בורדייה וחיות אחרות (או: איתמר כותב פוסט!)

הקדמה

לא כתבתי כלום כבר יותר מחודש, מכל מני סיבות. אחת מהן, שהיתה התירוץ העיקרי שלי זמן רב כל כך, היא הכתיבה ל"אחר", שגובה ממני יותר כוחות מכפי שדמיינתי שתגבה. אבל האשם העיקרי הוא בבורדייה.

אני קורא כרגע, לאט מאוד, את "שאלות בסוציולוגיה", וזה הדבר היחיד שאני חושב עליו כרגע ברצינות. כלומר, ברצינות תיאורטית. זה לא הספר הראשון של בורדייה שאני קורא; קראתי קודם את "סוציואנליזה של העצמי" ואת "על הטלוויזיה", אבל זה הספר הראשון התיאורטי הרציני שלו שיצא לי לקרוא, והוא מקסים. הוא כנראה התיאורטיקן הראשון שממש התלהבתי ממנו מזה זמן, וקשה לי לחשוב על משהו אחר.

הבעיה היא שאני מרגיש כמו סטודנט שנה א', שבדיוק לומד את השפה, ומנסה ללמוד את גבולות התנועה בה. ובניגוד לסטודנטים, לקריאה שלי יש חיסרון מובנה – אני קורא את בורדייה עצמו, ללא צביר הגופים המתווכים שבדרך כלל מקיפים חוקר כלשהו באקדמיה. נראה לי שזו בעיה עקרונית של כל אוטודידקציה. היכרות עם בורדייה אינה מספיקה, בגלל שאתה לא יודע היכן הוא ממוקם בשדה, איזה יחס יש בין הטענות שלו לבין טענות של סוציולוגים אחרים. זו בעיה, ולא משום שאני צריך לדעת כמה בורדייה חשוב, אלא מכיוון שאין לי שום דרך לדעת היכן ממוקמות הטענות שלי ביחס לבורדייה. אני לא יודע אם מה שאני חושב עליו הוא כבר בגדר מובן מאליו, אם הוא שטות, אם הוא נכון ומגניב, אם הוא שווה פוסט.

אז החלטתי להפסיק להיאבק, ופשוט לשפוך כאן כמה מהמחשבות שלי, ולראות את הפידבק. אלו פשוט מחשבות, כלומר פרגמנטים, והן לא יוצגו בהיררכיית חשיבות או כמהלך לוגי. אולי בפוסט אחר, אחרי שדברים יסתדרו לי יותר בראש.

1.

כל שדה חברתי, טוען בורדייה, מגדיר את עצמו בין היתר באמצעות מושאי מאבק ואינטרסים המיוחדים לו. אלו שמחזיקים בהון הסימבולי של השדה, נוטים גם לנסות לשמר את כוחם. אלו שזה מקרוב באו, מנסים לערער את הכוח הזה.

נראה לי שאפשר לשלב בין התפיסה הזו לבית הכוחות הצנטריפוגלים והצנטריפטלים שבאחטין מדבר עליהם, ושפועלים על השיח. ונראה לי גם שיש שדות שבהם הכוחות הצנטריפוגלי (כלומר, אלו המערערים, שבורחים מהמרכז, ושחותרים לשינוי) חזקים יותר מהכוחות הצנטריפטלים, שדואגים לשימור הקיים.

כלומר, שני הכוחות מתקיימים בכל שדה, מעצם הגדרתו ×›×›×–×”, ולכן הם כוחות מבניים. אבל בשדות מסוימים – ואני חושב בעיקר על שדה הספרות – מעמדו של הכוח הצנטריפוגלי חזק יותר, הוא מוגדר כדוקסה של השדה. במלים אחרות, בשדה הספרות, אולי מאז הרומנטיקה, יש דרישה לשינוי תמידי.

