כולם היו בניו

אז אתמול, סוף סוף, פורסמה ב"המקור" הכתבה על יצחק לאור. יש בה אונס, הטרדות מיניות חוזרות וניצול לרעה של סמכות. מתוארת גם ההתנהלות החמקמקה של אוניברסיטת תל אביב ובית הספר סם שפיגל, שידעו על המעשים של לאור ובכל זאת העסיקו אותו. וגם, כמובן, התנהלות "הארץ", שבמשך שנים נתן במה לאדם הזה, שהיה צועק "הזדיינת היום?" לנשים שעברו בדסק, צועק מקצה אחד של הדסק לקצהו השני. קשה להניח שמישהו בעיתון פספס את זה.

עכשיו אני כבר לא בטוח למה, אבל אתמול הייתי משוכנע ש"הארץ" יגיב על הדברים במאמר המערכת שלו. עבור "הארץ", הנחתי, יצחק לאור הוא עניין מערכתי. ובכן, לא. העיתון פרסם ידיעה שמסכמת את הטענות שהועלו בתכנית וביקורת טלוויזיה על "המקור". זהו. האתר העלים את הידיעה בעמודים הפנימיים, ואת ביקורת הטלוויזיה שם בדף הראשי ובעמוד המאמרים. הידיעה, כמובן, נעולה לתגובות.

הביקורת הזו, אם כן, היא פחות או יותר תגובתו הרשמית של העיתון. כותרתה: "מה באמת עומד מאחורי הסיפור על יצחק לאור". הכותרת מבלבלת, משום שאין כאן חשיפה חדשה. אף עובדה לא נוספה לדיון. אז מה עומד מאחורי הסיפור? מתח סמיוטי. בי נשבעתי.

אלון עידן, המבקר, טוען שהתכנית נבנית על המתח שבין המושגים "משורר", "איש שמאל" ו"הארץ" לבין הטרדות מיניות ואונס. כלומר, הסיפור נבחר לא בשל חשיבותו, אלא משום שקיים בו "מתח סינתטי" בין האידיאלים של לאור לבין מעשיו. "בהנגדה הזאת מתקיים הכוח," כותב עידן, "היא טוענת את המקרה של יצחק לאור במתח גבוה, שמתפרק והופך מקור לסיפוק: הנה, 'השמאלני' נתפש בקלקלתו; ראו, מעוזי הנאורות שוב הוכחו כמקומות בעלי מוסר כפול".

לא ברור האם עידן חושב שהפרשה הזו, כשלעצמה, ראויה לפרסום. יתכן. בסך הכל, גם "הארץ" לא בוחלים במתח סינתטי. ואולי לא, קשה לדעת. מה שברור הוא ש"הארץ" מעדיף לערוך את הדיון הזה כמטא-דיון. לאור האדם, מסתבר, לא מעניין כמו המושג "לאור". אם דנים במושג, אפשר להשיר את כל חומר הגלם המיותר, כל הנשים המוטרדות או, למשל, דסק חדשות אחד, ולדבר על מה שחשוב באמת – צמצום כוחו של השמאל. רשות הדיבור לאלון עידן:

"במציאות שמיוצרת כעת, דרך סיפורו של לאור, 'שמאלנות' אינה מאפשרת התנהגות בלתי הולמת. יוצא, שכדי שאדם יטען כנגד הכיבוש, למשל, עליו להתנהג בחייו הפרטיים ללא דופי. כדאי לשים לב למטרה האמיתית של המציאות החדשה: לצמצם את כוחו של ה'שמאלן' במאבקו כנגד האלימות, הכיבוש, העוולות. שהרי כעת עליו לפעול בחייו הפרטיים ללא כחל וסרק כדי לטעון איזושהי טענה מוסרית".

הטענה הזו מדהימה. המטרה האמיתית של סיפור לאור ("מה באמת מסתתר מאחורי הסיפור", כזכור) היא לצמצם את כוחו של ה"שמאלן". המרכאות במקור. ישבו עורכי "המקור", ותהו כיצד ניתן לחסל את שאריות השפעתו של השמאל במדינה. ומאחורי פרכה זו, מסתתרת גם טענה אחרת – הימנעות מאונס והטרדות מיניות היא דבר מה בלתי אפשרי, לפעול "ללא כחל וסרק".

