קונפליקט

בשנים האחרונות אני לא קורא ספרים מנייר.

איכשהו הנחתי שזה בגלל האינטרנט וגם בגלל שאני לא קונה ספרים. אני שולף מספריות של אנשים.

אבל היתה לי תחושה שזה לא העניין. שיש עוד משהו.

לפני כמה ימים לקחתי מהחדר של הבן שלי ספר שהוא לקח מהבית של סבתא שלו – "אוניית המגדלור" מאת זיגפריד לנץ.

בנערותי מאד אהבתי את זיגפריד לנץ ושמחתי לפגוש אותו שוב.

הקריאה היתה קשה לי. לא הצלחתי לקרוא כמה עמודים ברצף בלי להניח ולהתעייף ואז לנסות שוב.

בכריכה האחורית כתוב

אונייה העוגנת בלב ים ומנווטת את דרכן של אוניות אחרות נתפסת כבת ערובה בידי שלושה פושעים. הצוות ורב החובל נקרעים בין חובתם ובין דרישות הפושעים. בפני הקורא נפרשת רשת סבוכה של קונפליקטים.

בום.

זה העניין.

הקונפליקטים.

בספר הזה כמעט ואין סיפור.

הסיפור נלווה לקונפליקט.

אני לא אוהב קונפליקטים בלי סיפור.

זה מגרד לי ומעצבן אותי ודוחה אותי ומביך אותי ואני פשוט לא רוצה.

ועכשיו אני שואל את עצמי. אם אני רוצה לחזור לספרות, לטקסט ארוך שמודפס על נייר – איך אני יכול לדעת מראש שיש שם יותר סיפור מקונפליקט?

בלוג קבוצתי אחר

אז קראתי במגזין אחר
הייתי חייבת. ולמה הייתי חייבת? בגלל מיברג. ולמה בגלל מיברג? עוד לפני שהתחילה להיכתב מילה במגזין הוא עשה מהלך שהוציא אותי מכליי: הוא יצר אנלוגיה בין מצב חשבון הבנק של מיברג לבין מצב חשבון הבנק של העיתונות הישראלית. הוא אמר שעיתונאים כמוהו, מעמודי התווך של העיתונות הישראלית כמובן, לא יכולים להתפרנס יותר מכתיבה. ולו נמאס מזה, אז הוא הקים מגזין. והמגזין הזה הולך להראות שיש אופציה אחרת.
אז מה? זה מהלך סביר שיווקית. אם אתם לא רוצים את מיברג בגלל כתיבתו השנונה, תרצו את מיברג כי הוא אביר העיתונות הגוועת. זה מגדיל את קהל הקוראים פי כמה ומשחק היטב על רגשות המרמור בקרב קהל מסויים על העיתונות הישראלית. אבל זה מהלך מעצבן. כי מיברג לא עורך מגזין לטובת הציבור והעיתונות. הוא עורך מגזין בנושאים הבאים: אוכל, אמריקה, ישראל, ספרים, קולנוע, תקשורת, מוזיקה, רון מיברג. ככה, יש אנשים שמתעניינים באוכל, ויש אנשים שמתעניינים ברון מיברג. זהו לא מגזין שרון מיברג עורך, זהו מגזין של רון מיברג. וככזה, הוא יכול להועיל או לא לרון מיברג, אבל הוא יהיה גרוע מאד בלהוות אינדיקציה או אלטרנטיבה לעתונות העברית.
ואז התחילו המניפסטים. והתברר שרון מיברג חושב שהמתחרים שלו הם עיתונים אחרים. והוא כל כך טעה, שזה היה כמעט קומי. אין מגזין שמתפרסם היום שמתחרה במגזינים אחרים. כל מגזין מתחרה בכל איש שכותב על נושאים דומים. רוצה פרשן לענייני אמריקה? אתה יכול לפנות לאורלי אזולאי, כתבת ידיעות אחרונות לוושינגטון. אליה יכולת לפנות תמיד, אפילו בימים שבהם רון מיברג היה רלוונטי למשהו. אבל אתה יכול לפנות גם לפופ טארטס. זה אמין באותה מידה, ואפי טריגר כותב מצויין. אתה רוצה לקרוא על מחשבים? אתה יכול לפתוח ידיעות, מעריב, הארץ או כלכליסט, אבל באותה מידה אתה יכול לפוצץ את קורא הרסס שלך בעשרות (ישראליים) או מאות (באנגלית) בלוגים, שישמחו לספק לך כל דבר שרק תרצה בתחום. ולכן, הביטחון הזה, של "אני אעשה דבר טוב יותר מהדבר הרקוב שמתרחש פה במערכות העיתונים", הוא ביטחון חסר בסיס. לא בהכרח בגלל שרון מיברג וצוות הכותבים שלו לא יכול להתחרות בכל האנשים הכותבים, אלא בגלל שהוא אפילו לא מכיר בקיומם.
אז ידעתי שאני צריכה לקרוא באחר, כדי לדעת מה יצא מכל הבלון הנפוח הזה, שאמור היה לקחת איתו את העיתונות העברית לשמיים.

