ארכיון תגיות: פרודיה

הפרס השני

יש תקווה באהבה / ראלי חממו

הרב-טוראי מוטי חיותא סירב להשיב לשאלות שהוטחו בפניו וגם קילל, אבל מלי כבר הכירה גסות רוח מהסוג הזה מהבית והיא לא נרתעה כלל. היא ידעה שידה על העליונה ושבסופו של דבר הוא ידבר. לכן היא המשיכה לתחקר ולשדל את החשוד:

"אתה יודע מה הם יעשו לך, מוטי, אם לא תפתח כבר ת'ג'ורה? אתה תרקב בכלא כמה שנים טובות, וכשסוף סוף תצא חזרה לעיירת הפיתוח שממנה צמחת, אפילו החברים העבריינים שלך יפנו לך עורף. זאת לא נפקדות, מוטי, זאת בגידה במולדת והם לא משחקים עם כאלה דברים".

רב"ט חיותא מלמל משהו מתחת לשפה, ומלי הרגישה שהגיע הזמן לנקוט בגישה רכה יותר:

"אני ממש רוצה לעזור לך, מוטי. באמת. אני כאן בשבילך, כפרה. אבל אני לא יכולה לעשות כלום, אם לא תספר לי למה עשית את זה".

אבל למרות שהטקטיקה הזאת הוציאה מרב"ט חיותא תגובה, זאת לא היתה התגובה הרצויה:

"מה את מחרטטת לי", שאל חיותא בזעף, "את בעדי? כולם יודעים שאת משתכנזת, שהחברות הכי טובות שלך הן גליה ניר-אל מהסימולטורים ודניאלה רגישוּת מהמוזיאון, שאתן מרימות את האף בשקם בפני כל אחד מהצוות הטכני, ושכל מה שאתן רוצות זה למצוץ ת'דבש של הפרחים".

סגן המשנה מלי מזרחי הרגישה כיצד עור פניה השחום והחלק מקבל את גון השזיף. טמונים בו מעמקים בחרא המחוצף לא אכחיש, חשבה מלי ולפתע עלתה בדעתה דמותו היפהפיה של ניצן תות. של הטייס שלה. של הטייס היפהפה והמתוק שלה. שהיא כל כך אוהבת. היא ידעה שהוא ראה שהיא הסמיקה, ושנאה אותו על כך.

"מוזר שאתה יודע כל כך הרבה על חברותיי ועלי", נפלטה לה הערה מתגוננת.

"אולי ×–×” בגלל שאת כוסית מספר אחד ושנדלקתי עלייך מהיום הראשון שהגעת לבסיס… אולי האמנתי בהתחלה שאת אישה טובה כזאת, את יודעת; אחת משלנו, ושיש לנו עתיד ביחד לך ולי, ואני הסתכלתי עלייך קצת". המחמאה המפוקפקת ריגשה את מלי מסיבה עלומה והיא ×—×™×™×›×” אליו.

"אבל כנראה שזה לא בגלל זה", המשיך חיותא בלי בושה, "כנראה שזה בגלל כל הקונדומים שאספתי בתורניות הרס"ר מהשיחים שבחזית שיכוני הטייסים, שאת והחברות שלך מסתובבות שם כל כך הרבה".

מלי החווירה. היא באמת טיילה עם ניצן תות בגן שבחזית שיכוני הטייסים כמה פעמים. היא מעולם לא חשדה שמישהו ימצא את הקונדומים שנטמנו היטב מתחת לסלעים, סמויים מהעין כרקפות לבנות. וודאי שלא חשדה שאם ימצאו יקשרו הקונדומים הללו אל חברותיה או אליה. היא ידעה שהוא משועשע עכשיו, בכור השטן הזה מאופקים.

"את מבינה", הוסיף החיה הזה חיותא, "להעביר את רוב זמנך בחיטוט באשפה זה לעיתים כמו לחטט בצהובונים. לא חייבים לטוס בשמים כדי ללמוד על עננים לבנים, אפשר ללמוד עליהם גם מלהריח ערפיח".

"מספיק", אמרה לו מלי, "אתה חוזר למחבוש, ומשם תלך אל הכלא להרבה זמן". היא הדגישה את החית התימנית שלמדה מאימה בנקמנות.

פתע נשמעה דפיקה בדלת. הפקידה שלה הביאה למלי מסמך מאת המטע"טז (מפקד טייסת עבדים וטיפול בזבל). במסמך הורה המטע"טז למלי להעביר את הטיפול ברב"ט חיותא אליו. זאת היתה הוראה מוזרה בעליל, שכן ברור היה שזה עניין לביטחון שדה. "שיר-פז", אמרה מלי לפקידתה, "תתקשרי למטע"טז ותגידי לו, שלפי הנוהלים חייל המכוון רובה אוטומטי לעבר דיר-מטוסים המכיל מטוסים השווים מאה ושישים מליון דולר האחד עובר קודם כל לתחקור בביטחון שדה ורק אחר כך לטיפול אצל הטע"טז" (טייסת עבדים וטיפול בזבל).

"את רואה", אמר לה חיותא במרירות, "גם אם הייתי אומר לך ת'אמת אף אחד לא היה מקשיב. זה כמו חטופי תימן, הם רוצים להשתיק אותי". ההערה על חטופי תימן העלתה במלי משהו ששכחה לחלוטין. מלי נזכרה במה שעלה ברגע התמוה שבו בלבלת הזיקנה אחזה בסבתה מרג'י בפעם הראשונה. באותה תקופה כבר היה ברור לכולם שבקרוב סבתא מרג'י כבר לא תוכל עוד להכין מלאווח למשפחתה, ומלי ביקרה אותה לעיתים קרובות. יום אחד הגיעה מלי לבקר את הסבתא ומצאה את סבתה במצב מוזר:

"פורטונה בתי האהובה", צרחה סבתא מרג'י, מיד כשמלי נכנסה וחיבקה אותה בכוח, "ידעתי שיום אחד הם ישלחו אותך בחזרה. כמה זמן חיכיתי לך, פורטונה. כמה זמן. כמה כמה כמה. אני אוהבת אותך פורטונה. אף פעם לא שכחתי אותך. אף פעם."

האחיות הזריקו לסבתא מרג'י סם הרגעה, והיא נרדמה. בהתחלה מלי חשבה שהסבתא היתה פשוט מבולבלת אבל כשחזרה הביתה וסיפרה להוריה על מה שאירע הבינה מתגובתם שמשהו חשוב קרה, למרות שסירבו לדון בזה.

הזיכרון עורר במלי רגשנות מוזרה והיא החליטה לתת לרב"ט חיותא סיכוי אחרון.

