צ'יינטאון והדמיון האמריקאי – מחקר שטח (#2)


סדרת הפוסטים הזו מתחקה כאמור אחר הקורס המצוין בכותרת ומעלליו, מפגש אחר מפגש.

ובכן, את הדרך למוזיאון בו מתקיים הקורס הפעם מצאתי בקלות, אם כי עדיין תחת לחץ זמן. הכיסאות הוצבו הפעם באגף אחר של האתר ההולך ומוקם, עם אקוסטיקה גרועה והפרעות בלתי פוסקות בסינית ובאנגלית. כזכור (?), בפעם הקודמת הצטווינו בין היתר לקרוא את הספר chinatown beat, רומן בלשי בו הדמות המרכזית היא לא אחרת מהשכונה עצמה. האבחנה הזו היא לא שלי אלא של הסופר, הנרי צ'אנג, שחצי המפגש הוקדש לשיחה איתו.

לפני שהוא נכנס הקדים ושוחח איתנו פרופסור צ'ן, ובפיו דברי אזהרה: "בהיותנו חלק מעולם האקדמיה אנחנו לפעמים משתמשים בטרמינולוגיה מסוימת כדי לגרוף הון חברתי או מקצועי. גם אני חוטא בזה. אבל היום עם צ'אנג אני מבקש להימנע מאקדמאיות יתרה, כי עבור אנשים שאינם חלק מהמשחק הזה, שאינם מכירים את הנושאים האלה בהיקף ובעומק שאתם מתעסקים איתם, השימוש שלכם במונחים מסוימים לא בהכרח הופך אתכם לחכמים יותר. לפעמים זה בדיוק להיפך".

צ'אנג נכנס. בן ארבעים לערך; לבוש חליפת שני-חלקים שחורה, ובקיא בהחלקת היד לכיס המכנס תוך חצי סיבוב הצידה; בעל חזות סינית ומבטא מעט איטלקי. בקיצור הוא לא נראה כמו סופר, או שאולי כך נראים סופרים אמריקאים. במשך שעה וחצי נשאלות שאלות על הספר והוא עונה. הדברים עוררו עניין בשתי רמות: האחת מידע עובדתי על ענייני צ'יינטאון לאורך השנים, והשנייה מצויה בגישה שלו לספרות ולכתיבה.

על המידע אפשר לדלג מהר. לחדש לי לגבי ההיסטוריה של הסינים באמריקה זו רבותא מאוד קטנה, כי אני לא יודע כלום. כשאני מעיף מבט במחברת אני רואה שתי כוכביות ומהם יוצאות שתי עובדות קצרות, שאם בזמן ההרצאה לא טרחתי לפתח אין סיבה לעשות זאת עכשיו: א. הסינים יושבים בארצות הברית משהו כמו 160 שנה. ב. ב-1882 עבר חוק גזעני הלכה למעשהלאיסור והגבלת ההגירה הסינית לארצות הברית.


השיחה הזכירה את שלב הקהל בסטודיו למשחק. אני לא זוכר את נוסח השאלות, לא את כולם אפשר היה לשמוע שם והן בוודאי פחות מעניינות מהתשובות, הכנות להפליא. יש לו הרבה סיפורים לספר, או בעצם צ'יינהטאון של שנות ה-70 וה-60 היא הסיפור האחד שהוא רוצה לספר, ושמתפצל לכל כך הרבה כיוונים. נמאס לו שאחרים עושים את זה בשבילו ובשביל האנשים של צ'יינהטאון, ובמיוחד מהדרך הסטריאוטיפית שהם עושים את זה, בה "השוטר הלבן נכנס, הורג את הרעים פותר את הפשע ורוכב אל השקיעה עם הבחורה הסינית". כי מי באמת גרם לרעים להיות רעים, והאם הם בכלל באמת רעים, או שהמציאות כפתה עליהם את ההידרדרות לפשע? לכן בין השאר השוטר שלו הוא סיני מצ'יינטאון, שהרבה ממכריו שאלו אותו אם זה הוא שם על הקו התפר של סיניות ואמריקאיות.