מאחורי כל ההתנהלות הזו עומדים בני אדם. את ביקורת הטלוויזיה הזו כתב אלון עידן; היא שובצה במקום בולט באתר על ידי עורכים בדסק האינטרנט של "הארץ"; מישהו בדסק גם היה זה שסגר את הידיעה על לאור לתגובות. זה לא שוקן. והנה, בשנית, כמו אז, מחפים על לאור כל האנשים הטובים.

בסיום הביקורת, מדגיש עידן בפני הצופים כי "חארות יש מכל הסוגים, מכל המינים ובכל המקומות". זה נכון, וב"הארץ" תמיד יהיה להם מקום.

בואו נדבר על מין

She is topping up your engine oil for the cross-country coming up. Your RPM is hitting a new high. To wait any longer would be to loseWeight Exercise prime time…

She picks up a Bugatti's momentum. You want her more at a Volkswagen's steady trot. Squeeze the maximum mileage out of your gallon of gas. But she's eating up the road with all cylinders blazing. You lift her out. You want to try different kinds of fusion. (Bunker 13, אנירודה בהל)

הציטוט הנהדר הזה לקוח מתוך הסצינה הזוכה בפרס סצינות הסקס הספרותיות הגרועות ביותר לשנת 2003. כדאי לקרוא את הקטע המלא, הוא מושלם ומרתק. הוא המחשה רבת עוצמה לכוח הבלתי-אפשרי של המלכודת הספרותית שהיא כתיבה על מין.

מלכודות ספרותיות הן אחת האפשרויות התיאורטיות המגניבות והזנוחות ביותר בשטח, וכתיבה על מין היא כנראה המפורסמת שבהן, מפורסמת מספיק בשביל להפוך לתחרות שנתית, חזקה מספיק בשביל להצליח, שוב ושוב, להפיל כותבים נוספים לרשימת המנצחים בתחרות. מיטל כתבה כאן לא מזמן על זה שאין מספיק חדווה בסקס בספרות. היא צודקת, כמובן, אבל נראה לי שהיא תובעת דבר מה קשה במיוחד, גם אם אפשרי. כאילו המין הפך למשולש ברמודה של הספרות. איכשהו כולם יודעים שאסור, ובכל זאת טסים פנימה. איכשהו כולם מתרסקים.

***

כשלעצמו, מין לא צריך להיות מסובך כל כך. לפעמים הוא כן, אני יודע, אבל הוא לא חייב להיות. כלומר, מין במציאות לעולם לא גרוע כמו בספרות, וכשהוא גרוע, הוא גרוע לגמרי אחרת. הסיבה העיקרית היא מן הסתם היסטורית. לקח זמן עד שהתירו לכתוב על סקס, שלא במרומז, שלא בדילוגים, וכשזה קרה כתיבה על סקס נעשתה הצהרתית.

הנה כי כן, מין נעשה כה דרמטי עד שכאשר מדברים עליו, על הכל יש לשתוק. כתיבה על מין משולה לאדם שעומד על שולחן בית הקפה ומכריז: בואו ונדבר על מין. קצת כמו ה"להיות או לא להיות" בהמלט, סצינה שצוטטה עד שנעשתה למבחן. כיצד השחקן הזה ישחק הפעם. הנה, הנה אומרים את "להיות או לא להיות".

קל להיכשל במבחנים כאלה. השופטים נוטים לביקורתיות יתר, והמתמודדים נלחצים. אבל זו לא הסיבה היחידה. זו לא יכולה להיות הסיבה היחידה. אף אחד לא הכריח את אנירודה בהל, הזה שצוטט קודם, לכתוב רע כל כך. ולחץ לא יכול להסביר הכל.

***

מין נמצא בצומת תרבותית משונה, שבין בושה לכורח. הכורח לעשות, הכורח לדבר. כתיבה על מין כמעט תמיד × ×¢×” בין שני הצירים האלה, בעוד שמין עצמו – לא כל כך. ראו את הקטע שצוטט קודם. הוא מצליח להיות מבויש ופורנוגרפי בה בעת. אין כאן זין וכוס, יש מכונית מטפורית. אבל המטפורות הללו, המחורבנות כשלעצמן, לא מותירות מקום רב לדמיון. כל הדברים שמין יכול להיות, כל מה שמצחיק ומגרה ומשעמם ומוצלח במין נעלמים. נותר רק הסטפס המסורבל ×”×–×” בין הבושה לצורך לכתוב, שיר עילג בין הטיפות.

