אין מטרות, אין אכזבות

nailbender, flickr. CC By AC

תהיתי פעם אם סרטון הדרכה לאכילת סושי הוא פרודיה-סאטירית על יפנים וסרטוני הדרכה. בתגובה, טענו שורצי הבלוג כי אני "יפנופוב". חיי לא חזרו למסלולם.

מאז עבר קצת זמן. נשיא שחור נבחר בארה"ב, רה"מ אידיוט נבחר בישראל; למדתי קצת זן, איבדתי קצת משלוותי; וכן הלאה וכן הלאה, אבל איכשהו יוצא שאני עדיין מתעסק באותם הדברים. לכן, בין השאר, לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב כאן. ×›×™ אם יש משהו שהפרויקט שיזמה קרן לימד אותי הוא ×–×” – עד כמה אני × ×¢ באותן לולאות. מנוסחות טוב יותר אולי, יתכן אפילו שעמוקות יותר. אבל אותן לולאות בדיוק. אז אכתוב על הפוסט ההוא, שאני כתבתי, ולא על פוסט של מישהו אחר. עם מעט מזל, מישהו יתעצבן מספיק בשביל להתניע פוסט בעצמו. וכן הלאה וכן הלאה.

ארץ נהדרת

כחודש אחרי "עופרת יצוקה", איה הכריחה אותי ואת אסא (בנועם, בנועם!) לצפות בפרקים של "ארץ נהדרת" על המלחמה. זה היה מדהים. הביקורת על המלחמה היתה גלויה לגמרי. וזאת בתכנית טלוויזיה מגה-פופולרית, שאחוזי הרייטינג שלה מתחרים רק באחוזי התמיכה במלחמה.

וזה הטריד אותי, גם אז. אנשים חתמו על עצומות שקראו לפיטורי יונית מה-שמה, ואף אחד לא חשב על לינץ' בטל פרידמן. איך זה?

אז הסתכלתי שוב. מאחר שהקטע נמצא באתר "מקו", ואין אפשרות לקישור ישיר או לאמבדינג, תאלצו להגיע אליו בדרך הקשה. כנסו הנה, חפשו את הקטעים מהעונה השישית ומהתכנית מה-3-12.1.09 יש שם קטע בשם "אין מטרות, אין אכזבות". צפו בו רגע.

הרמטכ"ל יחד עם המסייעת עומדים בחור כלשהו בעזה. אהוד ברק מגיע כדי להסביר על יעדי המבצע. אין למבצע יעדים, הוא מסביר. כאמור, "אין מטרות, אין אכזבות". כאשר שואלים אותו מה השלב הבא, הוא מסביר: "עכשיו נעבור לשלב הדשדוש חסר התכלית שבו אנחנו נשאיר אתכם באותו מקום, מה שיהפוך אתכם למטרות נוחות ויביא, כמובן, לעוד קורבנות".

זו אכן ביקורת על המבצע. אהוד ברק (כנציג הדרג המדיני) חוטף על הראש. הרמיזות למלחמת לבנון השניה בוטות: הפעם אין יעדים, בניגוד לפעם הקודמת; נדשדש עד שיהיו לנו המון הרוגים, כמו בפעם הקודמת. סאטירה.

אבל זו לא חייבת להיות סאטירה שמאלנית. הקטע ×”×–×” יכול באותה המידה לומר את הדבר ההפוך – צריך להיכנס לעזה עכשיו, בכוח, ולוותר על "שלב הדשדוש חסר התכלית".

הקטע היחיד בסצינה שנוטה שמאלה בצורה חזקה הוא המשפט הזה: "מיד אחר כך יחתם הסכם הפסקת אש. כמובן שאני לא רואה אף אחד אומר מה ההבדל בינו לבין ההסכם שיכולנו להשיג לפני שבועיים". אלא שהמשפט הזה נאמר בהקשר. אם הביקורת שמובעת בסצינה נובעת משמאל, המשפט הזה הוא הצהרה שמתייחסת למבצע כולו, ואפילו לכל מבצע בעזה. מימין, אותו משפט מתייחס רק למבצע כפי שהוא בוצע (יבוצע, בהקשר הזה) בפועל: בהססנות, בדשדוש ובלי מטרות. ההקשר קובע כיצד יש לעגן את המשפט הזה, וההקשר נקבע על פי האמונה הפוליטית של הצופה. סאטירה.

