ארכיון תגיות: אינטרנט

ברק אובמה, התסביך הטוטמי וקמפיינים פוליטיים

[אקדמא: את הפוסט הזה הייתי אמור לכתוב בכלל בבלוג שלי שמושבת מזה מספר ימים עקב סכסוך עם חברת האחסון. הפוסט נערך בסיועה של העלמה עפרונית והיא לא רק שינתה דברים לטובה אלא גם הפכה את הטקסט לקוהרנטי יותר.]

אחת הבעיות הרציניות של השמאל הוא האין-אונות והדמיון הרב בדמויות המשחקות בו. לא בכדי נאמר על מרצ כי היא מפלגה של גברים אשכנזים, כמו רוב מפלגות השמאל בישראל. אין האונות המצטברת של השמאל היא אחד הגורמים לכך שלעולם לא תהיה תמיכה עממית לארגונים פוליטיים שמובילים שינוי על ידי האליטות. כסמי-אליטה, או לפחות מי שנולד, חונך והוכשר על ידי מנגנוני החברות של החברה הקפיטליסטית שלנו, יהיה קשה תמיד לי ולחברי להוביל מהלכים מסוג זה. דווקא מועמדים שעברו את הליך החברות בחברה המודרנית למרות שלא היו בדיוק האליטה השולטת, יהיו אלו שיכולים להביא את השינוי.

לכל פוליטיקאי יש את דרכו שלו להגיע לשלטון. בדרך כלל השלטון כרוך בבגידה ורצח אב מסורתי, ולעיתים גם ביכולת לשבור את כל הערכים עליהם החברה עומדת. במקרה של ברק אובמה, לעומת זאת, ישנה דוגמא נהדרת לבן מיעוטים שחוברת על ידי לא מעט אליטות שונות והצליח להגיע למעמד הרם של נשיא ארצות הברית. אולם, לאובמה זוכרים כולם את הדרך, לא את המטרה. אובמה הצליח, ככל הנראה, להביס את השדים שלו והצליח בזכות הכל, ולא למרות הכל.

מאז נצחונו של ברק אובמה בבחירות לפני כשבועיים, רבים מאתרי האינטרנט והאקדמיה הגיעו לכלל מסקנה לפיה האינטרנט היא הזירה בה יצליחו המועמדים לנהל את הקמפיין ולרתום את ההמונים להיות המתנדבים החדשים שלהם. הקמפיין של אובמה נתפס כקמפיין מוצלח כל כך, עד שלא מעט אנשים החליטו להעתיקו כמעט אחד לאחד [עד שגבלו בהפרת זכויות יוצרים], בין אם על ידי העתקה של הרשת החברתית ששימשה לשנע את הפעילים שלו ובין אם העתקת העיצוב המיוחד של הקמפיין. כבר היום מייעצים "יוצעים לענייני אינטרנט" למועמדים שונים לחזור על המסרים "כן, אנחנו יכולים" ו"שינוי", גם כשמדובר במפלגות שמרניות כמו ש"ס או במועמדים כמו בנימין נתניהו שמשתמשים באותם כלים דמוקרטים על מנת להפיץ הפחדה.

אולם אותם יועצים חסרים את ההבנה הבסיסית בנוגע לקמפיין אובמה ולאחד הגורמים שהביאו להצלחתו – הדרך בה הכל התחיל, והקשר בין אופי הקמפיין כקמפיין חברתי-ויראלי, להיסטוריה ולעבר של המועמד עצמו. אובמה החל את דרכו הפוליטית בתור מארגן קהילתי בשיקגו, תפקיד עליו הרחיב לא מעט בספרו, שפורסם לאחרונה בעברית, "חלומות מאבי" (אוטוביוגרפיה שנכתבה בסמוך למינויו של אובמה לתפקיד עורך כתב העת המשפטי Harvard Law Review עת שהיה האפריקאי-אמריקאי הראשון שמחזיק במשרה). אובמה, כאדם שמלקט אוסף שונה של דיסוננסים וקונפליקטים, שנולד לאב קנייתי ואם לבנה, גדל באינדונזיה וחווה לא מעט בחייו, כתב את ספרו כשהיה כבן  שלושים בערך; הספר מתאר את מערכת היחסים הבעייתית והחסרה שלו עם אביו, כיצד גדל עם דמויות אב שונות (אביו החורג לולו באינדוזיה, וסבו סטנלי בהוואי), ואת חייו בבתי ספר בהם ×”×™×” השחור היחיד, כמו גם את חוויותיו בעת שהוא מביא את חבריו הלבנים למסיבה בה היו הלבנים היחידים, על מנת להמחיש להם כיצד הוא הרגיש במסיבותיהם. אובמה לא מפחד להודות במגרעותיו, העובדה שעישן חשיש בתיכון ושעישן סיגריות ומצטייר כאדם ככל האדם, לא אל ולא דמות שיש להעריץ מעבר להיותה אחד האדם.