וגם זה לא כל העניין. כי כתיבה על מין לא נעשית בוואקום. היא נעשית לצד דברים אחרים שנכתבו על מין, נתיבים סלולים זה מכבר לדיבור הזה. כי מין, יש לדעת, ניתן לכתוב כפורנוגרפיה, כגרוטסקה, בקריצה ובהתייפייפויות מטפוריות. אלה, פחות או יותר, כל האפשרויות המוכרות.

לכאורה, הפתרון הוא נוסחת הקסמים של הפורמליזם הרוסי – הזרה. אבל זו בדיוק הבעיה בכתיבה על סקס, ×–×” בדיוק מה שהופך אותו למלכודת. הדרכים הממוסדות לכתוב על סקס לא מסדירות רק את הדיבורים של האנשים שבחרו ללכת בהן – באלו מלים להשתמש, מתי לאזכר חלקי גוף שונים, אלו חלקי גוף לאזכר – הן מכוננות גם את הדרך שבה אנו קוראים, ולכן גם ניסיונות דיבור אחרים אודות אותו מושא. אם תכתוב על מין בחדווה, תיחשד בפורנוגרפיה, אם תנסה ריאליזם תיחשד בגרוטסקיות. כל מילה מקרבת אותך לנתיב שיח קיים, לדרך שנסללה, ואם תלך קרוב מספיק, יקראו אותך לאורה. וכל מילה כאן טעונה כמוקש. כוס וזין רומזות פורנוגרפיה, מטאפורות של מכוניות רומזות להתייפייפות. ההתמקדות בפעולות הגופניות היא פורנוגרפיה או גרוטסקה, הניסיון להתעלם מהן – קריצה ואסתטיזציה. כל בחירה, קונקרטית ככל שתהא, תקרב אותך לבחירות קודמות, של אנשים אחרים, ואם תתקרב מדי כבר לא תכתוב על מין, אלא על "מין". כלומר, תהפוך בעצמך לחלק משכבת הדיבורים העבה הזו, שמכסה את המין ומעלימה אותו.

הזרה משמעותית יותר אפשרית, כמובן. אפשר לכתוב על סקס אחרת, אבל עצם הניסיון פירושו כתיבה שנוצרת ביחס לכתיבה הממוסדת, ביחס לנתיבים המוכרים, ולכן גם כתיבה מוגבלת מאוד, דרך צרה שבצידה האחד הפורנוגרפיה ובשני ההתייפייפות. קראו שוב את הקטע שצוטט קודם, זו דוגמא רבת הוד. הבעיה אינה לכתוב על סקס "אחרת", אינה להחזיר למין את מיניותו, אלא לכתוב על סקס כפי שאתה מעוניין – בחדווה, בסתמיות, בשעמום. קרן ניסחה זאת היטב: איך כותבים על סקס כעוד פעילות אנושית?

ויותר מכך, איך כותבים על מין כפורנוגרפיה, כפי שהוא יכול להיות לעתים, מבלי לכתוב פורנוגרפיה? איך כותבים על מין כגרוטסקה מבלי לכתוב גרוטסקה? ואיך כותבים מין באורות רכים של סצינה ארוטית זולה מבלי, ובכן, לכתוב אורות רכים של סצינה ארוטית זולה? במובן זה, הדיבורים הקיימים על מין אינם נתיבים סלולים, אינם מאפשרים לדבר באמת על מין, כלומר על האקט עצמו שמתרחש בעולם המיוצג. הבחירה לכתוב על מין כמכניקת איברים משמימה כבר לא מתארת מין שנראה כך, אלא היא בחירה אסתטית-סגנונית, מנותקת מהעולם שאותו היא מתיימרת לייצג.