ארץ אחרת

בפוסט אחר הזכרתי סצינה מתוך "קברט" (זהירות, ספוילר זעיר יופיע בפסקה זו). ג'ואל גריי, שמגלם שחקן קברט בגרמניה בשנות השלושים, רוקד על הבמה עם גורילה. השיר נקרא "If you could see her through my eyes", וכמצופה מהכותרת גריי שר על אהבתו לקופה המגודלת. היא לא מעשנת או שותה ג'ין, הוא אומר, והיא חכמה ומוצלחת. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, ממשיך גריי, הייתם מבינים. ואז מגיע הסיום: "אם יכולתם לראות אותה דרך עיני, לא הייתם חושבים שהיא יהודיה בכלל".

במשך שנים חשבתי שזו סאטירה נהדרת. קל לחשוב כך, מישראל בשנות האלפיים. מיותר כמעט לפרוט את הטענה: אי אפשר לכפות על אדם את מי עליו לאהוב. אבל בעיניים נאציות, זה קטע שונה לגמרי. תראו, רבותי, איך אדם מפזז עם גורילה. איך הוא לא רואה את זה?

לא ממש בא לי לומר שכל אחד רואה את שהוא רוצה לראות. אנשים מגיבים לסימנים. את יונית מה-שמה רצו להעיף מהטלוויזיה וכו'. משהו אחר קורה כאן. בשני הקטעים, הסאטירה מעוגנת בתוך ספקטרום הדעות המקובל. ב"ארץ נהדרת", גם אם תופסים את הקטע כביקורת שמאלנית, הטיעון נעדר אמפתיה כלפי הפלסטינים. המבצע עלול לסכן את חיי חיילינו, אבל הפלסטינים אינם קריטריון. אני זוכר את סוג הטיעונים הזה. השתמשתי בו בכל פעם שהתווכחתי עם מישהו על המלחמה. דיבורים על זכויות אדם לא יובילו אותך לשום מקום, אז אתה גולש לפרקטיקה, למחיר ומדיניות. אני יודע שגם קרן מכירה את זה. כדי להיות שמאל אפקטיבי, עליך לדבר ריאל-פוליטיק. כך גם כאן. ביקורת על המלחמה, אבל מתוך עמדה שמכירה בה כאפשרות, לא ריאלית אך לגיטימית.

ב"קברט" קורה אותו הדבר. כדי לטעון כנגד ההפרדה בין יהודים לגרמנים, צריך להפריד ביניהם. יותר מזה, היהודיה היא מי שהופכת לגורילה. אחרת, כמובן, הסאטירה לא היתה עובדת בכלל. אם אישה היתה רוקדת עם קוף, ומסיימת ב"לא הייתם חושבים שהוא גרמני בכלל", לא ברור היה כנגד מי הביקורת. אבל גם אם אישה היתה רוקדת עם קוף והקוף היה זה ששר, עדיין העסק לא היה עובד. למה הגרמני הוא קוף? אף אחד לא חושב שגרמני נראה כמו קוף. מאיפה זה הגיע?

יצירות נבנות על הנחות של ידע ונורמות שמשותפים לנמען ולמחבר. גם סאטירות. בדרך כלל, סאטירות מלעיגות על משהו בהתבסס על אותן נורמות. במקרים שבהן הסאטירה מלעיגה על נורמה, היא תעשה זאת בהתבסס על נורמה אחרת, שאותה היא תציג כמרכזית יותר. אבל כדי שסאטירה תהיה אפקטיבית, עליה לחלוק עם הנמען לפחות חלק מהנורמות שעומדות בבסיסה. בניסיון לעשות זאת, "ארץ נהדרת" ויתרה על הפלסטינים, ו"קברט" אימץ את ראיית העולם הנאצית.

תרגיל בדמיון מודרך

כיצד יפרש קהל ישראלי את אותה סצינה מ"קברט", בשינוי קל: ג'ואל גריי רוקד עם הגורילה. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, וכן הלאה. השיר מתקרב לסיומו. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, וכן הלאה, "לא הייתם חושבים שהיא ערביה בכלל".

סיפור בהמשכים

    

אתם זוכרים את המשחק הזה, שלוקחים דף, וכותבים עליו את שתי השורות הראשונות של הסיפור, ומקפלים את קצה הדף על אחת מהן, ומעבירים הלאה למי שיושב לידך, כדי שהוא יכתוב עוד שורה ויקפל ויעביר הלאה, עד שנגמר הדף, ואז פותחים את כל הקפלים וקוראים את מה שיצא?

תמיד היה מעורב בזה בסוף גמד, ותלמיד שברח מבית-ספר, ומשהו סגול.

אז המשחק החדש הוא ××•תו דבר, רק לא. קצת מסובך, אז שימו לב בבקשה:

בהתחלה כל מי שרוצה בוחרת פוסט ישן מהבלוג (× × ×™×— בן שנה ומעלה). ×–×” יכול להיות פוסט של מישהו אחר שהשפיע עליה והיא חשבה עליו הרבה, ויכול להיות גם פוסט של עצמה שיש בו גרעין של רעיון שיצא לה לפתח מאז. ואז היא ×›×•תבת לו פוסט המשך.

