דליה רביקוביץ הייתה בלה בלה בלה מלכת השירה מודרניסטית בלה בלה בלה לאה רחל דליה בלה בלה בלה משוגעת בלה בלה בלה

לאשר טוקבקרים יכול לעלות לך לראש. בהתחלה אתה מזדעזע, חשיפת היתר צורבת ממש, ואתה פוסע בעור אדמומי במשך חודש. אחר כך מתרגלים. אני לא זוכר מתי ×–×” קרה, אבל בשלב מסוים, מוקדם למדי, הטוקבקרים נעלמו, והפכו למעין בִּיצה עכורה, שאפשר לנגן בה כרצונך. שינוי מילה מוציא מהם אדוות זעם, התפעלות, או את ×”"×—×—×—" הנמתח ×”×–×”. לא אנשים, אלא דעות, שמצאו להם אנשים שידבררו אותם. אתה כבר יודע את כל המהלכים מראש, אתה רואה אותם מקפיצים את הסיסמאות שלהם, ואז עונים לעצמם בסיסמאות מנוגדות, חגים בבטלה סביב איזה אירוע, ואומרים עליו את כל מה שכבר אמרו עליו, כאשר הוא התרחש בעבר – אירועים תמיד כבר קרו בעבר, בווריאציה זו או אחרת – וכל מה שעוד יאמרו עליו כאשר הוא יתרחש שוב. חסרה לי מטאפורה. לא בִּיצה, ×›×™ אם גירוסקופ, שלעולם אינו יוצא מהקווים. מכל אירוע ניתן תמיד לצאת לאותם מהלכים לוגיים, רטוריים, אמוציונלים, שלעולם אין לחרוג מהם. ואז אתה מגלה שהטוקבקרים לא שונים בהרבה משאר אנשי מדור הדעות. הם עושים זאת בפחות עידון אמנם, אבל המהלכים אותם המהלכים, הדוגמאות אותן דוגמאות, ההנחות אותן הנחות. הגירוסקופ ×—×’ סביב עצמו, וגבולות הדיבור נותרים כשהיו. מחר יכתבו במדור הדעות בעיתון על ועדת החקירה הפרלמנטרית שאמורה להיאבק בשחיתות השלטונית. לא בגלל שיש לה חשיבות, אלא בגלל שהיא אירוע, אירוע מהסוג שמותר לכתוב עליו. בין השאר, יכתוב מישהו שאין לה חשיבות. אחד אחר יכתוב שזו לפחות התחלה. מישהו, הטיפש שבהם, יהלל. ביום אחר יקום אמסטף, ויכה באיזו אביבית גנות, ובמשך שבועיים נשמע על אמסטפים. לא רק במדורי הדעות, אלא גן בחדשות עצמן: אמסטפים לאין מספר יקומו וינשכו, ויבעלו, ויזילו דמעות פיט-בול. אחר כך ×–×” ישעמם, ואיזה חייל יכריח פלסטיני לנגן בכינור במחסום, ואנו נוצף בכתבות על התעללות חיילים בפלסטינים במחסומים, כמו התאחדו חיילי צבא ×”×”×’× ×”, וקמו על הפלסטינים לכלותם, רק היום, פתאומיים לעד. * אבל המיאוס לא שם. שם מותר, אפשר לסבול. המיאוס ×–×¢ במוספי התרבות, בוויכוחי הסרק הממוחזרים, בשיחות גילמן אינטלקטואליות למחצה. "הארץ" התהדר בפולמוס על "הו" לאחרונה. הירשפלד ומנור התכתשו, ומהר מאוד מה שנותר מהוויכוח ×”×–×” הוא ויכוח סרק ישן, שממאן לגווע, על משקל, טוב ורע. ×–×” לא פולמוס, ×–×” חיקוי של פולמוס, ויכוח שהיה מגוחך עוד לפני מאה שנה, וככל שהוא חוזר כך הוא נראה יותר לגיטימי, מקבל הצדקה מעצם החזרה. אם מישהו מתווכח, הרי שוודאי יש בכל ×–×” טעם. הוויכוח אותו ויכוח, רק השמות התחלפו. ואי שם, בהתחלה, מישהו אמר משהו עם טעם. מישהו העלה נקודה שיש לדון בה. אבל הבִּיצה התעוררה, והחלה לכסות. גירוסקופ באיזון מושלם. אלה לא אנשים שמדברים שם, אלה דעות שחיפשו להם בני אדם; שברי רוחות ממלמלות את הצייטגייסט. ואולי אני צריך חופש. [התמונה: גוגל]

אני לא זוכר הרבה מ"ספר האי-נחת". שני קטעים בלבד. אחד מהם מטאפיזי – שמלת נוסעת ברכבת, שאינה רק שמלה, אלא השרשור הסיבתי שהוביל לשמלה, ושנגלה ברגע אפיפני לעיני פסואה. את הקטע השני אני זוכר פחות. פסואה מתאר אושר, זעיר אמנם, שצף בו בקריאה בקלאסיקן ×–×” או אחר. אותו קלאסיקן מחבר שם עצם מטאפיזי עם שם עצם גשמי (אני זוכר נכון? אולי), ופסואה מתרגש, מבלי שביכולתו להסביר, בעצם, את הסיבות לכך. בשיחה גילמנאית עם אצבכר, שהחלה במרקסיזם, התדלדלה לאמת וקטגוריזציה, וחזרה למרקסיזם – ההילוך הרגיל, קאנט יכול ×”×™×” לכוון שעונו לפי שיחות בגילמן – דיברנו על אמת וקטגוריזציה. כבר כתבתי את ×–×”. טענתי אז, ואני טוען עדיין, ש"אמת", בשימוש הרגיל שאנו עושים במילה, פירושה שיפוט, שבוחן אקוויוולנטיות של אמירה למציאות. דיברנו, אם כן, על המציאות. טענתי אז – רק את טענותי אני זוכר – שהמשפט "זו מאפרה", המלווה בהצבעה על מאפרה, הוא אמיתי, אולם רק במסגרת שיח מסוימת. מאפרה אינה "מאפרה" יותר משהיא כלי קיבול, והיא אינה כלי קיבול יותר משהיא עצם, והיא אינה עצם במנותק מעצמים אחרים. ההסכמה "זו מאפרה" פירושה ההסכמה על התכלית החברתית שהוענקה לעצם ×–×”. בקבלת ההסכמה הזו, אנו מקבלים גם את מסגרת השיחה. בבירוקרטית, אפשר לנסח זאת כך: "זו מאפרה, וזו מסגרת השיחה המקבלת את העצם ×”× "ל כמאפרה". אולי דיבררתי את ויטגנשטיין. איני מוכן להתחייב. באחד הרחובות בתל אביב עומד כיסא על כן. מעטים יושבים עליו. ×–×” אינו כיסא, ×–×” ייצוג של מקטרת. העצם אותו עצם, תכליתו שונה. מלים הן ערפל מצונצן. ב-"The Tree of Knowledge" של הנרי ×’'יימס אפשר לעקוב כמעט במדויק אחר גלגולה של “to judge” מתיאור של שיפוט אתי לתיאור של שיפוט אסתטי, וההפך. מלים הן ערפל מצונצן, וההקשר פותח מעט את מכסה הצנצנת, ומוזג ערפל לערפל. אני לא זוכר היטב את הקטע ההוא של פסואה. אולי לא ×”×™×” ×–×” שם עצם, אולי תואר. אבל אני מבין למה הוא התרגש, ומקנא בו.