אז מה בעצם הם הקריטריונים?
אם מוציאים ממשוואת העיתון את הדפוס, ואת איכויות העיצוב והדפדוף שהוא מביא איתו, מגלים כי מבחן המגזין הטוב באינטרנט הוא למעשה מבחן הרסס. קוראי הרסס ( או המיילים או רשימת הסימניות או הדלישס, או איך שלא שומרים את המקומות שחוזרים אליהם) של קהל היעד של מיברג מפוצצים. אני מכירה את שלי, ואני מקרה לא קיצוני: יש שם כמה עשרות טובות של בלוגים ואתרים. אם בא לי לקרוא מישהו שאני מוקירה את כתיבתו, אין לי שום בעיה למצוא מלים כתובות. או צילומים מצולמים.
אי לכך, אני שומרת בקנאות על מעוז הרסס שלי. אם לא אשמור עליו, הוא יישטף בזרם המלים הכתובות, כפי שקורה לעיתים. כדי שמשהו חדש ייכנס למעוז שלי, הוא צריך להוכיח את עצמו. הוא צריך להוכיח שהוא כתוב טוב. הוא צריך להוכיח שיש בו משהו על דברים שמקומות אחרים לא כותבים עליהם. הוא צריך להוכיח זווית ראייה חדשה על דברים שאחרים כן כותבים עליהם.
במקרה של אחר, הוא צריך לעשות את כל אלו בריבוע. כי הוא לא רוצה רק להיכנס לקורא הרסס שלי, הוא רוצה להיכנס לכיס שלי. ולכן, הוא צריך להיות טוב יותר מכל בלוג או מגזין אחר שנותנים לי את שירותיהם בחינם.
אני מניחה שיש כמה דרכים להתעלות מעל האתרים הטובים הקיימים, אבל אחת הדרכים המצופות ממגזין היא להביא אותה בסינרגיה. מה זה אומר? שכתבת התחקיר תכסה צד אחד של סיפור ומדור הדעות יביא צד אחר. שיפרסם סדרה של תצלומי אוכל מדהימה, שתלווה בכתבה מעמיקה על מסורת הפודינג בבריטניה. שיתחקה אחר עונש המוות והתפוצה שלו בעולם בכתבה אחת, ויראיין מומחים לטלטולי שב"כ בשנייה (בדיחה פרטית עם איתמר ורוני). יו נואו, שלם שעולה על סך חלקיו.

ים הלנז'רי מתנועע, מתוך אחר (מה באמת קורה עם קרדיטים לתמונות במגזין הזה?)

