אומרים לנו שיש סקס! אחר

יש.

אבל הוא מתקיים במרחב שחושב אחרת על בני אדם. וכיוון שהמרחב הזה חושב אחרת על בני אדם, הוא חושב אחרת על מגדר. וכיוון שהוא חושב אחרת על מגדר, הוא חושב אחרת על מערכות יחסים, על דיאלוגים, על דינמיקה ועל התרחשות.

וכן, גם על ספרות. על מה שמכווין אותה, מה שמנביע אותה, על ההיררכיה הפנימית שלה, התכנים שאליהם ומתוכם היא מרפררת, והמושאים שאליהם היא עורגת.

*

אז איך ניתן, בכלל, לומר שיש ספרות אחרת (שיש סקס אחר)? האם ניתן לומר ×›×™ ישנה פריזמה מסוימת, תחתיה משתבר המיינסטרים לזרמים קטנים וצייתניים, ומנגד עולם שלם של תוכן אלטרנטיבי, המתרחש מחוץ לפריזמה הזו – תוך מחויבות מינימאלית בלבד לסדרי העדיפויות שלה, לקריטריית האיכות שלה, לרעיונות שלה בדבר "חשוב", "רלוונטי" ו-"קאנוני"?

קודם כל, יש:

http://www.mannazone.org/

ויש:

http://www.torquerebooks.com/

ויש:

http://trickster.org/speranza/

ויש עוד (גם תכנים שעוסקים במיניות וזוגיות הטרוסקסואלית יש, אני פשוט לא קוראת אותם).

*

"אם יש סקס אחר הביאוהו לכאן ונדעהו."

האופן שבו האחרות הזו מסומנת ומקוטלגת הוא הסמן החשוב ביותר שלה. לדוגמה-

כך נמכר הספר הראשון ב"סדרת האדמיניסטרציה" של מאנה פרנסיס (ראו קישור ראשון) באמאזון:

http://www.amazon.com/Mind-Fuck-Manna-Francis/dp/1934081086

בדף: רשימת בקורות, ספרים שנרכשו לצד הספר על ידי קוראים אחרים, ספרים שנרכשו לאחר רכישתו, דיונים רלוונטיים, דירוג הצרכנים… ולבסוף:

רשימה קצרה המעמידה את הספר על רקע תמטי, ורשימה קצרה המעמידה את הספר על רקע גנרי.

Mind Fuck של פרנסיס, רומן אירוטי ופסיכולוגי המתרחש על רקע עולם דיסאוטופי, זוכה להיות צאצא לאחד מכמה ז'אנרים / לעמוד על רצף של אחת מכמה אפשרויות תיוג וחיפוש. בזמן נתון.

כך הוא נתפס (וככזה הוא משווק) בעולם התוכן שעליו הוא מאוכסן כרגע.

זהו, לצורך ההשוואה, אחד מדפי הדלישס של הסדרה (שנשמרה 189 פעמים):

לכאורה, לא הבדל מהותי.

גם אמאזון וגם המקטלגת האקראית בדלישס ממיינים את סדרת האדמיניסטרציה כיצירה גנרית. שניהם, לצורך העניין, מסמנים את הטקסט כיצירה בעלת תכנים הומוסקסואליים (סלאש/gay בדלישס; המקבילה של Gay & Lesbian באמאזון). תגיות אחרות מוסרות אינפורמציה הניתנת במסגרת עמוד היצירה, כמו שם המחברת (author), או אורך היצירה (length) שבמקרה הזה נאמד במילים (K = 1,000 מילים).

אבל רק לכאורה, מפני שבשיטת הקטלוג הזו מסתתרים שני הבדלים מהותיים:

  1. הפלטפורמה שעל גביה היא מבוצעת. הגלישה בדלישס, ומוקדם יותר ב-LJ, אפשרה לחפש לא רק לאורך אלא גם לרוחב. Mind Fuck חומק אפוא מהתבנית הגנרית שאליו מכניס אותו אמאזון, ומתמיין אוטומטית תחת כל תגית או אסופת תגיות שאותן בחרה shaggy (במקרה הזה) להכניס אליו. תחת שיימק בכלא המגדרי, הפנטסטי, שאליה הוא מוגבל מכורח הסוגה שלו, הוא זוכה לבוא בחברת יצירות ממבחר ז'אנרים, אורכים ואופני מחשבה.
  2. Screw Harry! All we care about is the sexy Potions Master!

אז מה פירוש התגיות הנזכרות לעיל?

D/s = קיצור של Domination/submission. טקסט המסומן בתגית D/s הוא טקסט העוסק ביחסי-שליטה, או כזה שיש בו אלמנטים של יחסי שליטה.

Dubcon = קיצור של dubious consent. טקסט המתויג ×›-dubcon הוא טקסט שבו אחד הצדדים מקיים יחסי-מין שלא בהסכמה מלאה (בשכרות/תחת איומים/תחת השפעת סמים/מתוך אילוץ… וכיו"ב).

