לורה (סיפור)

אחד ממוקדי הקסם של הספרות בעיני הוא הקרב המתוחכם בין אמינות לבידיון, ועכשיו אני עומד לקרוע קרע של אמת בצעיפים וניירות-השקף שבדרך כלל מערפלים את נסיבות העלילה, למכור את המשחק ולומר שהסיפור הבא כולו אמת לאמיתה, מן המסד ועד הטפחות.
הבוקר נערכה הפעילות הרשמית הראשונה שלנו כקבוצה, שהייתה לא פחות ממדהימה. בשבע בבוקר יצאנו אל 40 האייקרים שלdeer run camp, יער עבות הממוקם בלב העיירה Pine Bush שב-orange county, אי שם ליד Albany, בירת מדינת ניו-יורק. המטרה הממוסמכת של פעילות ה-rope course היא team building, ובנוסף, אם להאמין לעלון הידידותי לסביבה, לאפשר למשתתפים להיהפך חברי קבוצה אכפתיים, חדורי מוטיבציה ובעלי ביטחון-עצמי, אגב למידה על עולם הטבע ומקומם בו. המארגנים הם ארגון דיאנובה, גוף ללא מטרות רווח ששם לו למטרה לקדם ערכים מסוג זה. אני מַלאֶה בכל הפירוט הזה גם כדי להעביר משהו מהנידחות והריחוק של האתר מניו-יורק, הממשית ובעיקר המטאפורית, וגם לתת משהו מהטעם שלו או של החוויות שהוא זימן לנו.
ירדנו מהוואן השחור מבריק במעבה היער. במקום חיכו לורה וקַארְטיבּ (אלה לא השמות האמיתיים, אבל הם דומים מספיק. הסיבה לכך, אם לאמץ את הלוך הרוח המקומי, היא שלא הייתי רוצה to violate anybody’s privacy). על אף שהצגת הדמויות עד כה אולי מרמזת אחרת, לורה יותר מעניינת ושווה להתמקד בה. מנהלת המקום, אמריקאית שכמו נלקחה היישר מקומדיות המצבים ממעוטות התקציב של אחר הצהריים המאוחרים: יפה, חסרת גיל (אי-שם בעשור הרביעי לחייה); בעלת שיער בהיר וגלי; עיניים תכולות להפליא; שתי שורות שיניים מושלמות, נוחות-תמיד להיחשף; פנים חלקות ושקעי לחיים מעט בצקיים.
לבקשתה התאספנו במעגל והיום החל. בזמן אמת לא היה לי מושג מה בדיוק מחכה לנו, מושגי ה-high ropes וה-low ropes לא אמרו לי דבר. עכשיו אני יכול לומר שמדובר במיני משימות צופיפניקיות למיניהן, שעיקרן סיוע הדדי ממשי ושיתוף פעולה (לעבור את קיר כלונסאות העץ ביחד, לצאת מסְבך חבלים). אבל כמו בהרבה מקרים קודמים, המטרה המוגדרת שלשמה הובאנו נמצאה הרבה פחות מעניינת מההתרחשויות סביבה. את אותן התרחשויות אני מחשיב מפליאות בעוצמתן, משהו בו מעולם לא נתקלתי. ולכן בסיום היום, כשאמרתי ללורה שלמדתי המון מהיום הזה from so many aspects, היא לא ירדה אף לתחילת דעתי ועם זאת לא היה זה שקר כלל.


אז הסתדרנו במעגל והשלב הראשון היה תדריך הבטיחות. ישנם, כך למדנו, שני סוגי בטיחות: בטיחות פיזית ובטיחות נפשית. העניין הפיזי די ברור. אומנם כבר בהסבר הזה נרשמה מערכת הפתיחה של תיאטרון האבסורד הקיצוני שתיכף נהיה עדים לו (עלינו לחבוש קסדה למשל כי gravity doesn’t take a day off), אך הוא יותר נסבל אז אפשר להתקדם. מרכיב שני של שיקולי הבטיחות, כאמור, הוא זה הרגשי. כולנו אנשים שונים מתרבויות שונות, ואם נאמר או נעשה משהו שלא לפי רוחו של האחר, הוא פשוט יישאר עם אותה תחושה רעה ששום פלסטר לא יסייע לרפא. בנקודה הזו מדגישה לורה את עניין ההצבעה, עד כמה מעליבה היא יכולה להיות, בשל ההאשמה הגלומה בה:

"אם אני למשל מצביעה לעבר קארטיב בהאשמה – קארטיב, ×–×” ×™×”×™×” בסדר להצביע לעברך, רק לצורך ההדגמה? –'אתה ממש גרוע קארטיב, פישלת והרסת לכולנו קארטיב', כזאת התנהגות תהיה מאוד לא נעימה עבור קארטיב. כשאני מצביעה לעבר האחר בצורת אקדח, אגב, אני מפנה לא פחות משלוש אצבעות מאשימות לעבר עצמי. אז בואו נימנע מיצירת אווירה כזו, הא?".


עד כאן לעובדות. כעת הייתי מעוניין, אם זה מקובל, להציע משהו מההתרשמות האישית שלי: אאאאהההה!!!!!! מה אתם מפגרים?! מה אתם מטומטמים?! מה אנחנו בגן?! זה היה האינסטינקט, וגם ההמשך המושכל לא היה שונה מדי: אנחנו ישראלים ופלסטינים, מקדם הבגרות שלנו לטוב או לרע גבוה פי כמה מהנהוג ביבשת המופלאה הזו. ביום הראשון להיכרותנו שאל אותי השותף הפלסטיני לחדר כמה ערבים כבר הרגתי; כשהוא יצא להסתובב אמרתי לו שישתדל לא לפוצץ אוטובוסים בדרך (though it is part of our culture, הוא השיב בנימוס בריטי מושלם). כך שפעילות מסוג זה נועדה במקרה דנן לכישלון. הבעיה היא לא במלאכותיות וחוסר התוחלת של פרויקט כזה של תהליך ודינמיקה קבוצתית מהסוג המוצע לנו באדיבות מורמונית, אלא בגודש ובהגזמה.

זה היה הכיוון גם במהלך היום, בין פליאה לתדהמה. כשהיא ראתה שאיננו מפסיקים לצחוק ולכבוש את פרצופינו באדמה, אמרה לורה שזה בסדר וסיפרה שיש ah-ha moments (רגעי הקא-צ'ינג, שהאסימון נופל), וה-ha-ha moments, ושהראשונים לא יבואו בלי האחרונים; כשהפלאנו בדיבורים בינינו ניגשה לשולחן הפיקניק הסמוך וחזרה עם נוצה מפוּספּסת גדולה נטועה בקודקודה, מכריזה שזוהי ה-talking feather ומי שאוחז בה הוא המדבר הבלעדי; כאשר הביע מישהו את סירובו לטפס על החבלים, היא הבינה ולגמרי כיבדה את זה, אך ציינה שישנה אמירה שחוקה וטרחנית אך נכונה, על פיה mister can’t lives at won’t street, ללמדך, במילים אחרות, שהכל בראש. לסיום התווספה גם המלצה אישית לצאת מה-קומפורט זוֹן, תוך הדגמה ושרטוט בחול, כי קורים שם בחוץ למעגל הנוח שלנו דברים מרתקים.


כך בהחלט יכלו להסתיים קורותיו של הבוקר הזה, עם חומרי הגלם הגסים האלה של אמריקאיות מופרכת, שוחרת-טוב ללא סדקים, וזה היה בהחלט מספק. אלא שאז עלתה המחשבה שגם לי אולי כדאי להתגבר על ההתנגדות הלעגנית, הנבוכה, דרכה אכן ראוי ומתבקש היה להשקיף על הנעשה. לצאת מהקומפורט זון שלי, בו אני טוב יותר מכל זה. אז ניגשתי ללורה באחת ההפסקות ושאלתי, באותו טון סולידי וידידותי-להנעים שאיני מורגל בו, איך הגיעה to this interesting business of team building.

