ארכיון תגיות: תקשורת

בעיית תקשורת

נכתב למען פרויקט בנימין.

התפילה

אין שום דרך לא פומפוזית, מלבד אולי זאת, להתחיל רשומה על תפילה. ובכל זאת, גרעין הרשומה הזו הוא טכני בעיקרו – התפילה כצורת תקשורת. ואולי, בניסוח אחר, התפילה כבעיית תקשורת. התפילה, במרבית המקרים, מקורה באדם ותכליתה באלוהים. האדם ממען את השדר אל האל. אל האל, שאחת מתכונותיו המהותיות היא כל-ידיעה. כלומר, התפילה, כמו המנחה, אינה נחוצה למעשה. היא כמעט ביטוי של זלזול. אי אפשר לטעון ברצינות שהיא ממלאת פונקציה תקשורתית כלשהי מבלי להפחית בכוחו של האל. אם כבר, ואולי, התפילה ממלאת פונקציה תקשורתית כלפי המוען דווקא, וגם זו אינה פונקציה תקשורתית של ממש, אלא יותר תרפויטית. האדם מתפלל למען עצמו, כדי שיוכל לדמות אל שיכול להקשיב. לַמְנַצֵּחַ אֶל-הַנְּחִילוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד. אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהוָה בִּינָה ×”Ö²×’Ö´×™×’Ö´×™. הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי ×›Ö¼Ö´×™-אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל.יְהוָה בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ-לְךָ וַאֲצַפֶּה. ×›Ö¼Ö´×™ לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע. לֹא-יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ שָׂנֵאתָ כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן. תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ-דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְהוָה. וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל-הֵיכַל-קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ. יְהוָה × Ö°×—Öµ× Ö´×™ בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי הושר (הַיְשַׁר) לְפָנַי דַּרְכֶּךָ. ×›Ö¼Ö´×™ אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר-פָּתוּחַ גְּרֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן. הַאֲשִׁימֵם אֱלֹהִים יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ ×›Ö¼Ö´×™-מָרוּ בָךְ. וְיִשְׂמְחוּ כָל-חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ. ×›Ö¼Ö´×™-אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק יְהוָה כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ. (תהילים ×”' – ממכון ממר"א. סתם ×›×™ ×–×” יפה) ואולי זו הסיבה לקישוטיות שבכל התפילות הללו. החזרות והתקבולות שב'תהילים' אינן בהכרח הגבהת משלב לכבוד האל, אלא ביטוי, כמעט הסוואה, לחוסר הטעם שבזה. בבחינת 'איני יכול לומר דבר, ולכן בניתי לך צעצוע יפה'. ואולי לא. סביר להניח שלא. סביר להניח שכמו מרבית הצורות החברתיות, שלובשות הדתות הגדולות, התפילה ×›×–'אנר נוצרה בחצי מחשבה ובחצי אינסטינקט וביותר משני שליש ארעיות היסטורית.

התחת

'תפילה' של מן ריי יכול להיקרא כפרודיה. הגוף העירום נמצא בתנוחת כריעה, אבל הידיים לא במקום הנכון. הידיים קמורות כידי מתפלל, אבל הן מכסות על פי הטבעת, והן, כאמור, לא במקום הנכון. אבל זו לא פרודיה. יש יותר מדי אינטימיות ופחות מדי קומיות, ויש משהו עצוב בתחת המצחק הזה. מה שכן, ריי לוקח את התפילה, ומפשיט ממנה את מרבית תכונותיה. ניתן לקרוא, אם רוצים לתמלל בכוח, את שם התמונה כך: "גם זו תפילה". יש לזה אימפקט, אבל אני לא בטוח מה עוד ניתן לומר על כך. ותומר ליכטש, בשיחת טלפון פתאומית, מציע שמדובר בעצם בפרודיה, אבל לא על התפילה כפרקטיקה אלא על ציור של דירר, "Study of Praying Hands". גם שם, כמו אצל ריי, הידיים מרפרפות זו על זו, וגם שם הביטוי הדתי משמש כצידוק להסתכלות על הגוף. ראו את הוורידים.