אז מה יצא מזה?
יש שם טורי דעה נחמדים. בועז כהן על הביטלס עם הילדות שלו, או נילי לנדסמן על שלושים ומשהו. ויש אפילו לפעמים משהו שדומה לכתבה כמו עפרה ריזנפלד על גניבת גשרים בפולין. וזה שוטף וקריא, ואלו אנשים נחמדים. אבל אין שם שום דבר מעבר. טורי דעה ועוד טורי דעה. זה מזכיר יותר מכל את רשימות. כמה כותבים טובים יותר או פחות, שמעניינים אותי יותר או פחות, מרוכזים במקום אחד, ומהגגים את הגיגיהם. בשביל זה אני לא צריכה את אחר.
הוא ערוך ברשלנות. לא במובן פסיקים וטעויות הגהה (אם כי, גם על זה אפשר לעבוד). במובן העמוק של יד עליונה נעלמה, שמורידה איפה שמיותר ומוסיפה איפה שחסר. יש שם, למשל, כתבה של מיברג על ספרות פילם נואר. יוצא שעל שולחני מונחים כל הספרים שתורגמו לעברית של דאשייל המט (או איך שלא כותבים את השם שלו), אז פתחתי את הכתבה בהתלהבות. רבע שעה מקונן מיברג על זה שלא השכיל לתרגם את "השינה הגדולה" של צ'נדלר מחדש לעברית, אחרי שתורגם בפעם האחרונה לפני חמישים שנה, ועל כך שלא גאל את קוראי העברית משממונם. זכרתי שקראתי את השינה הגדולה בתרגום די חדש ולא הבנתי מה הוא רוצה. האינטרנט גילה לי כי זכרתי נכון: הוצאת כתר, 2005, בתרגום דוד חנוך. ובכל זאת, הכתבה הזאת, שאפילו לא נכתבה עבור אחר, אלא פורסמה במעריב ב-2009, מוצגת שם. למה? כי זהו הארכיון של מיברג? כי לא היו מספיק כתבות על ספרות? כי היה דחוף לקונן על ספר שלא תורגם על אף שכן תורגם? בשביל זה אני לא צריכה את אחר.
ויש שם המון רון מיברג. המון. והוא כותב על הכל: אמריקה, כמובן, וספרים, כמובן, ואוכל, כמובן. אבל גם על תכניות בישול באמריקה (טקסט תמוה למדי, פה), חזיות (באמת שיש לי אימג'ים דחופים יותר להכניס לראש מאשר את רון מיברג בחנות של ויקטוריה סיקרטס, פה), אדם ברוך (לא קראתי. יש גבול כמה מדברי הגבר הלבן שאיבד את מדינתו אני יכולה לספוג, פה) ועל מה לא. יש אנשים שזה נחמד להם, אני מניחה, אבל אני פשוט לא יכולה לסבול את הלשלשת המילולית והמרירות והשובניזם שלו. בשביל זה אני לא צריכה את אחר.
מה שכן, העיצוב יפה מאד :).

בקיצור
אתר עם כמה כותבים שאני אוהבת וכמה שלא, שערוך ברשלנות ומכיל רק טורי דעה. קוראים לזה בלוג, לא? בלוג נחמד, אני לא אומרת, אולי אפילו אשים אותו בקורא הרסס שלי. אבל בשביל זה כל הרעש?

הספריה הציבורית לוס אנג'לס, ענף ליטל טוקיו, כמשל

עבור תיירים לא עשירים, לוס אנג'לס קשה לתמרון, להתמצאות, לתנועה. על כן מפתה להישאר בשדרת הוליווד, להוריד עורף צרוב-שמש במניין אינסוף הכוכבים (איפה נועה תשבי?) ולהמשיך הלאה. אבל חצי שעה נסיעה משם קרו דברים מעניינים.