***

ב"חולית" שותה פול מואד'דיב, גיבור הספר, שותה את "מי החיים" וזוכה לראות את העתיד. "חולית" הוא כנראה הספר היחיד שקראתי שבו הנבואה נלקחת ברצינות. כי מואד'דיב רואה את העתיד הרחוק, ועתיד זה, שכבול לבלי התר בפעולותיו כיום, מתרחש ג'יהאד ענק, חוצה גבולות. ומכאן והלאה, פעולותיו של מואד'דיב בהווה נועדו לסכל את אותו גורל. הוא עושה שינויים קטנים, מתקן מסלול בזהירות, ועדיין הג'יהאד העתידי עודנו לפניו, עודנו תוצאה ישירה שלו עצמו. זו אינה קסנדרה, שאיש אינו מאמין לנבואותיה, אלא נביא שיוצר את הטרגדיה אותה הוא רואה תמיד. כך, כיום, נראית לי הכתיבה על המין. כמו אסון בלתי נמנע וצפוי מראש, עם כל בחירה שנעשית.

והאמת היא שזה לא חייב להיות כך. ספרים לא חייבים להכיל סצינת מין אחת, תמיד אחת, שהיא תמיד חלק מכריע מההתפתחות העלילתית (גבר פוגש בחורה, הם מזדיינים. הכל משתנה לעד) או חוליה נוספת, מיותרת, בשגרת העולם (גבר פגש בחורה מזמן, הם הזדיינו הרבה. שום דבר לא ישתנה עוד). מין יכול להיות התפתחות, חלק מיחסים שגדלים לאט, שנעשים טובים או רעים יותר. הוא יכול להיות שגרה, אבל לא השגרה המכחידה הרגילה, אלא שגרה שפויה ומוצלחת. הוא יכול להיות סתם, המשך היחסים באמצעים אחרים, המשכם של החיים עצמם. כמו שהוא באמת, לפעמים. לא כמו שהוא נכתב.

» התודות, אגב, לקרן, שלולא השיחות איתה הפוסט ×”×–×” לא ×”×™×” נכתב, ומעט ממנו, אם בכלל, ×”×™×” נחשב »

קיטור אודות נשים

קליי שירקי, שאין צורך להציג אותו כאן, כתב פוסט שאני הייתי אמורה לכתוב, לולא הייתי כל כך פמיניסטית מתחכמת שחושבת שתמיד יש דרך טובה יותר לעשות שינוי בעולם, מלבד לגרום לנשים להתנהג כמו גברים. אז ביקשתי ממנו רשות לתרגם, והנה זה כאן.

אז קיבלתי מייל מסטודנט/ית טוב/×” לשעבר, שרוצה להתקבל לעבודה וביקש/×” המלצה. "בטח", אמרתי, "תגיד/×™ לי מה את/×” רוצה שאגיד". קיבלתי בחזרה מכתב שבו הסטודנט/ית תיאר/×” את עבודתה/ו  והתאמתו/×” לעבודה במונחים ×›×” מחמיאים, שהם היו גורמים לסגן מנהל מותג להסמיק.
אז כתבתי את המכתב שלי, לאחר שקראתי את ההערכה העצמית של הסטודנט/ית והנמכתי את הטון, כדי שזה יישמע כאילו בנאדם כתב את זה, ולא מחלקת יחסי ציבור, ושלחתי אותו. ואז, אחרי שהתגברתי על תחושת האי-נוחות, הבנתי שבאמצעות תיאור מוגזם של היכולות שלו/שלה, הסטודנט/ית ודאי קיבל/ה את המכתב הטוב ביותר שיכל/ה לקבל.
עכשיו, אתם יכולים לנחש האם מדובר בסטודנט או בסטודנטית?
כמובן שאתם יכולים. הבית שלי, התכנית לטלקומוניקציה אינטראקטיבית ב-NYU, הוא די מאוזן מגדרית, ולימדתי בערך אותה כמות של נשים וגברים בעשור האחרון. בתיאוריה, המגדר של סטודנט לשעבר אמור להיות אקראי. למעשה, הייתי יכול לכנות אותו בשם שפם בן-גברא, והתעלומה לא הייתה הופכת קלה יותר. והתחלתי לדאוג יותר ויותר מכך שרוב הנשים במחלקה, בעבר או בהווה, פשוט לא יכולות היו לכתוב מכתב כזה.
לא מדובר בדאגה פסיכולוגית; אני לא מודאג שמא נשים לא בונות מספיק הערכה עצמית. אני מודאג ממשהו פשוט בהרבה: לא למספיק נשים יש מה שדרוש כדי להתנהג כמו אידיוט יהיר שמאדיר את עצמו.
זוכרים את דיוויד המפטון, אמן ההתחזות שתואר ב-"קשר בכל מחיר" (Six Degrees of Separation), שהעמיד פנים שהוא בנו של סידני פואטייה? הוא שיקר את דרכו למסעדות ולמועדונים, הצליח ללוות כסף, והתנחל בחדרי אורחים של סלבריטאים. הוא לא שכח את העובדה שהוא מסתכן, או מכך שהוא עלול לסבול. פשוט לא היה לו אכפת.
זה לא שעדיף לנשים להיות אמניות התחזות; גם להרבה אמני התחזות עדיף להפסיק עם ההרגל הזה. אבל עד שלנשים יהיה מודל לחיקוי, שמוכנה להסתכן במאסר כדי להתקדם, הן יחמיצו את האפשרות להשתמש בכמויות קטנות של הונאה קידומית כדי לקבל מה שהן רוצות, ואם הן לא יוכלו לעשות זאת, הן יקבלו פחות ממה שהן רוצות.
אין שום גבול עליון לסיכונים שגברים מוכנים להסתכן כדי להצליח, ואם קיים גבול עליון כזה עבור נשים, הן יצליחו פחות. הן גם יבלו פחות בכלא, אבל אני לא חושב שאפשר לקבל את הפרס בלי להיות מוכן להסתכן.