Bondage = כבלים/קשירות. טקסט המתויג כ-bondage הוא טקסט המתאר יחסי-מין תוך שימוש בכבילה פיזית כלשהי.

NC-17 = לקריאה מגיל 17 ומעלה בלבד.

כל הנ"ל לא רק שהם יופמיזמים לתכנים קונקרטיים יותר (ובמקרים מסוימים- מכבסת מילים לתוכן יותר בעייתי), התיוגים הללו מעידים על היפוך תפקידים מסוים:

האקט המיני – במקום להיות אספקט מוצנע בתוך מכלול הפעולות השגרתיות שמבצעים הגיבורים – מוצב בשורה אחת עם ×”×–'אנר, האורך, התקציר (לדוג': genre: intrigue), כצוהר לגיטימי להציץ מתוכו ליצירה הספציפית הזו, ולתוך מכלול יצירות נוספות המקוטלגות תחת אותה תגית.

*

>>> REWIND

כשרק התחלתי לבחון את האפיונים הייחודיים למערכת הסיווג של פאנפיקים, יצאתי מתוך הנחה שמדובר באוסף תארים המנסים להתחקות בצורה מיטבית אחר התוכן. קטגוריזציה כתחליף לתקציר; העלאה באוב (גישוש אחר הטקסט בסונר-מילים) במקום ניסיון לשייך אותו שיוך גנרי.

הנחתי שיש מבנה-על:

פאנדום ==> שיפ ==> אורך ==> ×–'אנר ==>… וכאן נתקעתי. ואני נוטה להאמין שגם חלק גדול מהפאנדום טרם המצאת ×”LJ והתגיות.

הטעות שלי הייתה להניח שהסיווג (באשר הוא ישנו) הוא סיווג היררכי. עץ הנטוע בקרקע וממנו מתפצלים ענפים ועופאים. פרוזה. מתורגמת. שעוסקת ב-

אבולוציית התכנים (רק לכו והעיפו מבט בטקסטים המאוכסנים בכל אתר ואתר) מספרת את סיפורו של הסיווג האחר הזה. מאתר המסווג לפי כותבים, לאתר המסווג לפי כותבים, כותרים ותמות, לרשימת דלישס, המאפשרת לקורא הישר למיין תכנים רלוונטיים על פי כל גחמה תחת השמש.

לא ×¢×¥, אלא ריזום – כלומר פקעת, שמתוכה בוקעים שורשים המסתעפים מעלה, מטה ולצדדים. ×–×” מעל ×–×”, ×–×” תחת ×–×” וזה לצד ×–×”.

כך נראה אתר פאנפיקים טרם תקופת LJ:

הספרייה האיליאנית – http://www.iolausianlibrary.org/

כך נראה אתר שהוקם לאחר מתקפת התגיות:

The Spander Files – http://spanderfiles.com/contents.html

וזו רשימת דלישס מוצלחת:

http://delicious.com/silviakundera

FFW >>> (או: ילידים עם צמות USB)

הפקעת לא מתחילה במקום אחד ולא מסתיימת במקום אחד. להיפך: עצם קיומה תלוי ביכולת שלה להתקיים כגוף מודולארי שהיצירות בתוכו מקיימות יחסים אינטרטקסטואליים האחת עם השנייה.

מ-oblivious!Snape ל-pining!Harry ל-in-denial!Snape ל-jealous!Harry (המילה שלפני סימן הקריאה נועדה לספק אינדיקציה מסוימת לטיב הדמות/פאנפיק/אירוע/תוכן שמופיעים לאחר סימן הקריאה). הרפרור הזה קיים בכל הרמות: מבנית (five!things fics, 20things!fics), מגדרית (החל בסלאש ופמסלאש וכלה באינטרסקסואליות, טרנסקסואליות, genderfuck, genderswap), מינית (כל אקט מיני תחת השמש) וגנרית.

*

הטקסטים והמערכות מהן ניגשים לכתיבה על מין (או לסקס כאלגוריתם חיפוש אחד מיני רבים) הם צנטריפוגיים.

הסקס לא מבודד כאידיאה בשום נקודה: לא במערכת הסיווג, לא ביצירה עצמה, ולא בתוך הקהילות (הרבה מהן פטישיסטיות במובהק) שעוסקות בו. הוא חלק ממכלול של אלמנטים.

מצד שני- בעייתי לדברר את ה"שמש" הזו בטקסט המנסה לתאר אותה. ההתייחסות מחייבת נקודת פתיחה ונקודת סיום, ‫בעת שהמדובר הוא ברצף שאין בו פתיחה ואין בו סיום: אם תרצו, מרשתת. ‫נקודות מסוימות דולקות, נקודות מסוימות מהבהבות ודועכות, אבל כל מקום טומן בחובו פוטנציאל להגיע כמעט לכל מקום אחר.

זאת ועוד: היכולת למצוא טקסט על ידי האלגוריתם:

100K => דרמה => M/F => יחסי אבות ובנים => מין רגיל

אבל באותה מידה למצוא אותו באמצעות האלגוריתם:

M/F => יחסי אבות ובנים => מין רגיל => דרמה => 100K

יוצרת טקסט שונה לגמרי.