שיטוט קל ביותר בליטל טוקיו, אם צולחים את מבוך הבנקים, יביא למרכז החנויות, מעין שוסטר מקומי בשתי קומות. מעל הסופר העצום, המציע גלידת שעועית אדומה ומוצ'×™ ואלף דברים אחרים שעין ישראלית מעולם לא שזפה, יש חנות ספרים. רשת, מסתבר, קינוקויה. השפע שם, עבור לא יפנים, די מהמם: מדריכי מנגה לכלכלה, לכימיה, ליפן למתחילים; אינסוף אינסוף אינסוף קומיקס דחוס, ביפנית ובאנגלית, ושלושה מדפי הייקו. אין לי שום דבר חוכמה להוסיף על החנות – אפילו תמונות אין, מטעמים רב תרבותיים – למעט אולי ההמלצה לבקר בחנות ספרים "אתנית" ולהיחשף לעולם שלא נועד לך ואין לך סיכוי להשתייך אל אפס קצהו, אבל טוב לדעת שהוא קיים.

עוד סביבה שלא נועדה לי ובכל זאת באתי, היא ×¢× ×£ הספרייה הציבורית בשכונה. בשכונות לא טובות, אין דרך יפה להגיד את ×–×”, ספריות ציבוריות הן בית-מחסה. הואיל וזו לוס אנג'לס אפשר ממש לשמוע את אנתוני קידיס. פיזור ×”×’×–×¢, כמו שאומרים האמריקאים בלי למצמץ באתרי האינטרנט של הממשל המוניציפלי, נמוך ביותר: למעט כמה תיירים שמנקדים את הנוף האנושי בלבן, אין שם ולו WASP אחד (סטנדאפיסט ששמענו אחר כך ינסח זאת בפרוזאיות ובהצלחה מרובה יותר: לבנים ושחורים לא מסתדרים בלוס אנג'לס – הם פשוט לא מדברים ספרדית).

חלק מהמחשבים נטולי הפיירפוקס מוכהים, מיועדים לקשי ראייה, והעדות הכי טובה לכך שלא הזיתי או מיהרתי לשפוט נמצאה על דלת השירותים. (יצאתי לצלם את הדלת במבוכה מה אחרי שהאדם לפני בתור יצא מהתא מסורק למשעי ופנה לצחצח שיניים).

מן הסתם, עולות שאלות לגבי התפקידים ותחומי האחריות של ספרייה ציבורית בחברה – האם חסרי הבית קוראים או לא, איך נראות ספריות בשכונות טובות יותר, מי אמור להיות קהל היעד הפוטנציאלי והאם זו תמונת ראי לישראל בעוד כמה שנים. אבל בזמן השהייה שם (הגעתי ממניעים ארציים למדי, בל נכחיש, בדמות אינטרנט חינם) עלו גם מחשבות נוספות, על הקוטב השני של עקומת הביקוש לספרים.

אני לא מתכוון לקוטב איכותי או סוציו-אקונומי, אלא טכנולוגי. במקום כזה השאלות על הצומת הבלתי נמנע ספרות-קדמה ועד כמה הוא מסוכן/נושא בשורה מקבלות תפנית. בניו-יורק למשל פגשתי שני חבר'ה שמקדמים כתב עת, אלקטריק ליטרצ'ר שמו, שמבקש לסנכרן סיפורים קצרים לאיי-פון, טוויטר, פייסבוק ומה עוד; גם עצם ההיכרות שלי עם מילים כמו טקסונומיה ופולקס ונומיה מעידה שהעתיד כבר כאן.

אבל הדקות הארוכות בליטל טוקיו הן תזכורת טובה לכך שלא ל-כ-ו-ל-ם יש או יהיה לבסוף אייפון, לא כ-ו-ל-ם חלק מהמשחק. ברור שהחבר'ה האלה, המגיעים אל הספרים רק אחרי שהתקלחו בשירותים בתור לאינטרנט חינם, הם מופע קיצוני ונטול כל משקל או השפעה בכל קנה מידה. ועדיין זה מרענן, ושווה לקחת גם אותם ואחרים בחשבון.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.