ארכיון תגיות: פרויקט מרחבים

מתוך "בשבח הפאסיביות"

 
(פורסם במלואו ב"הערות שוליים לאפלטון")

חישבו על רוכב אופניי-שטח הרוכב בנתיב משובש בין גבעות ואבנים. מהלכו הוא רצף של מהמורות ובורות חסר קצב או תבנית, וגופו צריף לספוג את כל אלה לאורך זמן, וגם לשלוט בכיוון הנסיעה. אם יאנוס את השטח להחלטותיו השרירותיות, יחטוף מנה אחת אפיים מן השורשים הבולטים והסלעים. אם ייכנע לגמרי למשטרם, ייאלץ לעצור לחלוטין. כך, רכיבה מקצועית בשטח בר, שנראית כמו זרימה שוטפת, אינה אלא סדרה אינסופית של משאים ומתנים קטנים, רצופה במאות פשרות קטנות לתוואי המשתנה. חלק מההחלטות הגדולות מתקבלות באופן מודע, כמו עקיפה של סלע בולט הנראה למרחוק או הימנעות מבור גדול, אך רוב ההתנהלות מתבצעת במהירות גדולה מכדי שניתן לחשוב עליה במפורש, והעסקאות נחתמות הרבה מתחת לסף החשיבה, בין האבן לרגל, ליד האוחזת בכידון, או לגב המתקמר להרף עין. אלה הן שיחות בדרג נמוך, אך יעילות והכרחיות. ועם חלוף הרגעים, ואולי השנים בניסיונו של הרוכב, הופך הגוף, דרך האופניים, לאחד עם האדמה ממנה בא, והם מכבדים זה את זה, דרך התיווך הטכנולוגיה הדו-גלגלי. כך, רכיבת השטח, שמאפיינת, לבטח בהבדלים מסוימים, גם רכיבה על אופנוע או על סוס, יסודה אינו רק באוסף פעולות זריזות, אלא גם במיומנות האי-פעולה, ההקשבה והכבוד לסביבת הפעולה.
המונח של "סביבה" הוא חשוב כאן מאוד, וכדאי להבדיל אותו מן המושג של "מרחב". מרחב הוא מקום אובייקטיבי, אוסף קר של נקודות וקואורדינאטות. הוא נטול משמעות והטיה, וחף מכל סובייקט או נקודת מבט. “סביבה" מניחה מראש דבר-מה שהיא נפרשת סביבו. היא מתאפיינת אך ורק ביחס לסובייקט שפורש אותה, ונתונה לחלוטין לפרשנותו והעדפותיו. גודלם של הדברים ב"סביבה" תלוי בעניין ובהשפעה שיש להם על מי שפורש ומפרש אותם. יש שיאמרו (דמוקריטוס, למשל), ש"סביבה" היא המצאה אנושית שמולבשת על עולמנו שאינו אלא "מרחב". ויש אחרים (היידגר, כנראה), שיגרסו שעולמנו הוא בראש ובראשונה "סביבה", ודווקא המושג "מרחב", הנטול כל משמעויות, הוא הפשטה פיקטיבית, היפותטיות שקופה לצרכים טכניים. ×”"מרחב" מורכב ממיקומים, ×”"סביבה" ממקומות. תהיה אשר תהיה התשובה למקור האמיתי מבין הצמד “מרחב-סביבה", ברור שהאיכות הסבילה אחריה אנחנו מחפשים מתקשרת לאינטראקציה שלנו עם המושג "סביבה", בעוד שהאקטיביות בצורתה הקיצונית, הדורסנית, מתייחסת לעולם כמרחב הנתון, לפחות בכוח, למניפולציה אינסופית. אך כאן צריך להיזהר, משום שחלק גדול מהפעילות האקטיבית יכולה להיות הפיכה של סביבה עוינת לסביבה ידידותית עד שהיא הופכת לשקופה למשתמש (זהו בתמצית כל המפעל של הציוויליזציה האנושי). במקום שהאבולוציה נעצרה, והאורגניזמים הפסיקו להתאים את עצמם לסביבה בהמתנה למוטאציה הבאה, החל מהלך של הקפאת הצורה של האורגניזם מחד וניסיון לשנות את הסביבה מאידך, בעזרת התייחסות אל העולם כמרחב גמיש וניתן לעיבוד. כך הפך היער למטבח, המערה לבית, המדורה לכיריים והאל לטלוויזיה.
המהלך של רוכב האופניים, בצאתו לחפש את מרחבי הבר הבלתי מעובדים לסביבה מודרנית, ללא שבילים כבושים ומחלפים סלולים, מרמז על איזה געגוע, חלקי אולי, לאותם מיליארד שנה שקדמו לעידן הנוחות המודרני. איזה אינסטינקט קדמון מושך אותנו למקום בו איננו כל-יכולים.
אך הפאסיביות האמורה אינה רק התייחסות לעולם כאל סביבה שיש לכבדה אלא הגישה – ואולי ההבנה – שאף אנחנו, אם נרצה ואם לאו, חלק מהסביבה של מישהו אחר. האישה המתייפה לפני צאתה אל הרחוב, אינה עושה זאת בהכרח על מנת להשיג משהו ספציפי באופן פעיל (ליבו של מחזר, למשל), בד”×› היא עושה זאת ×›×™ היא מצייתת לאותו תקתוק פנימי שגורם למרבדי הפרחים לפרוח באביב הססגוני, ולשמש לשקוע בכל ערב בין קרעי עננים מאדימים.