ראשית היא משנה את סדר החשיבות המסורתי של האלמנטים בטקסט. במקום לקבוע כי המשתנה החשוב ביותר בהוצאה של יצירה מן הכח אל הפועל הוא X או Y, היא פותחת את הבחירה (במה אני רוצה להתמקד ככותב/מה אני מעוניין לקרוא?) בפני ציבור הקוראים והכותבים.

כמסתבר, הרבה פעמים הפריזמה הזו היא פריזמה של מערכות יחסים וסקס. בנקודת התפר הזו, משמשת מערכת הסיווג גם כלשון חדשה המלמדת על טיב הטקסטים.

אנגסט, פלאף, שמופ, dark!fic, נון-קון, insecure!Y, bottom!Y, כולם מונחים אשר – בתוך הקונטקסט המקורי שלהם (כסמנים המספקים אינפורמציה במערכת סיווג) – מוסבים על מנת להנהיר את טיב ואופי היצירות, בפרט בתחומים הבאים:

  1. האטמוספרה השוררת ביצירה (בפרט במה שנוגע לטיב מערכת היחסים)
  2. כיצד מתפקדות הדמויות ו/או אילו פונקציה הן ממלאות בתוך הקשר הזוגי/מיני

PAUSE II

מערכת הסיווג הזו אופיינית לשלוש זירות ספרותיות, הגם שבכל אחת מהן היא לובשת פנים אחרות. פורנו (ויזואלי וטקסטואלי) => ספרות מעריצים <= הרומן הרומנטי.

בשלוש המדיות הללו מסייעת מערכת הסיווג לבסס קשר ישיר יותר בין ספק התכנים לקורא/ת צופה הפוטנציאלי/ת, בשלושתן מחדד השימוש בה את הקשר בין מדיום למדיום, ובשלושתן- את מעמדו של הקורא/צופה ביחס לתוכן.

איך זה נעשה?

יחס לנרטיבים: לא בכדי ניתנים כל המדיומים הנ"ל לסיווג בשיטה מבוססת-ריזום. כולם חולקים תכונה אחת משותפת והיא הסתמכות (הרבה מעבר למקביליהם הגנרייים) על שורת נרטיבים ומטא-נרטיבים1 מודולאריים. כמה דוגמאות מתחום הפורנו:

– שליח פיצה תמים נקלע לאורגיה סוערת. (גבר לא מנוסה/אורגיה)

– קאובוי מסוקס מזיין את נערות החווה התמימות. (גבר מנוסה/נערות תמימות)

– דומינטריקס מרושעת מתעללת בעבד נרצע. (דומינטריקס/עבד)

וכן (למשל):

– מטא נרטיבים מתחום ×”-BDSM (שליטה באמצעות רדוקציה של הנשלטת / השתעבדות = התמסרות / ירידה לצורך עליה, וכולי)

לעומת נרטיבים מז'אנר הרומן הרומנטי:

– בתולה ×–×›×” נחטפת על ידי שודד-ים/ויקינג אכזרי

– המבקש לנקום את רצח אביו

– ולו (שודד-הים הויקינג) אחות יפה הפוגשת באקראי את אחיה של הגיבורה ממערכה I

– השניים מתאהבים ונולד להם בן ש-

עבור לנרטיב(ים) מתחום הפאנפיקשן, שבד"כ מתיך בין השניים:

– בתולה ×–×›×” וצייתנית נחטפת על ידי שודד-ים אכזרי ודומיננטי

– וכו'.

צופה הפורנו – כמו קוראות הרומן הרומנטי והפאנפיקשן – נכנסים לעולם מערכה שהכללים בו נתונים מראש. ובדיוק כפי שצופה הפורנו מודע לכך שהאקטים והסיטואציות בהם הוא צופה, על כל מה שמשתמע מהאופן בו הם מתרחשים, מתנהלים בהתאם לסצנריו נתון2, מודעות גם קוראות הפאנפיקשן וגם קוראות הרומן הרומנטי לכך שכל סיטואציה מתנהלת, לרוב, בתוך (ומתוך) סט מובנה של ציפיות. כיוון שכך, די ברמז – בתגית בלבד – על מנת לכונן את הלך הרוח הנחוץ להבנת הטקסט.

דוגמה מוצלחת לבידוד וכינון של אחת התגיות הנ"ל:

במקור: http://community.livejournal.com/sentinelficfind/453980.html

מרגע שהוסכם על הפאנדום ש-too dumb to come in out of the rain!blair הוא תגית מכוננת (a thing), יכולה המגיבה בsentinel fan fiction finders לבקש מחברותיה להפנות אותה ליצירות העוסקות בתמה; מנהלות הקהילה יכולות לסווג יצירות ובקשות להמלצות על יצירות על פי התגית המכוננת הנ"ל; ניתן לכתוב יצירה העוסקת בתמה הזו וניתן לכתוב יצירה ההולכת נגדה.