האלוהים

התפילה היא, כמובן, סימפטום של מגיפה אחרת –ידיעה. אותה בעיה שנמצאת בלבה של עקדת יצחק, שפותחת אותה: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם" (בראשית כב'). זו גם אותה בעיה שמייצרת ארבע פרשנויות שונות למילה "נִסָּה" במשנה, פרשנויות שלא מניחות אי-ידיעה. יש כאן הזדמנות של ממש להיאחז ברצף הטקסט, ולפתוח בדיון רציני על הגילומים המפוארים של הפרדוקסליות האלוהית. לדון בתפילה כביטוי לכשל-תפיסתי, סינקדוכה לאופן שבו הדת מקרקעת את האלוהי, ומלבישה אותו בלבוש צר, של עניים. ואפשר גם להמשיך הלאה, אל תפילת הניו-אייג', זו שעושים מול המראה, ולא ברור למי היא מיועדת. אבל ×–×” לא בשבילי. דרוש מישהו עם יותר ידע, ועם יותר תעוזה.

המסאי

בנימין ×”×™×” איש ×›×–×”. בתחילת כתיבת הפוסט הקודם שלי ניסיתי לחקות אותו. זו הסיבה שבסוף הפסקה הראשונה מופיעה המילה "אדם". אחר כך ירדתי מזה, ורק המילה נשארה בתור הד לפומפוזיות של אנשים אחרים. אני לא לועג, הפומפוזיות הזו חסרה לי. בתחילת "אספקטים של הרומן", מדבר איאן מ. פורסטר על טבעה של הלמדנות. הלמדן האמיתי, הוא טוען, "בוחר נושא ראוי ומשתלט על כל עובדותיו ועל העובדות העיקריות של נושאים שכנים". למדן מסוג ×–×” "יכול לעשות ככל העולה על לבו. הוא יכול, אם נושאו הוא הרומן, להרצות עליו לפי סדר הזמנים, שכן הוא קרא את כל הרומנים החשובים של ארבע מאות השנים האחרונות, וגם רבים מן הבלתי חשובים, ויש לו ידיעות נאותות במחקר השוואתי הקשור ברומן האנגלי". אנחנו, רובנו, למדנים מדומים מאוד. לבנימין, ולא רק לו, לדור ×”×–×”, היתה התעוזה המפוקפקת של הזינוק מן המקרה אל רצף הזמן, אל התבנית ההיסטוריציסטית הגדולה. מי יכול היום לעשות זאת, מבלי לחוש כמו מנוול ושרלטן? יותר מכך. חישבו על המסות הארוכות ההן, שבהן דוגמא הוליכה לטיעון, שהוליך הלאה, בסדר גדול ומחושב היטב. אני, אם אני כותב ארוך, אני כותב בפרקים או בסעיפים ממוספרים. בין לבין – זינוק.

הצחוק

חוקרת אחת, ששמה נשכח ממני כרגע, כתבה פעם שלו בטהובן היה כותב היום את הסימפוניה החמישית היא היתה נחשבת לפרודיה. לא ניתן לכתוב כך היום מבלי להיחשד בגיחוך. אפשר לומר את אותו הדבר על בנימין, אבל הפרודיה הזו על המודרניזם, על ההיסטוריציזם, נראית מעט כמו הפרודיה של מן ריי על התפילה. אין בזה שום דבר מצחיק ושום דבר מגוחך, יש בזה רק משהו שאתה חש בשכלך שאמור להיראות מצחיק, ואמור להיראות מגוחך, אולם למעשה הוא כולו עצב גדול.

באינטרנט

נכתב למען פרויקט בנימין, ולמען יראו ויראו.

נטווייבס מסדר לך את האינטרנט. מלכתחילה, הרשת נתפסה כמקום או כסדרת מקומות, מחוברים ×–×” לזה בסבך קשרים ערטילאי. התפיסה הזו מקודדת בשפה – אנו "גולשים" "באינטרנט", "בבלוגוספירה" – אבל היא גם חלק מהותי מהאופן שבו אנו חושבים על הרשת. נטווייבס מערטל את הרשת מן המרחב המדומיין, המטאפורי, שהאדם הדביק לה, והופך אותה לאתר הבית שלך.

כדי להשתמש בנטווייבס, על הגולש להזין את הרססים (RSS) שבהם הוא מעוניין, לבחור עוד כמה פיצ'רים (מזג אוויר, חיפוש, תג לתמונות בפליקר), ולסדר את הכל בקדירה אחת, לפי טעמו. לבסוף, מתקבל אתר, ובו כל האינטרנט שתרצה. נטווייבס, כמו כל תכנת רסס רק יותר טוב, הורג את הגלישה. אין צורך לבדוק מה התחדש באתר "הארץ", כמו שאין צורך לרפרש את "הפנקס". הם כולם מרוססים אצלך, באתר אחד, מתרפרשים עצמאית. כל שנותר הוא לשבת ולהביט כיצד הרסס שיעמם לך את הגלישה לנצח.