בכלל, הספר עצמו שופע בדימויים שבטיים, כאילו נלקחו מחיבורו העתיק של זיגמונד פרויד, טוטם וטאבו, אודות הטקסים העתיקים של משפחת אובמה ומאבקי הירושה בקניה: החל ממאבקו של סבו של אובמה לכפות על בנו להשאר בקניה ולא לשאת נשים זרות אלא אם אלו ישובו עמו למולדתו וכלה במאבקו של אביו של אובמה להשליט סדר במשפחתו המורחבת שכללה אינספור נשים שונות וצאצאים שונים שלאו דווקא היו שאריו.

בעוד שברק אובמה מצטייר כאדם אנושי, אביו הוא לא פחות מאייקון, לפחות בחלק הראשון של הספר. אובמה מתאר את האייקוניזציה של אביו וכיצד שכנעו אותו להצטיין במעשיו ובלימודיו בזכותו, וכן מתייחס לפעם הראשונה בו פגש אותו, בגיל 10, כאשר אביו הגיע להרצות בפני תלמידי בית הספר בהוואי וזכה למחיאות כפיים סוערות והערצת חבריו לספסל הלימודיםאובמה מתאר כיצד חי כסטודנט בלוס אנג'לס, כיצד הגיע לניו יורק בשנות השמונים של המאה העשרים והתמודד עם הקשיים שחווו צעירים שחורים בכלל. הוא מספר גם כיצד עבד בחברת ייעוץ בטרם פנה לקריירה הציבורית שלו ואת הלבטים בעת שהחליט להגיע לשיקגו בתור 'מארגן קהילתי', תפקיד שנועד להעצים את הקהילות השכונתיות בשיקגו ולשכנע אותן להיות מעורבות יותר בפעילות הפולטית. הקמפיין האינטרנטי של אובמה, יותר מכל, באותה עת, בשיקגו בה למפות קהילות, למצוא את הקונקטורים והקשרים החברתיים, למצוא את המובילים החברתיים בכל איזור ולסייע להם להעצים את עצמם.

אולי הנקודה החזקה ביותר בספרו של אובמה הוא הנקודה בה מגלה אובמה את האמת על אביו, שסבל מרדיפה פוליטית בקניה והגיע לפת לחם בטרם מותו. גילוי ×–×” גורם לאובמה להוולד מחדש – הוא מבין שהסכר נפרץ. אותה דמות אב שעמדה מעליו תמיד וגרמה לו לשאוף למצוינות נעלמה והוא נותר לבדו ונאלץ להתמודד עם העובדה שאין לו בעצם אלהים [אגב, דמות האלהים, כמו דמות האב, בחייו של אובמה מגלמת תפקיד חסר, כאשר ×–×” בפועל חסר דת: לא מוסלמי ולא נוצרי, לא קתולי ולא בפטיסטי – ×™.ק]. אובמה מתחיל את חייו החדשים, לפני שהתחיל בלימודי המשפטים, במסע שורשים לקניה, מסע שמקרב אותו למשפחתו ולקהילתו.

מסע השארים של אובמה מותיר את הרושם לגבי קואליציות המיעוטים שעתידות לפעול למען בחירתו; כלל משפחתו מורכבת ממיעוטים ואסופות של אנשים שונים, שרק לאחר מות החוט המלכד את המשפחה מבינים לא רק את השונה בינהם אלא גם את המשותף ואת המטרה המשותפת אליה עליהם לחתור.