כמו שליח הפיצה של הפורנו, או הTSTL של הרומן הרומנטי.(http://fiction-plots-pacing.suite101.com/article.cfm/characters_that_are_too_stupid_to_live).

ערטול התחבולה: מרגע שהפריזמה בעדה הוא נקרא ומתוכה הוא נכתב שקופה לעין כל, מקבל הטקסט מעמד חדש בשיח של חברת היוצרים.

קיומם של things דוגמת ×–×” שתארה alex51324 אינו מותנה באופן חד-משמעי ביכולת להצביע עליהם בפני קוראות נוספות. קוראות הרומן הרומנטי היו מודעות לקיומה של ×”-TSTL הרבה לפני שיכלו לידע בכך האחת את השנייה. ואולם רק קיומה של חברת קוראות, ובפרט: קוראות שהן גם כותבות ועורכות, אפשרה להפוך את ×”TSTL – את ×”-thing – לתגית מכוננת. תגית שעצם קיומה והמודעות לה יוצרת אדוות במרחב הספרותי.

עדויות לכך ניתן למצוא הן במעבר של ספרות הרומן הרומנטי מגיבורות פסיביות ומצוקתיות לגיבורות חזקות ואסרטיביות (לדוג': סדרת bombshell של Harlequin3), והן (ובמיוחד) בזירת הפאנפיקשן- שם ההיזון החוזר בין קוראות לכותבות הוא אוטומטי ואופייני למדיה.

בהקשר זה ראוי לציין כי חלוקת התפקידים היצירתית של חובבות הפאנפיקים משקפת במובנים רבים את הסיווג התוכני:

כל מחברת(שהיא-גם-קוראת) קוראת מבחר מסוים של כותבות; את חלקן היא מכירה באופן אישי ואת יצירותיהן היא עורכת. לרוב אלו יחסים סימביוטיים אך לא אקסקלוסיביים: אותן מחברות תערוכנה את יצירותיה שלה, אך גם של מחברת או שתיים נוספת.

מאגר הטקסטים שאליו הן מתייחסות דומה אך לא זהה.

הטקסט – שנולד בחסות הכלל, ואז מפורק בחסות הכלל – משקף גם את המטען האישי של היוצרת שכתבה אותו, אבל גם ובמיוחד את הרעיונות והשיח של החברה שהנביעה אותו. וכאשר בסקס עסקינן, הרי שטקסט ×›×–×” יכול ללמד אותנו הרבה- אולי לא על האופן שבו חברת הכותבות שהפיקה אותו חווה מין בפועל, אבל על הדברים להם היא משתוקקת, על הפנטזיות שלה, ועל מה שמדליק אותה.

וזה ה-Merlin Kink Meme: http://merlinkinkmeme.livejournal.com/

וה-SPN Kink Meme: http://community.livejournal.com/spnkink_meme/4

*

בזירה שבה כל קורא/ת היא בהכרח כותב/ת פוטנציאל/ית ומידת הנראות והחשיפה של היצירות תואמת לא רק קריטריית איכות המוכתבת מלמעלה אלא גם ובעיקר תשוקות ומאווים שמחדירות לתוכה כלל הקוראות, רק טבעי הוא שסקס יככב בראש רשימת הנושאים הפופולאריים.

רק טבעי שהסקס הזה יהיה אחר- אבל אחרות שמשמעה שיקוף. ככל שאנחנו שונות זו מזו, כך גם הסקס שאנחנו עושות, משמעותו עבורנו וההשלכות שלו על חיינו משתנה מאישה לאישה. כל אישה עושה סקס אחר: כל אישה כותבת סיפור אחר.

אומרים לנו שיש ספרות אחרת.

יש.

אבל היא מתקיימת במרחב שחושב אחרת על כתיבה. וכיוון שהמרחב ×”×–×” חושב אחרת על כתיבה, הוא חושב אחרת על התרחשות. וכיוון שהוא חושב אחרת על התרחשות, הוא חושב אחרת על ×“יאלוגים, על דינמיקה ועל מערכות יחסים.

וכן, גם על סקס. על מה שקורה בין שני אנשים (או שתי נשים. או ארבעה אנדוריאנים), מה שמניע אותם לכלל פעולה, העולם הפנימי שלהם, התכנים שאליהם ומתוכם הם מרפררים, והמושאים שאליהם הם עורגים.

 

1 מעקב אחרי נרטיבים משותפים יאפשר, לצורך העניין, להתחקות אחרי שורשיה של ספרות המעריצים הן בפורנו והן ברומן הרומנטי.

2 והייתי רוצה להוסיף ולומר: במיוחד תוך הכרה בעובדה שהתפיסות שמחיל הפורנו על ההתנהגות המינית של הדמויות אינן ריאליות בעליל.

3 http://www.bookstrand.com/catalog/311/harlequinbombshell

4 באתרי ×”kink meme ניתן לקרוא ולהגיב לprompts: פרמיסים קצרים לפיהם מתבקשות קוראות ×”-kink meme פאנפיק קצר. ×”kink memes, כשמם, מציעים מגוון פרמיסים ×”עונים לkinks ××™×¨×•×˜×™×™×, אמוציונליים וכדומה.  

