אחרי הפוסט ×”×–×”, של איתמר, מייד רציתי לראות את סין סיטי. אני יודעת, ×–×” לקח זמן. בכל זאת, ×’'×™×’×” וחצי. ואז ראיתי. אפתח ואומר, סרט גאוני. מייד גם אפתח פסקה חדשה ואתן לריק להוות מעין הרכנת ראש של כבוד. אחרי שראיתי אותו חשבתי לעצמי שזה הסרט האלים ביותר שראיתי. כמובן שמבחינה ויזואלית אין ×–×” נכון. כל סרט של טרנטינו מראה יותר דם אמיתי מהסרט ×”×–×”. תחילה סברתי שמדובר אולי בפירוק. הרי ידוע שבתרבות המערבית, זו ששומרת על עצמה מפני המוות על-ידי הרחקתו, הגופה צריכה להגיע שלמה לקבורה. לירות ולהרוג ×–×” בסדר, אבל אתה לא אמור לחתוך חלקים מהגופה. לגופה יש כבוד, והוא נועד כדי להגן עליך מפני המוות. חילול גופה הוא התעסקות עם מר-מוות. ובסרט ×”×–×” אין גופה אחת שלמה. למעשה, חלקים ניכרים מן הסרט מבלה הצופה בבהייה בראשו הכרות של אחד, שוטר מושחת. אחר כך חשבתי שמדובר אולי בפירוק מסוג אחר – פירוק דמות המספר. לפילם נואר יש מספר. קולו המלחשש מוסר את העלילה ומלווה את ההתרחשות על המסך. אבל מה? הקונבציה של פילם נואר אומרת שיש מספר אחד. אותו איש במעיל ארוך מלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו. המספר לא יכול למות, משום שהסרט לא יכול להתקיים בלעדיו. מבחינת הצופה, המספר הוא הצוהר אל העולם המיוצג והצוהר ×”×–×” הוא צוהר עלילתי, כמו גם מוסרי. באמצעות המספר לומד הצופה על ×”"מותר" וה"אסור" בעולם ההוא. לא כך הדבר ב"סין סיטי", שבו יש שלושה מספרים, לא פחות. (מטריאליזציה יפה של האמצעי ×”×–×” ניתנת בסרט עצמו כאשר אחד המספרים מחליף כל הזמן את מעיל העור שלו במעיל העור של קרבנותיו.)

והצופה? הוא נדרש להתמודד עם חילופי המספרים. בכך עובר הצופה מעין דיכוי כפול. כמו בכל סרט, הוא נדרש להעמיד את עולמו המוסרי אל מחוץ לאולם הקולנוע, ולהפקיר את עצמו לנרטיב המיוצג. אבל שלא בכמו כל סרט אחר, סין סיטי מהתל בו שוב ושוב. המהתלה הזו, שיכולה לקרות, כנראה, רק בעולם הקומיקס שבו המוות איננו חד משמעי, מותירה את הצופה בעמדה פסיבית במיוחד. כל החלפת מספר כזו נותנת לו עוד זבנג על הראש. אתה, אומר לו הסרט, הצופה וככזה אין לך זכות דיבור, רק זכות הקשבה ואתה תקשיב למי שנמצא מולך, גם אם הוא מתחלף כל הזמן. כמו בצבא, אתה נדרש להצדיע לכל בעל דרגה גבוהה ממך, ויהיה זה הסמל התורן או הרמטכ"ל. אולי לכן דווקא הפוסט על הסרט הזה עורר שרשרת תגובות שדנו במעמדו המוסרי של הסרט. כשהצופה נמצא בעמדה כזו פסיבית, הוא מרגיש שהעולם המוסרי שלו נמצא בסכנה גדולה יותר, והטכניקות שבהן הוא רגיל להשתמש כדי לשמור על עצמו מפני חדירת העולם המיוצג הן אפקטיביות פחות. אין תמה איפוא שבתום הסרט הוא מרגיש שאלימות גדולה התחוללה מול עיניו ויש לו חשק לקחת את מילר ורודריגז מן העיר ולגולל אותם בזפת ובנוצות.

שלום, קוראים לי טרומן קפוטה. נולדתי בשנת 1924 בניו אורלינס בלואיזיאנה. אימא שלי לא כל כך הסתדרה עם קיומי. כשהייתי קטן היא × ×”×’×” לנעול אותי בחדר בבית המלון, בזמן שהיא הלכה עם גברים. אחר כך העבירו אותי לדודה שלי באלבמה. לא ×”×™×” לי קל. אבל באלבמה פגשתי את מי שתהיה חברה טובה שלי לאורך כל השנים – נל הארפר לי.

תרשו לי בבקשה לדלג לשנת 1959. אני בטוח שתרשו לי ואתם יודעים למה? כי אני הגיבור של הסיפור הזה. תרשו לי גם לדבר בקול מאנפף, להפגין נוירוטיות בכל תנועה שנייה שלי ולהתלבש בגנדרנות. אתם יודעים, אני הומו, וגדלתי בדרום הרחוק. וזה לא היה קל, להיות כל-כך שונה.