כי כאשר אין עוד צורך לגלוש ואין עוד צורך לרפרש, מרחבי זמן עצומים מתפנים לקריאה. ואין, בעצם, על מה לנצל אותם. נותר רק לחכות, להביט באינטרנט, מרוח על אתר אחד, ולחכות לריפרוש מוצלח.

פעם יצא לי לטעון שהגלישה היא דפדוף. אנחנו לא נעים, כמו שאנו מביטים הלאה. אבל נטווייבס, מעצם המחסור שבו, מגלה מחדש את הצד הצורני שבדפדוף. הפסיעה מאתר לאתר אינה פשוט הטיית אוזן, לשמיעת תוכן חדש, היא מעבר לסט צבעים שונה, ממשק אחר, ולפעמים סדרת נורמות חדשות ותת-שפה חדשה.

האינטרנט אינו אלא ממשק תקשורתי ענק ויפה. אנשים מדברים עם אנשים, אבל הם עושים זאת בסדרות סימנים שונות, ומתוך מארג יחסים שונה. האינטרנט, במובנים רבים, הוא גם סדרת מקומות. ניתן לדפדף מדף לדף, אבל כל דף כזה שונה מכדי שזה יהיה רק דפדוף, בצורה, תוכן וברקמה החברתית. נטווייבס, במלים אחרות, יעיל מדי. הוא מפקיע את כל זה לתוך סדר אחד, מפשיט מהרשת את כל אלו, והופך אותה לספקית תוכן.

ככזו, אין ברשת הרבה. אני משתעמם מאוד, ותוהה עכשיו למה חשבתי שזה קשור לבנימין. אולי זה לא. אולי בנימין, בשל איזו מסה שהפכה לקלישאה, נצמד אצלי למושג "מרחב" בקשר גורדי. ואולי זה דווקא כן קשור. בתחילה טעיתי. נטווייבס לא מערטל את הרשת מן המרחב, אלא רק מתחושת המרחב. כך, הוא גם חושף את החומרים שמהם עשויה אותה תחושה: מלים, צבעים, נורמות. הוא מדגיש באמצעות החסרה, ומחזיר בכך את הקסם האבוד של המקור.

הבוז והפחד

השבץ השני של אריאל שרון, ראש ממשלה בפוטנציה, נפל בבום, והתפוצץ שבוע. שבוע שאף אחד לא העז, מפאת כבודו של ראש הממשלה, להוריד את שרון מהפרונט. בעיתונים היומיים זה עוד נראה סביר, איכשהו. באינטרנט, לעומת זאת, הכותרות הראשיות נעשו לרישום מדוקדק של כל עווית והנשמה. מפאת כבודו ומפאת זכות הציבור לדעת. ומתוך כבוד וזכות הציבור, זכינו לכותרות נוסח "שרון הזיז את רגל ימין" (ציטוט מן הזיכרון).

אבל די מהר, כבר ביום השני, זו כבר לא באמת היתה זכות הציבור לדעת. האירוע המוחי נטל את שרון מהחיים הציבוריים, וקיים חשש קטן מאוד שהוא יחזור אליהם. אם ירצה, הבו לי את תיקו הרפואי. בינתיים, מנכ"ל הדסה עין כרם , שלמה מור-יוסף, יודע לספר יום-יום שדגימות השתן של שרון היו תקינות. רבאק ערס.

אפשר לטעון, כמו בני ציפר (הרננה מלמלשטיין של "הארץ"), שמדובר בסוג של פורנוגרפיה. זה ודאי נכון. אבל נראה לי שהיה כאן בעיקר פחד. החשש של "מי יחליף ראשון את הפרונט". כך, כשסטלין היה נואם לא העזו החברים להפסיק למחוא כפיים. אף אחד לא רצה להיות הראשון. ומפאת כבודו של שרון, יודעים כולם על מצב בדיקות השתן שלו.

בפוסט אחר השוויתי את התקשורת לגירוסקופ, שמרכזו הוא נמען מדומיין, הציבור. מדמיינים את העם, וכותבים למדומיין, מנסים לא לעורר את חמתו. עכשיו אני רוצה להוסיף:

ב'קיל ביל' טוען ביל שסופרמן אינו התחפושת של קלארק קנט, קנט הוא התחפושת של סופרמן. סופרמן מתחפש לבני האדם, למה שהוא תופס כבני אדם: פחדנים, חלשים ומגמגמים. קלארק קנט הוא התגלמות הבוז של סופרמן. כך, התקשורת מתחפשת לעם, ומצב דגימות השתן של שרון הן הבוז שלה. הבוז והפחד.

אם לשפוט על פי מצב כניסות הגולשים לכתבות הללו, הבוז והפחד מוצדקים.