אבל מהאופן בו הוא דיבר על הכתיבה שלו לי ×”×™×” ברור שיש עסק עם אמריקאי גמור. כששאלו אותו על פרוייקטים עתידיים, למשל, ×¢× ×” שביום שבו ייגמרו לו הסיפורים, הוא will retire for a day job. משהו בציטוט ×”×–×” – שנשמע כמו שוט-סיום של כתבה בערוץ שתיים שלאחריה ימצמץ דני קושמרו בשפתיו תוך הטיית ראש ויאמר "המממ….day job" – צרם לי. כשאני מתעמק בזה נראה שזו הגלוריפיקציה, שלקוחה בדרך כלל מרטוריקה של פוליטיקאי או ספורטאי החווה את הקריירה שלו ככזו שתמיד מצוייה בעין הסערה, תחת נטל ההוכחה. של מי שהעולם מחכה לפרפורמנס הבא שלו – קדנציה, מונדיאל, רומן.

האחרון כנראה הפריע לי, כי האינסטרומנטליות של הכתיבה ככלי במאבק של היחיד להכרה היא לא דבר שנהוג להודות בו בפומבי. לי תמיד נראה שהרצון לכתוב ולפרסם ספר נע בדרך כלל בין שאיפת נעורים יוקדת שהס מלהזכיר, לבין חרב מתהפכת שמקבל ממדים אפיים. משהו בנוסח he must not be named.

אני לא חושב שהגישה הענוותנית תמיד טובה יותר. כן, יש משהו חסר תחכום באופן שבו הסיפור שלו מצטייר כעוד סיפור שלself made man, שבאותה מידה יכול ×”×™×” למכור מכוניות או סנדביצ'ים. אבל מי אמר שהייסורים וחרדת הקודש שלפעמים משוות ליחס לספרות וכתיבה טובים יותר? למי באמת יש ×–×” כוח? בכל מקרה אני מקווה שהוא לא מצטייר כאדם שטחי או סופר גרוע עד ×›×”, ×›×™ מה שייכתב כאן ×™×”×™×” מה שייזכר. הספר מומלץ, בייחוד למי מחובבי ×–'אנר הבלש (ואגב כאן המקום להוסיף שהוא פורסם בהוצאה שעושה רק ספרי בלש לא אמריקאיים, ונכנס בכל זאת ×›×™ הוא נשמע מאוד לא אמריקאי באקזוטיות שלו… הא-הא).

אבל הנה גלשתי הרבה מעבר למטרה, כמו שקורה לי פה הרבה יותר מדי. דברים מעניינים מאוד נשמטו ודברים ארכניים ולא מי יודע מופיעים כאן. לסיום אני רק אציין שלצד הטשטוש והכבדות שהוא כופה על הכתיבה, מרחק הזמן ממנו אני כותב (היום יום ראשון והמפגש התקיים ברביעי), מאפשר לי להוסיף את התמונות מהסיור השבועי שמופיע במשימות.







משימות:

א. לצאת לעוד סיור שטח, הפעם להתמקד באופן בו אנחנו מפענחים את המידע המתקבל דרך החושים, ובמוטיבים ברחוב שגורמים לנו לחוש שייכים או זרים. להיכנס לחנות. לאכול משהו. לפתוח בשיחה. לחדד את החושים! לשיר! (נשבע שזו לשון המרצה)

ב. לקרוא מאמר לבחירה מתוך שלושה על עיר תפיסה או מרחב (אני בחרתי במשהו די מוזר של הוגה סיני, ולא התאכזבתי)

ג. אופציונלי: להתנדב לעזור בערב פתיחת המוזיאוןף ולשם כך לקרוא מאמרים רלבנטיים על גישת המוזיאון הדיאלוגי (בינתיים התנדבתי, קראתי, והמשך יבוא אחרי יום שלישי)

הודעה מנהלתית: רסס מלא לגוגל רידר

שחר לחש לנו בסוד שאם מעבירים את הפידים של ההם דרך יאהו-פייפס, אפשר לקרוא אותם במלואם גם בגוגל-רידר. למה? ככה. בהתאם לכך, שרפתי שעה וקצת (מאוד איטי היאהו-פייפס הזה), ולהלן רשימת הפידים המלאה של ההם, כולל בונוס מיוחד בסוף.