"תקשיב לי עכשיו, מוטי" היא אמרה לו, "תקשיב לי חזק. אם לא היית עושה לי איזה רגש עכשיו, לא הייתי מדברת איתך. אבל בכל זאת אני יעשה את זה. אני נותנת לך סיכוי אחרון לספר לי למה עשית את מה שעשית. אם יש איזושהי דרך להסביר את זה כדאי שתסביר את זה עכשיו. אחרת אתה הולך למטע"טז. המטע"טז, תאמין לי או לא בכלל לא יתעניין בסיפור שלך, וחבל"ז עליך אחרי שהמטע"טז יגמור איתך. אז אם יש לך מה לומר, כדאי שתגיד את זה עכשיו".

השתררה שתיקה. לרגע אחד המשיך רב"ט חיותא לנעוץ את עיניו השחורות במלי ולהביע לעג מריר וגבריות, ואחר המבט נשבר, ורק אבדון ודמעות היו בעיניו.

בעתיד, תמיד תזכור מלי כיצד ננעצו בה העיניים הדומעות והמיואשות האלה כשני זיתים שחורים באמבט של שמן לפני שהפכו את עולמה.

"את באמת רוצה לדעת", חיותא שאל.

"באמת", אמרה לו מלי.

"ואת תעזרי לי".

"אם תשכנע אותי, אני אנסה".

"זה דבר מכוער מה שקרה לי".

"אני אעמוד בזה".

"טוב", אמר לה רב"ט חיותא, "לפני שבועיים אני נאנסתי. לא יכולתי לברוח. הם היו שלושה".

"הם", מלי שאלה.

"שני טייסים ונווט", אמר חיותא.

"טייסים", שאלה מלי.

"טייסים", הוא הנהן.

"אני לא מאמינה לך. אתה ממציא את זה כדי להתחמק, חיותא".

"תאמיני או לא כוסאמאמק", התפרץ חיותא בזעם, "הם עשו לי את זה: ניצן תות, ניר טיל-אֵש ושקד רימון. הם תפסו אותי ליד האפסנכול בלילה, והם אנסו אותי שלוש שעות, ואחר כך איימו שיזרקו אותי לכלא אם אדבר."

עכשיו מלי כבר רתחה מזעם, "אתה שקרן בן שקרן חיותא, ואתה הולך לשבת בכלא שנים רבות עכשיו".

"ידעתי שזה מה שיקרה", אמר חיותא, "אבל תזכרי מה שאני אומר לך, יא בת זונה, זאת האמת. האמת, אני אומר לך. מבינה?".

שוב נשמעה דפיקה בדלת. "מלי", אמרה שיר-פז, "יש לך אורח".

"את לא רואה שאני עסוקה", שאלה מלי בזעם.

"הוא אומר שזה דחוף", אמרה שיר-פז.

מלי סגרה את הדלת מאחוריה והופתעה למצוא במשרד את ניצן תות. הוא אחז בה בזרועות הטייס המסוקסות שלו וחיבק אותה בתשוקה.

"ניצן", היא אמרה לו, "מה אתה עושה כאן".

"השגתי לנו אפטר לאחר הצהריים וטיסה לאילת בהרקולס", אמר לה תות הטייס.

"אני לא יכולה לטוס היום, אני בתחקור".

"תסמכי עלי מלי ותעזבי את החיותא הזה בשקט"

"איך אתה יודע על זה", שאלה מלי.

"הוא פגע רע מלי תאמיני לי, אני מכיר אותו".

"אתה בטוח, חמוד".

"בטוח, מתוקה. בטוח".

"טוב חמוד סבבה, מתי אנחנו טסים".

"בארבע, מתוקה", אמר לה תות ונישק אותה, "בארבע".

"תספר לי שוב את הסיפור שלך", היא ביקשה, "והפעם ספר הכול"

"למה?".

"כי אני מאמינה לך".

"למה?"

"עזוב כבר. אני מאמינה לך, אז תתחיל לדבר".

ביום שמוטי חיותא הגיע לבסיס תפס אותו ניצן תות שהיה (קצין תורן) בשק"ם, ודפק לו תלונה על צחצוח נעליים. משחיותא התמרמר. אמר לו תות: "תמיד אתם מקטרים בלי סיבה חפ"ש שחרחר חמוד, אבל עכשיו אתה בידיים שלי, ומעכשיו אני אתן לך סיבות טובות לקטר. משך שנתיים השתמש תות בכל הזדמנות שמצא להתעמר בחיותא, וחיותא מצידו השתדל לתת לו כמה שפחות תירוצים. מהר מאוד חיותא השתפשף ולתות נותרו מעט מאוד סיבות להתעלל בו. תות ניסה להציק לחיותא בכל דרך אפשרית אבל חשדו של מפקדו של חיותא התעורר ותות נאלץ לשמור מרחק מחיותא. עד שלבסוף התסכול והשעמום גרמו לתות ולחבריו לתפוש את חיותא ולפגוע בו בדרך האפשרית היחידה שהיתה פתוחה בפניהם. חיותא האומלל שלא נותר לו כל מפלט אחר, חתם על נשק והלך לפוצץ את האשכנזים המנוולים. הוא שכב על גבעה מול דיר המטוסים שלהם וחיכה לבואם אבל מש"ק משמעת ונהג תפסו אותו בשעת המעשה ועצרו אותו.

"מה שהורס אותי", אמר חיותא למלי משסיים לספר את סיפורו, "זה לא שהם היו טייסים ואשכנזים, ואפילו לא זה שהם דפקו אותי בתחת. זאת העובדה שהם עשו את זה כנגד רצוני".

מלי נאבקה כדי לפתוח חקירה יסודית, ולהוציא את האמת לאור. אבל איש אינו מקשיב במדינה הזאת לשני מזרחים. היא עזבה את הצבא ותמכה בחיותא לאורך כל המשפט שלו. במהלך המשפט צמחו ניצני אהבתם והשתרגו. יש להם ארבעה ילדים עכשיו.

חיותא יושב בכלא מאז ועד היום. אבל תות עדיין מטיס את טובי מטוסינו בשמי הדרום הכחולים והצלולים.

על המחבר

רֵאלי חממו (25), נולד וגדל באופקים למשפחה מרובת ילדים, דלת אמצעים ועם זאת חמה ואוהבת. עוד בנעוריו התבלט ראלי כנער בעל יכולות אנליטיות גבוהות ויכולות גופניות נחותות ולכן (מעיד ראלי על עצמו): "אילולא הגת, ההגנה והאהבה של בני משפחתי מעולם לא הייתי עובר את בית הספר היסודי". אף על פי כן, בעזרת מלגות של נדבנים תומכי הקשת המזרחית הצליח ראלי להתעלות מעל הנסיבות. כיום ראלי הוא תלמיד החוג למזרחיות יהודית באוניברסיטת תל-אביב ונחשב להבטחה הגדולה של החוג.