היא התגוררה בניו-יורק סיטי. עבדה במרכז הסחר העולמי. ביום הדין איחרה לעבודה, ולכן המטוסים, שכיסחו את מגדלי התאומים ושינו את מהלך ההיסטוריה, לא הרגו אותה. אבל היא נפצעה קשה. ונכוותה. והבינה, אז הבינה, שהחיים האלה לא בשבילה. התפטרה מראיית החשבון הקונגלומרטית בה עסקה, ועברה לחיות את החיים האלה, בטבע, בעזרה לאחרים. אומנם פעם הרוויחה tons of money, אבל היום היא יודעת מה באמת חשוב. במרוצת הזמן התגלגלה לנהל את המקום. היא מצטערת שלא נתנה את דעתה לדברים האלה כשהייתה צעירה יותר. ולכן בין השאר היא כל-כך שמחה לעבוד עם קבוצות כמונו, שמגיעות מרקע בו עוברים על בסיס יומי את מה שלה קרה just once.

הקשבנו מרותקים. הרחק מאיתנו התגוללה ה-talking feather על האדמה.

(פורסם במקור ב-feintuning)

הרהור על עודפות (ועל אמון)

עודפות היא סימן מוסכם בין סופר לקוראת שלו: ברגע זה אני מפסיק לצייר לך את העולם כמו שהוא, אם עשיתי את זה אי פעם, ואני מתחיל להתעסק ברטוריקה ובאסתטיקה, וכאן את צריכה להפסיק רגע עם האמפתיה והלב ולהניע את השכל. כי בשביל עודפות, שהיא בעצם חזרה עם כוונה, צריך יד עליונה, ובשביל יד עליונה ולא נעלמה צריך אמנות, לא חיים.

זה היה ככה תמיד, נדמה לי. במעשיות ובסיפורי עם, כאשר מגיעים לרגע שבו חוזרים על אותו דבר שלוש פעמים, אפשר לדעת שכאן תיכף יסתתר המשל, שכאן מפסיקים לספר סיפור מעשה תמים, ומגיעים למסר שאותו רוצים להעביר. בבדיחות, אותו דבר, רק עקום.

ברומנים של המאה ה-19, שמטרתם המוצהרת היא להעביר פיסה מהחיים אל הדפים, העודפות, כמו הטפט המפורסם של בלזק שתיאורו משתרע על כך כך עמודים (לא קראתי את העמודים האלו. אל תסתכלו עליי. עם כל אהבתי לבלזק, כל מה שאני יודעת על קטע הטפט המפורסם בא מתיאוריות של ספרות), נועדה כדי להדגיש את הרטוריקה של הרומן, את העובדה שכאן ישב בנאדם, גזר בגזירות קטנות וקפדניות חיים, על כל פרטיהם, והעביר אותם עבורך הקוראת אל הדפים.

דבר דומה קורה, אני חושבת, בזרם התודעה (לא מספיק מבינה בזרם התודעה, אני מודה, זה לא הז'אנר הנגיש ביותר בשבילי, אבל שוב התיאוריות של הספרות אומרות ש), שם העודפות מוגשת בצורת בריחה אל מחוזות אחרים, שלכאורה לגיטימיים במחשבה אבל לא לגיטימיים באמנות, כאלו שהיו נחתכים בעריכה, לו היו עשויים על פי קונבציות הרומן.


עודפות ישראלית. גרבוז (מתוך המגזין לאודיו וידיאו וצילום דיגיטלי)

בפוסטמודנרניזם עושים את זה אחרת, נדמה לי. דרך אחת היא באמצעות שבירת הסיפור ומרכיביו לחלוטין, ואני לא רוצה לדבר עליה עכשיו, כי אני פחות אוהבת אותה. אני רוצה לדבר על משהו אחר. על ריבוי סיפורים. אני חושבת על שלוש דוגמאות. הדוגמה הראשונה היא ה"הרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". מייקל שייבון מספר שם אולי טריליון סיפורים (הספר לא לפני, אז מהזיכרון): האסקפיסט, והסיפור על המלחמה והמוצב בשלג, והסיפור של ההתבגרות שלהם בניו יורק, והסיפור על ההפיכה שלהם לאנשי קומיקס, והאיש ההוא הגדול והבלונדיני שאחר כך מתברר שהוא הומו. כל סיפור כזה לוקח את הקוראת למחוזות חדשים, וכל סיפור כזה גם מזהיר את הקוראת: אל תפתחי בי אמון יותר מדי, אני סתם מפריח פה בועות סבון קלילות, אפשר לנפץ אותן, אפשר לייצר אותן, זה הכל בר החלפה, בר השגה, בר מוות.

