אז קראתי במגזין אחר
הייתי חייבת. ולמה הייתי חייבת? בגלל מיברג. ולמה בגלל מיברג? עוד לפני שהתחילה להיכתב מילה במגזין הוא עשה מהלך שהוציא אותי מכליי: הוא יצר אנלוגיה בין מצב חשבון הבנק של מיברג לבין מצב חשבון הבנק של העיתונות הישראלית. הוא אמר שעיתונאים כמוהו, מעמודי התווך של העיתונות הישראלית כמובן, לא יכולים להתפרנס יותר מכתיבה. ולו נמאס מזה, אז הוא הקים מגזין. והמגזין הזה הולך להראות שיש אופציה אחרת.
אז מה? זה מהלך סביר שיווקית. אם אתם לא רוצים את מיברג בגלל כתיבתו השנונה, תרצו את מיברג כי הוא אביר העיתונות הגוועת. זה מגדיל את קהל הקוראים פי כמה ומשחק היטב על רגשות המרמור בקרב קהל מסויים על העיתונות הישראלית. אבל זה מהלך מעצבן. כי מיברג לא עורך מגזין לטובת הציבור והעיתונות. הוא עורך מגזין בנושאים הבאים: אוכל, אמריקה, ישראל, ספרים, קולנוע, תקשורת, מוזיקה, רון מיברג. ככה, יש אנשים שמתעניינים באוכל, ויש אנשים שמתעניינים ברון מיברג. זהו לא מגזין שרון מיברג עורך, זהו מגזין של רון מיברג. וככזה, הוא יכול להועיל או לא לרון מיברג, אבל הוא יהיה גרוע מאד בלהוות אינדיקציה או אלטרנטיבה לעתונות העברית.
ואז התחילו המניפסטים. והתברר שרון מיברג חושב שהמתחרים שלו הם עיתונים אחרים. והוא כל כך טעה, שזה היה כמעט קומי. אין מגזין שמתפרסם היום שמתחרה במגזינים אחרים. כל מגזין מתחרה בכל איש שכותב על נושאים דומים. רוצה פרשן לענייני אמריקה? אתה יכול לפנות לאורלי אזולאי, כתבת ידיעות אחרונות לוושינגטון. אליה יכולת לפנות תמיד, אפילו בימים שבהם רון מיברג היה רלוונטי למשהו. אבל אתה יכול לפנות גם לפופ טארטס. זה אמין באותה מידה, ואפי טריגר כותב מצויין. אתה רוצה לקרוא על מחשבים? אתה יכול לפתוח ידיעות, מעריב, הארץ או כלכליסט, אבל באותה מידה אתה יכול לפוצץ את קורא הרסס שלך בעשרות (ישראליים) או מאות (באנגלית) בלוגים, שישמחו לספק לך כל דבר שרק תרצה בתחום. ולכן, הביטחון הזה, של "אני אעשה דבר טוב יותר מהדבר הרקוב שמתרחש פה במערכות העיתונים", הוא ביטחון חסר בסיס. לא בהכרח בגלל שרון מיברג וצוות הכותבים שלו לא יכול להתחרות בכל האנשים הכותבים, אלא בגלל שהוא אפילו לא מכיר בקיומם.
אז ידעתי שאני צריכה לקרוא באחר, כדי לדעת מה יצא מכל הבלון הנפוח הזה, שאמור היה לקחת איתו את העיתונות העברית לשמיים.

אז מה בעצם הם הקריטריונים?
אם מוציאים ממשוואת העיתון את הדפוס, ואת איכויות העיצוב והדפדוף שהוא מביא איתו, מגלים כי מבחן המגזין הטוב באינטרנט הוא למעשה מבחן הרסס. קוראי הרסס ( או המיילים או רשימת הסימניות או הדלישס, או איך שלא שומרים את המקומות שחוזרים אליהם) של קהל היעד של מיברג מפוצצים. אני מכירה את שלי, ואני מקרה לא קיצוני: יש שם כמה עשרות טובות של בלוגים ואתרים. אם בא לי לקרוא מישהו שאני מוקירה את כתיבתו, אין לי שום בעיה למצוא מלים כתובות. או צילומים מצולמים.
אי לכך, אני שומרת בקנאות על מעוז הרסס שלי. אם לא אשמור עליו, הוא יישטף בזרם המלים הכתובות, כפי שקורה לעיתים. כדי שמשהו חדש ייכנס למעוז שלי, הוא צריך להוכיח את עצמו. הוא צריך להוכיח שהוא כתוב טוב. הוא צריך להוכיח שיש בו משהו על דברים שמקומות אחרים לא כותבים עליהם. הוא צריך להוכיח זווית ראייה חדשה על דברים שאחרים כן כותבים עליהם.
במקרה של אחר, הוא צריך לעשות את כל אלו בריבוע. כי הוא לא רוצה רק להיכנס לקורא הרסס שלי, הוא רוצה להיכנס לכיס שלי. ולכן, הוא צריך להיות טוב יותר מכל בלוג או מגזין אחר שנותנים לי את שירותיהם בחינם.
אני מניחה שיש כמה דרכים להתעלות מעל האתרים הטובים הקיימים, אבל אחת הדרכים המצופות ממגזין היא להביא אותה בסינרגיה. מה זה אומר? שכתבת התחקיר תכסה צד אחד של סיפור ומדור הדעות יביא צד אחר. שיפרסם סדרה של תצלומי אוכל מדהימה, שתלווה בכתבה מעמיקה על מסורת הפודינג בבריטניה. שיתחקה אחר עונש המוות והתפוצה שלו בעולם בכתבה אחת, ויראיין מומחים לטלטולי שב"כ בשנייה (בדיחה פרטית עם איתמר ורוני). יו נואו, שלם שעולה על סך חלקיו.