נימוקי השופטים

כל אחד ואחת מאיתנו התנסה במהלך שירותו הצבאי באדישות המקוממת המאפיינת את היחס של צה"ל אל בני-המיעוטים. יחס זה מהווה אספקלריה ליחסה הכללי של החברה הישראלית לבני-המיעוטים; האני הקיבוצי בולע את האני הפרטי ומעכל את אחרותו לטובת מטרותיה של ההגמוניה האדישה. סיפור זה, המטריד בפשטותו, דומה לסיכה חדה החודרת מבעד לאדישותנו, ומזמנת לפנינו ולו לשבריר שנייה את סבלו של המיעוט הנדכא. אוזנו הקשובה של חממו הפליאה ללכוד את לשונו הראשונית של האחר. השימוש של חממו ב'סלנג' אינו רק סגנוני. חממו משתמש ב'סלנג' כדי להתנגח עם לשונו המדירה של הקאנון. בכתיבתו המרעננת והמינורית מצליח חממו לא רק לספק סיפור מתח מבדר אלא גם להפנות את המבט לחלקים המחוספסים שלנו עצמנו, שמן הראוי שנתעמת איתם.

תחרות הסיפור הקצר והמזעזע של הארץ*

דבר העורך

קוראים יקרים,

אני מצטער לדווח לכם שהשנה אסון גדול אירע לצוות 'תחרות הסיפור הקצר'.

אחד מחברי צוות השופטים, אליעזר (אבא) מנצור – עורך הוצאת 'מֵכֶר לעם', נרדם בשעה שקרא את אחד הסיפורים ושנתו היתה ×›×” עמוקה, עד שכשנפלה עליו ערימת סיפורים לא הספיק להגיב בזמן, והוא נחנק למוות.

למרות הטרגדיה הנוראה ואולי בגללה המשיך צוות השופטים לעבוד במסירות האופיינית לו. בזמן הזעום שנותר עד למועד ההכרזה על הזוכים סקרו שני שופטינו הנותרים אלפי סיפורים. הריני מברך אותם על מאמציהם שמהווים תרומה ואולי גם מופת לקהיליית הספרות בארצנו.

אני שמח לדווח לכם שקורבנו של אליעזר (אבא) לא היה לשווא. גם השנה קיבלנו נרטיבים רבים, טעימים במיוחד, שבודאי יעזרו לתבל את הנרטיב הישראלי הגדול, התפוח והתפל. דומני שתופתעו לגלות שלמרות שצוות השופטים עבד בהרכב חסר לא נופלת רמת ביצועיהם השנה מרמתם של שופטינו בשנים קודמות.

בברכה,

ב.צ.

*אין שום קשר בין תחרות הסיפור הקצר והמזעזע ובין תחרות הסיפור הקצר של "הארץ"

דבר השופטים

שלום לקורא/ת,

הופתענו לגלות השנה שהספרות בישראל עדיין נושמת.

דעתנו הנסמכת על כמות הסיפורים שהתקבלו למערכת היא שאין ספק שישנם כותבים מוכשרים רבים מספור בארצנו. יהא לכם גורלו של אבא (אליעזר מנצור) סימן לכך שעם ישראל עודנו עם-הספר.

גם השנה קיבלנו רבבות סיפורים של כותבים מוכשרים.

רבים מהכותבים הפליאו אותנו ביכולותיהם הלשוניות, ובייחוד בחדשנותם; כמה וכמה כותבים הצליחו בדומה למאיה ערד לחדש את סגנונותיהם של סופרים מתים, כמו ילן-שטקליס, קסטנר וגולדברג. ניסיונות אמנותיים כאלה חובה לשבח (הביטו בסיפורים המומלצים במהדורה הבאה).

למרבה הצער הבחנו גם השנה בנטייה עצובה לאסכפיזם שדבקה בכותבים רבים. רבים מהכותבים, וברצוננו לציין שביניהם נמנים גם אנשים מוכשרים מאוד, הפגינו מודעות מיזערית למציאות הארץ ישראלית ולצרכי השעה שלה, וכתיבתם לקתה בדמיון מוגזם עד כדי ניתוק, ובנטייה מרגיזה לדשדש במשעול הפנטזיה הדוּדוּצנטרי.

אבל אנו שמחים לציין שהיו גם רבים שהפגינו מודעות למה שמתרחש בכאן ובעכשיו:

להוואי הארץ כפי שהיה עם קום המדינה, ליחסי ערבים-פלסטינים, לטראומות של החיילים בצבא, לגזענות, לחוסר השוויון בין גברים ונשים, לדיכוי של ההומוסקסואלים, לרדיפת ×”×’×–×¢ האירואסייתי את השחורים וכו' וכו' וכו'…

מודעים, אנחנו משבחים אתכם, חיזקו ואימצו!

ואחרונה, אנו רוצים להביע את אבלנו על פטירתו בטרם עת של אבא (אליעזר מנצור). אבא, רוחך האמיצה, תמיד תלווה אותנו במחקרנו התרבותי ובניסיוננו להקנות לתרבות הישראלית תצורה פלורליסטית.

בברכה,

ראומה דאשתקד ופז מחמוד

פרס ראשון:

דרמה בכיתה / רויטל עגל-שפילמן

לכיתתה של המורה היהודיה רונית, נכנסה התלמידה הערביה פאחימה.

כעסה המורה היהודיה על שמכניסים לה ערבים לכיתה.

ידוע ידעה המורה רונית שערבים מביאים מחלות, מביאים פיגועים ושהם גם מסריחים. ומה יהא על התלמידים היהודים הקטנטנים שלה?

לכן העמידה המורה רונית את פאחימה בפינה ועלתה אל אלי המנהל להתלונן.

זקנה היתה המורה היהודיה. בלאט וביגיעה היא דידתה במעלה המדרגות לעבר חדר-המנהל.

בינתיים כדי להשתעשע, זרקו התלמידים היהודים כדורי נייר על פאחימה.

עמדה פאחימה בשקט ופניה החומות חיוורות.

לפתע הרימה פאחימה את אחד מכדורי הנייר. היא פרשה אותו על הקיר. שלפה עט מהתיק. היא שרבטה משהו על הנייר. אחר קימטה אותו חזרה לצורת כדור ויידתה אותו מבעד לחלון.

קפאו הילדים היהודים החמודים ועיניהם הקטנות והתמימות התכווצו בחשד ובפחד.

אחר החליטו שלעת עתה יעזבו את פאחימה בשקט; מי יודע מי תפס את הפתק למטה, ומי יאסוף את הערבייה מבית הספר בסוף היום.

באותו הרגע נכנסה מורתם הטובה לאלי המנהל והתחילה להתלונן.

הקשיב אלי המנהל לתלונותיה בהבנה וברוך, ואחר הסביר לה בחוכמה, שאין מה לעשות. שזוהי הוראה של השמאלנים מלמעלה. "מי יתן", אמר לבסוף, "שמרכז הליכוד יחזור לשילטון בבחירות הקרובות ויגמר כבר הטרראם הזה".

הבינה המורה רונית שאין ברירה וחזרה ללמד את הילדים.

בינתיים שיחקו הילדים החמודים כדרכם.

אבי שפך קסת דיו על הפנים של מירית.