ותודה לקרן, כרגיל.

פורסם לראשונה כאן

החיים כמשל

נחשו מי. ויקיפדיה תמיד קראתי ברצינות. פעם יותר. אולי אין אף אחד שיכול לקרוא ביתר רצינות מילד בן חמש. אבל הקריאה הרצינית שלי החלה רק בתיכון, עם "נרקיס וגולדמונד" של הרמן הסה. התרגום היה ישן וקשה, והייתי צריך לעבור כמה עמודים עד שהעברית נראתה הגיונית פתאום. אני זוכר שחשבתי כך גם אז. כלומר, שהופתעתי מההתרגלות, מהדרך שבה השפה הפכה לטבעית. זה נראה כמו כרטיס כניסה זול – קרא מעט, והספר כבר יבוא אליך.

וזה גם היה מתגמל. מתגמל באמת, במובן הישן שבו מדברים על ספרות מתגמלת. אני זוכר עד היום חלקים מהתיאור של המגיפה השחורה בספר, ואני זוכר כמה הם הפעימו אותי, כתיאורים, לא כעלילה.

מחירים ומתנות

הקריאה בבורדייה גורמת לי להרגיש אבוד. קשה לי ליישב בין ההסכמה, המוחלטת כמעט, לניתוח שלו לשדה הספרות, לבין כמה מהחוויות שעצבו אותי וגרמו לי מלכתחילה להיכנס לשדה הזה, גם אם רק לעמדת השוליים הקטנה והמפוארת הזו. בתיכון ישנם מעט מאוד כוחות חברתיים, אם בכלל, שמעודדים אותך לקרוא. כלומר, הקריאה אצלי היתה למרות, ולא בגלל, מכניקות הדחייה והמשיכה של חברת בני האדם.

ובעצם, גם זה לא לגמרי נכון. קבוצת ההתייחסות שלי קראה. הם קראו הרבה. ובעצם, גם זה לא מדויק. כי עם הרמן הסה התחלתי בהתנתקות איטית גם מהאנשים שהקיפו אותי, ושקראו בעיקר מד"ב. במשך זמן רב אחר כך, מד"ב היה מה שרובם המשיכו לקרוא. כך שבתיכון קראתי, ובתיכון קראתי את מה שמבחינה חברתית כנראה שלא היה טעם לקרוא. הקריאה היתה מתגמלת, והמחיר היחיד שיכולתי לראות היה כרטיס הכניסה ההוא, הקושי שבלהתחיל. מחיר נוסף, פעוט: האפשרות להתאכזב מספר.

דיגרסיות תאורטיות קלות

אחד מהרגעים החזקים של תפיסת השדות של בורדייה הוא הדרך שבה בכל שדה מתקיים הון משלו, שכל שדה מגדיר, ושהופך, מרגע שאתה בתוך השדה, להגיוני, למעין אקסיומה שבדיעבד. כלומר, ההון ספציפי לשדה. כלומר, ההון אינו בר המרה להון בשדות אחרים. כלומר, ההון של שדה מסוים נראה הגיוני, טבעי, מרגע שאתה בתוך השדה. ומרגע שההון הגיוני, פועלת עליך גם הדינמיקה הרגילה של השדה – המרוץ אחר ההון – וגורמת לך לקבל את חוקי המשחק הייחודיים של אותו שדה היפותטי.

הבעיה היא, אם כן, כיצד אדם נכנס לשדה. או, בניסוח אחר, מה גורם לאדם לרצות להתחרות בשדה מסוים, לשלם את מחיר הכניסה לשדה, ולהתחיל בו מאפס? ולמרות שאני משוכנע שאי אפשר למצוא לכך תשובה שלא יהיה לה גם פן חברתי, נדמה לי שהפן החברתי אינו היחיד.

המאחורה

בגיל 17, אני חושב, קראתי את "מלים" של יותם ראובני, והחלטתי שאני רוצה לכתוב. כתבתי גם בעבר, אבל לא מתוך אותה רצינות. יותר כשעשוע. לקחתי את "מלים" מהספרייה של ההורים שלי, בגלל הכריכה האחורית. זה היה ספר לבן, צנום יחסית, שאת מקום הטקסט של "המאחורה" תפסה סדרת מספרים. התחלתי לקרוא. אני זוכר את ההפתעה. אני זוכר שחשבתי – במלים הללו – "מותר לכתוב ככה?".

אלו מלים מוזרות, ויכול להיות שלא בהן חשבתי. אבל אלו המלים שבהן סיפרתי את האנקדוטה הזו מאז. אי אפשר להבין אותן בלי ציטוט מהספר. הפרק, שנקרא "למה אמרתי מה שאמרתי על זכריה סטנקו", מתחיל במלים הללו:

"נולדתי לתוך עולם מהיר מדי, מלוכלך ובלי מוצא. עולם מחפיר כדי כך, שאף לרחם עליו אין טעם. במשך שנים, אולי חמש או שבע, ישבתי בכל מיני מקומות (בעצם, רק במקום אחד שהשתנה בלי הרף), וכתבתי כמו משוגע, מסוגר כמו מצורע, כאילו יש בכך תשועה".

