מחשבות על אווטר

הגענו באיחור, ישר לתוך היער, ולרגע חשבתי וואו זה כמו סם חדש לגמרי, אבל לא, זה לא זה, זה פשוט מדיום חדש, כמו להיות שם בימים הראשונים של הקולנוע: פתאום יש דרך חדשה להיות בעולם.

כאילו בדיוק אותו מנגנון עלילתי כמו במטריקס – העולם האחר שאת נכנסת אליו כשאת מתנתקת מהעולם ×”×–×” ומתחברת לטכנולוגיה, ואחר כך איחוד העולמות; אבל האונטולוגיה אחרת לגמרי, ×›×™ העולם האחר הוא פשוט מקום אחר בעולם ×”×–×” – הגבול מתפרק לא על ידי שבירה אלא על ידי התקרבות עד מגע – וזה משנה את הכל. (משהו על איך היחס שלנו לעולם האחר של הטכנולוגיה השתנה משנות התשעים עד עכשיו?)

שני נושאים, אנטי-קולוניאליזם ואנטי-תיעוש-קפיטליסטי-וניתוק-מהטבע. מעורבבים כי בשביל אמריקנים האינדיאנים זה שניהם וכי זה סרט אמריקני. ואולי גם באמת מעורבבים הסטורית כי המודרנה בנויה על שניהם. אבל הערבוב ביניהם גורם לזה שהטיפול הסנטימנטלי בנושא השני מטשטש את הטיפול המבריק בראשון.

א: "זה סרט נפלא אבל יש בו בעיה אחת, התסריט."

ב: "התסריט הפשטני הוא מה שמאפשר לסרט להיות נפלא, הוא שם בשביל לתת תירוץ ל- ולאפשר לך להתמקד ב-איך זה לרכב על דרקונים בין הרים תלויים באויר בתלת-מימד."

ג: "דווקא הפשטנות של התסריט מאוד מדויקת בכל מיני דברים. באיך הכובשים יוצרים לעצמנו אויבים כדי להצדיק לעצמנו את זה שאנחנו גוזלים מהם. באיך מצדיקים דיכוי בצריך להילחם בטרור עם טרור. נכון שבעולם רוב הנסיבות לא קיצוניות כל כך, ואולי הסרט משרת את ההגמוניה כי גורם לכל נסיבות שלא קיצוניות כל כך להיראות כמו משהו אחר לגמרי. אבל מה שמדהים זה שגם במציאות יש מקומות שבהן הן דווקא כן פשטניות בדיוק ככה: אנשים עם אבנים מול אנשים עם רימונים ומכונות ירייה שבאו לגזול את אדמתם."

זה שהגיבור שבא מקרב הכובשים הופך למנהיג של הנכבשים: ברור שיש פה גזענות מוסווית בקושי, אנחנו יותר טובים מהם אפילו בלהיות עצמם, אבל יותר מזה משהו אחר: הפנטזיה להיות תמיד מהטובים, לא להיתקע במקום המביך של הכובש איש השמאל.

כמה גאונית מבחינה עלילתית העובדה שהם קצת גדולים יותר, כלומר גם אחרים ומפחידים וגם טובים יותר, וכמה מדויק המיקום העלילתי של הגילוי שלה, באמצע הקרב האחרון: חדוות ההכרה הפתאומית, חדוות הדברים-הם-כמו-שהם-צריכים-להיות, שיוצרת ההתגשמות המוחשית הפתאומית בגוף של הגדלוֹּת המוסרית המופשטת שכבר הבנו. זה רגע גאוני כי הוא עדיין יוצר קצת זרות פתאומית, ניכור ופחד, שהיו יכולים להיות מתורגמים להזדהות חדשה עם האנושות, אבל בשלב הזה אנחנו מעדיפים לזנק בבת-אחת, כמו הגיבור, כבר לזרוק את האנושות הקטנונית הישנה הזאת ולהישכב כמוהו בזרועותיה הגדולות והכחולות של האנושות החדשה.

בעצם זה רק הסיפור הדתי הישן והטוב: הפנטזיה על להשיל את חטאיך הקודמים ולהפוך לאדם החדש ולחיות בגן עדן, וששאר האנושות תישאר בגיהינום שלה.