על שנאה עצמית

הקדשה
הפוסט הזה הוא "אני". בלי "אנחנו". ובגלל זה, הוא מוקדש לחנן כהן.

אפולוגטיקה
אני לא בטוחה שזה המקום המתאים לפוסט הזה; אין מסקנה, אין תובנה וזה מהחיים. אבל זה המקום שלי, והוא כבר הוכח בעבר כגמיש למדי, אז הוא יצטרך להתאים. חוץ מזה, זה פוסט שצריך לכתוב אותו בזהירות, כי כמו שנרמז משמו הוא על שנאה עצמית, ושנאה עצמית נוטה להפוך לרחמים עצמיים, ורחמים עצמיים זה מה זה לא אסתטי. ואם זה לא מספיק, צריך להיזהר כי לכי תדברי במלים גדולות על שנאה עצמית. זה בערך כמו לדבר במלים גדולות על שכרות. ומעל הכל מרחף גם עניין ה~חיבוק~. זה מין נושא כזה, שמצריך לכאורה ~חיבוק~, אבל אם הייתי רוצה ~חיבוק~, הייתי כותבת בפורום לסביות, לא פה. ובכל זאת, הפוסט הזה ייכתב.

גבולות גזרה
השנאה העצמית שלי היא מרחב. אם אני צריכה להשוות אותו למשהו, אז הוא הכי דומה למרחב של הבאבל בוי; הוא תפור למידותיי ועוד קצת. אלא שבאבל בוי צריך את המרחב בשביל לנשום, ושנאה עצמית היא בדיוק אותו דבר, אבל הפוך; לא כדי לנשום ולחיות אלא בגלל שאני חיה ופועלת, לא למען קיום נוח, אלא למען הרעלת הקיום.
מה שמזין את המרחב הזה מבוסס על מגוון סיבות. חלק מהסיבות לשנאה העצמית הן בנאליות, נדמה לי. אני שמנה, נגיד, זו טענה רווחת. חלקן בנאליות פחות אבל אני מניחה שקיימות אצל לא מעט אנשים, כמו, למשל, אני נכה חברתית. חלקן כמעט מתקרבות למדרגה של נדירות, כמו כפות הרגליים שלי איומות. ומיעוטן מתקרב למדרגת מילה יחידאית, כמו אני שונאת את עצמי על שאני שונאת את עצמי. אבל כל הסיבות האלו מובילות לאותה חליפת חמצן לבנה שמקיפה אותי, שלעתים ניתן לחדור דרכה החוצה או פנימה, ולעתים פחות.

חדירה למרחב
אבל המרחב הזה, על נחשי הארס הלהוטים להכיש המסתובבים בו, הוא בכלל לא שלי. הוא רק מתחזה ככזה. אני נדרשת שוב לחיבורה היפה של ארנה קזין "על הנוחות" (בבל 2008): "כדי שהתעשייה הזאת [תעשיית היופי] תמשיך לגלגל מיליארדים, כולנו, נשים וגברים, חייבים להרגיש לא נוח בגופנו, ועם גופנו. אנחנו חייבים להרגיש שמנים מדי, מקומטים מדי, שופעים מדי, חיוורים או שחומים מדי; אנחנו צריכים להירתע מהישבן שלנו ומהשפתיים ומהשדיים. תפוחים או מדולדלים. רופסים או מנופחים. עלינו להרגיש כל הזמן פחות מדי או יותר מדי. עלינו להרגיש כל העת לא יפים" (עמ' 91).
קזין היא כמובן לא הראשונה שאמרה דברים ברוח דומה. תעשיית היופי זכתה כבר למגוון קיתונות זעם ובוז פמיניסטיים על האופן שבו היא ממחזרת מודלים ואידיאלים של יופי כדי לגרום לנשים לצרוך עוד או כדי לשעתק את מבני הכוח הקיימים בחברה ולהותיר את הנשים מדוכאות וחלשות ולעשותן בובות יפות למבטם של הגברים. הדוגמה הכי קיצונית שראיתי לעניין, והיא באמת קיצונית, הרבה אחרי הגרוטסקיות, ועצובה עד אין קץ, היא לינק שאיתמר דג ברשת, ומאחוריו מסתתרת חנות לבגדי לטקס שמוכרת חליפת לטקס בדמות בובת מין, שאותה יכולה האישה החפצה בכך לעטות על עצמה כדי להיראות כמו הדבר הפלסטי "האמיתי".
ותעשיית היופי עצמה לא לבד במערכה. למעשה, כל זירה בה אני פועלת יכולה להיחשד באותו רצון עז לגרום לי לשנוא את עצמי. האקדמיה, למשל, על ההיררכיה המובנית בה, שבה לעולם אני אמורה להרגיש בורה יותר, אקדמית פחות ובעיקר עצלנית יותר מהמרצים שלי, והם בתורם אמורים להרגיש אותו דבר ביחס לבכירים מעליהם. עולם העבודה, שבו אני אמורה תמיד לשנוא את מצבי הנוכחי ולהתאמץ יותר כדי להתקדם, כדי להרוויח יותר. ואפילו הרשת, על כלי המדידה וההשוואה המשוכללים שלה, שיכולה בכל רגע נתון להבהיר לי מה מצבי ביחס לאחרים, ולעודד אותי, בעזרת עשרה צעדים פשוטים, שכתובים בבלוג של אנשים אחרים, חרוצים יותר, שיטתיים יותר, חדורי מטרה יותר, להשיג יותר קוראים.