ים הלנז'רי מתנועע, מתוך אחר (מה באמת קורה עם קרדיטים לתמונות במגזין הזה?)

אז מה יצא מזה?
יש שם טורי דעה נחמדים. בועז כהן על הביטלס עם הילדות שלו, או נילי לנדסמן על שלושים ומשהו. ויש אפילו לפעמים משהו שדומה לכתבה כמו עפרה ריזנפלד על גניבת גשרים בפולין. וזה שוטף וקריא, ואלו אנשים נחמדים. אבל אין שם שום דבר מעבר. טורי דעה ועוד טורי דעה. זה מזכיר יותר מכל את רשימות. כמה כותבים טובים יותר או פחות, שמעניינים אותי יותר או פחות, מרוכזים במקום אחד, ומהגגים את הגיגיהם. בשביל זה אני לא צריכה את אחר.
הוא ערוך ברשלנות. לא במובן פסיקים וטעויות הגהה (אם כי, גם על זה אפשר לעבוד). במובן העמוק של יד עליונה נעלמה, שמורידה איפה שמיותר ומוסיפה איפה שחסר. יש שם, למשל, כתבה של מיברג על ספרות פילם נואר. יוצא שעל שולחני מונחים כל הספרים שתורגמו לעברית של דאשייל המט (או איך שלא כותבים את השם שלו), אז פתחתי את הכתבה בהתלהבות. רבע שעה מקונן מיברג על זה שלא השכיל לתרגם את "השינה הגדולה" של צ'נדלר מחדש לעברית, אחרי שתורגם בפעם האחרונה לפני חמישים שנה, ועל כך שלא גאל את קוראי העברית משממונם. זכרתי שקראתי את השינה הגדולה בתרגום די חדש ולא הבנתי מה הוא רוצה. האינטרנט גילה לי כי זכרתי נכון: הוצאת כתר, 2005, בתרגום דוד חנוך. ובכל זאת, הכתבה הזאת, שאפילו לא נכתבה עבור אחר, אלא פורסמה במעריב ב-2009, מוצגת שם. למה? כי זהו הארכיון של מיברג? כי לא היו מספיק כתבות על ספרות? כי היה דחוף לקונן על ספר שלא תורגם על אף שכן תורגם? בשביל זה אני לא צריכה את אחר.
ויש שם המון רון מיברג. המון. והוא כותב על הכל: אמריקה, כמובן, וספרים, כמובן, ואוכל, כמובן. אבל גם על תכניות בישול באמריקה (טקסט תמוה למדי, פה), חזיות (באמת שיש לי אימג'ים דחופים יותר להכניס לראש מאשר את רון מיברג בחנות של ויקטוריה סיקרטס, פה), אדם ברוך (לא קראתי. יש גבול כמה מדברי הגבר הלבן שאיבד את מדינתו אני יכולה לספוג, פה) ועל מה לא. יש אנשים שזה נחמד להם, אני מניחה, אבל אני פשוט לא יכולה לסבול את הלשלשת המילולית והמרירות והשובניזם שלו. בשביל זה אני לא צריכה את אחר.
מה שכן, העיצוב יפה מאד :).

בקיצור
אתר עם כמה כותבים שאני אוהבת וכמה שלא, שערוך ברשלנות ומכיל רק טורי דעה. קוראים לזה בלוג, לא? בלוג נחמד, אני לא אומרת, אולי אפילו אשים אותו בקורא הרסס שלי. אבל בשביל זה כל הרעש?