***

כאשר הייתי בן 19, שלושה ימים לאחר שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, נפגשתי עם ביל ווארפל, שהעביר שיעורי עיצוב לתיאטרון לתארים מתקדמים (המקצוע הנבחר שלי, באותם ימים), כדי לשאול אם אוכל להשתתף בקורס עיצוב. הוא שאל אותי שתי שאלות. הראשונה הייתה "איך אתה מצייר?". לא כל כך טוב, עניתי (בקושי ידעתי לצייר באותם ימים). "בסדר, איך אתה רושם?" הבנתי שזהו זה. יכולתי להירשם לקורס עיצוב תפאורה או לקורס עיצוב תאורה, אבל לא ידעתי לצייר או לרשום מספיק טוב, ולכן לא אוכל להירשם לאף אחד מהם.
"אני רושם טוב", אמרתי.
על סוג ההתנהגות הזה אני מדבר. ישבתי במשרד של מישהו שהערצתי אותו ופחדתי ממנו, מישהו שהיה שומר הסף של משהו שרציתי, ושיקרתי לו בפרצוף. דיברנו עוד קצת ואז הוא אמר "בסדר, אתה יכול להירשם לשיעור שלי". ורצתי לחנות ציוד האמנות הקרובה, וקניתי חומרי רישום, משום שהיה עליי להתחיל ולהתאמן.
כך הצלחתי לעבור את הסף. למדתי לרשום, ביל הפך למורה ולמנטור שלי, וארבע שנים לאחר מכן עברתי לניו-יורק והתחלתי לבצע את עבודות העיצוב שלי. אני לא יכול לומר שהיכולת שלי להתפרנס מהמקצוע ההפכפך הזה קשורה אך ורק להתנהגות שלי במשרד של ביל, אבל אני יכול לומר שהיא תלויה בכך שהייתי מוכן לעשות דבר כזה. ההבדל ביני לבין דיוויד המפטון לא נעוץ בכל שהוא אמן התחזות ואני לא; ההבדל הוא שאני סיפרתי רק שקרים שיכולתי לעמוד מאחוריהם, וידעתי מתי להפסיק. זוהי לא התנהגות מסוג שונה, כי אם מינון שונה של אותה התנהגות.
ונראה לי שנשים באופן כללי, והנשים שעל חינוכן אני מופקד באופן פרטי, נוטות להיות גרועות בסוג כזה של התנהגות, אפילו כאשר הסיטואציה מזמינה התנהגות שכזאת. הן לא רק גרועות בלהיות אידיוטיות יהירות שמאדירות את עצמן. הן גרועות בלהתנהג כמו נרקיסיסטיות שמקדמות את עצמן, כמו אובססיביות אנטי-סוציאליות, או כמו שחצניות פומפוזיות, אפילו קצת, אפילו לרגע, אפילו כשהאינטרסים שלהן דורשים מהן לעשות זאת. אפשר למתוח ביקורת רבה על סוג ההתנהגות הזה, אבל אי אפשר לומר שהיא לא מצויה בקרב אנשים ששינו את העולם.
השינוי ×”×–×” דורש מנשים להתנהג כמו גברים, אבל אז מה? אנחנו מבקשים מאנשים לחצות את גבולות המגדר כל הזמן. אנחנו במהלכו של  פרוייקט רב-דורי שמעודד גברים להיות מקשיבנים טובים יותר ובני זוג רגישים יותר, להתחשב ותר ברגשות האחר ולהחצין יותר את הרגשות שלהם. באותו אופן, אני רואה עמיתים שמנסים ללמד נשים אסטרטגיות להגנה עצמית, שכוללת אגרסיות פיזיות ישירות. אבל לפעמים אני תוהה מה ×”×™×” קורה אם העמיתים שלי היו מתאמצים באותה מידה כדי ללמד נשים אסטרטגיות לקידום עצמי.