המסע של אובמה לתוך עצמו מזכיר יומן מסע אחר – את 'דרום אמריקה באופנוע' של ארנסטו (צ'×”) גווארה; יומן מסע שנכתב בשנות העשרים שלו, עוד בטרם הפך למהפכן, בו הוא מתאר את הדרך בה הוא למד את המקומיים וקידם אותם חברתית. שני האנשים שהיו מעורבים במהפכות חברתיות החלו את העבודה שלהם מהבסיס. גווארה הצליח לסייע לאיכרים הפשוטים ולאינדיאנים דומה כל כך לדבריו של צ'×” על הדרך בה הוא רואה את ההתארגנות העממית בעמ' 151 לספר (המהדורה הבריטית):

“’The Problem Is,’ he went on, ‘that the people need to be educated and they can’t do that before taking power, only after. They can only learn by their own mistakes, and these will be serious and will cost many innocent lives, or maybe not, maybe those lives are not innocent because they’ll belong to who commit the huge sin contra natura; in other words, they lack the ability to adapt. All of them, all those who can’t adapt – you and I, for instance – will die cursing the power which they helped bring about with often enormous sacrifices.”

שני הספרים פורסמו באמצע שנות התשעים [1995, ליתר דיוק]; שניהם מספרים כיצד מנהיגים גיבשו את עמדותיהם ולמדו על אוכלוסיות שונות. אולם למרות שהמהפכה של אובמה דומה למהפכה של גווארה כיוון שאובמה עבד קשה כדי להעצים את האזרחים בקהילה שלו, הוא עדיין ×—×™ בתקופה שונה. אובמה משתמש בשיח מאוד פוליטי, שיח של ניצול, ביקורת חברתית כלפי תאגידים והעצמה של אזרחים. אובמה עצמו מנסה לקדם את האג'נדה הזו לא מעט, לכן לא די בשעתוק אינטרנטי שכן הוא, כשלעצמו, לא יכול לסייע למועמדים אחרים. כשמועמד פוליטי מנסה להעתיק את קמפיין אובמה בדרך של העתקת המסרים בלי שהוא ×—×™ את המדיום, הוא חוטא לרוח הרשת – האינטרנט היא לא יותר מאשר כלי שנועד להעצים את הדמוקרטיה. בצורה דומה לכך שטוויטר, פייסבוק וספאם הם כלים במסגרת קמפייןאינטרנטי, חייבים לזכור שגם האינטרנט עצמו הוא בסך הכל כלי נוסף שמבמסגרת קידום הדמוקרטיה האזרחית.

כשיועצי פלא וסתרים מגיעים ומסבירים שהדרך לעשות משהו היא "כמו אובמה", המועמד הפוליטי צריך לעצור ולחשוב. היכן הוא היה למען הבוחרים שלו כאשר הם הרגישו רע? האם הוא יכול לומר שהאינטרנט הוא עוד דרך להפיץ את אותה רשימת מסרים, או שהיא דרך לאפשר לציבור לקבל גישה לנבחרים שלו?

[פורסם במקור, ללא ההקדמה ובשינויים משמעותיים, ב"עבודה שחורה"]

מה אנחנו משאירים מאחור?

ניק קאר סידר לי כמה דברים בראש.

קאר כתב, לפני כחודשיים, מאמר שעורר גלים בשם Is Google Making Us Stupid? זו כותרת רעה, והיא משטיחה את המאמר; אני מנחש שהיא נבחרה על ידי עורך ולא על ידי הכותב. כותרת טובה יותר תהיה "האם גוגל מחסלת את יכולת הריכוז שלנו?" והתשובה היא, לדעתי, כן מהדהד.

הטענה של קאר היא שגוגל היא כלי מחקר נהדר. "הרשת היא מתת-אל לי, ככותב. מחקר שבעבר דרש שהות של ימים בארכיונים או בחדרי העיתונות בספריות, דורש עכשיו דקות ספורות". אבל ההשפעה על יכולת הקריאה היא, לדבריו, הרסנית.