אתם מכירים את הנוהל: קופי לינק לוקיישן

כל בלוגי ההם 

הסיפור האמיתי והמזעזע של

החברים של ג'ורג'

תודעה כוזבת
(כבר עובד בגוגל-רידר ממילא, לא ברור למה, אבל שיהיה בכל זאת)

גם-שם

מזיחים קדימה

ובונוס: The Daily Dolly (לינק לבלוג)

בוחן כליות ולב

מתוך התערוכה. ויקיפדיה בגיליוטינה נעשה שימוש עד ה-10 בספטמבר, 1977, לביתור צוואר חמידה דג'אנובי. דג'אנובי, שהיגר לצרפת מתוניס, הוצא להורג במרסיי על שרצח ועינה את אליזבת בוקט בת ה-21, לאחר שהתלוננה כי ניסה להזנותה בכפיה. דג'אנובי הוצא להורג על ידי מרסל שבלייר, תליינה הראשי האחרון של צרפת, שירש את תפקידו מאנדרה אוברכט ב-1976, והחזיק בו עד 1981, אז בוטל עונש המוות בהוראת הנשיא. מאז שהחל לעבוד ב-1958, ביצע שבלייר כ-40 הוצאות להורג, אך בתפקיד התליין הראשי הרג רק שני בני אדם, האחד דג'אנובי, והשני ג'רום קריין, שהוצא להורג באותה שנה על רצח ואונס של ילדה בת שמונה.

*

"עולמות הגוף" (בגרמנית: Körperwelten), תערוכת הגופות של גונתר פון האגנס, משתבחת בערכה החינוכי. פון האגנס, מומחה גרמני לאנטומיה, פיתח תהליך מיוחד שנקרא "פלסטיזציה". זו, לדבריו, "חושפת את היופי החבוי מתחת לעור, ומנציחה אותו במרחב החמקמק שבין המוות לריקבון". הגופות עוברות חניטה באמצעות פורמלהיד, החלפת הנוזלים והשומנים באצטון, החלפת האצטון בחומר פלסטי נוזלי, והקשיית הגופה. 1,500 שעות עבודה, כשנת עבודה לגופה. ×›-20 גופות. 19 גברים. אישה אחת.

*

הלכנו לראות גופות. רכבת עד חיפה, כרטיס במחיר מופקע, מוזיאון "מדעטק" (המגוחך להפליא, כשלעצמו). רצינו לראות גופות. אני אפילו לא בטוח למה. אבל דמיינו את עולם הגופות של פון האגנס, וציפינו לקרירות מדעית ודקה, לריח פורמלין, לגועל נשלט. לא היינו לבד, אני מניח. התערוכה פופולרית. היא מציגה מאז 95', ויש לה כבר תערוכות בת שמשוטטות בעולם וגורמות לסנסציות קלושות בעיתונים המקומיים. לפני שנכנסנו, התערוכה הזו הרגישה קצת כמו סוכריות אומץ. הסוכריות החמוצות ההן מהילדות, שצריך להחזיק בפה ולעוות פנים, ולחוש את הרוק נקווה מתחת ללשון עד שזה נהיה נסבל.

*

"הפלה ארוכה" היא שיטת תלייה שפותחה באמצע המאה ה-19. היא הונהגה בבריטניה, מספרת ויקיפדיה, רק ב-1872, על ידי התליין ויליאם מרווד. מרווד הבין שדרושה אנרגיה של 1710 ג'אול בכדי לשבור מפרקת של אדם. באמצעות ניסוי וטעייה גילה מרווד שעל מנת לשבור את מפרקתו של אדם, צריך להפיל אותו ממרחק התלוי במשקלו ובמצבו הבריאותי. ניתן לחשב זאת. הנוסחה נראית כך:

אבל לתליינים היתה טבלה מוכנה.

*

תמיד טוב לזכור את יחידת הלמות של צה"ל. במלחמת לבנון השניה, צה"ל הוציא מהארון יחידה על טהרת הלמות, שהעניקה כמה דקות חסד לכל קורא עיתון. יחידת הלמות חשובה, משום שהיא לא יכולה להתקיים לבד. מערכת שלמה מאפשרת אותה. יש את הוגה הרעיון, יש את מאשריו; יש את האיש שנשלח לדרום אמריקה, ובדק את האופציה, יש את אלו שחישבו כיצד לייבא ×”× ×” למות; יש אפסנאי למות ראשי, יש תג ליחידה. יחידת הלמות היא כלל אצבע טוב לחיים – דבר לא מתקיים בוואקום.

*

"עולמות הגוף" אינה תערוכה על מוות, למרות שמוות הוא האטרקציה העיקרית בה. היא לא היתה זוכה לפופולריות הזו לו היה בה רק שחזור מדויק של גוף האדם, שהרי תערוכות כאלה התקיימו כבר. התערוכה היא תירוץ לראות גופות, ויש בכך צורך בחברה סטרילית כשלנו, שבה על אריזת שניצלים מוקפאים מצוירת תרנגולת מחייכת. אתה רוצה לעמוד מול גופה, ולנחש את האדם שהיתה קודם. אתה רוצה להביט במבקרים, ולנחש את שמתחת לעור.