אחר כך כל מי שרוצה (כולל כותבים שהשתתפו כבר) ×›×•תב ×¤×•סט המשך להמשך, או המשך להמשך להמשך וכולי, כשהכלל הוא שכל פוסט חדש בשרשרת צריך להתייחס איכשהו, אפילו אם ×–×” רק בציטוט של מטאפורה, לכל אחד מהפוסטים שהיו בשרשרת עד עכשיו (כדי שזו באמת תהיה שרשרת ולא סתם עוד אוסף של פוסטים על נושא). ×•כששרשרת גוועת, הכותבת של הפוסט המקורי יכולה, אם היא רוצה, לחתום אותה בפוסט סיכום.

הרעיון הוא שיהיו די הרבה התחלות של שרשרות, ושאחת או שתיים או שלוש מהן באמת יתפתחו לשרשרת דיון ארוכה ומעניינת ודיאלוגית.
ואז, אם תרצו, יהיה אפשר גם לפרסם מי מהן בכתב בצורה זואואחרת ולכבוש את העולם.

או לפחות לקפל אותן למטוס ולזרוק אותו לצד השני של האינטרנט.

דה מרקר

אם האצבעות מקלידות, כנראה שהלסתות לועסות. שבבי אטבים, תחתיות עטים שחונים, סידן, שיירי ציפורן, מה שעל השולחן. (התוצאה, כמובן, לא סימפטית: חוטי רוק בין המקשים, רגרסיה, חיך מנומר פצעים לבנים. מסקנת 'אידיוט' בלתי נמנעת). באחת הכסיסות האחרונות גיליתי שבין שיני נגרס פקק של טוש סטאבילו כתום, מה שהביא אותי לחדול מעדנוֹת מעיסוקיי ולהיתפס לתהייה. מהו בעצם מרקור? מה האמירה המובלעת בו? במה נתרם הממרקר ובמה יוצא שכרו בהפסדו? משם המחשבות – כהסחה לגיטימית למשימה נלוזה במיוחד – נישאו הלאה. השורות הבאות הן ניסיון קצר להתעכב על פרקטיקה כל כך שגרתית בהוויה הסטודנטיאלית.

למרקר, פעם הייתי סבור, ×–×” רע. שטחיות ראיתי בכך, צרות מוחין נפסדת. מהו מרקור אם לא רדוקציה גסה של הרעיונות היפים, של אוּמנות הטענה, של המהלך, לכדי "פואנטה"? כך דימיתי שיחה בין הממרקרים למחברי המאמר: הראשונים דוקרים, חסרי הבחנה, בחודם הזוהר את כתפי הכותב – בין אם צ'ינואה אצ'בה, עזמי בשארה, ×–'אן ×–'×§ רוסו, או דוד המלך (!) – כאומרים: 'שורה תחתונה, חביבי, שורה תחתונה!' כאומרים: 'את הרעיונות היפים שמור לפעם אחרת, לנו יש השבוע בוחן בקיאות'. נקודת מוצא כזו קובעת גם את המסקנה הסופית; ליפעת הטקסט, מופלא ככל שיהיה, נותר מעט מאוד מרחב תמרון.

בעודי כותב אני נזכר במשפט מ-ד-ה-י-ם שסח לי לא מזמן חבר, בעפעפיים סטטיים מאוד: "בואנה, אפלטון הזה אפס". כל הסיכויים הם שאותו חבר ממרקר, או קורא חומר ממורקר. והאמת, אולי אפלטון הממורקר-בלבד הוא באמת די אפס: הפוליטיאה, מכווצת לכדי מצע מגלומני-אליטיסטי-קומונרי, בלי ההתרחשות הדיאלקטית ההדוקה, מכוסחת ההומור הנפתל, בקיצור, הפוליטיאה שבחומר למבחן, היא לא הרבה יותר מפיקנטריה.

חמוש בצדק קדוש, בזתי לציידי הפואנטות הזהרוריים ויצאתי לכבוש את לובן המאמר השלם. אך המציאות, כדרכה, תובעת את תביעותיה ונוטה לעמת ערכים צודקים ונכונים עם כאבי גב תחתון. לא הכל נקרא; מה שנקרא לא בהכרח נקלט; מה שנקלט לא בהכרח נזכר היטב. יותר מזה, מפעל הסיכומים מלא הכוונות הטובות לימד אותי דבר מעניין. כל כמה שניסינו, שותפתי לאותה דרך ואני, להוסיף משהו משלנו – גוון אישי, לחלוחית של ייחוד, הומור פנימי – העובדה היא שלבסוף הלכו הסיכומים והתקרבו אל נוסח המקור. אב הטיפוס של הסיכום המושלם, הטהור, שאף אל הלקט, אל מבחר copy-paste משוכתב מעט מאוד. כל ×–×” הוביל חזרה למעשה המרקור, מתוך צידוד מפוכח.