* * *

אחת מהסיבות לכך שאסטרטגיות כאלו מצליחות היא שאנחנו חיים בעולם שמפלה נשים לרעה. עם זאת, אפילו בעתיד אידיאלי, קידום עצמי ימשיך להיות מיומנות שמניבה תגמולים לא פרופורציונאליים, ואם קידום עצמי ימשיך להיות מיומנות גברית, התגמולים האלו ימשיכו גם הם להיות גבריים. זוהי לא תוצאה של דיכוי, אלא של חירות.
אזרחי העולם החופשי מחזיקים במינון חסר תקדים של חירות שמאפשרת לנו לבחור איך אנחנו חיים, כך שאנחנו חווים את החיים כסדרה עצומה של תגליות עצמאיות: מה עליי לעשות? איפה אעבוד? עם מי עליי לבלות את זמני? ברוב המקרים, אין תשובה נכונה, רק פשרות. רבות מהפשרות האלו מתרחשות בשוק: החל ממה שאנחנו אוכלים ועד המקום בו אנחנו גרים; בכל תחום יש רשימת אפשרויות, ובין ההעדפות שלנו לתקציב שברשותנו, אנחנו עושים את הבחירה שלנו.
אבל בשווקים מסויימים החליפין הוא הדדי – בזמן שאתה שוקל את האפשרויות שלך, גם האפשרויות שלך שוקלות אותך. האנשים שהם מספיק ברי מזל כדי שהאפשרויות האלו יהיו פתוחות בפניהם מגלים במהירות כדי ×–×” לא מספיק שאתה רוצה ללמוד ב- Swarthmor, או לקבל מימון מ- Kleiner Perkins. המוסדות האלו צריכים גם להחליט שהם רוצים אותך.
כמה מההזדמנויות החשובות ביותר שאנחנו מקבלים מתרחשות בשווקים הדדיים: חינוך ותעסוקה, חוזים והלוואות, מענקים ופרסים. והמוסדות שמאפשרים את ההזדמנויות האלו פועלים בסביבה שבה קשה להגיע למידע מדויק. אחד מכלי השיפוט המרכזיים ביותר שלהם הוא הצבת שאלה ישירה למתמודד: ספר לנו מדוע עלינו לקבל אותך. ספר לנו למה עלינו להעסיק אותך. ספר לנו למה עלינו להעניק לך מענק. ספר לנו למה עלינו לקדם אותך.
בנסיבות כאלו, אנשים שלא מרימים את ידם, לא זוכים שיבחרו בהם, ואנשים שמרימים את ידם בביישנות, נבחרים פחות. המצב הזה נובע חלקית מהעובדה שבאנשים אסרטיביים מבחינים ביתר קלות, אבל הוא נובע גם מכך שהרמת היד כשלעצמה מהווה סימן יקר-ערך לכך שאתה מוכן להסתכן בהשפלה פומבית כדי לנסות משהו.
המוכנות להסתכן חופפת להרבה מהמיומנויות שלהן יזדקקו המועמדים כדי לבצע את העבודה עצמה – לגייס עמיתים וכסף, להכניס מוטיבציה בלב המשתתפים ולשכנע את חסרי האמונה, להתמיד לנוכח מכשולים ולעג. במילים אחרות, מוסדות שמעריכים את ההתאמה של מועמדים בוחרים לרוב אנשים שמקדמים את עצמם משום שקידום עצמי קשור לתכונות אופי אחרות שנדרשות כדי להצליח.
מפתה לדמיין שנשים יוכלו להיות חזקות ובטוחות בעצמן מבלי להיות יהירות או אידיוטיות, אבל זוהי תקוות שווא, משום שאנשים אחרים הם אלו שקובעים שאתה אידיוט, והניסיון שלא להגיע למצב הזה, מעניק לאנשים אחרים כוח להטיל וטו על הפעולות שלך. כאשר מישהו מציג עצמו כטוב מספיק כדי לבצע דברים מעניינים, באותה נשימה הוא גם חושף את עצמו לשיפוט שלילי לסוגיו, וככל שאני יכול לומר, העובדה שאנשים אחרים זוכים באפשרות להחליט מה הם חושבים על ההתנהגות שלך מותירה רק שתי אסטרטגיות תגובה: לא לעשות דבר, או לא להתייחס לתגובה.