שימי ושרית התנשקו עם הלשון בפעם הראשונה.

רמי ואדם הלכו מכות.

רמי הכניס אגרוף לאף של אדם, והוציא לו דם.

אדם צבט את זרועו של רמי, והוציא לו עור.

פאחימה הביטה על שאר החברייה ורק רצתה להשתלב ולהפוך לחלק מכולם.

נכנסה המורה רונית לכיתה והשתיקה את הילדים כהלכה בצרחות, קללות ואיומים.

היא הושיבה את פאחימה הערבייה מקדימה, ליד הרוסיה המנודה לובה.

הביטה פאחימה בלובה בידידות.

הפנתה לובה מפאחימה את פניה.

לקראת סוף היום החווירה הרוסייה לובה והתעלפה.

המולה פשטה בכיתה.

איש לא ידע מה לעשות.

המורה רונית החלה לבכות מחשש שתאבד את מקום עבודתה, גם ככה עושים קיצוצים עכשיו.

לפתע היתה שם פאחימה.

היא בדקה את הרוסייה ומשראתה שאין לה נשימה החלה לעשות לה הנשמה מלאכותית.

"הערבייה מתנשקת עם הרוסייה", אמר רמי לאבי, ואבי וכל אחד אחר ששמע את הבדיחה פרץ בצחוק.

פתע, הוטח מפיה של לובה מסטיק על פניו של רמי, והיא חזרה לנשום.

"את הצלת את הרוסייה, למרות שהיא יהודיה?", שאלה המורה רונית.

"כולנו בני אדם", השיבה לה פאחימה והודתה בליבה למפגין השמאלני שלימד אותה החייאה.

"אכן", אמרה המורה רונית, "מסתבר שכן".

כך הפכה פאחימה לבת כיתה מן המניין.

אחרי כל זה לובה הרוסיה כבר האירה לערביה פנים.

הן הלכו יחד אל השער, ועד שהגיעו אליו כבר היו חברות טובות.

"רק דבר אחד אני לא מבינה", אמרה לובה לפאחימה במבטא רוסי כבד, "למי זרקת את הפתק מהחלון".

"לאף אחד בעצם", אמרה פאחימה במבטא ערבי כבד.

"אז מה כתבת בו", שאלה הרוסייה.

"תפילה", אמרה הערביה.

"מה ביקשת", שאלה הרוסייה.

"אני ביקשתי מאללה", אמרה הערבייה, "שיביא לנו כבר את השלום".

על המחברת

רויטל עגל-שפילמן (37) נולדה בלידה טבעית בג'אקוזי בצפון תל-אביב. את גיל ההתבגרות היא בילתה בשבט הצופים 'רקמת אביבים', ובו קטפה פרחים ולמדה תרבות יידית וקשירת חבלים. בצבא שרתה כמורה חיילת ומכאן הניסיון שלה עם אוכלוסיות טעונות טיפוח, והרגישות שלה אליהן. כיום רויטל היא אמא לשני ילדים ומדריכה לפילאטיס.

נימוקי השופטים

הפרוזה של עגל-שפילמן עוצמתית אך תמציתית בה בעת. ב'דרמה בכיתה' מצליחה עגל-שפילמן לחשוף את ההתנגשות המסעירה המתרחשת עם כניסת הילד לתהליך החיברות הפוצע (שלעולם איננו באמת תמים), ולשלב אותו עם הקרע העומד בבסיס פוליטיקת הזהויות שעליה מושתתים יסודותיה הכואבים של החברה הישראלית. זהו סיפור שאומר הרבה במעט. כישרונה המילולי של עגל-שפילמן מפציע מעל לכל אלה, בוהק כסכין. אנו גאים להעניק לה את הפרס הראשון בתחרות.

"אבל גם את הדברים הבאים לא הייתי רשאי לומר אלמלא הייתי בטוח בעצמי ואילו מעמדי על בימות הבידור של העולם התרבותי לא ×”×™×” מבוצר עד שאינו ניתן לערעור" – דין וחשבון לאקדמיה / קפקא

קולה של הכלבה בספרות הילדים העברית

אקספוזיציה: לפני שנתיים, יואב כתב את העבודה, שמפורסמת כאן, למרצה חוקרת תרבות. מדובר, כמובן, בפרודיה על קריאות פמיניסטיות, שמתחזה לעבודה אקדמית. העובדה שאני רואה צורך לציין זאת אינה מבשרת טובות. המרצה, אגב, לא קלטה את הפרודיה. ואם קלטה, הרי שהיא טיפוס חיובי מאוד. יואב זכה ביופי של ציון. א.ש.