הוא נגמר, אגב, עמוד אחר כך, במלים הללו:

"החשיבה הלילית דומה לינשוף. אין לה עיניים. אני תוהה לפעמים אם הייתי מוכרח לבוא לארץ הזאת. אני שואל מה היה מתרחש אלמלא באתי. מוות מרחף כאן בעננים. אני רואה שלא אמרתי שום דבר על זכריה סטנקו, ורציתי, באמת, לומר עלו כמה מלים".

מותר

"מותר לכתוב ככה" היא שאלה מוזרה, ולא בגלל שברור שמותר, אלא בגלל שהיא מניחה אפשרות של איסור. לא הנחתי, אני חושב, איסור מפורש, אלא יותר אפשרות מובלעת, טמונה בתוך סדר הדברים הטבעי של מי יוציא את הספר ומי יקרא אותו. אחר כך גיליתי שמדובר בהוצאת "יחדיו" בשיתוף עם אגודת הסופרים, מה שמסביר את עצם קיומו. אבל ה"ככה" בשאלה ההיא מעניין לא פחות. כי הכתיבה הזו, הכתיבה עצמה, עשתה עלי אפקט. שפטתי אותה ביחס לכל דבר אחר שקראתי – זה ברור – אבל לא היה שיפוט ללא ה"ככה", ללא הטקסט עצמו. ובעצם, זה די מובן מאליו.

וחזרה לתיאוריה

גם אם אנו מפשיטים מהעולם הכל, ומותירים בו רק את המשחק החברתי, לא יתכן שלהון בשדה אחד אין ערך בשדה אחר. לא יתכן. אחרת, איש לא היה מוצא טעם להיכנס לשדה, ולשלם את מחירו. אני מניח שגם בורדייה היה מסכים עם זה; למרות שלא ראיתי עדיין אמירה מפורשת שלו בעניין יש מספיק רמזים לכך. אבל אין צורך בבורדייה, צריך רק לראות את גרוסמן מדבר על אולמרט, את א.ב. יהושע מדבר על הזהות היהודית, את עוז כותב על ילדותו בישראל. ודאי שיש להון שלהם ערך. יותר מכך, יש ערך לנקודה המסוימת שלהם בתוך השדה הספרותי. כלומר, לא רק לכמות ההון בשדה, אלא לכך שהטריומוורט הנ"ל מיצב את עצמו (בניגוד נניח לאתגר קרת, ליותם ראובני, להופמן) כסופרים של הישראליות, תהא זו אשר תהא.

ואני מניח, כאמור, שגם בורדייה היה מסכים עם זה, ואולי פשוט לא הספקתי לקרוא משהו שלו שמדבר על האופן שבו שדות מתממשקים זה עם זה, הופכים, זה לצד ובתוך זה, לדבר מה בסדר גודל של מדינה, עם, זהות לאומית.

אפשר גם לפרוט זאת לפרוטות. ב"שוק הנכסים הסמליים" בורדייה מדבר על התפקיד של מערכת החינוך בהענקת לגיטימציה ליצירות וסופרים בתוך השדה הספרותי. אבל אותה לגיטימציה היא חזקה כל כך, בדיוק משום שהיא אינה מכוונת לשחקנים בשדה עצמם; העיתונות משחקת תפקיד דומה. אפשר לחשב, בדיוק של מילימטר, מה ערכו הכללי, הלאומי, של הון בשדה מסוים על פי מספר וגודל הראיונות עם שחקנים באותו שדה. אפשר לחשב, בדיוק של מילימטר, מה שער ההמרה של אותו הון משדה אחד לשדה אחר, על פי סוג הדברים שמותר לשחקן בשדה מסוים לומר על שדה אחר. בגדול, לסופרים יש הון פוליטי רב יותר מלמשוררים, וההון הפוליטי של שניהם גדול מזה שיש לציירים, למשל. אפשר להמשיך, שכן לאמנים, נראה לי, יש הון פוליטי גדול יותר מלזה של מרפאים בדיקור סיני. ואפשר גם להראות שהון פוליטי מסוים יש לכולם, כנראה, להבדיל מהון בשדות אחרים. עמוס עוז לא יחלק עצות על נגרות (ומאידך, אולי תשמעו אותו מקונן על מצב הפסיכולוגיה).

ובאשר להסה

ועדיין, יש את העניין הזה עם הרמן הסה. ואני לא חושב שהוא פתיר בשפה בורדזיאנית. נרקיס וגולדמונד היה הספר המושלם לקרוא בגיל 16. וכן, בגלל היחס בין מה שכתוב בו לבין סוג העמדה החברתית שיש לבני 16 בעולם (בידוד יחסי משדות אחרים, תקופה של השהיה לימינלית וכו' וכו' וכו'). אבל אלף ספרים אחרים, מושלמים לא פחות מבחינה זו, לא היו עושים עלי את אותו אפקט.