חשיפה ארוכה לרשת מתכנתת את הקורא לקריאת-רשת: קריאה מהירה, שטחית, קופצנית, חסרת סובלנות. צורות חשיבה ארוכות טווח יותר, היכולת להתרכז בטקסט ממושך יותר, נטול הפרעות – ספר, למשל, או מאמר ארוך – הופכת לקשה יותר ויותר. "המוח," כותב קאר, "מנסה כעת לקבל מידע באופן שהרשת מפיצה אותו. פעם הייתי צוללן בים של מילים; היום אני חולף על פני השטח כמו גולש-רחיפה… פעם, שקיעה בספר או במאמר ארוך היתה קלה… כעת ×–×” קורה אך לעיתים נדירות. כעת, אני מאבד ריכוז לאחר שניים או שלושה עמודים, אני × ×”×™×” קופצני, מאבד את חוט המחשבה, מתחיל לחפש דברים אחרים לעשות. אני חש כאילו אני גורר את מוחי הסורר אל הטקסט. הקריאה העמוקה שהיתה פעם ×›×” טבעית דורשת כעת מאבק".

שוחחתי עם קאר בשעתו, זמן קצר לאחר פרסום המאמר שלו, בנסיון להביא לפרסום מאמר בנושא בכלכליסט. הוא הקפיד לציין שהמאמר שלו איננו נתמך, בינתיים, על ידי מחקר אמפירי כלשהו, אבל הוא נשען על מאות אנקדוטות.

אני חש את זה בעצמי. אתמול נסעתי לירושלים. עטוף בבועה מגוננת של מוזיקה ואוזניות, חומה שחצצה ביני ובין הוולגריות היומיומית של תחבורה ציבורית, קראתי. קראתי בלי הפסקה. הנסיעה ארכה שעה ועשרים דקות, בערך; סיימתי כ-110 עמודים של טקסט לא קל. זה לא פרוסט, זו ביוגרפיה של אלברט שפאר, אבל זו קריאה שהצריכה התמקדות.

בבית אני כבר לא יכול לקרוא כך. אני לא יכול להעלים את עצמי לשעה ויותר ולהסתגר עם ספר – או, על כל פנים, אני מתקשה. הרשת שם, מרחק תריסר פסיעות לכל היותר, והיא קורצת. אולי שלחו לך אימייל? אולי – מה אולי, בטוח – אחד הבלוגים החביבים עליך התעדכן? ומה, איך תעביר שעה ויותר בלי לבדוק מה קורה בעולם? קצת התעייפת, לא? הפסקה הזו לא ארוכה מדי? בוא אל חופי הפלאים שלנו – או, בקצרה, Come buy, come buy! של שוק הגובלינים.

אני מנסה להקצות זמן לקריאה. אני עורך לעצמי ריטואל יומי של עישון מקטרת וקריאת ספר. אבל הרשת קוראת לי מהחדר הסמוך. לפעמים, כדי לעמוד בפיתוי, אני מכבה את המחשב לפני שאני מתחיל לקרוא – הקפיצה לרשת תדרוש כך זמן ארוך. ×–×” מה שקאר ממליץ לעשות: משמעת עצמית, להגביל את כמות הגלישה, ולקרוא טקסטים ארוכים – כדי לא לשכוח איך עושים את ×–×”, כדי לא להתמרד למראה עמוד ארוך של טקסט. ובכל זאת, זמני הקריאה הנוחים ביותר שלי הם נסיעות: אז הרשת פשוט לא שם. בקרוב אני מתכוון לנעול את עצמי באיזה מקום שהתנאים שלו יצהירו במפורש שאין בו גישה לרשת, כדי שאצליח לסיים פרויקט כתיבה מורכב במיוחד. אחרת, אני יודע, לא אעמוד בפיתוי.

ואני, בכל זאת יש מאחורי כמה עשרות שנים של קריאה. יומן הקריאה שלי מראה שבעשרת החודשים האחרונים, למרות הכל, הצלחתי לקרוא יותר מ-50 ספרים. ומה על אלה שלא גדלו על קריאה? שאפילו עיתונים הם מבחינתם שמועה? שהטקסטים העיקריים שלהם הם הודעות SMS? אלה, שכמאמרה האירוני של הבלוגרית וונקט כשהפנתה למאמרו של קאר, לא היו מצליחים לסיים את המאמר? איך ייראה העולם שלהם? מה הם יעבירו הלאה? האם יישאר מה להעביר? מאז ימי שומר, המבוגרים שבכל דור רטנו שהצעירים קלי דעת יותר, שוטים יותר, בורים יותר, בהמיים יותר; זו טרוניה קבועה. מה אם הפעם היא אמיתית?