* * *

האסטרטגיה של אי ההתייחסות לתגובה מפתיעה לטובה. עוד אחת מהסטודנטיות שלי לשעבר, שעכשיו היא עמיתה למקצוע וחברה, קראה בקשה מעיתונאי במגזין, שמבצע תחקיר לקראת כתבה טכנולוגית, וביקש דוגמאות. החברה שלי, שבעבר הייתה שקטה מדי בנוגע לעבודתה, החליטה לכתוב לכתב ולומר: "העבודה שלי היא נפלאה. כדאי לך לכתוב אודותיה".
הכתב בחן את העבודה שלה וכתב לה חזרה: "העבודה שלך אכן נפלאה, ואני אכן אכתוב עליה. אני חייב גם לומר לך שאת האישה היחידה שהציעה את עבודתה. גברים עושים זאת כל הזמן, אבל נשים מחכות שמישהו ימליץ עליהן". החברה שלי הפסיקה לחכות, ועכשיו העבודה שלה זוכה לתשומת הלב לה היא ראויה.
אם תעברו במחלקה שלי ב-NYU, לא תאמרו "הו, הביטו עד כמה גברים הם יותר מוכשרים מנשים". רמת האנרגיה היצירתית והגיוון שבה במקום הזה עדיין גורמים לי לעצור את נשימתי, והם לא מחולקים על פי המינים. עם זאת, לא תטעו אם תאמרו "אני מתערב שהסטודנטים שיהיו מפורסמים חמש שנים מעכשיו יכללו יותר גברים מנשים", משום שזה מה שקורה, שנה אחר שנה. החברה שלי, שדיברה עם הכתב, ממשיכה להיות מקרה חריג ועצוב.
חלק מהאפליה הזו בקריירה נובעת מסקסיזם, אבל חלק אחר נובע מכך שגברים פשוט טובים יותר בלהיות יהירים, ומודאגים פחות מכך שאנשים שיחשבו שהם טיפשים (לרוב בצדק, יש לומר), משום שאנחנו מנסים דברים שאנחנו לא כשירים לעשות.
ואני לא יודע מה לעשות בנוגע לבעיה הזאת (המהות של קיטור, למעשה, היא העובדה שלמקטר אין כל מושג איך לתקן את הדברים עליהם הוא מקטר). אבל אני יודע זאת: יהיה טוב יותר אם נשים יזהו הזדמנויות מעניינות שעשויות להתאים להן, הזדמנויות שהן עלולות לחרב אם באמת ינסו לעשות משהו לגביהן, ואז ינסו לקבל אותן. יהיה טוב אם יותר נשים יתרגלו להרים את ידן ולומר "אני יכולה לעשות את זה. תרשום אותי. העבודה שלי נפלאה", ולא משנה כמה אנשים יתרגזו בשל התנהגות שכזאת.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.