קולה של הכלבה בספרות הילדים העברית

עזית הכלבה הצנחנית מנקודת המבט המגדרית

במאמר קצר ×–×” אנסה לבצע קריאה פמיניסטית בספר, 'עזית הכלבה הצנחנית', שכתב מוטה גור. בקריאה שאציע משמש לי כמודל מאמרה של אורלי לובין, 'אישה קוראת אישה'. לובין גורסת שהכתיבה הפמיניסטית מנסה לצאת ממקום שונה מאותו המקום שממנו יוצאת הכתיבה ההגמונית: "מתוך חללים בשוליים של מבעים הגמוניים". המקום שאליו היא חותרת אולי הופך ברור יותר, כאשר היא כותבת בהמשך שבקריאה פמיניסטית מדובר ב"קריאה חתרנית… היינו קריאה המנסה לכונן את הקוראת כסובייקט במרכז כנגד טקסט המעמיד אותה בשוליים…" ועוד: "הקריאה הפמיניסטית מתאפיינת במודעות ובמכוונות, במעשה רדיקלי שמטרתו המוצהרת היא חשיפה של המניפולציה הגברית" . בעבודה זאת אנסה אם כן, לאור העקרונות המצוטטים לעיל, לעשות בדיוק את ×–×”- בקריאה חתרנית אנסה לחשוף את כל המניפולציות שמפעילה ההגמוניה הגברית על עזית, וכן את המניפולציות שמפעיל עליה כל גורם אחר, יהא אשר יהא. אני מקווה מאוד שעבודה זאת תהוה תרומה זעומה לכוונה "לא סתם לייצר אינטרפרטציות ספרותיות מסוגים שונים…[אלא] לשנות את העולם." 1. מבחינת המחבר, המספר והנפשות הפועלות, עזית הכלבה היא בעצם אישה, ולא רק אישה אלא מימוש האידאל הנשי. א. בתכונות אופיה ובתפקודיה הקוגניטיבים, עזית הכלבה שווה לשאר הדמויות הניקביות המוצגות בספר, ואף עולה עליהן בהתאמתה לאידאל הנשיות. תכונות אופייה הבולטות של עזית הכלבה הן הרצון המוחלט לרצות את הדמויות הגבריות, ולהיות מסורה להן. כך למשל כאשר "הכל הציעו לעזית אוכל וממתקים ושלחו יד ללטפה… עזית לא לקחה דבר מאף אחד ועיניה נשארו צמודות אך ורק אל ד"ר חרובי, לקרוא בפניו מה הוא חפץ ולשמוע מפיו מה עליה לעשות." מושאן של תכונות אלה ×–×” אינו רק ד"ר חרובי, בעליה של עזית, אלא כל דמות גברית סמכותית אחרת : בסיפור 'עזית בהרי מואב' מופקדת הכלבה עזית בידי מויש'לה. מויש'לה מוביל את חייליו ואת הכלבה עזית למבצע. כאשר מויש'לה נפצע, חייליו נסוגים ומותירים אותו מאחור. אבל עזית (למרות הסכנה הכבדה הנשקפת לחייה בפרק ×–×”) נותרת לצדו, מצילה את חייו ובסופו של דבר גורמת לשחרורו מידי 'החבלנים'; "במהומת הקרב איש לא זכר את עזית, אולם עזית לא שכחה את מויש'לה… מאחורי סלע גדול שכבה ועיניה לא משו ממנו לרגע ." תכונות אלה, השאיפה לרצות והנאמנות המוחלטת לדמויות הגבריות, הן התכונות המהותיות המאפיינות גם את שאר הדמויות הניקביות המופיעות בספר (אף על פי שלדמויות ניקביות אחרות כמעט ואין מקום בספר). בהתחלת הסיפור 'עזית שטה בצוללת' מוצגות זו אחר זו ארבע דמויות ניקביות (קרן, טלי, רותם ועינת). כל הארבע מתוארות רק מבחינת הפונקציונאליות שלהן במערכת הגברית. "קרן בדקה את הסימנים כדי לוודא שלא נוספה אף ספינה" , ×›"שקרן מודיעה על שינויים בסימנים שעל לוח הרדאר מזיזה טלי את ספינות הצעצוע בעזרת המקל" , "במרתף אחר… יושבת רותם ועיניה אינן משות לרגע ממסך הרדאר שלה." , "כל הידיעות האלה מועברות… אל המטה הכללי. שם יושבת עינת ומעבירה את הידיעות למשרדי המפקדים ולחדר המלחמה של המטה הכללי של צה"ל" , והפונקציה שהן ממלאות היא העברת המידע שהמכשירים אוספים למפקדים. כלומר רצונן היחיד, עד כמה שניתן לדעת, הוא לשרת היטב את מפקדיהן. עוד בהמשך הסיפור פקידת טייסת המסוקים, תמי, "ביקשה לצאת לטיסה ולסייע ללוחמים" . ב'סודי סודות' מאפשר המפקד חמי את מילוי משאלתה של תמי, ומשום כך "עתה היא שימשה כדיילת בהליקופטר" . כמו עזית אם כן, גם תמי מבקשת אך ורק לסייע ללוחם הגבר, וכפופה לסמכותו. אולם תמי, שלא כמו עזית, מבטאת רצונות שאינם קשורים לחלוטין לצרכי כלל הלוחמים. משום כך תמי אינה שלמה כמו עזית: "ביחוד שמח דני. פעם בעת אימונים משותפים ×”×’×™×¢×” תמי לבסיס שלו והם היו אפילו קצת חברים. עתה ניגשה אליו תמי ובלי בושה נשקה לו במצח. דני הסמיק קצת וכדי לא להראות מבולבל הושיט יד אל המגש ומילא פיו בסנדויצ'ים." מכאן ניתן לומר שהיכן שעזית כובשת את 'צרכיה', לא לוקחת דבר, ועושה רק מה שד"ר חרובי חפץ, תמי מועדת, מתנהגת באופן בלתי יאה לפי המוסר המקובל על המספר והדמויות, ו'בלי בושה' מראה את רגשותיה, במקום שמצופה שתכבוש אותם. כך שתכונות אופייה של עזית הכלבה שוות לתכונותיהן של שאר הדמויות הניקביות בכל, אם ×›×™ עזית מתעלה על הדמויות הנקביות על דבקותה בהן. אותו היחס מתקיים גם כאשר בוחנים את יכולותיה הקוגניטיביות של עזית הכלבה בהשוואה ליכולותיהן של הדמויות הניקביות האחרות: "עזית קרבה אל התותח. ריח אנשים כבר עלה באפה אולם כל תנועה לא נראתה שם. עזית החלה לנהום, אם יש שם מישהו הוא בודאי יתגלה והיא תוכל להחליט מה לעשות." ממקטע ×–×” אנו רואים שאין ×–×” רק שעזית מסוגלת לחשוב, היא מסוגלת אף להפעיל שיקול דעת ולאלתר. "חושיה עודדו אותה להסתער, לתפוס. אולם הפקודה של דני היתה לכי! הוא לא אמר לתפוס." כמו כן מסוגלת עזית לכבוש את יצרה, ולהבין את שפת האדם. תפקודיה הקוגניטיביים אם כן משתווים ואף עולים במידה מסויימת על אלה של הייצוגים הנקביים האחרים בספר, שכן עזית במסגרת הפונקציה שהיא ממלאת מסוגלת להשתמש בתבונתה לצורך הפעלת שיקול דעת, מקום שלא מוקצה ליצוגים