ג'ונוט דיאס, שבבירור הושפע משייבון, עושה דבר דומה ב"חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו", רק שהוא הולך צעד אחד קדימה, ומשלב בין טריליון הסיפורים, שמסופרים גם מטריליון נקודות מבט, על אף שמפי אותו מספר, גם פרטים היסטוריים אמיתיים. בעזרת המשחק (סליחה, אבל הכל כך גימיקי) שלו עם הערות שוליים שמפוזרות בנדיבות לאורך ספר הפרוזה הזה, הוא מייצר קשר בין הסיפורים של הדמויות המרכזיות והשוליות בספר ובין ההסטוריה האמיתית של הרפובליקה הדומיניקנית. בעזרת העודפות הזו של הסיפורים הוא אומר לקוראת שלא רק בועות הסבון שהוא מפריח ניתנות לניפוץ ביד פשוטה, אלא ממש מצייר סביבה עיגול שובר אור, ואומר לה שהיא בעצמה וההסטוריה שלה והמיתוסים שלה גם הם ברי ניפוץ.
הדוגמה השלישית היא ישראלית. כולל הכל, כמה מפתיע. מחזות, מכתבים, סיפורים קצרים, תסריטים, הגיגי המחבר, כל הצורות הרטוריות מגוייסות וכל הקירות המדומיינים נשברים על ידי הפנר כדי לייצר תחושה של עולם מלא בסיפורים, שבו הכל, כולל חייו האמיתיים, שכמובן מצביעים גם על חייה האמיתיים של הקוראת, כולל חיי קרוביו, כולל העבר הרחוק, העבר הקרוב, והעתיד הלא-ידוע, הם כלי משחק בידי מחבר אלמוני, היושב ברמת אביב וטווה את סיפוריו, כשזגוגית החלון וקירות הבתים מפרידים בינו לבין החוץ.

 


עודפות אמריקאית, נו, קצת מגמתית. ראושנברג (מתוך  netlex focus)

וזו דרך מגניבה בעיניי, ריבוי הסיפורים. רק שמעניין שכשעושים את זה סופרים אמריקאיים, הם עושים את זה בעזרת קומיקס והומור. וכשעושה את זה סופר ישראלי, הוא עושה את זה באמצעות תסריט על השואה, סיפור על שחקנית בתיאטרון יידי נכחד שמתה על הבמה, ותסריט ועל ערבי שמתפוצץ בסמוך לאולם קולנוע. ואני חושבת עכשיו שאולי בגלל זה הספרות שלנו קצת מבאסת, כי רק לעתים נדירות מאד מאד היא יוצאת רגע מהשואה ומהערבים ומפסיקה לקחת את עצמה כל כך ברצינות.

שלוש הערות על התקשורת

אחרון הדודואים

מביך לראות את קרוביו של דודו טופז מאשימים את התקשורת בהתאבדותו. אלו קרוביו של זה שזרק כדורי שוקולד לפה של חלי, חלי השמנה, ועתה הם מאשימים את התקשורת בהתבהמות. לא פחות מביך היה לראות אותם מוסרים את טענותיהם לתקשורת, שאימצה אותן בחיבה לא מוסתרת, משום שזה אפשר לה לינוק עוד קצת מהמיץ של ההתאבדות הזו, לחוג ל"זווית הנוספת", לכתוב בעד ונגד.

