מאיתנו תופס וחווה את המרחב, אך גם הוגה אותו, וזאת מבלי לתת את הדעת על כך. אם לנסות להמחיש באופן ×”×—×™ ביותר טענה זו – יש לראות בפרסום כתב עת העוסק במסמן 'עיר', כמו ×–×”, ניסיון לתפוס ולחוות את העיר שגם מוסיף לשנות, לעצב ולהגות אותה; ×”'עיר' משתנה.

    כאשר אני מדבר על העיר, אני מדבר על התרבות, על האדריכלות, על העסקים – על מרחבי הייצוג. אני מדמיין ×—×™×™ משפחה, בתי ספר, אהבות ישנות, חברויות. אינני ממש חושב על חיילים או על דרג המטכ"ל אשר מוצב ופועל בלב העיר: המטכ"ל בתל אביב, פיקוד דרום בבאר שבע, פיקוד צפון בצפת, פיקוד מרכז בירושלים, ופיקוד העורף שנמצא בין יישובים בפריפריה. אני בוודאי שלא חושב על כך שרוב תושבי הערים נמצאים בשירות סדיר או מילואים בצבא. העיר הישראלית אינה נתפסת או נחווית על-פי רוב כיעד צבאי.

    בשלהי העשור הראשון של המילניום, המרחב העירוני הישראלי הוא מרחב, שלטענת הממשל הישראלי, אין ×–×” מוסרי לשגר עליו טילים או לבצע בו פעולות איבה, אך קיים חשש שמא במהלך העשור הקרוב התמונה הזו תשתנה. בשנת 2002 החל אגף התכנון של צה"ל לשקוד על תכנית העברת בסיסי ההדרכה לנגב. פרויקט ×–×” ×–×›×” לכינוי 'עיר הבה"דים', והוא עתיד להסתיים בשנת 2013. האם ירי אפשרי מעזה על עיר הבה"דים הוא מוסרי יותר מירי על תל אביב? אני סבור שכן; זוהי הפצצה מותרת על פי אמנות בינלאומיות. אם כן, בישראל מוקמת עיר שמותרת להפצצה, עיר שתושביה אינם חפים מפשע, וזו עובדה מדאיגה מאוד. בישראל הוגים בימים אלה את העיר הישראלית הצבאית הראשונה.

    במסמך רקע לדיון בנושא הקמת 'עיר הבה"דים' בקרבת רמת-חובב אשר הוגש לוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, נדונו הסכנות הנובעות מהקרבה של עיר הבה"דים לרמת חובב: מטרדי ריח ופליטות חריגות של חומרים כימיים ממפעלים ומוקדי זיהום אוויר10.  ממסמך ×–×” עולה ×›×™ פקידים ממשלתיים בכירים אינם שוקלים את הנזק הטמון בהצבת בסיס צבאי בקרבת חומרים כימיים מסוכנים, או את הנזק האזורי ההרסני מהתפוצצות אחד המפעלים ברמת חובב בעקבות נפילת טילים שיכוונו על עיר הבה"דים. מיקומו של בסיס צבאי נבחן לאור הסכנות שיישקפו למשרתים בו ולא לאלה הגרים בסביבתו. בישראל, כך נראה, אין מרחבים שאסור להקים בהם בסיס צבאי. ישנם רק מרחבים שאסור להפציצם ×›×™ הם (בינתיים) לא צבאיים.

    לסיכום, הבחינה הסמיוטית של המרחב, כמקרה פרטי של בחינת ייצוגי המרחב הנהגים, משמשת מכשיר לניתוח המרחבים, ולניתוח החברות אשר יצרו אותם ותופסות את עצמן דרכם. בהקשר הישראלי, אני מזהה, באמצעות הכלים הסמיוטים, תמורות מדאיגות באופן שבו החברה תופסת, הוגה וחווה את העיר. השימוש במושגים עירוניים עבור מרחבים צבאיים משקף מהלך מחשבתי שעלול לשנות את המרחב המוכר ולהיות בעל השלכות מרחיקות לכת. אם כן, כפי שניסיתי להראות, העיר מתרחקת מיסודותיה הטבעיים. היא קודם כל, יאמר לפבר, מה שאנחנו הוגים.