ראיתי פעם סדרת מד"ב לילדים, שכל מה שנשאר לי ממנה זו סצינה אחת ובה שומעים את המוזיקה שישמעו בעתיד. ×–×” ×”×™×” רעש טהור, סימן מובהק לתקופה שבה הסדרה יוצרה – שנות התשעים המוקדמות, עם פריחת הרוק הכבד – וסימן מובהק עוד יותר לעמדת יוצרי הסדרה ביחס למוזיקה הזאת, וכנראה גם ביחס לנוער בכלל. אבל ההתפתחות הזו רחוקה מלהיות הגיונית. היא מניחה אמנם שתרבות מתפתחת באמצעות שרשרת הבדלים בין יצירה ליצירה, אבל היא גם מניחה שלהתפתחות הזו יש כיוון, ושאסטרטגיית ההיבדלות העיקרית באמנות היא "אותו דבר, אבל יותר ממנו", מעין אנטילכיאה, שבה האמנות חושפת לאט לאט את מהותה. למעשה, קו התפתחות הגיוני יותר יראה כמעין מטוטלת בשלושה ממדים, כאשר קל יותר לעבור מאוונגרד לניאו-קלאסיציזם מאשר מאוונגרד לאוונגרד בריבוע.

אחת הסיבות לכך היא שבכדי שיצירה תצליח להיבדל מיצירות אחרות, על ההבדל להיות ברור לנמענים. ניסיון להיבדל באמצעות יותר מאותו הדבר הוא חזק פחות, מבחינה סמיוטית, מאשר היבדלות באמצעות הנגדה.

בעיקרון, ניתן להיבדל באינספור דרכים; היבדלות לא חייבת להתבטא רק באמצעות יצירות, וגם אם זה המצב, אין שום סיבה להניח שההיבדלות תתבטא רק בדרך המסירה, ולא, למשל, באמצעות מה שנמסר. אבל נראה לי שכל משחק ההבדלים הזה הוא סמיוטי בעיקרו, ואם יצירות מסוימות מוגדרות בשדה באמצעות אוסף תכונות דומיננטי מסוים, סביר יותר להניח שאסטרטגיית הערעור של יוצרים חדשים תופנה בדיוק כנגד אותן תכונות, בדומה לאופן שבו תכונה מסוימת מודגשת באנלוגיות בספרות. מצד שני, יתכן גם מצב שבו דווקא אותן תכונות דומיננטיות יותקפו כבלתי רלוונטיות, וייווצרו הבדלים על סמך תכונות אחרות.

2.

וגם: זה מגניב ממש לראות עד כמה כל זה לעולם לא יכול להישאר תחום רק בין יוצרים לבין עצמם, ועד כמה כל זה קשור לקוגניציה האנושית. כי על מנת שהבדל מסוים יהיה משמעותי, עליו להיתפס כהבדל; ואחת הסיבות לכך שקל יותר לעבור מאוונגרד לשמרנות היא שקשה יותר לתפוס, כנמען, אוונגרד, לא כל שכן אוונגרד בריבוע.

בורדיה כותב: "האופנה היא תמיד האופנה האחרונה, השוני האחרון. סימן ההיכר של המעמד, של 'קלאסה', מתנוון כשהוא מאבד את כוחו המייחד, כלומר כשהוא מתחיל להיות נפוץ. כשחצאית המיני מגיעה לשיכוני הכורים, מתחילים מהתחלה" (עמ' 186). זה לא יכול להיות אחרת, שכן אם סימן מאבד את כוחו המייחד (החברתי, במקרה זה) הוא כבר אינו משמש כסימן. כלומר, המאבק בתוך שדה מסוים מתקיים לא רק כנגד אנשים אחרים שנמצאים באותו שדה, אלא כנגד, או ביחס ל, טבעם של הסימנים עצמם, והאופן שבו הם מתפשטים ומשנים את עצמם. קצת כמו יופומיזמים, שהולכים ומאבדים את כוחם לייפות ככל שהם נעשים פופולריים יותר, ונעשים פשוט מסמנים רגילים, מלוכלכים כמו המילה שהם היו אמורים להחליף.

ואולי יש כאן גם רמז לכך שסימנים פועלים כמו מוצרים בשדה הכלכלי, עם חוקים דומים לחוקי ההיצע וביקוש. אבל אני באמת צריך לחשוב על זה יותר ברצינות.

3.