I want to take a ride on your disco stick

אני פמיניסטית. אם הייתי דמות בספר שנכתב לפני ארבעים שנה, זה היה אומר עליי הרבה. הייתי כנראה מחוץ למיינסטרים, נאבקת ביחד עם אחיותי בארגון למען זכויות האישה, למען זכותנו לעבוד ולקבל שכר הוגן וללמוד באוניברסיטה. אם הייתי פמיניסטית לפני ארבעים שנה, המאבק ואחוות האחיות היו חלק ניכר מהאקלים החברתי והתרבותי שלי.

אבל עברו ארבעים שנה. בשנים האלו נשים נלחמו במגוון תחומים: בתחום המשפטי, להסדרת שוויון הזכויות בחוק; בתחום התרבותי, בעיקר למען זכותה של האישה לומר לא. לומר לא לגברים, לומר לא למעצבי אופנה, לומר לא לאנשים שחושבים שהם יודעים עליה משהו בגלל שהיא אישה; בתחום הרפואי, כדי לפתור את הבעיות הספציפיות לנשים וכדי לאפשר להן לקבל שליטה מלאה יותר על הגוף שלהן; ובתחום העסקי, כדי להגביה את תקרת הזכוכית.

וזה הצליח. במישור הכלכלי, על פי מחקר רחב היקף שנערך לאחרונה בארצות הברית, נשים מהוות 50 אחוז מכוח העבודה. ויותר מזה, "כיום, נשים זכאיות ל-60 אחוזים מהתארים שמחלקים הקולג'ים מדי שנה ולחצי מתארי הדוקטור והתארים המקצועיים. כמעט 40 אחוזים מהנשים העובדות מחזיקות במשרות ניהוליות ומשרות מקצועיות אחרות. נשים מקבלות 80 אחוזים מהחלטות הקניה בבתים אמריקאיים".

וזה הצליח מאד. במישור התרבותי, היום שבו האינטרנט התפוצץ הוא היום שבו ליידי גאגא, אייקון מוזיקה ואופנה בשיא של השיא של השפיץ של המיינסטרים שחררה לעולם את הקליפ הבא, שבמרכזו נמצאים כל הדברים שבכל מקום אחר מתחבאים בשוליים: בוצ'ות בבגדי עור שמתנשקות עם כוסיות על בכלא, ערבוביה מוחלטת של שחור ולבן, פסטיש של "רוצחים מלידה" בכיכובן של נשים, פרודיה משוגעת על "תלמה ולואיז", גיבורת קליפ עם משקפיים מסיגריות מעשנות למען השם, והאישה היחידה שהצליחה לעקוף את מדונה בכמה שהיא שמה את הכוס שלה במרכז התמונה. ועכשיו שקט, צופים:

 

 

וההצלחה הזאת, ביחד עם שינויים תרבותיים אחרים, הפכה את הדור שלנו לדור אחר. איתמר הגדיר זאת היטב בביטוי "דור עייף". ככה הוא מגדיר אותנו: "אנחנו האנשים שרצו ללמוד באקדמיה, בעוד זו מתפרקת מכל נכסיה; אנחנו אלו שרצו להיות עיתונאים, וכל שנותנים לנו לכתוב הוא סיפורי ברנז'ה; אנחנו מי שרצו להיות מבקרי תרבות, ונאלצים למצוא משהו להיאחז בו ב"אח הגדול"; חשוב לנו לדבר נכון, אבל לא ברור לנו למה; חשוב לנו לדעת היסטוריה, אבל נאלץ לעשות זאת לבד, בפרגמנטים, בשגיאות גסות. כשדורות קודמים מדברים על בורותנו, הם צודקים. אנחנו לא יודעים כמעט דבר. אבל את מה שאנחנו יודעים, למדנו לבדנו ובמאמץ; וגם המאמץ הזה נראה לעתים מיותר".

ואת כל זה ארגוני הנשים לא הצליחו להפנים. מתארת זאת יפה אחת בשם "עכבר זועם": "ארגוני הנשים נכשלו בבואם להתאים את התנועה ואת המסר שלהם לעידן חדש ולדור חדש של פמיניסטיות לעתיד. איפה הסלוגנים לסטיקרים, איפה הטקטיקות, איפה הגישה המחודשת ומשופרת של המאה ה-21 לבעיות שהן עתיקות כמו הזמן? האם הם משתמשים באינטרנט למשהו אחר מלבד מיילים דחופים ותרומות? איפה הקליפים המחוכמים ביוטיוב של הדור החדש של פמיניסטיות שבהם מדברים על איך החוק הזה או הזה משפיע עליהן? איפה הנוכחות הטלוויזיונית? איפה הבלוגריות? (הו, יש הרבה בלוגריות פמיניסטיות, אבל הן לא ממומנות או מקודמות או מחוזקות בידי ארגונים פמיניסטיים, שעדיין חושבים שהאינטרנט נועד בעיקר לשליחת מיילים)".