————–

1. תפיסה דומה לכך ניתן למצוא בספרו היסודי של רולאן בארת העוסק בסמיולוגיה. ראו: רולאן, בארת, יסודות בסמיולוגיה, תל אביב: רסלינג, 2006. 
2.  התחקות אחר הזיקה שבין אזורי העיר והבנת ההתנהגות האנושית ניתן למצוא במאמרו של רוברט פארק. ראו: רוברט, פארק, "העיר: הצעות לחקירת ההתנהגות האנושית בסביבה האורבנית", אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית, תל אביב: רסלינג, 2007, 91-41.
3. לודוויג, ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, ירושלים: מאגנס, 1994.
4. רולאן, בארת, מיתולוגיות, תל אביב: בבל, 1998.
5. אנרי, לפבר, "ייצור המרחב", רחל קלוש וטלי חתוקה (עורכות), תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף, תל אביב: רסלינג, 2005, 200-177.
6. לפבר 2005, 182.
7. שם, שם.
8. שם, 183.
9. שם, 189.
10. וועדת הפנים ואיכות הסביבה (2004), "מסמך רקע לדיון בנושא: הקמת "עיר הבה"דים" (עיר בסיסי ההדרכה) בקרבת רמת-חובב.

כללי

טוב לנו, שוטר?

63 תגובות

תחילה, המוצר
חברת התרופות הגרמנית בורינגר אינגלהיים (Boehringer Ingelheim) הולכת להציג ב-18 ביוני בפני מנהל המזון והתרופות האמריקני גלולה קטנה ושמה פילבנסרין (flibanserin), במטרה לזכות באישור לשווק את הגלולה הזו בארצות-הברית. הגלולה הזו, שמכונה גם "הגלולה הוורודה" או "ויאגרה לנשים", היא תרופה שאמורה לעודד נשים לרצות סקס. איך זה עובד? נשים לוקחות גלולה של מאה מיליגרמים מדי בוקר. הגלולה מפחיתה את רמת הסרוטנין בגוף ומעלה את רמתם של שני הורמונים אחרים: דופאמין ונורפינפרין. כתוצאה מכך, החשק המיני גובר.
לפני שהגיעה לשלב המתקדם של אישור ה-FDA מימנה החברה מחקרים נרחבים. בשלב השני של הניסויים הקלינים, שהתפרסם בנובמבר 2009, בחנה החברה 5,000 נשים בנות 18-50 מאירופה ומארצות-הברית שטרם הגיעו לגיל הבלות ושהיו במערכת יחסים הטרוסקסואלית ממושכת של לפחות שנה, ושהצהירו על עצמן שאינן סובלות מלחץ בשל גידול ילדים, מדאגה להורים שלהן או מדאגה לפרנסה, והיו מוכנות לקיים יחסי מין לפחות פעם בחודש. חלק מהנשים קיבלו את הגלולה מדי יום במשך 3-6 שבועות. אחרות קיבלו פלסיבו. הנשים האלו עשו סקס בממוצע 2.7 פעמים בחודש. אחרי חודש, קבוצת הפלסיבו הגיעה ל-3.7 פעמים בחודש. קבוצת הפילבנסרין הגיעה ל-4.5 פעמים בחודש. שיפור מדהים של 0.8 פעמים עונג מיני בחודש.
בשלב השלישי של הניסויים הקלינים, שפורסם במאי השנה, בחנו בחברה 1,378 נשים לפני גיל הבלות בארצות-הברית במשך 24 שבועות. חלק קיבלו את הגלולה הוורודה וחלק קיבלו גלולת סוכר. אחר כך התבקשו הנשים לענות על השאלה הבאה: "בסך הכל, האם את מאמינה כי חווית שיפור משמעותי בשל העובדה שנטלת את התרופה המדוברת?" ובכן, 40.5 אחוזים מנוטלות הגלולה הוורודה אמרו שכן, לעומת 25.2 מנוטלות גלולות הסוכר.