ובכל הדיבור הזה, לא אמרתי בכלל עד כמה התפיסה של בורדייה את תהליך היצירה שונה מכל מה שלימדו אותי על אקט התקשורת, ומזכיר יותר את התפיסה הדיאלוגית של באחטין. כי יצירות אינן נבנות רק מתוך התחשבות בנמען, אלא גם מתוך התחשבות ביצירות אחרות. זה לא תהליך מחושב דווקא (אם כי לעתים הוא אכן כזה), אבל הוא תהליך משמעותי, ויכול להיות שהדיאלוג המדומיין עם יוצרים אחרים הוא רלוונטי יותר להסבר תכונות מסוימות של יצירה מאשר הדיאלוג עם הנמען המדומיין שלה.

4.

וזהו, בינתיים.

תעצרו את הצפירה, אני רוצה לרדת

היום, פתאום, חזר אלי יום הזיכרון של הילדות. זאת אומרת ההרגשה של יום הזיכרון של הילדות.

לא יודעת איך זה בימינו. פולחן הילד התחזק מאוד בארץ בעשור-שניים האחרונים. אבל אני גדלתי בשנות השבעים-שמונים. וההרגשה הזאת שחזרה אלי היום, היא לא היתה המילים של יום הזיכרון מהילדות. לא העצב והשכול ובמותם ציוו לנו את החיים. היא היתה הדבר הגולמי שהסתתר מאחורי המילים. בעיקר מאחורי מילים כמו זיו העלומים וחמדת הגבורה וכנפי השכינה. הדבר הגולמי שאז, בזמן אמת, לא היו לי מילים בשבילו והיום פתאום יש לי.

והדבר הזה, המסר שאף אחד לא אמר בקול רם אבל אני קלטתי אותו מכל הכיוונים, זה שבעצם להיות חלל צה"ל זה הכי שווה. שאם הייתי ישרה לגמרי בכל הפעמים שעניתי או לא עניתי לשאלה "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה", אז התשובה היתה שהכי אני רוצה להיות חלל צה"ל.

מה זאת אומרת, זה ברור לגמרי. החללים היו תמיד הכי יפים בכיתה שלהם. הכי מצחיקים. הכי חכמים. מנגנים הכי יפה. המדריכים הכי שווים בתנועה. עם החברה הכי יפה. וכל הבנות העריצו אותם. וכל הבנים חיקו אותם. ובקרב הם היו הכי גיבורים. וכשהם מתו, הכל סביבם התרוקן ממשמעות.

וכל האחרים, האנשים שלא היו חללי צה"ל, כמו ההורים שלי והדודים שלי והמורים שלי ובעצם כל מי שהכרתי, כל אלה היו סתם מבוגרים משעממים עם חיים רגילים ואפורים, בלי זיועלומים וחמדתגבורה וכנפישכינה. בלי משמעות.

אצל הפרוטסטנטים (או אולי רק הקלויניסטים, אין לי כוח לבדוק) אם אתה זוכה להצלחה חומרית בעולם הזה, סימן שאתה מנבחרי האל ותזכה גם לעולם הבא. מה שנחת עלי היום, מה שהבנתי, זה שהאתוס הסודי שגדלתי עליו הוא שלהיות חלל צה"ל בישראל של שנות השבעים היה כמו להיות איש עסקים מצליח אצל הפרוטסטנטים. זה האות, זה הסימן שאתה באמת הכי בעולם. ואני כמובן רציתי להיות הכי בעולם.

(לא היה לי שום סיכוי, כמובן. אני בת.)

 

 

מחשבות על סקס

[זהירות: אישי ומביך]

 