ניקביים אחרים. נוכחנו לדעת אם כן שיש דימיון בין דמויות הנשים בספר ובין דמותה של עזית הכלבה, ושעזית המואנשת אף מתעלה עליהן בתכונות המשותפות לשתיהן. אבל מכל ×–×” לא נובע שעזית הכלבה היא סמל הנשיות של העולם הבדוי הניבט אלינו מספר ×–×”. לשם כך נצטרך לפסוע עוד מספר צעדים לתוך העולם הבדוי. ב. עבור הדמויות האחרות בספר עזית הכלבה ממלאת את תפקידה של האישה האידאלית. עזית הרעייה בתחילת הסיפור 'עזית בין שלגי החרמון' מטשטשים לחלוטין התפקידים של עזית הכלבה ושל אשתו של ד"ר חרובי: "זכרונות נעימים עלו וצפו בראשו [של ד"ר חרובי] ולא נתנו לו מנוח: הרים גבוהים; שלג. עזית חשה באי השקט של הרופא וזקפה את ראשה. ד"ר חרובי התבונן בכלבתו. עזית קמה על רגליה וניגשה אליו להתחכך בו. אין ספק שגם עזית תהנה מקור ההרים… גברת חרובי – קרא בקול… אני הולך… ליחידה הצבאית שעל החרמון. מתחשק לי להיות קצת בשלג. לחרמון? – בקור ×”×–×”? – רגע – ×–×” בעצם רעיון יפה, ומה איתי? התוכל לקחת גם אותי? למחרת נמצאו הרופא ועזית בדרכם צפונה." כאשר שוקל ד"ר חרובי לצאת לחופשה, הנימוק הראשון שעולה בדעתו הוא שהחופשה תגרום הנאה לעזית, ואכן את עזית הוא לוקח לחופשה, ולא את גברת חרובי. כלומר עזית תופשת אצל ד"ר חרובי את המקום שאולי אמור להיות שמור לאשתו. אך מעבר לעניין ×–×” אנו נתקלים בתופעה ספרותית שפרי ושטרנברג מכנים רב מערכתיות במילוי פערים, שתי היפותזות השוות אחת לשניה לחלוטין בסבירותן ; את הציטוט הישיר המודגש לעיל אפשר לשייך הן לעזית הכלבה והן לגברת חרובי. מכיוון שאין הוא מסומן במרכאות מן האפשר שיהיה הן ציטוט של דבר מה שנאמר והן של דבר מה שבמחשבה, לכן הוא יכול להיות הן מה שעזית אשר בפניה הוא מתבונן, חושבת, והן מה שגברת חרובי אשר אליה פנה, אומרת. ד"ר חרובי, אם כן, שומע שני קולות הצפים ×–×” לצד ×–×”; קולה של עזית הכלבה ושל הגברת חרובי. אבל את קולה של עזית המבקש שינתן לו להצטרף אל החופשה בחרמון בוחר ד"ר חרובי לשמוע. כדמות נשית עזית ממלאת את מקומה של אשתו של ד"ר חרובי, את המקום הראשון בחשיבותו. עזית המאהבת – בהמשך 'עזית בין שלגי החרמון' מלווה עזית מומחה להנדסה מעבר לקוי הגבול הסורי: "הסיור הסורי חלף מבלי להרגיש בדבר. עזית התרוממה. המומחה אחריה. במתיחות, מבלי להחליף מבט תודה או מילת חיבה, המשיכו השניים בדרכם. רק משהביאה אותו עזית אל ×”'איגלו' זינק אליה המומחה, חיבקה ונישקה בעיניה, אוזניה ואפילו באפה הלח." אי אפשר להתעלם מהנימה האירוטית המלווה את הציטטה ×”× "ל ומהמחוות האירוטיות המתוארות בו. הקשר המתואר בין עזית למומחה הוא קשר אינטימי, וקשר אינטימי שממומש במעשה בסופו של דבר. עבור המומחה נכנסת עזית לתוך המשבצת של האהובה, הרבה יותר מאשר לזו של הכלבה. עזית ×”'פאם פאטאל' – אח"×› קושרים החיילים הישראלים תרמוס קפה לצווארה של עזית, ושולחים את עזית לפתות בקסמיה את השומר הסורי: "מצעדה של עזית ×”×™×” ×›×” רך… משהבחין בה נרתע לאחוריו בבהלה… מראה התרמוס עם הקפה משך אותו והוא פסע פסיעה אל עזית תוך הושטת ידו…" הסורי מנסה לפתות את עזית, אבל בסופו של דבר עזית היא זו המפתה אותו ומושכת אותו לתוך ידי החיילים הישראלים האורבים לו: "בואי יא כלבה! בואי יפה! בואי, נראה מה יש לך שם בפנים! – כך דיבר הסורי – לעיתים בחיוך, לעיתים ברוגז, אולם לא הפסיק את התקדמותו אחרי הכלבה… עתה נמצאה כבר עזית סמוך אליהם. כדי לעודד את הסורי ולעורר את תאבונו היא עשתה צעד נועז – בקפיצה שובבה וקלה ×”×’×™×¢×” עזית לפתח המערה, ונעצרה… הפתעתו של הסורי היתה מוחלטת. לזאת הוא לא ציפה – הכלבה הטובה והמפתה… שהיא תעשה זאת?" דומני שהקטע המצוטט כמעט מדבר בפני עצמו, ואם אינו עושה זאת הרי שהסורי עושה זאת באומרו לישראלים, "זו, שד זו, איך משכה אותי בפיתוייה, כמו אישה; באמת; כמו אישה!" – הווה אומר, עזית בשירות הגברים הישראלים ממלאת עבור הסורי את תפקיד האישה המפתה, המסוכנת, שמושכת את הגבר אל המלכודת. למדנו אם כן שעזית הכלבה מתאימה מבחינת תכונותיה עם כל הדמויות הניקביות המופיעות בסיפור, וכן עם שלל משבצות החוזרות בתרבות שאותן אנו נוהגים לשייך לנשים. אולם, בעוד שהדמויות הניקביות האחרות כמעט ואינן נראות, עזית הכלבה זוכה להתיחסות רבה, וככלל אפשר לקבוע שהיא ממלאת עבור הדמויות הפועלות בעולם הבדוי את המשבצת שלתוכה התרבות מכניסה נשים. המרחב שנפתח במאמר ×–×” צר לצערי מלהכיל ניתוח מלא של מעמדה של עזית אצל המספר, אך אציין ×›×™ המספר הוא חלק מהעולם הבדוי (ולא מספר חיצוני לעולם הבדוי שאולי מתיימר להבדל בערכיו מדמויותיו), וכן שהמספר אינו מביע לעולם הסתייגות מהתייחסות כלשהי אל עזית, ואיני מוצא מקום כלשהו בו ניתן לייחס להערותיו או לדרך סיפורו אירוניה. נובע מכך שהמספר מתייחס אל עזית ממש כשם שהדמויות האחרות מתייחסות אליה, כלומר שגם עבורו מסמלת עזית הכלבה את האישה האידאלית, ואת התגלמות התכונות ×”'נשיות', שהרי אין שום ביטוי נשי שהוא אחר מזה של עזית. כמו כן אין להגיד שהמחבר , המשתתף הנוסף באקט התקשורת הספרותי, נבדל מהמספר ומשאר הדמויות בעמדותיו. מכיוון שאין שום ניסיון להגחיך את המספר או את הדמויות אי אפשר להגיד שהמחבר מציג בפנינו אפשרות להתייחס אל עזית אחרת. עלינו להסיק משום כך שעזית הכלבה היא סמל הנשיות האידאלי מבחינת כל המשתתפים באקט התקשורת ×”×–×” מלבדנו הקוראים. ההתייחסות לעזית הכלבה אם כן היא התייחסות לאישה. לכן, אמרי מעתה כשאת מתייחסת לסיפור ×–×” שקולה של האישה הוא נביחתה של עזית הכלבה ולהפך. 