 

אחר כך, המחלה
לפני 30 שנה הוכנסה ל-DSM (ספר המחלות הידוע לשמצה, שפעם כלל גם את המחלה חשוכת המרפא הומוסקסואליות, והיום, אם אינני טועה, עדיין כולל את המחלה הנוראה גם היא "אי נוחות מגדרית" שזה שם מעורר אי-נחת לאנשים שרוצים לשנות את מינם) מחלה שנקראת FSD – חוסר תפקוד מיני נשי.
כמה שנים אחר כך עלתה לחלל האוויר מחלה חדשה, צורה חדשה של FSD, שמפורטת ב-DSM גם היא, שנקראה HSDD – חוסר תשוקה מינית מתמשך. וזהו תיאורה: HSDD היא חוסר או היעדר מתמשך או חוזר על עצמו של פנטזיות מיניות או תשוקה או כל סוג של פעילות מינית. החוסר וההיעדר גורמים למצוקה בלתי ניתנת לתיאור על ידי מחלה אחרת ושלא ניתן לפתור אותה על ידי תרופה. כללית, מדובר על חוסר חשק מיני שכולל גם פנטזיות וגם מגע ממשי והוא מתפתח לאחר שהוכח תפקוד מיני נורמלי.
על פי בורינגר אינגלהיים, אחת לעשר נשים סובלת מהמחלה הזו. כלל אצבע אחר הרווח בתעשיית מחקרי המיניות הנשית מדבר על משהו כמו 43% מאוכלוסיית הנשים. פילבנסרין, שפותחה תחילה כנוגד דיכאון וכשלה במשימתה המקורית, אמורה לפתור את הבעיה הרווחת הזו.

14 אלף תרופות נרשמות לאדם בריטי במהלך חייו  (מתוך תערוכה במוזיאון הבריטי)
  

מדהים
סוף סוף חברות התרופות לא דואגות רק לזין. זה נשמע ציני, אבל זה באמת מדהים. כל הנשים אי שם שרוצות לרצות סקס יכולות עכשיו לישון בשקט. או יותר נכון, להפסיק לישון בשקט. אם חוסר התפקוד המיני שלך באמת מציק לך, ואת חושבת שהוא לא קשור לשום דבר אחר, את יכולה לקחת את הגלולה הזאת ולתפקד כמו הגבר שלך אחרי הגלולה שלו. מבחינות מסויימות, זו מהפכה בפוטנציה, בדיוק כמו הגלולה ההיא למניעת הריון. זה יתרון אמיתי שאי אפשר להתעלם ממנו, אם אכן זה עובד.

 

מבעית
באמת מבעית. כל כך מבעית, שאני כותבת את הפוסט הזה.
בחברה שבה אנחנו חיים יש כמה סיבות לכך שנשים לא רוצות סקס: הן אחרי לידה והן ממוטטות נפשית ופיזית. אבא שלהן/חבר שלהן/ידיד המשפחה התעלל בהן מינית בילדותן. הן התחתנו לפני 40 שנה ומאז הבעל שלהן לא אמר להן שהוא נורא אוהב את הגוף המהמם שלהן. משעמם להן בחיים באופן כללי ויש להן רוטינת סקס קבועה, וכל כך נמאס להם ממנה שבכל פעם שהוא נכנס ויוצא ויוצא ונכנס הן חושבות על הארנונה וכואב להן בכוס. הן שונאות את הגוף שלהן כי כבר יום שלם הן מסתובבות בקניון ורואות טלוויזיה ולא ראו אף אישה שמנה כמוהן/ עקומה כמוהן / שעירה כמוהן / מחוצ'קנת כמוהן / פאקינג השלימי את המיותר בכל שנאה עצמית החביבה עלייך. הן לא ממש רוצות את הגבר שאיתו נכנסו למטה אבל הוא אמר להן שיש לו כאב ביצים, הן מפחדות לאבד אותו, הן מפחדות שהוא ירביץ להן, הן מעדיפות את הקידום שהוא הבטיח להן, הן מפחדות מהפיטורים שהבטיח להן. את כל הסיבות האלו, הגלולה הוורודה לא פותרת, על אף שאם היו חוקרים אני בטוחה שהיו מגלים שמדובר באחוזים לא מבוטלים מבין הסובלות, רחמנא לצלן, מחוסר חשק לסקס. אבל לא, פילבנסרין היא לא גלולה חברתית. היא ביולוגית.