ומביך יותר מכל היה לשמוע את כל הדיבורים על תוכניות ההבל של האיש. טופז, מאיזו סיבה שלא תהיה, היה אחראי לאחת מהתוכניות הוולגריות ביותר בטלוויזיה. האיש שנכווה בצ'חצ'חים, רכב על גבם למלכות רייטינג זמנית. אבל כאשר טופז שבר את המשקפיים של שניצר, כשהוא הפך אישה שמנה לפריק-שואו, כשהוא העלה חצי עם לגגות כדי להמתין לחייזרים, הוא לא עשה זאת לבדו. מאחוריו עמדו אותם "קברניטים", החובלים של ערוץ 2 דאז. הם ראו ואישרו. הוא ראה והמשיך. הם גם, כנראה, המשיכו הלאה, לעמדות בכירות יותר. טופז מעולם לא היה מלך הרייטינג, הוא היה רק נציגם של מלכים אחרים, כוכב לשעה. הם עדיין שם, מאשרים ודאי סרט דוקומנטרי על חייו של הדודו.

התקשורת אשמה

לפני שבועיים הייתי בבלעין. בכל יום שישי מתרחשת הפגנה כזו, ואני הייתי רק בשתיים מהן. הפעם השניה, איכשהו, מרגישה כמו שגרה. הדברים שהפתיעו אותך בפעם הראשונה – הדגלים של הרשות; כתובות "מחיר מיוחד לאברכים" בכניסה לאחד הכפרים; המרחק של הגדר מבתי הכפר – נראים עתה חלק מובן מאליו של הסיטואציה.

אני זוכר שחשבתי שם, בגז המדמיע, איך הם סובלים את זה. המאבק הזה החל בינואר 2005. ארבע שנים. בספטמבר 2007 בג"ץ קבע שיש לשנות את תוואי הגדר באזור. שנתיים, והגדר עדיין שם. ארבע שנים, התעלמות מהחלטת בג"ץ, והם ממשיכים להפגין כל יום שישי. אני לא יכול לדמיין כמה זה מתסכל, וכמה איפוק דרוש כדי לא לחפש רובה ולהתחיל לרסס.

בתקשורת לא תמצאו את התסכול ×”×–×”, כמובן. למעשה, לא תמצאו בידיעות על בלעין אף לא דבר מלבד החדשה האחרונה. ההקשר, אותה פסקה אחרונה שמסבירה מדוע אנשים מפגינים שם, מה הסטטוס של הגדר, כמה אנשים נפגעו עד ×›×” בהפגנות הללו – ההקשר ×”×–×” אינו שם. עבור העיתונות, בלעין היא בועה קטנה שצומחת בשישי בצהריים ומתפוגגת כעבור מספר שעות. בלעין היא ארץ שעלתה מן הים, ומסביבה – כלום.

וזו לא רק בלעין. כעיתונאי מתחיל מלמדים אותך להתייחס לקורא כאילו הוא נחת ממאדים. לפני "בנימין נתניהו" תמיד יכתב "ראש הממשלה". עיתונאים ממלאים אחר הכלל הזה באדיקות, אבל הם עוצרים בו. זה ההקשר היחיד שהעיתונות בישראל מוכנה לספק לקוראים שלה, הקשר שאין להם בו כל צורך. לגבי בלעין, מניחים משום מה שהעובדות כולן כבר ידועות. כך גם לגבי העניין השוודי ההוא, כך גם לגבי התקציב. בעיתונות המודפסת אפשר עוד להצדיק זאת במגבלות המקום. אבל באינטרנט?

מעשה מגונה

"הסדרה התיעודית 'הבובלילים' היא מעשה טלוויזיוני מגונה". כך מתחיל הטור המעולה של נועם יורן בעין השביעית. זה משפט עצוב, ולא בגלל שהוא מוטעה. רוב ההפקות בטלוויזיה הן "מעשה טלוויזיוני מגונה", וזה נכתב ונאמר כבר עשרות פעמים. וכפי שעשה טופז את מעשיו המגונים בפומבי ובאישור, נעשים כיום מעשים מגונים אחרים. המשפט הזה עצוב משום חוסר התוחלת שבו. וינבחו הכלבים כרצונם.

הפוסט פורסם גם בחברים של ג'ורג'

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.