סיפור אמיתי ולא מזעזע: בחור פוגש בחורה. בחור ובחורה בסופו של דייט די מוצלח מטיילים ברחוב בלילה לעבר הים. פתאום הבחור נעצר, מצביע על הבניין הסמוך: רואה את המרפסת הזו, לא ההיא, השניה? אז האמת היא שפה זה הבית שלי, את רוצה אולי לעלות? כיוון שהבחורה מחבבת את הבחור ונמשכת אליו במידת מה, אך לא רוצה לשכב איתו, היא אומרת לא, נראה לי שזה לא רעיון טוב. הבחור אומר לא התכוונתי ש, זה לא איזה זה, רק לכמה דקות, את חייבת לראות את הדירה שלי. הבחורה אומרת לא יודעת, לא נראה לי, טוב, בסדר, בוא נעלה, אבל זה באמת יהיה רק לכמה דקות ואז אני אלך. הבחור שמח. הם עולים למעלה, רואים את הדירה, שותים תה, מתמזמזים חצי שעה, תחילה על הספה ואז על המיטה של הבחור. הבחור מנסה להתחיל להפשיט את הבחורה והיא מסלקת את ידו; קצת אחרי שזה קורה שוב היא זזה אחורה ואומרת, נראה לי שאני אלך הביתה עכשיו. הבחור אומר וואו, כשאת אומרת חמש דקות את באמת מתכוונת לזה, מה? הבחורה אומרת כן. הבחור אומר אבל את כבר פה, אולי תישארי בכל זאת? הבחורה אומרת: אני באמת באמת רוצה ללכת הביתה עכשיו, והולכת הביתה.

רק כשהיא יוצאת מהבניין וחוזרת מהר מאוד במעלה הרחוב היא שמה לב, שלמרות שבסופו של דבר היא עשתה לא יותר ולא פחות ממה שרצתה לעשות, היא לא נהנתה מזה בכלל, כי היא היתה אחוזת חרדה כל זמן שהיתה שם; עסוקה בלהזכיר לעצמה רפיטטיבית, כמו כשצריך לזכור מספר טלפון ואין איפה לרשום, שהיא החליטה לא לשכב איתו, שהיא לא חייבת לשכב איתו, ודרוכה להימנע מדברים שיגרמו לה להרגיש שהיא כן חייבת לשכב איתו, כמו להתפשט מאיזשהו בגד. והיא נכנסת הביתה בהקלה כשהיא חושבת, קצת בהפתעה וקצת לא, עד כמה קשה לפעמים לאישה להימנע מסקס שהיא לא רוצה גם בטובות שמבין כל הנסיבות האפשריות.

חשבתי על ×–×” עוד למחרת: תהיתי איך ×–×” מהצד השני. ואז הבנתי שההפך – כלומר, שבחור שמעוניין בי באיזשהי מידה עדיין לא ירצה לשכב איתי עכשיו – לא קרה לי כמעט אף פעם. כלומר, ×–×” לא בדיוק דיכוי גברי של נשים, ×–×” מבנה חברתי שחוסם גברים ונשים כאחד: גם לגברים אין כמעט אפשרות לסרב לסקס בנסיבות כאלו בלי 'לשבור את הכלים'. אם בכלל, דווקא לנשים יש בהן יותר מרחב תמרון לגיטימי.

אבל יש איזו דינמיקה רעה שנוצרת כמעט תמיד כמעט מיד ברגע שאת בוחרת להשתמש במרחב הזה, כלומר להפוך את הגדרת המצב, מסיטואציה של משיכה הדדית שנעה לכיוון הכללי של סקס, לסיטואציה שבה הבחור רוצה סקס ואת מסרבת. זו ממש תחושה פיזית של חציית גבול בלתי-נראה, מעבר מסוג אחד של יחס בינאישי לסוג אחר ורע. לפעמים את לא מגיעה לגבול הזה, פשוט כי גם את רוצה את הסקס באותה מידה כמו הבחור. נראה לי שלפעמים, כשאת לא בטוחה מה את רוצה, את מעדיפה להחליט שאת רוצה סקס כדי להימנע מלהגיע לשם.

][

אז ניסיתי לנסח לעצמי בין מה למה הגבול, ולאט לאט השתכנעתי שאפשר לתאר את המבנה החברתי הבסיסי של איך אנחנו עושים סקס, ואת רוב מה שממש רע בו, באמצעות מבנה בינארי פשוט להחריד:

הדוקסה שלנו לגבי מיניות מכילה שני מודלים סותרים: לפי אחד מהם סקס הוא דבר הדדי שגם הגבר וגם האישה עושים בשביל הכיף (שיכול להיות פיזי, רומנטי, ריגושי וכו'), ושמעניק הון סימבולי של נחשקות ומוצלחות-מינית לשניהם; לפי השני סקס זה משהו שגברים רוצים ונשים יכולות לתת או להילקח מהן, שהוא טוב לגברים ורע לנשים, מעצים את כבודו של הגבר ולוקח כבוד מהאישה וכו'.