וזה אומר שלהגיד "אני פמיניסטית" בעצם לא מתאר אותי כלל. אם כבר, אני פמיניסטית עייפה. מצד אחד, אין לי יותר שום אחווה עם שום ארגון נשים, כמו שהיה לדור שקדם לי. ארגוני הנשים מזמן הפסיקו להיות במרכז הבמה, הפמיניזם שהם מחזיקים בו כבול במשבר הייצוג התמידי ולא יכול לעשות דבר מלבד לארגן פאנלים שבהם תדבר אחת אישה אשכנזיה, אחת אישה ערביה, אחת אישה מזרחית ואחת לסבית (אפשר גם טרנס). ומצד שני, הפמיניזם הגדול ביותר קורה באמת. אחת ליידי גאגא אומרת לכל העולם: "אני אישה, ואני אעשה מה שבזין שלי, ואני ארוויח טריליון כסף גם אם אני קצת מכוערת ויש לי קול של גבר".

וכמו שקורה באופן כללי בדור שלי, המצב הזה שם אותנו במדבר. יש לנו אידיאלים, יש לנו מחשבה עמומה על רצון לשינוי ויש לנו עיניים לראות את הבעיות במציאות שסובבת אותנו, אבל אין לנו הנהגה פוליטית, אין לנו הוגות פמיניסטיות חדשות משפיעות, אין לנו דרכים מחוכמות להשתמש בטכנולוגיה, ובעיקר אין לנו שום במה מרכזית שבה נוכל להתדיין עם יתר התנועות הרווחות בחברה. הגיע הזמן להתארגן לקראת כל הדברים האלו, והפעם לא לשכוח בצד את ה-disco stick שלנו.

כישלון!

בבית שלנו מנויים על שני מגזינים מנייר אמיתי. Wired (אני) ומגזין דה מרקר (נדב).
הווירד שקיבלנו בתחילת ינואר (אגב, עוד לפני הראשון בינואר, שזה תמיד מדהים אותי, שהם סוגרים מגזין חודשי מספיק זמן מראש כדי שהמנויים בחו"ל יקבלו אותו בזמן) נראה ככה:

 
ובטקסט: Fail, Screw ups, disasters, misfairs, flops. Why LOSING BIG can be a winning strategy

מגזין דה מרקר שקיבלנו בתחילת פברואר נראה ככה:

 
ובטקסט (התמונה קטנה מדי בשביל לקרוא מה שכתוב בשער, אבל זוהי כותרת המשנה של הפרוייקט המיוחד): איזה כישלון נפלא. החברה ההישגית והתחרותית שלנו דוחפת אותנו להצלחות ומציירת את הכישלון כאסון. אבל כל מנהל מצליח ישמח לספר שהדרך להצלחה זרועה כישלונות, ושאין כמו כישלון בריא כדי לדחוף אותך קדימה. קיבצנו מומחי ניהול, פסיכולוגים ואת טובי המנהלים במשק, לבדוק את העניין.

לקח לי חצי יום בשביל להפסיק לצחוק, אבל אחרי שהפסקתי הייתי פשוט חייבת לדעת מה קרה שם. לא מדובר בתופעה אקטואלית או בפריצת דרך כלכלית או מדעית, שמצדיקה שער זהה. אחרי שבנקים קורסים, ברור שכל המגזינים שיש להם נגיעה כלשהי לעולם הכלכלה חייבים לדבר על קריסת בנקים. אבל הכישלון, כך נדמה לי, היה פה מאז ומעולם. זו חייבת להיות העתקה. מישהו בדה מרקר ראה את השער של ווירד, אולי אפילו קרא אותו, וחשב לעצמו: מממ, זה נושא טוב. הקוראים שלי לא מכירים את ווירד. אני יכול לגנוב. אני מתה לדעת מי זה. העורך? הכתבת? מישהו אחר במערכת? איך הוא לא חשב על הפאדיחה שתהיה לו?

וחוץ מזה, אני גם מתה לדעת איך יתקבל הכישלון הזה במערכת דה מרקר. האם ינתחו את הכישלון? ינצלו אותו כדי לפרוץ קדימה? לא, כי אם הם סתם מטיפים ולא מקיימים, אז נראה לי שהם עיתון בררה (פחחחח).

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.