וגם זה מובן מאליו, בעצם.

ועוד דיגרסיה תאורטית, לקראת סיום

ב"שוק הנכסים הסמליים" בורדייה מדבר על שני סוגי כותבים – אלו שכותבים ל"שדה הייצור המצומצם" ואלו שכותבים ל"שדה הייצור הרחב". הכותבים בשדה הייצור המצומצם כותבים, למעשה, לאנשים אחרים בשדה הייצור המצומצם. קהל היעד שלהם הוא סופרים אחרים, מבקרים, אנשי אקדמיה. הם במשחק של בידול מתמיד, בניסיון למצוא מקום משלהם באותו שדה, ויצירותיהם הן הדרך שבה הם מבדלים את עצמם. כותבים בשדה הייצור הרחב מכוונים לקהל גדול יותר, לקהל שאינו מורכב רק משחקנים באותו שדה. יצירתם, כמו גם האופן שבו הם תופסים את תהליך הכתיבה, מושפעים מכך.

וזה נראה לי נכון, בגדול. אבל לא רק. עצת הכתיבה הטובה ביותר ששמעתי מעודי היתה של סימור גלאס, ב"הרימו את קורת הגג, נגרים". כתוב את מה שהיית רוצה לקרוא, הוא אמר. והעצה הזו, שנשמעה לי מדויקת בפעם הראשונה, נעשתה ברורה יותר ויותר עם הזמן. כי אחד ממכשולי הכתיבה העיקריים, בעיני, הוא הניסיון לכתוב אל כל הקולות המדומיינים ההם, של המבקרים והכותבים והחברים ומחברי הביוגרפיה העתידית שלך. זה קיים. אנשים כותבים כך. נוצרים כך אלף ספרים שעוסקים ב"בני מיעוטים" וב"תל אביב הנהנתנית" ובעוד ז'אנרים שהמרכאות יפות להם. אבל זו לא הכתיבה היחידה, ולעתים נדירות היא שווה משהו.

וזה מוזר לי, כי אני הולך ונוטש את כל תיאוריות התקשורת שהחזקתי בהן בעבר, וכתיבה כבר לא נראית לי כמו אקט תקשורתי במיוחד. אני חושב שכתיבה היא שילוב מוזר בין תקשורת עם נמענים מדומיינים לבין פעולה הרגלית, מודעת למחצה, מתוך ההביטוס הכותב שלך, כאשר היחס ביניהם משתנה מאוד מכותב לכותב ומרגע כתיבה אחד למשנהו. המונח הזה, הביטוס כותב, נראה לי הולם. כלומר, כתיבה מתוך העמדה שלך בשדה, אבל לא כתיבה שמכוונת לשפר את מעמדך בשדה. וכנראה שגם עם זה בורדייה היה מסכים, אם זה לא חצוף מדי לטעון, גם אם זה פחות משתמע מ"שוק הנכסים הסמליים". ואולי לא. אבל זה מה שאני צריך, כרגע, כדי להיות מסוגל לחיות עם התיאוריה שלו, ולהבין למה אני מסכים עמה כל כך, ולמה, לפעמים, כל כך לא.

קצר על עיתונות

א.
רוני שני, האישה שאני מוכנה לשלם כסף כדי לקרוא את הלינקבלוג שלה, הפנתה ב"סיכום השבוע" לכתבה מעניינת ב"ניו יורק טיימס". הכתבה עסקה במיזמים עיתונאיים שמנסים למצוא מודל הכנסות אחר מהמקובל בעיתונות המיינסטרים, כדי שזה יאפשר להם לעשות עיתונות כפי שהם רוצים לעשות אותה. בכתבה מוזכרים כמה מיזמים ובהם: the Awl (אני איתך, טל, אין לי מושג מי הם הקוראים של זה), true/slant (שבינתיים נקנו בשלמותם על ידי פורבס, מעדכנת אותי רוני ), ו-The faster times, שנראה שהכתב הכי בעדם. טוב, הם הכי מברוקלין.
המשותף לכל המיזמים האלו הוא שהם מנסים לשים תג מחיר על מלים. מלים של עיתונאים איבדו את ערך השוק שלהן, ביחד עם הטלטלה שעוברת על כל העיתונות, והמיזמים האלו מנסים למצוא אותו. כדי לעשות זאת הם יוצרים קשר ישיר בין המלים שכותב העיתונאי ובין ההכנסות מפרסומות. מודלים שונים שמגיעים לאותה נקודה: כתבה עם ציצים מכניסה 1.3 דולר בשעה. כתבה על התקדמות החפירות הארכיאולוגיות בעין גדי מכניסה 0.1 דולר ביום. לכאורה, אין סיבה שבימינו, ימי הסטטיסטיקה והקליקים, העיתון ישלם לכותביו אותו דבר על שני הדברים.