בכל מקרה, ×–×” ×”×™×” בנובמבר של אותה שנה, ממש אחרי שחזרתי ממסיבה מלאה בסלבריטאים, שקראתי בעיתון ניו-יורקי ידיעה על רצח של ארבעה בני משפחה בקנזס הרחוקה. הרצח ריתק אותי. אני יכול להסביר למה, אבל לא אעשה זאת. החלטתי ללכת ולחקור את הרצח. ידעתי שאנשים לא ממש יתאהבו בי ממבט ראשון, שם בדרום הרחוק שהוא כל-כך לא ניו-יורק, אז לקחתי אתי את נל – התחקירנית ושומרת הראש שלי.

באמת, נל הצילה אותי כשיצרה את הקשר הראשוני עם בני המקום שהוכו בתדהמה אחרי שראו אותי. אחר כך הסתדרתי בעצמי. בכל פעם שהיה לי קשה לפתוח את סגור ליבו של מישהו, פשוט סיפרתי לו כמה לי בעצמי היה קשה. אתם יודעים, מהניסיון שלי, בכל פעם שאתה מספר משהו קשה על עצמך, הצד השני משיב באותה מטבע.

חקרתי את הרצח וידעתי ×›×™ אני עומד לכתוב את הרומן הלא-בידיוני הראשון. כמו כן ידעתי שהרומן ×”×–×” ישנה את פני הספרות. נהגתי להתרברב על כך בפני העורך שלי, שהיה באותה תקופה העורך של הניו-יורקר. ×–×” לא הפריע לו – הוא ×”×™×” רגיל אליי. כמו כן אהבתי להשוויץ בכשרוני בפני כל מי שהאזין. ×–×” לא הפריע גם להם – כנראה שיש בי משהו שגורם לאנשים לאהוב אותי.

בהתחלה ×”×™×” הכל מעין תרגיל בכתיבה. באותן שנים הייתי עסוק בניסיון לטשטש את ההבדל בין ספרות ועיתונאות. חשבתי לי שאם ספרות היא רכילות ועיתונאות היא רכילות, אפשר לעשות גם עיתונאות בצורה ספרותית. ואז פגשתי את אחד הרוצחים – פרי סמית'. האיש ×”×–×”, שנראה כמו כל איש דרומי אחר, שינה לי את החיים. כלומר, אני שיניתי לי את החיים, אבל בזכותו.

זה אני באחת מהחליפות היפות שלי. אה, וזה סמית'

אני לא אגיד שהתאהבתי בו. אחרי הכל, באותן שנים הייתי מעורב רגשית. אבל בהחלט ×”×™×” בו משהו. אני חושב שאנחנו דומים – שנינו מהדרום ולשנינו ×”×™×” קשה. בהתחלה הוא לא סמך עליי, אבל הפעלתי את כל המניפולציות הרגשיות שאני יודע להפעיל – ותאמינו לי, אני אלוף בזה – ובסוף ×–×” עבד. האיש ×”×–×” נפתח אליי ובילינו שעות ביחד בתא שלו בבית הסוהר.

הוא חשב שאני מחבב אותו. דאגתי להציג בפניו את החזות האוהבת שלי. אפילו דאגתי לו ולעמיתו לרצח לעורך דין ראוי, שייצג אותם כהלכה ודאג לדחיית התלייה שלהם שוב ושוב. החזות הזו, האוהבת, התאימה לי כמו צעיף לבן לכובע שחור. הייתי כל-כך משכנע בדמות הזו, שאני בעצמי התבלבלתי לפעמים. אבל רוב הזמן פשוט התרכזתי במטרה – שהייתה, כזכור, לכתוב את הרומן הלא-בידיוני הראשון ולהיות יותר מפורסם ממה שהייתי קודם לכן.

זה הצליח. העמודים נערמו זה על גבי זה, והפרסום שלי הלך וגבר. הבעיה הייתה שהסמית' הזה פשוט לא היה מוכן לספר לי מה קרה בליל הרצח. אני חייב להזכיר שחיבבתי אותו, אבל זה כבר היה מוגזם. הוא גם לא רצה למות. ואני כבר כל-כך הייתי מוכן לסיים את הספר ולזכות בתהילה. אז הגברתי את רמת המניפולציה. זה עבד. רוצחים, אפילו אם הם אינטיליגנטים כמו סמית' שלי, לא ניחנים בראייה המדוייקת שלי, שפולחת ישירות ללב האדם.

ואז הוא מת. הייתי עצוב. לא בכל יום זוכה אדם כמוני לראות איש נתלה. ×–×” באמת ×”×™×” לי קשה. אבל המסיבות, תכניות הטלוויזיה, חיקו של הגבר שלי ובעיקר האלכוהול השכיחו ממני את כל ×–×”. זו הייתה תקופה די מעניינת, מה שקרה אחרי שהספר – שנקרא "בדם קר" – יצא לאור. אבל גם על ×–×” אני לא אספר לכם.