2. כיצד ההגמוניה הגברית קושרת את עזית ברצועה, מאלפת אותה, מזניחה את צרכיה ומוחקת את הווייתה הפרטית. עתה, לאחר שכבר ברור שעזית הכלבה היא התגלמות האישה בספר, אפשר לבדוק כיצד מתייחסת אליה ההגמוניה הגברית. דמויות ניקביות אחרות בתוך העולם הבדוי הן דלות וחסרות בשר, וקיימות כמעט כקישוט שולי. גם כאשר הן באות עם עזית במגע אין להן אפשרות להתייחס אליה. כך בסיפור הראשון, 'הכלבה עזית צונחת' מצילה עזית שני צנחנים שנפלו בשבי, ומשחררת אותם מכבליהם. מיד לאחר שהם משתחררים: "חמי שלח יד ללטף את הכלבה ובו בזמן דיבר במכשיר: אנחנו יוצאים מיד החוצה. רק נשחרר במקצת את השרירים. רותי מתחה ידיים ורגליים לחדש את זרימת הדם." רותי הצנחנית שותקת, אינה מבטאת את עצמה וודאי שאינה מתייחסת אל עזית. מי שמתייחס אל עזית, ומפגין בה בעת את נוכחותו ואת הקשר שלו אל מערכת הפיקוד הוא חמי. זוהי המחשה למערך המאפיין את הספר כולו. כך שעזית, הקול הנשי, היא למעשה מיעוט, מיעוט העומד נבדל כשמעליו נישאים גברים רבים, כולם (כולל האויבים) גוחנים מעליה ממרום מקומם בהיררכיה הצבאית והג'נדריאלית, ללטפה כאשר היא מבצעת את הטוב בעיניהם. א. על תהליך האילוף של עזית שמסתיים במחיקה של זהותה האישית. לא לחינם עזית היא האישה האידאלית עבור ההגמוניה הגברית, שהרי מינקות עזית אומנה למלא את כל מצוותיה. בפסוקים הפותחים את הספר, תחת הכותרת 'כיצד הכרתי את עזית', מציין המספר: "ביקרתי אותה בעת אימוניה ואילופה במשטרה ואף יצאתי אתה בעצמי למספר תרגילי עיקוב, גישוש והצלה" . הרי מאז ילדותה מפקחים עליה המספר ושאר באי כוחו של המחבר, ומאמנים אותה לממש את משאלותיהם. בהתחלה, הבעלים של עזית, ד"ר חרובי, עומד מאחורי כל פעולותיה: "קולו של ד"ר חרובי במכשיר הקשר קרא לה: עזית – לחפש!… טובה עזית! קרא לה ד"ר חרובי – לחפש!… עזית – לחפש! חמי ורותי – האם אתם שומעים אותי?" . בהמשך מעביר ד"ר חרובי את השליטה על עזית גם לגברים אחרים: "ואמנם ד"ר חרובי עמד בפני מלאכה מסובכת… צריך ×”×™×” להרגיל את עזית לפעול לפי הוראותיו של דני… עזית, לכי! – הצביע ד"ר חרובי לכיוון דני. עזית אלי – חזר דני. לאיטה התרוממה עזית וניגשה אל דני. טובה – עודד אותה הרופא בלטפו את גבה. טובה – חזר אחריו דני בלטפו את ראשה. וכך צעד אחרי צעד הבינה עזית את שרוצה ממנה ד"ר חרובי: מעתה היא חייבת להשמע לפקודותיו של דני." כבר באותו סיפור (הסיפור עזית שטה בצוללת) דני חולק את השליטה על עזית עם גבר אחר החומד אותה: "דני – לחש מויש'לה – תן לי לעשות זאת, אולם בתנאי – עם עזית… בסדר. קחו אתכם מכשיר קשר – ולדרך. עזית, בואי – קרא מויש'לה. עזית, לכי – הצביע דני בידו. להתראות – לחש מויש'לה והשניים פנו אל הים הפתוח." בסוף הסיפור השלישי, 'עזית פושטת בסיני', נחתם תהליך ×–×” כאשר הצבא באופן רשמי הופך את עזית לרכושו. בסיפור 'עזית בהרי מואב' עזית כבר נתונה לפיקודו של ×”'מפקד' שלוחץ את ידה ומלטף את ראשה. אותו מפקד הוא דמות סתמית (אישיותו אינה מפותחת יתר על המידה), אבל אולי דווקא בסתמיותו הוא מראה כיצד מערך הכוח הגברי בכללותו אוחז בניקביות בחוזקה, ורותם אותה בכבלים ובשרשראות. כשנוח לנציגים של מערך הכוח הגברי הם משחררים את עזית לכאורה, ונותנים לה לבצע את רצונם לפי שיקול דעתה: "אולי נשחרר אותה וניתן לה לפעול חופשית הציע מויש'לה. רעיון טוב – ×¢× ×” דני ופרם את קשר החבל עם עזית." כאשר אינם חושבים שזה יאה הם קושרים אותה בחבל: "בקשרו את עצמו אל עזית בחבל ארוך צעד המומחה בעיקבותיה…" , ולראייה שאין ×–×” מקרה חד פעמי "ד"ר חרובי לא הרפה מהחבל." פעם אחת ד"ר חרובי נותן לעזית לאכול, וגם הפעם הזאת היא רק חלק מתהליך האילוף . כל זאת לא בא להגיד שעזית סובלת מתת-תזונה, אלא שצרכיה של עזית נמחקים. כששאר הלוחמים יושבים ואוכלים ממתקים, עזית מביטה על ד"ר חרובי "לקרוא בפניו מה הוא חפץ" . לפיכך, הניקביות המתבטאת בעזית הכלבה היא מכשיר עבור ההגמוניה הגברית, שאותו צריך לשמן מדי פעם, ולעיתים להחליף אותו, אבל לא באמת לדאוג לו. עזית הרי נועדה להחליף בתפקידה את אימה. כשם שאומר המספר בהתחלת הספר: "הרופא × ×”×’ לספר לי רבות על עלילותיה של הכלבה האם וניבא גדולות גם לגורה – עזית." רוצה לומר, ההגמוניה הגברית מעבירה את עזית הכלבה תהליך ארוך, שבסופו הופכת עזית לניקביות אידיאלית מבחינתה, לא יותר מאשר כלי שרת, חסר זהות אינדיבידואלית, שאותו היא רותמת לצרכיה. ב. עזית הצנחנית אף אינה באמת גיבורת הספר. לא עבור המחבר, לא עבור המאייר, ודאי שלא עבור המספר ועבור שאר הדמויות הפועלות בעולם הבדוי. את רוב סיפוריו פותח המספר בתיאורים ארוכים ומייפים של נופי הארץ, ואחריהם בתיאורים של הסיבות שגורמות לחיילי צה"ל לצאת למשימות בחלקי הארץ השונים אותם המספר מתאר. ככלל שמה של עזית עולה רק כאשר הארץ (מדינת ישראל) וצה"ל זקוקים לעזית. בסיפור הראשון 'הכלבה עזית צונחת' פותח