ובמובנים רבים, התערוכה מקיימת את מה שהיא מבטיחה. יש גופות ופלסטיזציה. במיכלי זכוכית מונחים חלקי אדם, ולידם הסבר מילוני על דף לבן, מקופל לשניים. במסדרון מונחים עוברים קטנים, מפוזרים על ציר נרטיבי-רפואי, לפי הזמן ששהו ברחם. בתוך מיכל זכוכית מונח זין מחולק לשניים, אשכים, כּוּס. מצעד של בני-עשרה עובר בין הגופות, ועושה איכס. הכל שם.

אבל קל לשכוח שאלו גופות. גופת אישה, האישה היחידה, עומדת על חבל מתוח, זרועותיה מונפות מעלה. היא מחזיקה את איבריה הפנימיים – ריאות, לב, מעי. לצד הגופה שלט קטן, ובו הכותרת "הלוליינית". שתי גופות אחרות מוצבות ככדורגלנים, כולל הכדור. שלוש גופות יושבות בשולחן עגול, משחקות פוקר. אחת הגופות רכונה לאחור, רגלה נמתחת קדימה, לעבר גופה אחרת. בין אצבעות הרגליים מוחזק קלף. כמו ציור הכלבים ההוא.

בכניסה לתערוכה נכתב שכל הגופות הושגו ממתנדבים ("בניגוד לתערוכות אחרות, שגופות רבות בהן הגיעו מסין, ומקורן מפוקפק ומעלה שאלות אתיות"). "האנשים המרשימים האלו" תרמו את גופם למען השכלת המין האנושי. ספק אם הם ידעו שגופתם תרמה בפוקר עד שארית פיחלוצה.

*

הציורים המדיאוולים ההם, אני חושב, נראו כנים יותר. האלגוריה ברורה, מוחצנת. מלך ושלד, חתונה ושלד. אבל זה לא כך, איכשהו, ב"עולמות הגוף". למרות שאלו הגופות עצמן שמתחזות לנגן גיטרה, לשחקן טניס. התנוחות המגוחכות, הקונבנציונליות, מזכירות יותר ספר אנטומיה לילדים. יקראו לו "נפלאות הגוף", וחלק מהדפים יתקפלו החוצה, לאוריגמי תלת-מימדי.

*

על הקירות, בין הגופות, יש שלטים גדולים. אנשים מחייכים מצולמים בשחור לבן רך, כמו פרסומת לקופת חולים או ליוגורט; אנשים אחרים מצולמים בצבעים עזים, צבעי נשיונל ג'אוגרפיק. הטקסטים פשוטים מאוד: יפי הנשימה, יפי הזיקנה, יפי החיים.

גונתר נגע במוות, ונבהל. אז הוא עשה פלסטיזציה לתערוכה. זו תערוכה על חיים, והיא אינה מצויה ב"מרחב החמקמק שבין מוות לריקבון", אלא במרחב הברור, הגס, שבין החיים לחיים. הגופות יפות כולן. השומן נחתך החוצה. הרקב נצבע בצבעי שרירים, שנוכל להבחין במערכת המופלאה של הגוף. לכן השלטים, כדי לאפשר לתערוכה הזו להתקיים, שנוכל לראות גופות ולא לחוש בכך בכלל. השלטים הם פיצוי, אבל אין בהם צורך. תנוחות ה"ספורטאי" וה"לוליינית" וה"אצן" עושות את העבודה לבד. הגופה הופכת לגוף, ותראו איזה גוף מדהים, לעזאזל.

אני חושב שזה היה מעליב. מעליב באותו אופן שמעליב לקרוא עיתון יומי בישראל, עם הכותרות הגדולות והאינפוגרפיקה הצבעונית. וזה היה גם מעניין, בדרך אחרת לגמרי מכפי שהתכוון גונתר, יותר כמו יחידת הלמות של צה"ל. לא התערוכה, אלא התרבות שיצקה לה צורה, שאפשרה אותה כך, ורק כך.

באחד ממיכלי הזכוכית מונחות ריאות. ריאה של אדם בריא, ולידה ריאה של מעשן. שלט גדול על הקיר מספר על סכנות העישון. אתה עלול למות.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.