מאבק
ואז הגיע הרגע מזעזע אמות הסיפים שבו הבנתי שהמרחב הזה, שלכאורה מפעפע מתוך העצמיות האישית והפרטית שלי הוא, לפחות בחלקו, מתובנת מבחוץ. וזה הותיר אותי המומה לזמן מה. כי זה לא יכול להיות. קודם כל, שנאה עצמית מרגישה לגמרי אותנטית. אני מרגישה אותה בכל רמ"ח איבריי, איבריי שלי. זה לא יכול להיות שהמבנים החברתיים הגיעו כל כך עמוק. זה פשוט לא יכול להיות. חוץ מזה, אני בנאדם מודע. אני בנאדם חושב. אני בנאדם ביקורתי. זה פשוט לא יכול להיות שהם הצליחו להגיע כל כך עמוק.
הכרזתי על מאבק. אמרתי לעצמי: זה הכל נתון לבחירה שלך. אם הצלחת לבנות לעצמך חוקי זוגיות שנכונים לך ולה, אם הצלחת, לרגעים, למצוא את השילוב הנכון בין עבודה לפנאי ובין תחביבים לבטלה, את תוכלי להתגבר גם על השנאה העצמית. במיוחד אחרי שהבנת עד כמה היא אינה אמיתית.
אז זהו. שעברו בערך חמש דקות עד שנכנעתי. כשאני שמנה, אני שמנה, ולא משנה כמה פמיניסטיות יעמדו לי בתוך הראש ויצעקו פטריארכיה פטריארכיה.

חוסר האונים
ואז הגיע חוסר האונים. כי למרות כל התיאוריות שלמדתי, כל הספרים שקראתי, וכל התובנות שליקטתי, בענייני שנאה עצמית אני כמו תלמידת כיתה א': חסרת אונים לחלוטין. זה מרחב אחד ומאבק אחד שבו עוד לא הצלחתי לנצח.

נזיד אנשים

 

חם. חם בתל אביב. חם גם מחוץ לתל אביב, אני מניח, אבל זה לא אותו דבר. חם לנו בתל אביב בגלל שאנחנו בתוך תל-אביב. לא במובן המקובל של בתוך תל אביב. אני לא מתייחס למובן הדו מימדי של המושג "בתוך תל אביב", כלומר לא ל"בין גבולותיה המוניציפליים של העיר תל אביב. אני מתייחס למובן הזנוח בדרך כלל, למובן התלת מימדי.

תל אביב היא גוף בעל שלושה מימדים, דבר שאנחנו נוטים לשכוח. כשאנחנו מכוונים מישהו למקום מסויים, אנחנו אומרים לו: לך ישר, פנה שמאלה, פנייה שנייה זה אלנבי. למימד הגובה אנחנו מתייחסים רק כציון דרך, במקרה הטוב. העיר הופכת למבוך של רחובות שמופרדים על ידי בניינים, העיר היא צירוף הרחובות, הבניינים כביכול רק מפריעים בדרך.

אבל העיר היא גוף תלת מימדי, היא בעצם בנויה מהמימד השלישי, הוא קודם לשני המימדים הפופולאריים, הוא זה שיוצר אותם. תגידו שזה לא רק בעיר, אלא גם בכפר? שם זה הרבה פחות בולט, הבניינים נמוכים ורחוקים אחד מהשני. הכפר הוא לא גוף אחד, אלא באמת אסופת בניינים. העיר הצפופה והאפורה היא גוש אחד. ההבדל הוא לא בגובה הבניינים (למרות שהאפקט כנראה חזק יותר בעיר ממוגדלת כמו, נניח, מנהטן מאשר בעיר נמוכה כתל אביב, למרות תהליך המיגדול של השנים האחרונות) או בכמות הבניינים אלא באחידות. אני מניח די בביטחון (לא ניסיתי) שאוכל לחצות את תל אביב לאורך, לרוחב ולגובה, ללא שרגלי תדרוך על אדמה שאינה מעשה אדם.

יכול להיות שהוא ודומיו מבינים את זה.

וזו הסיבה שהחום בה שונה. חם גם בכפר, חם גם במדבר שומם, אבל שם סתם נצלים בשמש. כאן אנחנו נזיד המתבשל במיצי הקיבה של גוף. ולצערנו נמשיך להתבשל עד שמפלס המים יעלה כמובטח, ותל אביב תיכנס כולה (עד אבן גבירול) להתרחץ בים.