ב.
השבוע הלכתי לי להנאתי בתל אביב האהובה. היה זה בוקר של רחובות קטנים ואני צעדתי בחובבי ציון ובישראליס והסתכלתי מסביבי, וחשבתי לעצמי על הציר הזה שבין רחובות מסחריים לרחובות של מגורים. הציר הזה שבקצהו האחד נמצאים דיזינגוף וקינג ג'ורג', אלו שהם בעצם קניונים פתוחים, במרכזו נמצאים רחובות כמו אחד העם ובן גוריון, שיש בהם אפשרויות לקנות אבל גם אזורים שקטים יותר, ובקצהו השני נמצאים ישראליס וחובבי ציון, שהם רחובות למגורים ולשיחות בטלות. חשבתי עד כמה הציר הזה נכון בשבילי, וכמה אני צריכה גם כאלו, גם כאלו, וגם כאלו, כדי שאוכל ליהנות מהמולת העיר, כדי שאוכל לקנות בגדים, כדי שאוכל ללכת ולהאזין לשכנים שמדברים על המתרחש במכולת, כדי שאוכל לא לקנות, שאוכל להפסיק להיות אדם צרכן לרגע ולהתבונן במרפסות. חשבתי על האדם האורבני ועל כמה הוא זקוק גם לזה וגם לזה ועל כמה נחמד מהצד של העיר שלו לספק לו את כל האפשרויות.

×’.
האינטרנט, כבר אמרו את זה לפני, לא שונה בהרבה מהעיר. ליתר דיוק, אפשר לקחת את מטאפורת העיר ולהלביש אותה על האינטרנט וזה יבוא עליו בול. ואם מתייחסים ספציפית לאותו ציר של מסחריות, הרי שווינט הוא לגמרי דיזינגוף והסיפור האמיתי הוא לגמרי ישראליס.
מה שהמיזמים העיתונאיים האלו מנסים לעשות הוא להרוס את דיזינגוף סנטר ולהפוך כל חנות בו לקניון בפני עצמה. לכאורה, כל עיתונאי יכול לכתוב על מה שהוא רוצה, ולקבל על כך כסף, וכך לפתור את עצמו מהניסיון למצוא חן בעיני עורכי ווינט שבראש מעיניהם עומדת המחלקה המסחרית. אבל למעשה, כל עיתונאי הופך להיות עורך ווינט בריבוע, כי לא מדובר באיזה גרף הכנסות מעורפל בחדר המנהל אלא בחשבון הבנק האישי שלו, והוא יודע, כמו שיודע כל עיתונאי ששינה פעם כותרת או תמונה של כתבה באתר אינטרנט כלשהו, שציצים מכניסים יותר קליקים מדיון מעמיק ושפוליטיקה מלהימה יותר מדיון בתרבות האוכל.
המצב הזה, וכך מעידים גם אנשי המיזמים שמרואיינים בכתבה, הופך את העיתונאי למשווק. וזה נורא. ההפרדה בין מי שעושה עיתונות לבין מי שעושה פרסומות חשובה לעיתונאי בדיוק כדי שהוא יוכל לעשות אי פעם משהו שאינו קשור בציצים. ברגע שהוא הופך להיות מנהל הקניון של עצמו, לעולם לא יהיה לו זמן ללכת בישראליס להנאתו ולחשוב על מטאפורות על עיתונות.

 


עיתונאים. כאלה קטנים (צילום: נטלי ברינג)

ד.
אבל למרות זאת, אני דווקא בעד מיזמים עיתונאיים. הרי חייבת להיות דרך לנצל לטובת הטובים את מה שמאפשרת הטכנולוגיה. אולי הפתרון נעוץ דווקא ברחובות כמו אחד העם, כאלו שאפשר לגור בהם בשלווה וגם לשתות בהם קפה ובירה בכל שעות היום. אולי מהרחובות האלו נוכל ללמוד איך לשבור את הבינאריות שבין מסחרי ומגורים, או בין תוכן שיווקי לתוכן עיתונאי איכותי.
אולי צריך לעשות אתר שמרוויח ממשהו, נגיד הימורים, ומשקיע את הרווחים מהימורים בתשלום לעיתונאים שיעשו תוכן איכותי, שאינו תלוי פרסומת. או נגיד לעשות תורנות: כל עיתונאי עושה יום אחד עבודות שירות ומעלה חמישים אייטמים על ציצים ובשאר השבוע עושה את מה שהוא אוהב, בזמן שחבריו נאנקים תחת עול הסיליקון. או לעשות אתר נישה, נגיד ספורט, שמדבר על הליגה וזה, אבל גם על הסטוריה ואמנות וככה.
אני לא יודעת. אם הייתי יודעת, הייתי עושה את זה. אני כן יודעת שאם העיר הצליחה לעשות הפרדת רשויות כזו שמאפשרת גם למתגוררים במטרופולין עמוס הפרסומות ביותר בישראל להלך בשלווה ללא הארנק שלו, הרי שגם העיתונות חייבת לאפשר את אותה פריוולגיה לעיתונאים שלה. אחרת היא לא עיתונות, היא סתם הכריכה של מגזין בננה.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.