המספר בתיאור של מדבר יהודה, ואחריו בתיאור של שני צנחנים שהלכו לאיבוד במדבר, אחריו המספר מתאר את חיפושיו אחרי הצנחנים האובדים (שמה של עזית עולה רק 4 עמודים אחרי תחילת הסיפור), ורק לאחר מכן כאשר מוצא המספר צורך בעזית הוא נזכר בה: "עזית! – נזכרתי בכלבה." הסיפור 'עזית פושטת בסיני' נפתח בתיאור של הסכסוך בין מדינת ישראל ובין מדינות ערב לאחר מלחמת השחרור, המלווה בתיאור של פעולות המספר ביחד עם חיילי צה"ל האחרים. בעזית נזכר המספר רק כאשר הוא נשאר ללא מים במדבר עם חייל פצוע אחר (כשמונה עמודים לאחר תחילת הסיפור); "ואז עלה רעיון במוחי. נזכרתי בעזית…" כלומר המחבר מניח את עזית כאמצעי למטרות המספר ולמטרות צה"ל, והדבר לא מתבטא רק מבחינת היחס של המספר אל עזית, אלא גם מבחינת העקרונות המנחים את הבחירה של המחבר מתי להכניס את עזית ומתי להשאיר אותה סמויה בצד. באופן דומה בסיפור 'עזית שטה בצוללת' קופצת עזית עם קבוצת לוחמים מתוך מסוק ישר אל תוך מי הים. ביחד עם הלוחמים שוחה עזית אל צוללת. כאשר הצוללת יורדת מתחת לפני המים, והסכנה מיד האויבים פגה, המספר פוצח בתיאור שיחתם של מפקד הצוללת ומפקד הלוחמים. בשיחה שבה הם מתכננים את המשימה העתידית שבה עזית תשמש כחוד החנית ("הם קבעו באיזה סדר יצאו מן הצוללת ודני סיכם שהכלבה עזית תצא ראשונה…), הוא לא מלווה את מבעה של עזית ומוסר לקורא את תחושותיה, או כיצד עברה עליה השחייה וכיצד היא מתכוננת למשימה, הוא מוסר את מה שמתרחש אצל הגברים. עולה מכך שלא רק שעזית אינה עומדת במרכז העלילה אלא כאשר היא ממלאת פונקציה עבור ההגמוניה הגברית, אלא גם שכשאין לה שימוש להגמוניה הגברית היא פשוט מפסיקה להתקיים. המחבר בוחר להשמיט את עזית מחוץ לסיפור כשאין לו סיבה להכניסה. אותו הדבר מתרחש גם באיוריו של נחום גוטמן המלווים את הספר. ב-13 האיורים המצורפים לספר מופיעה עזית רק ארבע פעמים (וגם באיורים שהיא מופיעה או שהיא קטנה ובלתי ניתנת לזיהוי או שהיא נראית כדימון או שבעליה תופס את מרכז התמונה .) . המוקד של רוב האיורים הוא חיילי הצבא וסמלי הצבא. הפסקאות לעיל מראות שעבור המחבר והמאייר עזית אינה יותר מאשר אינסטרומנט להמחשת ההוויה הצבאית כפי שהיא נתפסת בעיניהם, ולתיאור 'תפארתה', וכן שבאותו האופן היא אינסטרומנט של המספר, כדמות נוכחת בעולם הבדוי, שעוזר לו להשלים את משימותיו הצבאיות, ולשרוד אחריהן. וכך גם עבור הדמויות האחרות בסיפור עזית (כפי שניתן ללמוד מן הסעיף הקודם). אינסטרומנט ותו לא, יוצא שעזית הכלבה, הקול הניקבי בספר, שלכאורה מוצבת במשבצת של גיבורת הסיפור, היא למעשה דמות כמעט שולית בו, ובודאי שלא דמותה של גיבורה במובן המקובל; גיבורה הפועלת בעולם מרצונה החופשי, ומשפיעה על מהלך האירועים ביוזמותיה. אם יש גיבור בסיפור הרי שהצבא הוא גיבורו. הוא תכלית הפעולות של כל הדמויות הפועלות בעולם הבדוי שיצר מוטה גור , וכן הוא הכוח המניע מאחורי הפעולות הללו. אם כן הצבא כישות מופשטת המזוהה עם ההגמוניה הגברית עומד במרכז הסיפור, ואילו עזית הכלבה המזוהה עם המיעוט הנשי ניצבת בשוליים, כנועה. לעיתים היא מחליקה מהשוליים, ונופלת מתוך הסיפור כשעונה הדבר על צרכי ההגמוניה הגברית, ואפריורית מונח זמם על פיה ומונע ממנה להשמיע את קולה. 3. סיכום ברצוני להסב את המבט לרגע אל ההשפעה שיש לכל ×–×” על המשתתפים הנוספים באקט התקשורת הבדוי: הקורא והקוראת. הנרטיב של עזית בהחלט יכול להשפיע ולעצב את עמדותיהם ×”×’'נדריאליות. אצל הקורא, שקורא את עזית, וסיפורים דומים כעזית מינקותו יכולה להתפתח סטרוקטורה של אישה בדמות עזית, חצי כלבה-חצי אישה, ויתכן בהחלט שירצה לאור הדוגמא שניתנת לו אישה מאולפת המספקת מענה לכל צרכיו. כמוהו אף הקוראת הקטנה הגדלה כשהיא קוראת את עזית לצד ספרים אחרים שעליהם חולשת ההגמוניה הגברית, עלולה לאמץ את דמותה של עזית כמודל, לעצב את הווייתה על פיה, ולחיות כמו הכלבה עזית חיים שלמים. כדוגמא בחרתי ברחל ויסברוד המחייבת את מערכת הערכים שמוצגים בעזית הכלבה הצנחנית במאמרה. ויסברוד מחמיצה את המקום האנושי והנשי של עזית בספר (כשהיא כותבת: "עזית הכלבה אינה מואנשת" ), וכן נוטה להחמיץ את המניפולציה של הטקסט ההגמוני הגברי על הנשיות. כאשר ויסברוד כותבת שעזית הספר "לא נועד לחשוף חוסר אונים של הצבא והמשטרה. להיפך, סיפורים אלה באים לאשר את הערכים שהחברה הבוגרת מבקשת להנחיל, לנמען הצעיר, ערכי אהבת הארץ, רעות, אחריות, גבורה ותושייה" היא מחמיצה את העיקר- שכל אלה הם ערכים גבריים שרק לגברים מותר להנות מהם. כפי שהראנו לעיל. מאמרה של וייסברוד מנסה להראות כיצד 'עזית' הספר חיובי מ'עזית' הסרט. טענתה העיקרית היא ש'עזית' הספר טוב מ'עזית' הסרט, מכיוון שהוא אינו שולל את האחר הערבי. זוהי טענה שגוייה שכן האחר הערבי מוגחך ומוקטן ב'עזית' הספר, כשם שהראנו כשהצגנו את הפיתוי של הסורי בחרמון. ממאמרה אם כן שמבכר את עזית הספר על פני עזית הסרט, יוצא שהיא עצמה מקבלת את הערכים ההגמוניים הגבריים, היות שאחרת לא היתה יכולה להתעלם ממנו בצורה כזאת. אולי מוטב אם כן שמבקרות כוייסברוד והדומות לה יפתחו מעט את המתודה שלהן, את 'מודעותן ומכוונותן', פן יפלו טרף בידי ההגמוניה הגברית, כשם שנפלה עזית.