מהפכת הדפוס לוותה בדם. המהפכה התעשייתית עקרה מיליונים מבתיהם ומחקה כלאחר יד תרבויות שלמות, והזעזועים הסופיים שלה הורגשו במלחמת העולם השניה. מה ×™×”×™×” מחירה של מהפכת המידע? האם × ×’×™×¢ למין עידן אפלה חדש, שבו כל התרבות הקודמת תושמד למעשה – לא בשריפה על ידי ברברים, אלא מחוסר עניין או אפילו ידיעה על קיומה? האם מישהו שגדל על MTV, יוטיוב וטוויטר מסוגל בכלל לקרוא?

מאז פרסום מאמרו, אגב, חידד קאר את תפיסתו. לא מזמן הוא העיר ש"כאשר אתוס היעילות × ×¢ מתחום יצור הטובין לתחום החקר האינטלקטואלי, כפי שקורה ברשת, אל לנו להתפלא לכשנגלה ששדה המחקר הצטמצם ולא התרחב. מנועי חיפוש, אחרי הכל, הם מנועי פופולריות המרכזים את תשומת הלב במקום לפרוש אותה." התוצאה היא שמחקרים או מאמרים הסוטים מן הדעה המקובלת נעלמים אל מחוץ לשיח – הם פשוט לא בשניים-שלושה עמודי התוצאות הראשונים, ורוב האנשים לא טורחים לעבור יותר מאחד. כך שבמובן מסוים כלי המחקר הנהדר ×”×–×” מסוגל בהחלט לאכול את זנבו שלו, ולהפוך תוך זמן קצר להיכל תהודה, שבו כל קול הוא הד של קול אחר.

לא סביר? האמנם? תהליכים היסטוריים דורשים זמן. המהפכה התעשייתית סיימה להרעיד את העולם המערבי, אם אכן סיימה, אחרי 130 שנים. גוגל מציינת השנה עשור לקיומה. הרשת, כגוף פופולרי השווה לכל נפש, קיימת תריסר שנים בקושי. אנחנו רק בתחילתו של הסיפור, אבל כבר עתה אפשר לומר שהתפיסה שלאון ויזלטיר ×›×™× ×” בשם הקולע "פרוגרסיביות נוסח גוגל" – האמונה שהרשת ומנוע החיפוש ישחררו את האנושות – אמנם עדיין מעשנת בכמה מוחות, אבל בפועל הופרכה לפני שנים, במילה אחת: סין. בשתיים: אולימפיאדת בייג'×™× ×’.

כל ×–×”, מבלי לדבר על מחירי הוויתור על פרטיות. אתם יודעים, אני מניח, שסרגל הכלים של גוגל מרגל אחריכם? אתם יודעים, אני מקווה, שהענקתם לגוגל רשות לקרוא כל דואל שנכנס לתיבת ×”×’'ימייל שלכם? משתמשי האייפון הופתעו לגלות בסוף השבוע שעבר שאפל מתעדכנת כל יום בתוכן שנמצא על הטלפון שלהם. הזעם ×”×™×” רב, אבל אף אחד לא החזיר את ×”×’'יזספון שלו. הוא נוח מדי, קולי מדי, מאפשר גלישה מכל מקום – הגאדג'ט המושלם, היינו מבזבז הזמן המושלם. וכמובן, גם סמל מובהק של סטטוס. אנחנו מעניקים לחברות פרטיות, שלא חייבות שום דבר לאף אחד פרט לבעלי המניות שלהן ושציות לחוק הוא מבחינתן שמועה רחוקה, סמכויות שלא היינו חולמים להעניק לממשלה, ובצדק – ולממשלות יש, בכל זאת, איזו מחויבות, עמומה ככל שתהיה, לאזרחיהן.

אני נשמע כמו נאו-לודיט. אני יודע. אנחנו רוכבים ברכבת שדים ולאף אחד אין אפשרות לרדת ממנה. אין גם אפשרות לעצור אותה – אלא אם רוצים לרדת לרמת החיים של אלבניה או צפון קוריאה. מובן שכל הנוסעים מעדיפים להתמקד בחזיון האורקולי מאשר לתהות מה מחכה להם בתחנה הסופית. ובכל זאת רצוי לתהות מדי פעם – כל עוד אנחנו יכולים, כל עוד לא הפכנו לאוטומטים המגיבים לגירויים בלתי פוסקים – לאן היא נוסעת. אני לא חושב שלמישהו יש תשובה.