 

יצא אפס?

העניין לא מתמצה בשיקולים תועלתניים או בהשלכות המופרכות שלהם על סטודנט שנה א' תועה. יש באקט המרקור רבדים מעניינים, אם מפקיעים אותו לרגע מהטבעיות האלמנטרית. מרקור הוא מעשה של מיפוי וסינון, האוחז במרקר הוא עורך-לרגע. ואם הוא בספריה, זה אולי לא לרגע אלא לדורות, שכן אין לך טקסט פחות נקרא מאותם מרחבים שוממים שבין שורות מודגשות בצבע עז. אז מה בעצם קנה המידה שלו? למה הפתיח והסיכום של פסקה ייצבעו כמעט בוודאות, למרות שפעמים רבות אינן אלא חוליות קישור רטוריות ונטולות תוכן עצמאי?

אני חושב על האוחז במדגש כמעין עורך חדשות לענייני המאמר, שבוחר לו כותרות וכותרות משנה. כמו בעיתונות, גם במאמרים יזכו שנינויות ומשפטים קליטים או פתייניים במיוחד להבלטה. אבל בעוד הספריות מלאות מעשי מיפוי כאלה, באגף העיתונאי מקום העורכים דווקא הולך ומתערער. האפשרויות הטכניות לוקחות בעיני את האקטואליה לשני כיוונים מנוגדים: אחד הוא רדוקציה צעקנית עוד יותר של עזרים גרפיים, דוגמת "השאלות הקשות", "עיקרי התוכנית" ודומיהם בעיתונות המודפסת, לצד שלל פירוטכניקת פלאש באתרים מקוונים, מפותחת בחו"ל ומינימלית ב-ynet. הכיוון השני מסמן פנייה חזרה אל הגלם: התמליל המלא, הדוח, המכתב, העתירה, פסק הדין; צפו ב, קראו את, האזינו ל. אחת הפעולות התכופות שמבצע גרפיקאי באתר חדשות, אם השתבח באחד, הוא להפיק מסמכים אינטרנטיים מלאים, זמינים לכל ומייתרי-עורכים בעליל.

{הסיטואציה הזו, אגב, ×—× × ×” את חללי הדסקים השונים ברגעים אירוניים במיוחד: בעין הסערה שלאחר פקיעת האמברגו התורן טורח העורך, בזיעה ניגרת ומרקר שלוף, על חלקת יער גשם קטנה בדמות 86 עמודי 'בטיחות ×’× ×™ הילדים – דוח המבקר המלא'; בכיסא לידו סוגרת הגרפיקאית את חלונית בלוג הבישול האורגני או הבאבלס הנצחי, ומעלה, בחוסר חשק מופגן ורק לאחר בקשה נשנית, את אותו המסמך בדיוק לאתר כקובץ פי.די.אף, מבטלת כליל את יגיעת הראשון} 

זה בעריכה האמיתית. השאלה היא, או המידע המעניין שאולי אפשר להפיק מטקסט ממורקר הוא, מהם המניעים של הממרקר, מהם "חמשת הממים" שלו?

 התשובה פשוטה להביך: זה למבחן? אם הוא מעריך שנתח טקסט זה יועיל או יידרש במישרין, הדגש ידגיש. ככה שמאמר ממורקר הוא תוצר של משחק מוחות מסוים בין ממרקר למחבר המבחן או בודק העבודה. ליתר דיוק, משחק מוחות בו משתתף רק הממרקר נוכח כותב המבחן או בודק העבודה המשוערים. כמו שקלארק קנט הוא הייצוג של האנושות בעיני סופרמן (טרנטינו, 2003); כמו שריבוא זיופי המותגים בדוכני השוק מעידים על טיפוס הקונה וטעמו כפי שתופסים אותו הרוכלים.

אם המניע של הממרקר ברור ודי קבוע, נשארו השיפוט או הפרשנות של החלטותיו, בהתאם לאותו מניע. במילים אחרות, בשעת רצון ובדי שאר רוח אפשר לראות במרקור שתי-וערב בספר ציבורי לא מעשה אנוכי ועצל, כי אם הזמנה לדו שיח שתוּק בשאלות הגדולות (עיתונאית וספרותית): מה חשוב; מה מעניין. הגם שהממרקר עצמו שכח מכל העסק ופניו אל בוחן הבקיאות הבא.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.