אז ביולוגיה. כשגבר לוקח ויאגרה, מתקיים אצלו תנאי בסיסי: הוא רוצה סקס עכשיו, אבל יש בעיה מכנית. כשנשים ייקחו את הגלולה הוורודה הן לא ירצו סקס. הן אולי ירצו לרצות סקס. הגלולה לא תשפר את הביצועים שלהן באותו רגע. היא תשחק עם הכימיה שלהן במוח כל החודש, כדי שב-4.5 פעמים באותו חודש הן יוכלו לרצות סקס. הגלולה, כאמור, לא תזרים דם לכוס שלהן כדי שהוא יהיה רטוב. את זה הביולוגיה יחסית פתרה בעצמה: נשים יכולות להיות רטובות גם בלי לרצות סקס. אחרי הכל, ככה גם נוצרים ילדים והביולוגיה דואגת לעצמה. ולכן, הזרמת דם לא תעזור פה. צריך הזרמת דם חדש למוח של הפריג'ידית ששוכבת לי במיטה.

 

וכסף. פייזר מרוויחה 1.9 מיליארד דולר בשנה על ויאגרה. במשך שנים ארוכות היא ניסתה בעצמה ליצור ויאגרה נשית, משום שהשוק בארצות הברית בלבד מוערך בשני מיליארד דולר בשנה. ב-2004 היא הרימה ידיים והכריזה שהמיניות הנשית סבוכה מדי בשבילה. מאז היו כמה חברות שהתחרו על הגביע הקדוש. ויווס (Vivus) רצתה ליצור קרם אורגזמטי ונאצלה לוותר. פרוקטר וגמבל, עוד חברה שהמעות מצויים בכיסה, ייצרה טלאי טסטוסטרון בשם Intrinsa שה-FDA לא אישר משום שלא השתכנע ×›×™ הוא בטוח מספיק, אולם האיחוד האירופי החליט להביא אותו למדפים לפני שלוש שנים. התחרות הזאת מבהירה ×›×™ היתרון הכלכלי עבור החברה שתצליח לפתח את התרופה או "התרופה" שיזכו לאישור הוא עצום. אין פלא שזו השנה התשיעית ברציפות שבורינגר אינגלהיים גדלה במהירות הגבוהה ביותר מבין 15 חברות התרופות הגדולות בעולם. או כמו שאומרים בעמותת "קמפיין למען צורת התבוננות חדשה": "משום שאין כל פתרונות קסם למצב הסוציו-תרבותי, הפוליטי, הפסיכולוגי, החברתי או הבינאישי שעומד בבסיס הבעיות המיניות של הנשים, חברות התרופות תומכות במחקר ובתכניות יחסי ציבור שנועדו לתקן את הגוף, ובמיוחד את איברי המין". 

ותרבות שוב. אנחנו חיים בחברה שמעריכה את האורגזמה. וזה שיפור. זה שיפור עצום מחברה שלא דיברה כלל על המיניות הנשית בשום צורה אף פעם. ובכל זאת, החברה הזו עושה הכל כדי שכולנו נחשוב שכולן גומרות כל הזמן, זה קורה להן מהר, זה קורה להן עם כל מי שהן רוצות, זה קורה להן בכל פעם, וכשזה לא קורה להן זו בעיה. לעזאזל, לבעיה הזו יש שם: HSDD. וזו בדיוק אותה חברה שתשווק להן את הגלולה הוורודה שתפתור את הבעיה שלהן. אני מוכנה להתערב על האצבע המקלידה שלי שאם אכן תהיה גלולה כזו, תוך כמה שנים כל מי שלא תרצה לקחת אותה תיחשב לא זורמת, לא נחמדה, לא קלילה, ובאופן כללי פמיניסטית ושעירה. וזה באמת מבעית.

לקריאה נוספת

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.