הממהרים להספיד

פרולוג: לפני כמה ימים כתבתי לכלכליסט קטע דעה קצר על ויקיפדיה ונול. הקטע פורסם, אולם בשינויים ניכרים ולאחר שנעשה חלק מהכתבה הזו. נראה לי שיש בו טעם גם בצורתו המקורית. להלן:

רק הודיעה גוגל על השקת "נול", ומיד קפצו כולם להספיד את ויקיפדיה. זה קצת מוזר, בהתחשב בכך שאפילו גוגל נמנעה מלהגדיר את השירות החדש כאנציקלופדיה. בדף המידע של האתר מצוין רק שזהו פרויקט שמארח "יחידות ידע אודות מגוון נושאים". וויקיפדיה מנסה להיות אנציקלופדיה, נול מנסה להיות משהו אחר לגמרי. כרגע אפשר למצוא שם לפחות שישה מאמרים שיסבירו לכם כיצד לפתוח סתימה בשירותים, אבל אפילו לא ערך אחד שיספר לכם מה זה שירותים, לעזאזל.

בהתחשב בכך שיש לחתום על הערכים בנול, סביר להניח שרוב כותבי המאמרים יהיו אנשים בעלי אינטרס, טיפוסים שמעונינים בקידום-עצמי או במעט הזלוטס שפרסומות גוגל יספקו להם. לא תראו שם יותר מדי מאמרים על האצטקים.

נול לא מאיים על ויקיפדיה ×›×™ הוא משחק במגרש אחר לגמרי. מי שבאמת צריך לחשוש ×–×” אתרים כמו ArticleCity או "מאמרים" העברי. שניהם מבוססים על מודל דומה לשל נול, אך נהנים מפחות דמיון והייפ. עיון במאמרים שמופיעים באתרים הללו יכול לרמוז מה יופיע גם בנול – המון SEO, פסיכולוגיה ורפואה. פחות היסטוריה, מתמטיקה וגנטיקה. מאמרים מהסוג ×”×–×”, כואב לומר, לא נמכרים טוב.

מצד שני, גם נול רחוק מלהיות מושלם. החיפוש שלו, למרבה ההפתעה, גרוע כמו LiveSearch ביום רע. אם תחפשו "Toilet" תגלו שלושה קישורים בלבד, למרות שחיטוט מוקפד יותר יחשוף לפחות 8 מאמרים בנושא.

גרוע מכך, המאמרים בנול אינם מקשרים זה לזה. אם תכנסו לעמוד הראשי של נול תגלו רשימת מאמרים, ללא סדר ברור. נולי הם אכן "יחידות ידע"; הם מבודדים, ונמנעים מהתייחסות לנולים אחרים. רק אם גוללים למטה ניתן למצוא רשימת קישורים לנולים באותו נושא.

במובן ×”×–×”, נול לעולם לא יוכל להתחרות בוויקיפדיה. מאחר שהוא מבוסס על האינטרס האישי של אינדיווידואלים, נול לעולם לא יצליח להתרומם מעל לסך חלקיו. יהיו בו מאמרים, חלקם – יש להניח – ראויים למדי; הוא יקודם על ידי גוגל, ואולי אפילו יצליח לשרוד. אבל הוא לא ×™×”×™×” אנציקלופדיה, והוא לא יבעיר בכותביו את אותה אש שמבעירה בהם ויקיפדיה.

ויקיפדיה מניחה שבני אדם טובים מיסודם, ושהם מוכנים לעבוד בחינם, בשיתוף פעולה, כדי ליצור דבר מה גדול מהם. נול מניח שאנו יצורים מונעי אינטרס, הכמהים לפרסום וכסף. שתי ההנחות נכונות, במידה.

יתכן שכפי שסוברים רבים, אכן נגזר על ויקיפדיה ונול להתחרות. במקרה כזה, יש לקוות שהאנציקלופדיה תנצח, ובהכרעה ברורה. ניצחון של נול יאמר עלינו משהו מייאש ועגום, מסוג הדברים שממילא אנו מתפתים להאמין להם. אם נגזר על השניים להתחרות, מי ייתן שתנצח זו שמאמינה בבני אדם, לא זו שמעדיפה להשתמש בהם.