המודלים האלו שניהם דוקסה, לכן שניהם נתפסים לנו כנכונים באופן רגשי עמוק ובלתי ניתן לערעור רציונלי (כל טענה שמסתמכת על אחד מהם נשמעת הגיונית, אינטואיטיבית), ואנחנו לא באמת מתמודדים אף פעם עם הסתירה ביניהם אחת ולתמיד, אלא עוברים כל הזמן בלי להרגיש מאחד לשני, ולשילובים לא-לוגיים של שניהם, כמו שקורה לנו גם עם דוקסות אחרות.

אבל כמו עם דוקסות אחרות, גם הדוקסה הזאת מאפשרת לצד ההגמוני לחיות עם עצמו בשלום ובתחושת קוהרנטיות, ומפילה את מלוא עול ההתמודדות עם סתירותיה הפנימיות על הצד המוכפף. מבחינה אישית, עבור הגברים אין בתוך הדוקסה הזאת סתירה ישירה: הם אמורים לרצות סקס תמיד ובכל מקרה (גם זו כאמור נורמה דכאנית בדרכה). אבל מבחינת הנשים יש פה סתירה יסודית שמנכיחה את עצמה כל הזמן למרות שלא באופן מילולי, כי הסקס יכול בכל שניה, בכל הערה קלישאתית של הגבר או מחשבה סתמית של עצמך, לעבור מלהיות מובן באמצעות מודל אחד, ללהיות מובן באמצעות המודל השני, ולהוציא אותך לגמרי משיווי משקל.

ולכן נראה לי שמעט מאוד גברים, אם בכלל, מבינים באמת עד כמה סקס הטרוסקסואלי הוא גם במיטבו אמביוולנטי-לעומק עבור נשים: כי המודלים יכולים להתחלף בלי התראה: אפילו בסקס טוב ושוויוני עם מישהו שאת אוהבת ובוטחת בו וכו', יש רגעים שבהם את מתעייפת וחושבת אולי להפסיק, ואז עונה לעצמך הוא יתבאס, אולי נמשיך קצת בכל זאת עד שהוא יגמור, ונזרקת פתאום לתוך המודל השני; שלא לדבר כמובן על המקרה שבו את שוכבת עם מישהו חדש בהמשגה של סקס זה דבר שאנשים בוגרים עושים בשביל הכיף, ואז הוא אומר משהו קטן על כמה קל היה להכניס אותך למיטה, וכל המליון וריאציות של זה; ועד המקרים שבהם את מוצאת את עצמך עושה סקס שאת לא באמת רוצה.

נראה לי שהרבה מקרים של דייט רייפ מהסוג ×”'אפור' (מישהי שלא רוצה, אבל לא בצורה נחרצת, משוכנעת 'בטוב' להסכים לסקס שעושה לה מאוד רע) הם כאלו: את נכנסת מרצונך לתוך סיטואציה מינית 'טובה' מהמודל הראשון, מה שתלוי בזה שהגדרת-המצב של שניכם היא מתוך המודל הראשון, ופתאום הבחור – לעתים קרובות לא בזדון ואפילו לא במודע – משנה את הגדרת המצב לכזו שהיא מהמודל השני, כולל תבנות חוזר לאחור של הגדרת המצב עד ×›×”, ואת משתכנעת שברור שאת לא אמורה לגמרי-לרצות סקס בשביל לעשות סקס, ברור שאת אמורה להרגיש קצת רע ובכל זאת להמשיך, שאם את כבר שם אז התחייבת 'לתת' ואת לא יכולה לסגת.

ויש פה עוד עוקץ די חמקמק, ×›×™ בשביל הניסיון היומיומי של כולנו לחיות ככל האפשר במודל הראשון, שהוא הכרחי כדי לעשות סקס טוב ושוויוני כלשהו, צריך תמיד להדחיק כל הזמן בצורה אקטיבית את המודל השני, ×›×™ גם הוא מתבקש ואינטואיטיבי. וכך תמיד, ברגע שהמהפך המהמם לרעה בהגדרת המצב מתרחש, עולה גם ההרגשה שהיית אמורה להבין מראש, שזו גם אשמתך, ×›×™ למה בכלל עלית אליו הביתה אם לא רצית לשכב איתו, שבעצם ידעת כל הזמן שלשם ×–×” הולך ואיך יכולת – –

רגע ההלם הזה שחוזר ונשנה בכל כך הרבה דרכים: הרגע שבו את חווה את האנומיה החברתית שבתוכה את חיה בתור משהו דפוק ומערער בפסיכולוגיה האישית שלך.

][

הרבה מהמאבק הפמיניסטי הציבורי בהקשר הזה הוא ניסיון לעקור מהשורש, כלומר מהדוקסה, את המודל השני, ולהישאר עם המודל הראשון. זה מאבק חשוב מאוד, וההצלחה החלקית הגדולה שלו מרשימה מאוד.

אבל עם זאת, נראה לי שזו טעות לחשוב שהמאבק הפמיניסטי היומיומי-הפרטי שלך לחיות את חייך בצורה דכאנית פחות צריך להיות פשוט העתק מוקטן של המאבק הציבורי הגדול. כי לשנות את החברה זה עניין אחד ולחיות באופן משחרר בתוך החברה הקיימת זה עניין אחר. ברור שיש קשר הדוק בין שני המאבקים האלו, כי אם מספיק מאיתנו נחיה ככה החברה תשתנה, וכי כדי לשנות את החברה צריך לשנות את איך שאנחנו חיות; ובכל זאת אלו חזיתות שונות, שדורשות טקטיקות שונות קצת.

בחברה שבה אנחנו חיות, מודל שתיים הוא רלוונטי באופן עמוק מאוד. וההנחה שהדבר הפמיניסטי לעשות בחייך הפרטיים היא למחוק אותו אחת ולתמיד מתוך האופן שבו את חושבת, ההנחה הזאת היא דווקא חלק ממה שמשמר את האנומיה: נסיון המחיקה מייצר בעצמו סוג מסויים של סיטואציות דכאניות (את עושה סקס שאת לא רוצה, תוך הדחקת הסיבות לכך שאת לא רוצה, כי הן שייכות למודל שתיים, כי הרי סקס זה אמור להיות כיף, את אמורה להנות מזה) ומעצים את האיום בסיטואציות דכאניות מסוג אחר (אם כל מאמצייך מושקעים בניסיון להימנע מלחשוב באופן מסוים, הרי שכשהמודחק הזה חוזר וצץ במלוא הרלוונטיות והמובנות-מאליה שלו אין לך יותר מה לעשות, כל העמדה שלך מתפרקת; וכך את שומעת נשים שגילו ש'בעצם', 'בעומק', 'נשים תמיד היו ותמיד יהיו', וכו').

ולכן נראה לי שאולי מה שהכי כדאי לעשות עכשיו, ביומיום, בינינו לבין עצמנו, הוא להבין שבניגוד לכל האינטואיציות הפסיכולוגיסטיות שינקנו עם מוסר אבינו, זה שמשהו מודחק לא אומר שהוא ה-אמת, אלא רק שהוא אמת רלוונטית אחת; וכך, בכל פעם שמודחק כזה מציג את עצמו לזהות אותו כשייך למודל שתיים, לקוד בפני הקומון-סנסיות הבלתי-נמנעת שלו, ואז בכל זאת לסרב להיכנס אליו;

וגם להבין ולהסביר לבני הזוג שלנו, שבניגוד למיתוס הפאלוצנטרי שבו כולנו מחזיקים ומחזיקות (וריאציה קלה בלבד על המודל הפורנוגרפי הקשיח שתיארו פעם איה ופלאי ×ž×–וית אחת ואיתמר מזוית אחרת) – בניגוד למיתוס ×”×–×”, לא נכון שהטלוס של כל אינטרקציה בין גבר לאישה שיש בה איזשהי מיניות הדדית הוא זין משפיך בתוך כוס.

אבל קשה להבין את זה, ועוד יותר קשה לזכור את זה בסיטואציות מלחיצות.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.